יוסף דקואר נ. רשות הטבע והגנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 2736/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2736/15 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: יוסף דקואר נ ג ד המשיבה: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד וסים דכוור בשם המשיבה: עו"ד אור גבאי; עו"ד הודיה יצחק פסק-דין השופט נ' סולברג: האם בדין נדחתה בקשת העותר לשוב ולקבל רישיון ציד? 1. עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרו תתבקש המשיבה ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתה מיום 13.1.2015 לדחות את בקשתו של העותר לקבלת רישיון ציד. עוד מבוקש להורות למשיבה לגלות בכמה מקרים ישמה את התקנות להגנת חיית הבר (הוראת שעה), תשע"א – 2010 (להלן: הוראת השעה). הרקע לעתירה 2. לטענת העותר, במשך 15 שנים החזיק ברישיון ציד. ביום 3.9.2014 קיבל בדואר שובר תשלום עבור חידוש הרישיון לשנים 2013/2014. זאת, ימים ספורים לאחר חלוף מועד התשלום. משכך ביקש העותר, ביום 4.9.2014, כי המשיבה תשלח אליו שובר תשלום חדש. ברקע הדברים ציין, כי דברי דואר המיועדים אליו מתעכבים, עקב סכסוך עם הפקידה בסניף הדואר, ומחמת ריבוי שמות דומים בכפר מגוריו. בנסיבות אלה ביקש בעבר לקבל את הרישיון במשרדה של המשיבה, אולם נענה בשלילה. 3. ביום 4.1.2015 ערכה המשיבה שימוע לעותר, בגדרו טען בין היתר כי במשך שנים לא קיבל מענה בעניין חידוש הרישיון, וכי הרישיון לא נשלח אליו חרף הבטחות לעשות כן. במכתבה מיום 13.1.2015 הודיעה המשיבה לעותר, כי בקשתו נדחתה (להלן: ההחלטה). לא ניתן לחדש את רישיונו, בשים לב להוראות תקנות להגנת חיית הבר (הוראת שעה), תשע"א – 2010 (להלן: הוראת השעה). ההחלטה הפנתה גם למכתב ברוח זו מיום 26.11.2014 (להלן: המכתב הראשון). מכאן העתירה. תמצית טענות העותר 4. שלל טענות בפי העותר נגד ההחלטה: א. אכיפה סלקטיבית והגנה מן הצדק – חרף הוראת השעה, נשלח לעותר שובר תשלום. מכאן, שההוראה מיושמת באופן מפלה, לפי נוחותה של המשיבה. לפיכך, ביקש העותר לקבל מידע על אודות ישומה של הוראת השעה. ב. אין בהוראת השעה כדי להצדיק את ההחלטה – תקנה 7(ג) לתקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו – 1976 (להלן: תקנות הגנת חיית הבר) קובעת, כי רישיון ציד ניתן לשנה ופוקע ביום 31 באוגוסט של כל שנה. כך נכתב גם בסעיף 2 למכתב הראשון. על אף האמור, שובר התשלום נשלח לאחר מועד זה; אין בסיס לטענת המשיבה לפיה בשנת 2014 נשלל רישיון הציד מהעותר, שאם כך מדוע נשלח אליו שובר תשלום בספטמבר 2014? משלוח השובר מהווה הבטחה שלטונית לחידוש הרישיון, אשר לא ניתן לחזור ממנה; לעותר היה רישיון ציד תקף "ערב" תחילתה של הוראת השעה. מכאן שמתקיים בו סעיף 1(א)(1) להוראה. אין בה הגדרה לפרק הזמן המהווה את "ערב תחילתה"; ההחלטה שרירותית, נעדרת טעם ענייני, בלתי סבירה באופן קיצוני ודינה להתבטל. ג. זכות השימוע נפגעה. לפי זכרונו של העותר, המכתב הנושא תאריך 13.1.2015 נמסר לו כבר בהגיעו לשימוע, ומכאן שהמשיבה כבר גיבשה החלטתה, והשימוע נעשה כדי לצאת ידי חובה בלבד. ד. הוראת השעה מנוגדת לתקנת הציבור, היא בלתי סבירה, ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיקרי התגובה המקדמית 5. המשיבה מופקדת בין היתר על הגנת חיות הבר, מכוח החוק להגנת חיית הבר, התשט"ו – 1955 (להלן: חוק הגנת חיית הבר). לטענתה, יש לדחות את העתירה על הסף מטעמים מספר, בהם העלמת עובדות מהותיות העולה כדי חוסר תום לב. לאחר הגשת העתירה התברר למשיבה, כי מזה למעלה מחמש שנים אין לעותר רישיון לנשיאת כלי ירייה על-פי חוק כלי ירייה, התש"ט – 1949 (להלן: חוק כלי ירייה), רישיון המהווה תנאי לקבלת רישיון ציד (תקנה 7(א)(3) לתקנות להגנת חיית הבר). במהלך שנת 2009, בעקבות המלצה של משטרת ישראל, ביטל המשרד לביטחון פנים את רישיונו. עוד הסתיר העותר את תוכן שיחתו מיום 31.8.2014 עם עובדת של המשיבה, אשר תועדה בתרשומת. בשיחה ציין העותר כי טרם הספיק לשלם את האגרה עבור השנים 2013/2014, והובהר לו שיום זה הוא המועד האחרון לתשלום. דברים אלה סותרים את טענת העותר לפיה רק ביום 3.9.2014 קיבל את שובר התשלום; לבסוף, בעוד במכתביו אותם צרף לעתירה טען כי מעולם לא פיגר בתשלום האגרה, הרי שמסתבר כי לא כך הדבר. המשיבה ציינה גם כי העותר לא הקדים פניה אליה בבקשה לקבל מידע על אודות ישומה של הוראת השעה. 6. המשיבה הוסיפה וטענה, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה: א. כללית, מטרתו של החוק להגנת חיית הבר היא להגן על חיות אלה מפני סכנות הצפויות להן מפני בני אנוש. החוק מתיר פגיעה מסויימת, בין היתר בדרך של ציד, בכפוף לקבלת רישיון ציד (סעיף 2 לחוק). התקנות להגנת חיית הבר מסדירות בתקנה 7 את התנאים למתן רישיון ציד. בשנת 1997 הותקנה לראשונה הוראת שעה אשר קבעה, כי אין לתת רישיונות ציד חדשים. דרך זו ננקטה גם בהוראת השעה הנ"ל. מדיניות המשיבה היא לצמצם ככל הניתן את מספרם של רישיונות הציד, ובכך להגן על חיות הבר. זאת, בעקבות פיחות מדאיג שחל במספרן של חיות הבר. ההחלטה בעניינו של העותר אינה נובעת משרירות לב, אלא משיקולים ענייניים וסבירים, בהתאם לתכלית האמורה. הענות לבקשתו של העותר מנוגדת למדיניות כאמור ופוגעת בעקרון השוויון. טענות העותר נגד חוקתיות הוראת השעה נטענו בעלמא והן מופרכות. ב. לפי רישומי המשיבה, שילם העותר את האגרה, בפעם האחרונה, ביום 21.11.2009, עבור רישיון ציד התקף עד יום 31.8.2010. משכך אין הוא עומד בתנאים למתן רישיון ציד הקבועים בהוראת השעה. בהתאם, העתירה אינה מגלה פגם בהתנהלותה של המשיבה אשר יצדיק התערבות שיפוטית. ג. המשיבה מכירה בטעויות שעשתה, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הוראת השעה – ההודעה לעותר, בעקבות פנייתו ב 9.9.2012, כי עליו לעבור בחינה, והנפקת שובר תשלום עבור העותר. ברם, טעויות אלה אינן גוברות על המתחייב מההוראה. משלוח מוטעה של שובר תשלום אינו מקים "הבטחה שלטונית". משפנה העותר ביום 4.9.2014 וביקש כי יונפק עבורו שובר תשלום, התגלתה הטעות, ונשלח אליו המכתב הראשון. ביום 4.1.2015 נערך לעותר שימוע, לבקשתו, בנוכחות מנהל חטיבת אכיפה אצל המשיבה. בהמשך נשלחה ההחלטה. השימוע נעשה בנפש חפֵצה, ההחלטה נתקבלה רק לאחריו ונשלחה בפקס ביום 14.1.2015. ד. המשיבה דוחה את הטענה בדבר ישום סלקטיבי של הוראת השעה. חזקת התקינות עומדת למשיבה, וזו לא נסתרה. אין די לעניין זה בכך שנשלח לעותר, בטעות, שובר תשלום. 7. בשים לב לטענת המשיבה לעניין אי-עמידתו של העותר בדרישה להחזקה ברישיון לפי חוק כלי ירייה, התבקש העותר, בהחלטתי מיום 21.6.2015, להודיע האם הוא עומד על עתירתו. בתגובה, הפנה העותר לסתירה לכאורה המתקיימת לטענתו בין דרישת תקנה 7(א)(3) לתקנות הגנת חיית הבר, לבין "תבחינים למתן רישיון להחזקת כלי ירייה ברישוי פרטי" אותם פרסם המשרד לביטחון הפנים ביום 24.11.2014. לפי התבחינים (סעיף 12), תנאי מוקדם לקבל רישיון להחזקת כלי ירייה הוא היותו של המבקש בעל רישיון ציד. משכך, נותר העותר תלוי בין שתי הרשויות. בהתאם, ביקש העותר רשות לצרף את המשרד לביטחון הפנים כדי שיביע עמדתו בעניין. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בעתירה, בתגובה המקדמית ובתגובת העותר, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות; הן על הסף, הן לגופה. 