רשות שדות התעופה בישראל נ. אויה נתיבי אויר בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2734/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2734/11 רע"א 5669/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת בע"א 2734/11 והמבקשת ברע"א 5669/11: רשות שדות התעופה בישראל נ ג ד המשיבים: 1. אויה נתיבי אויר בע"מ 2. אויה אחזקה ושירותי תעופה (1989) בע"מ 3. עו"ד שלומית ארליך - המפרקת 4. אוריון תעופה והנדסה בע"מ 5. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פר"ק 1482/05 שניתן ביום 28.02.2011 על-ידי כב' סגנית הנשיאה ורדה אלשיך תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ב (10.09.12) בשם המערערת: עו"ד עופר דרורי; עו"ד טל לפקוביץ' בשם המשיבים 3-1: עו"ד שלומית ארליך בשם המשיבה 4: עו"ד דן רינגל בשם המשיב 5: עו"ד טובה פריש פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. המשיבות 1 ו- 2 (להלן: החברות) מצויות בהליכי פירוק. המשיבה 3 (להלן: המפרקת) מונתה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כמפרקת של החברות (פר"ק 1482/05 ופר"ק 1492/05). נראה כי הנכס העיקרי שבבעלות החברות הן טענותיהן לזכויות במתקן (האנגר) הנמצא בשדה התעופה בהרצליה. זכויות אלה נתונות במחלוקת הנטושה בין החברות לבין המערערת בע"א 2734/11 והמבקשת ברע"א 5669/11, רשות שדות התעופה (להלן: הרשות). 2. ביום 8.4.2008 אישר בית המשפט של הפירוק (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) את בקשת המפרקת להציע למכירה את החברות כחברות פעילות בדרך של מכרז. בקשת הרשות להצטרף כבעל דין להליך מכירת החברות, כדי לאפשר לה, נוכח תפקידה על-פי דין, בין היתר, לטעון לעניין זהות הקונה ועצם קיום ההליך, נדחתה בהחלטה מיום 25.3.2009 (בש"א 13980/08, פר"ק 1482/05). ביום 15.7.2009 הגישה המפרקת בקשה לאשר לה להשלים את מכירת החברות כעסק חי (בש"א 14447/09). בבקשה נאמר, כי ניתן להמשיך בהליך מכירת החברות כעסק חי לאחר שנדחתה בקשת הרשות להצטרף להליך, וכי מומלץ לקבל את הצעת הרכישה שהגיש מר אבנר ישפה (שלאחר מכן הסתבר כי הוא בעל שליטה במשיבה 4, שתכונה להלן: אוריון) שעמדה על 87,525 ש"ח. ביום 12.8.2009 אישר בית משפט קמא את הבקשה הנ"ל "בכפוף להמצאת העתק ההסכם ולאישורו על-ידי בא-כוח הכנ"ר". 3. בין לבין הגישה הרשות לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעת פינוי נגד החברות (תא"ק 39506-03-10). נראה כי בהחלטת בית המשפט של הפרוק לאשר את הגשת התובענה הנ"ל נפלה טעות סופר, כאשר בית המשפט אישר את בקשת הרשות בעוד שלאמיתו של דבר נראה שסבר כי דינה הוא להידחות (ההחלטה מיום 7.12.2009 כפי שהובהרה בהחלטה מיום 18.7.2011). מכל מקום, ההליך בתביעת הפינוי התנהל בפועל לגופו, כמפורט להלן. בגדר ההתדיינות בתביעת הפינוי הושג הסדר עקרוני בין הרשות לבין המפרקת. לפי הסדר זה, שהוכפף לאישורו של בית המשפט של הפירוק, תשלם הרשות לחברות סכום של 53,000 ש"ח לסילוק כל ההליכים שבין הצדדים וכנגד תשלום זה תפננה החברות כל שטח המוחזק על-ידן בשדה התעופה בהרצליה. להסדר זה ניתן על ידי בית משפט השלום תוקף של פסק-דין ביום 26.9.2010, כשתוקפו הותנה במתן אישור על-ידי בית המשפט של הפירוק. יוזכר, כי עובר למתן פסק הדין הנ"ל כבר חלפה יותר משנה מאז שבית המשפט של הפירוק אישר את בקשת המפרקת למכור את החברות כ"עסק חי" (הכוונה, למעשה, למכירת מניות החברות) למר אבנר ישפה, אלא שעד למועד מתן פסק הדין האמור לא נחתם, במסגרת אותו אישור, הסכם מכר עם מר ישפה או עם אוריון. 4. ואכן, כאשר המפרקת פנתה לבית משפט קמא בבקשה כי יאשר את ההסכם עם הרשות, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום, היא ציינה בבקשתה כי על אף ההחלטה מיום 12.8.2009 לאשר את השלמת מכירת החברות כ"עסק חי" ועל אף ההחלטה מיום 13.12.2009 שדחתה את התנגדות הרשות למסירת מפתחות הנכס לרוכש החברות, "התעכבה ההתקשרות עם הרוכש". בפנייתה הנ"ל לבית המשפט הסבירה המפרקת, כי העסקה עם "הרוכש" (קרי: מר ישפה ו/או אוריון) התעכבה נוכח "התנגדותו של עורך הדין שייצג את הרוכש ... ואשר המליץ לרוכש שלא לרכוש את החברות", וכן בשל רצון הרוכש לבצע את הרכישה עם שותף נוסף. לפיכך גובש ההסדר שבין המפרקת לבין הרשות בגדר ההליך בתביעת הפינוי בבית משפט השלום. המפרקת הביעה דעתה, בפנייתה לבית משפט קמא לאשר את אותו הסדר, כי מכירת הנכסים לרשות עדיפה על-פני מכירת החברות לרוכש כ"עסק חי", שכן בכך מסולקות תביעות הרשות, שיכולות, אם תתקבלנה, למנוע את האפשרות למכור את החברות כ"עסק חי". אוריון הגישה תגובה לבקשתה הנ"ל של המפרקת. בתגובה זו ביקשה אוריון כי יוחלט לקיים את האמור בהחלטת בית המשפט מיום 13.12.2009, שניתנה בהמשך להחלטה מיום 12.8.2009. בהחלטה הנ"ל מיום 13.12.2009 (שניתנה לאחר שעוד קודם לכן, ביום 25.3.2009, הוחלט לדחות את בקשת הרשות להצטרף להליך מכירת החברות), נדחתה טענת הרשות לפיה יש למנוע את "מסירת המפתח" למי שירכוש את החברות, נוכח סמכויותיה של הרשות לפעול בשטח שדה התעופה ובכלל זה לאשר את זהות בעלי הזכויות במקום. אוריון הוסיפה וטענה בתגובתה לבקשת המפרקת, כי הסדר הפשרה שהושג בגדר ההתדיינות בבית משפט השלום עוקף את החלטות בית המשפט של הפירוק שקבע כי אין לרשות מעמד בהליכי מכירת החברות, וכי היא שינתה מצבה לרעה בהסתמך על האישור שניתן למפרקת לפעול להשלמת מכירת החברות. בתגובה לתגובת אוריון פירטה המפרקת בהרחבה את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לעסקת מכירת החברות לאוריון. מתגובתה זו של המפרקת עולה, כי אוריון נמנעה לחתום על הסכם המכר ולשלם את התמורה שעליה הוסכם. בין היתר התברר, כי עוד ביום 24.3.2010 (זמן רב לפני גיבוש ההסדר עם הרשות) הודיעה המפרקת לנציג אוריון כי אם העסקה לא תושלם עד ליום 7.4.2010, יוחזר הנכס בשדה התעופה לידי הרשות. בהמשך הועברו לנציג אוריון כתבי הטענות שהגישה הרשות בגדר תביעת הפינוי. לאחר כל זאת ביקשה אוריון לשנות את נוסח הסכם המכר באופן שלא היה מקובל על המפרקת. לרקע כל אלה ראתה המפרקת לנכון להגיע עם הרשות להסדר שגובש בבית משפט השלום. אלא שנוכח הצהרת אוריון על נכונותה לרכוש את החברות מבלי להתנות זאת בתנאים שהוצגו על-ידה קודם לכן, הודיעה המפרקת לבית