9. אשר לדחייה על הסף – העובדה שאין ברשותו של העותר רישיון לנשיאת כלי ירייה, המהווה תנאי לקבלת רישיון ציד, התבררה רק בתגובתה המקדמית של המשיבה. אין להלום התנהלות זו מצדו של העותר, המחוייב להגיש עתירתו בניקיון כפיים ובתום לב (ראו בג"ץ 2787/14 נטורל קייקס בע"מ נ' הרבנות הראשית סעיף 5 (13.4.2014)). טענת העותר בדבר סתירה לכאורה בין דרישותיהן של המשיבה מזה והמשרד לביטחון הפנים מזה, אינה גורעת מחובתו להציג תמונה עובדתית נכונה ומלאה. אי-עמידה בתנאי זה לקבל רישיון ציד, גם צובע את העתירה כעתירה תיאורטית, כזו, אשר אין דרכו של בית המשפט להידרש אליה (בג"ץ 7302/07 מוקד סיוע לעובדים זרים נ' שר הביטחון סעיף 12 לדברי הנשיאה (כתוארה אז) ד' ביניש (7.7.2011)). ראוי עוד להסתייג מדרכו של העותר, אשר הטיח טענות קשות במשיבה, בלא תימוכין. כך, טענתו בדבר משלוח שובר תשלום רק לאחר המועד האחרון לביצוע התשלום, כאשר לפי דבריו מתעכבים דברי דואר הממוענים אליו, בלא תלות במשיבה. כך גם טענתו, "לפי זכרונו", בדבר כתיבת ההחלטה טרם עריכת השימוע. 10. זאת ועוד, בהתייחס לטענת העותר בדבר אי-חוקיותה של הוראת השעה, היה על העותר לצרף כמשיב את השר להגנת הסביבה, בעל הסמכות להתקנתה (בג"ץ 3990/11 שיח עלי מעדי נ' ראש הממשלה, סעיף 9 לדברי השופט ח' מלצר (27.9.2011); בג"ץ 2731/11 עמותת אל סדק נ' הוועדה למינוי קאדים, סעיף 14 לדברי השופט י' עמית (14.6.2011)). העותר גם נמנע מלמצות הליכים על-פי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, טרם בקשתו כי בית משפט זה יורה למשיבה למסור מידע על אודות ישומה של הוראת השעה. די בטעמים אלו לסילוקה של העתירה על הסף. 11. למעלה מן הצורך, דין העתירה להידחות גם לגופה. החלטת המשיבה – בדין ניתנה, ואין עילה להתערב בה. הוראת השעה קובעת, כי עד למועד הנקוב בה לא ינתן רישיון ציד אלא במקרים שצוינו, ביניהם מי שהיה בידו רישיון ציד תקף ערב תחילתה (סעיף 1(א)(1)), וכן מי שהיה זכאי לקבל רישיון ציד במועד כלשהו בשנה שקדמה למועד זה, ולא קיבּלוֹ, בין היתר, בשל אי-תשלום האגרה, אולם שילם עד יום התחילה (סעיף 1(א)(2)(ב)). אשר לעותר, במועד התחילה של הוראת השעה – 20.9.2010 – לא היה ברשותו רישיון ציד תקף. רישיונו פקע עוד ביום 31.8.2010. טענתו של העותר, כי אין הוראת השעה מגדירה מהו "ערב תחילתן", היא טענה מיתממת ויש לדחותה. משמעותו של הביטוי היא בהגיע מועד התחילה. עיון בסעיף 1(א)(2) להוראה מעלה, כי כאשר ביקשה הוראת השעה להתרחק אחורה בזמן לפני מועד התחילה, עשתה כן במפורש. לטענת המשיבה, עליה לא חלק העותר, לא שולמה על-ידו אגרה מאז יום 21.11.2009. משכך, גם אם היה העותר זכאי לקבל רישיון ציד במועד כלשהו בשנה שקדמה ליום התחילה (זאת אילו היה בידו רישיון להחזקת כלי ירייה, אשר המועד המדויק של שלילתו לא נמסר), הרי שמכל מקום לא שילם את האגרה עד יום התחילה. אין העותר בא אפוא גם בגדרה של תקנה 1(א)(2)(ב). העותר גם אינו יכול להיבנות מטעויותיה של המשיבה במגעיה עמו. הטעויות עליהן עמד אינן מקימות "הבטחה שלטונית" (לתנאים להתהוות הבטחה מנהלית ולחובה לקיימה, ראו בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003)). אין בטעויות כאמור כדי להסמיך את המשיבה לתת לעותר רישיון ציד בניגוד להוראת השעה. 12. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ₪, על הצד הנמוך, בגלל טעויות כנ"ל שנעשו מצדה. ניתן היום, ‏ה' באלול התשע"ה (‏20.8.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15027360_O05.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il