המשפט, בניגוד לעמדתה המקורית לפיה ראוי לאשר את ההסדר עם הרשות, כי היא משאירה את הסוגיה לשיקול דעתו. 5. בהחלטה מיום 28.2.2011, היא ההחלטה נשוא הערעור דנא, דחה בית משפט קמא את הבקשה לאישור הסדר הפשרה שגובש בבית משפט השלום ושקיבל שם תוקף של פסק דין מותנה. בית המשפט פתח את דבריו באמירה כי: "עניין לנו בהסכם רכש שחתם מפרק ואשר במסגרתו מועברים נכסים ופעילות של החברה לרוכש וזאת תחת תניית as is where is". בהמשך ציין בית המשפט, כי כאשר הרוכש "משתהה בנטילת הממכר ותשלום התמורה בלא סיבה מוצדקת", על המפרקת היה ליתן לו הודעה כי עיכוב זה מהווה הפרת חוזה שעל הרוכש לרפא בתוך זמן קצוב, אחרת המפרקת תראה עצמה חופשיה להודיע על בטלות החוזה. כיוון שהודעה כאמור לא ניתנה על-ידי המפרקת, נקבע על ידי בית המשפט, כי יש ליתן לרוכשת (אוריון) הזדמנות נוספת לשלם בתוך 7 ימים ממועד ההחלטה, שאם לא תעשה כן, תוכל המפרקת להתקשר בהסכם הפשרה עם הרשות, בתוך 10 ימים ממועד ההחלטה, בלא צורך בהחלטה נוספת. יושם אל לב, כי בהחלטתו נקט בית משפט קמא בלשון ממנה עולה מפורשות כי נכרת "הסכם רכש" בין המפרקת לבין הרוכשת (אוריון) וכי עניין לנו בהפרת ההסכם מצד אוריון. כפי שנרחיב בהמשך, נראה כי תיאור זה אינו מדויק, כיוון שכלל לא השתכלל הסכם מכר סופי בין הצדדים. לטענת המפרקת, כפי שנמסרה לבית משפט קמא, אוריון "גררה רגליה" ועכבה את סיום העסקה. לא זו אף זו: גם לאחר שהמפרקת קצבה מועד לסיום התהליך (7.4.2010, כמפורט לעיל) לא הביא הדבר לחתימה על הסכם. נהפוך הוא: אוריון, שהחליפה ייצוגה, הציגה דרישות חדשות להן המפרקת לא היתה יכולה להסכים. העסקה לא השתכללה גם לאחר שנמסר לאוריון על הגשת תביעת הפינוי לבית משפט השלום על-ידי הרשות. זאת ועוד, ממוצגי המפרקת עולה, כי ביום 11.7.2011, כארבעה וחצי חודשים לאחר מתן ההחלטה מיום 28.2.2011, עדיין לא נחתם החוזה. 6. תמצית טענות הרשות בערעור הן, כי בית משפט קמא שגה כאשר הניח ביסוד החלטתו שבין הצדדים כבר נכרת הסכם מחייב, שעה שבפועל דבר זה לא אירע על אף שחלף זמן רב (יותר משנה) מאז שניתן אישור עקרוני לקדם התקשרות עם אוריון. הרשות מוסיפה וטוענת, כי לא ראוי היה לדחות את אישור הסדר הפשרה עימה נוכח הסמכויות שניתנו בידיה על-פי דין לפקח על הנעשה בתחום שדה התעופה ונוכח העובדה שקיים סכסוך בינה לבין אוריון (בגין נכס אחר בשדה התעופה בהרצליה) לאחר שאוריון לא קיימה את הוראות הדין. המפרקת והכנ"ר תומכים בהחלטת בית משפט קמא. גם אוריון עותרת לדחיית הערעור ומציינת, בין היתר, כי כבר בעבר נקבע בהחלטה חלוטה שלרשות אין מעמד בהליך מכירת החברות וכי בקשות רשות ערעור שהגישה לבית משפט זה נדחו. דיון והכרעה 7. לטעמי דין הערעור להתקבל ויש לאשר את הסדר הפשרה שבין הרשות לבין המפרקת, שניתן לו תוקף בבית משפט השלום בגדר תביעת הפינוי. במצב זה, פשיטא שלא היה מקום לחתום על ההסכם עם אוריון. 8. מטענותיה המפורטות של הרשות, עולה בבירור כי במהלך הזמן הרב שחלף ממועד מתן החלטת בית משפט קמא מיום 12.8.2009 (בה ניתן אישור למכור את החברות למר ישפה) ועד למועד מתן ההחלטה מיום 28.2.2011 (בה נדחתה הבקשה לאשר את הסכם הפשרה בין הרשות למפרקת), טרם נחתם או השתכלל הסכם בין המפרקת לאוריון. בטענותיהן המפורטות של אוריון ושל המפרקת לא מצאתי התייחסות ישירה לעניין זה, שהוא בעל משמעות רבה בעיניי, וכן לא צורפו מסמכים מהם ניתן ללמוד כי טענה זו של הרשות אינה נכונה. מעבר לכך, גם המפרקת עצמה, בתקופה בה עדיין תמכה באישור הסדר הפשרה עם הרשות, טענה בפני בית המשפט של הפירוק כי אוריון מעולם לא חתמה על הסכם מכר, עד ליום 28.2.2011, ואף זמן מה אחר כך (כך למשל, בתגובה להודעה ולתשובת המשיבה לבקשה למתן הוראות, מיום 28.3.2011). כלומר, מבחינה עובדתית, נראה כי בניגוד לגישת בית משפט קמא, למעשה לא נחתם הסכם בין המפרקת לאוריון נכון למועד החלטת בית המשפט מיום 28.2.2011, ודאי לא הסכם סופי שניתן לכנותו "הסכם רכש". נראה כי בטרם קבלת אישור המכירה (המותנה) מבית משפט קמא ביום 12.8.2012, שררה הסכמה מסוימת בין המפרקת לבין אוריון (ליתר דיוק – בין המפרקת לבין מר ישפה), לפחות על סכום התמורה עבור מניות החברות, ויתכן כי גם על פרטים נוספים. אישורו של בית משפט קמא בהחלטה מיום 12.8.2012 הוא על-כן בעל משמעות, במובן זה שנתן תוקף לאותן הסכמות (ראשוניות, כך נראה) אליהם הגיעו הצדדים באותו מועד ואישר להתקשר בהסכם סופי עם ישפה. כיוון שאין זה ברור מבחינה עובדתית מה היה בדיוק היקף ההסכמות שבין הצדדים נכון לאותה עת, מעבר לסכום התמורה ולעצם ההסכמה להתקשר בהסכם לרכישת מניות החברות, קשה לקבוע מהו טיבה של ההסכמה הראשונית מבחינה חוזית – האם נכון להתייחס אליה כאל זכרון דברים, חוזה לכרות חוזה, או אולי אפילו רק כאל חוזה לקיום משא ומתן. אולם, כך או כך, מובן מהשתלשלות הדברים, כי אין המדובר בהסכם מכר מפורט ושלם, אשר נכנס לתוקפו עם אישור בית המשפט, אלא בהסכמה ראשונית וגרעינית יותר. 9. מכתבי הטענות ומההודעות שהגישה המפרקת לבית משפט קמא עולה בבירור כי לאחר אישורו של בית משפט קמא (ביום 12.8.2009), ולאחר שנדחתה התנגדות רשות שדות התעופה למסירת מפתחות הנכס לאוריון (ביום 20.1.2010), האחרונה "משכה" את החתימה על הסכם המכר תקופה ממושכת ביותר. בתחילה, במשך למעלה מחודשיים, סירבה אוריון לחתום על הסכם המכר ולשלם את התמורה שנקבעה זה מכבר. לאחר מכן, התעכבה אוריון בשל החלטתה לנסות ולצרף שותף לרכישה, ובשל החלפת ייצוג משפטי עקב התנגדות עורך הדין שייצגה בתחילה לביצוע עסקת הרכישה. אז, במהלך חודש אפריל 2010, פנתה אוריון בבקשה להוסיף להסכם תנאי מתלה, לפיו אם יצלחו הליכי הפינוי שנקטה הרשות כנגד החברות, יבוטל ההסכם. המפרקת סירבה לתנאי חדש זה, בטענה המוצדקת שתנאי זה עומד בניגוד מוחלט להגיון העומד ביסוד עסקת המכירה שקיבלה את אישור בית המשפט, והצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה. כלומר, אוריון השתהתה זמן רב (למעלה משנה חלפה מינואר 2010 ועד שנחתם הסכם הפשרה בין המפרקת לרשות), בהעלותה דרישות שונות המנוגדות להסכם המקורי עליו נתבקשה לחתום. חשוב לציין, כי במשך תקופה ארוכה זו, המפרקת התרתה באוריון מספר פעמים כי באם לא תחתום על הסכם המכר בתוך זמן קצוב, בכוונתה "להמשיך הלאה" ולהגיע להסכם עם צד שלישי. בשל כך, נראה כי המפרקת אכן היתה רשאית להניח (כפי שעשתה עת פנתה בבקשה לאשר את ההסדר שגובש בבית משפט השלום) כי העסקה עם אוריון אינה מעשית עוד. רק כאשר התברר לאוריון כי אישור ההסדר עלול לטרפד את העסקה איתה, נזעקה והתנגדה לו. נוכח האמור, איני רואה עין בעין עם בית משפט קמא שקבע, בהחלטה מיום 28.2.2011, שהמפרקת לא פעלה כנדרש, כיוון שצריכה היתה להודיע לאוריון שהיא מפרה את החוזה בהתנהלותה, ולהקציב לה זמן להשלמת העסקה לאחריו יבוטל החוזה: כאמור, לדעתי לא השתכלל חוזה המכר; אך גם לשיטת הגורסים שחוזה כאמור אכן נכרת – ניתנו על-ידי המפרקת התראות ונקבעו על-ידה לוחות זמנים. בנסיבות אלה, הדיון בבקשת המפרקת לאשר את ההסדר עם הרשות צריך היה להיעשות על יסוד ההנחה שעל אף ההסכמות הראשוניות שבין המפרקת לבין אוריון, אשר אושרו על ידי בית משפט קמא זמן רב קודם לכן, בין הצדדים לא נחתם הסכם מכר מפורט. לפנינו מצב שבגדרו מי שהציע לרכוש את החברות אינו מזדרז לחתום על חוזה הרכישה על-אף פניות המפרקת אליו, העסקה לא מסתיימת בחתימה על הסכם, חולף זמן רב מאז ניתן על-ידי בית המשפט אישור עקרוני להתקשר בהסכם והרוכש הפוטנציאלי מנסה שוב ושוב לשנות את תנאי העסקה. איני סבור שבנקודת הזמן בה גובש ההסדר עם הרשות בבית משפט השלום, ולרקע השתלשלות העניינים, היה מקום ליתן עדיפות למי שנמנע מהשלמת העסקה על-פני גורם אחר שעימו גובש הסדר סופי. 10. זה המקום להבהיר, כי אינני מקל ראש במשמעות האישור שניתן על ידי בית משפט של פירוק לביצוע עסקת המכירה עם אוריון. ניתן אף לראותו כמכונן את ההסכם הראשוני (ומחייב) בין הצדדים, אשר אין ברשותם חוזה כתוב, מפורט וחתום בשלב זה. אם לאישורים מסוג זה לא תהיה כל משמעות, במובן זה שלא יחייבו את הצדדים (הן בעל התפקיד, הן הרוכש) או שניתן יהיה לבטלם בהינף יד, מי שצפויים להיפגע בסופו של יום הם גם הנושים. ברע"א 4891/04ב וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נח(6) 721 (2004) תיאר השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, את ההיגיון שביסוד האמור: "קיים אינטרס רחב יותר, של חייבים בכלל ושל נושיהם של חייבים, כי מציעים רבים יבקשו להשתתף במכירת נכסי חייבים בהוצאה לפועל, בפשיטת רגל ובהליכים דומים. כך תגדל התחרות, ועמה האפשרות לכריתת עיסקאות מכר במחירים גבוהים. כתוצאה מכך ישתפרו סיכויי החייבים לעמוד בתשלום חובותיהם, אף אם לא במלואם. אף הנושים יפיקו תועלת רבה יותר. בנוסף יש להתחשב באינטרס של אלה המשתתפים בהליכי מכר של נכס בהוצאה לפועל או בפשיטת רגל וכד'. אם יהא המציע הזוכה חשוף לאפשרות שזכייתו תבוטל מפאת טענות שונות הנוגעות למכר, אשר יוכל החייב להעלות חדשות לבקרים, יירתעו מציעים פוטנציאליים מלקחת חלק בהליכי מכר כאלה ולסכן את כספם ... לכך עשויה להיות השפעה מזיקה וארוכת טווח על הליכי מכירה מעין אלה ... כך למשל, אם רק מספר מצומצם של מציעים יהינו למכור הנכסים בתמורה מקסימלית, כפי שהייתה יכולה להתקבל במסגרת מכירה פומבית או התמחרות רבת מתחרים. הדבר יסב נזק הן לציבור החייבים בכללו הן לנושי החייבים" (שם, פסקה 7). דברים דומים נאמרו גם בהקשר ל"הכרזת קונה" על ידי ראש ההוצאה לפועל: "טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת, שמציעים רבים ישתתפו במכירה, כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. דבר זה לא יושג, אלא אם המציע יידע, שתוך זמן קצר יוברר, אם הוא זכה בנכס, והוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה, שהמכירה תבוטל" (ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ ואח', פ"ד כו(1) 795, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' כהן (1972)). אולם, לא ניתן להעלות על הדעת כי עצם מתן האישור להתקשר עימו, ייזכה את הקונה באפשרות להתמהמה למשך זמן בלתי מוגבל, כאוות רצונו, תוך שהוא מערים תנאים המנוגדים למה שעמד ביסוד ההסכמה הראשונית שבעטיה ניתן אישור בית המשפט של פירוק לעסקה. בית משפט זה הכיר בעבר באפשרות לפתוח את הליכי המכר שמבצע בעל-תפקיד לרוכשים נוספים, גם במקום שכבר התגבש הסכם מפורט בין הצדדים, ובמקרים חריגים, אפילו לאחר שכבר ניתן אישורו של בית המשפט לעסקת מכירה לרוכש מסוים: "אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות חריגות ביותר ייתכן שהיה מקום להיזקק אף להצעה מאוחרת אילו ניתן הסבר מניח את הדעת לאיחור ובהינתן משמעות כלכלית מיוחדת להצעה החדשה ובכפוף לכך שהייתה ניתנת למציעים אחרים הזדמנות להשוות הצעותיהם, ומקום שלא היה בכך משום פגיעה מהותית בציפייה לגיטימית של צד שלישי שהספיק בינתיים להתקשר עם הנאמן בחוזה מכר" (ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2001) (עניין לוי)). סוגיה זו נדונה בפסיקה בעיקר במקרים בהם בעל התפקיד או מי מהנושים חפץ בקידומה של עסקה עם מציע חדש, על פני מציע ראשון שזכה במכרז או במשא ומתן, וקיבל את אישור בית המשפט. להבדיל ממקרים אלו, בהם פעל הרוכש הראשון בהגינות לשם השלמת העסקה (ואף-על-פי-כן, בנסיבות חריגות, הוכרה האפשרות לשמוט מידיו את זכייתו), במקרה שלפנינו, התנהלותה של אוריון, משיכת הזמן והניסיון מצדה לשנות תנאים בסיסיים בטיוטת הסכם המכר, גבלה בחוסר תום לב. לטעמי, חשיבות השמירה על האינטרס הכלכלי של הנושים במסגרת הליכי הפירוק, מחייבת שימת לב מצד בית המשפט להתנהלות של גרירת רגליים מצד מי הצדדים לעסקה בניסיון להתיש את המפרק ולזכות בתנאים טובים יותר, לכאורה "בחסות" אותו אישור עקרוני להתקשר עימו שניתן על-ידי בית המשפט. אינטרס הנושים ייפגע באם יהפכו בעל-כורחם לבני-ערובה של "רוכש", שההתקשרות עימו אושרה באופן עקרוני על-ידי בית המשפט, אך למעשה אינו חותר באופן ממשי ונמרץ לחתימת ההסכם שבעטיו קיבל את אותו אישור. כלומר, למרות שיש חשיבות לכך שאישור בית המשפט יחייב את הצדדים מרגע שניתן, הרי שעה שעל בית המשפט להכריע, כמו במקרה שלפנינו, האם להותיר את האישור הראשוני על כנו או לבטלו לטובת עסקה חלופית, עליו לבחון היטב האם הצדדים פעלו ופועלים בתום-לב להשלמת העסקה במהירות וביעילות אם לאו. במקום שבו הרוכש משתהה שלא לצורך משך תקופה ארוכה, למרות התראות חוזרות מצד בעל התפקיד, יש להביא זאת בחשבון כשיקול לטובת ביטול אישור הרכישה העקרוני שניתן קודם לכן על-ידי בית המשפט. מעבר לאמור, ולגופו של עניין, נראה כי גם הדרישות המוזכרות בדברי השופטת פרוקצ'יה בעניין לוי המובאים לעיל, מתקיימות במקרה שלפנינו: שעה שהרוכש הראשון השתהה זמן רב קיים אינטרס כלכלי ברור במציאת רוכש חלופי, במיוחד שחתימת העסקה השנייה צפוי להסיר מעל החברות את עננת הסכסוך המשפטי המתמשך עם הרשות והסיכונים שהוא נושא עמו; המפרקת העניקה לאוריון די הזדמנויות לחתום על הסכם המכר; ונוכח אותן הבהרות ומשיכת הזמן מצד אוריון, קשה לומר כי נפגעו הציפיות הלגיטימיות שלה. 11. לסיכום, אין האישור העקרוני להתקשרות עם רוכש שהגיש את ההצעה הגבוהה לרכישת החברות כ"עסק חי" שקול כנגד קיומו של הסכם מכר מחייב עמו. ודאי לא כשמדובר במציע שאינו מאפשר להשלים את עסקת הרכש תוך זמן סביר וגם לא על-פי לוח זמנים שמוצג לו על-ידי המפרקת. יודגש, מה שכבר צויין לעיל – האישור להתקשר עם אוריון ניתן ביום 12.8.2009 והבקשה לאישור ההסדר שגובש במסגרת ההליך בבית משפט השלום הוגשה למעלה משנה לאחר מכן. במשך פרק זמן ממושך מאד זה לא פעלה אוריון בנחרצות לסיום העסקה עם המפרקת בחתימה על הסכם סופי, לא פנתה בענין לבית המשפט (ככל שסברה שהמפרקת אינה נוהגת כראוי) ומעת לעת העלתה דרישות שונות, המנוגדות לרוח ההסכמה אותה אישר בית המשפט בתחילה. כל זאת, למרות התראות מצד המפרקת על כך שתפעל לקידום עסקה עם רוכש חלופי אם לא תושלם העסקה בהקדם. בנסיבות אלה לא ראוי היה ליתן לאוריון עדיפות על-פני גורם אחר שניהל עם המפרקת משא ומתן בחסות בית משפט השלום ושהגיע להסדר סופי עימה. 12. מהטעמים הנ"ל סבורני כי יש מקום לקבל את הערעור על ההחלטה מיום 28.2.2011. בנסיבות אלה איני רואה צורך להיזקק לטענותיה הנוספות של הרשות שעניינן מעמדה המיוחד על-פי דין בהתחשב בכך שמדובר בזכויות בנכסים המצויים בתחום שדה תעופה. לצורך ההכרעה בערעור דנא גם אין רלבנטיות להחלטת בית משפט קמא שלפיה אין לרשות מעמד בהליכי הפירוק כמי שזכאי שקולו ישמע בהליכים אלה, נוכח העובדה שלחברות טענות לזכויות בנכסים המצויים בתחום שדה תעופה. הרשות מתדיינת בהליך דנא כגוף שהושג בינו לבין המפרקת הסדר, כצד ישיר לכל דבר, הסדר "המתחרה" עם הסדר פוטנציאלי אפשרי אחר (שלא הגיע לכלל מימוש ושכללו) עם אוריון, וללא קשר ישיר לסמכויותיה כרשות ציבורית. 13. נוכח התוצאה האמורה לעיל מתייתר גם הצורך בדיון נפרד בבקשת רשות הערעור שהגישה הרשות על החלטה מיום 18.7.2011, לפיה יש למסור את מפתחות הנכס לידי אוריון (רע"א 5669/11), שנקבע כי הדיון בה יתקיים ביחד עם הדיון בערעור הנ"ל. 14. אציע לחבריי לקבל את ערעור הרשות, לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 28.2.2011, ולאשר את ההסכם שבין המפרקת לבין הרשות אשר קיבל תוקף של פסק דין (מותנה) במסגרת תא"ק 39506-03-10 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו. עוד אציע לחייב את אוריון בשכר טרחת הרשות בסכום של 30,000 ש"ח. ביחס ליתר בעלי הדין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"ח בחשון התשע"ג (‏13.11.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11027340_L09.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il