המרכז הישראלי לנפגעי כתות בע"מ נ. פרקליטות המדינה

החלטה בתיק בג"ץ 2732/15 בבית המשפט העליון בג"ץ 2732/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג העותרות: 1. המרכז הישראלי לנפגעי כתות בע"מ 2. מעיין סמידי 3. שולמית ברזילי 4. ויקטוריה הרצוג 5. אתי רצון בארזילי נ ג ד המשיבות: 1. פרקליטות המדינה 2. פרקליטות מחוז תל אביב עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד מיכל אופיר פסק דין 1. עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרה מבוקש להורות לפרקליטות המדינה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 23751-02-10, שעל-פיה זוכה גואל רצון מעבירת החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א(א) ו-(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בצד הרשעתו בעבירות אחרות. הרקע לעתירה 2. נגד גואל רצון הוגש כתב אישום על-ידי פרקליטות מחוז תל אביב, בו נטען כי החל משנת 1991 ועד למעצרו ביום 12.1.2010 צירף אליו בדרכים שונות נשים רבות, אותן קשר ורתם לחייו ולמרותו על מנת שישרתוהו ויספקו לו את צרכיו, במבנה מעין-משפחתי. בתוך כך, אליבא דכתב האישום, השתלט גואל רצון על חייהן של 21 נשים באופן ממשי וללא מצרים, הכתיב וכפה עליהן תפיסת עולם ששירתה את מטרותיו וכיוון במידה רבה את דרך חשיבתן ואורחות חייהן. גואל רצון התייחס אליהן כאל קניינו והביאן לבטל לחלוטין את עצמן מפניו. 3. כתב האישום הפליג בתיאורים ביחס לדרכי שליטתו של גואל רצון בנתינותיו. בין היתר צוין כי הציב עצמו בקרב הנשים כמוּרם מעם וכשווה-ערך לבורא עולם, וגרם להן לראות בהולדת ילדיו כשירות מרומם שיש לשאוף אליו. גואל רצון בחר את מי מהנשים להפרות ואֵלו ילדו לו כ-50 ילדים ששמותיהם נבחרו על מנת לפאר את שמו. גואל רצון גם קבע, כך נטען, מי מהנשים לא תהרה ומנע מהן את זרעו. שליטתו בנשים התבטאה בקביעת כללי התנהגות "משפחתיים" ברורים, ובין היתר, דרישה מהנשים לקעקע את דמותו או את שמו על גופן; איסור על הנשים להיכנס לחדרו ללא רשותו; דרישה לשינוי שמות הנשים וניתוקן מבני משפחתן ומיחסים חברתיים חיצוניים אחרים; דרישה לאישור לפני יציאה מהבית ודיווח מתמיד ביחס למקום הימצאן; הגבלתן לעיסוק של משק בית או סיעוד בלבד; הגבלת אופן לבושן, דיבורן ומזונן; איסור על מגע עם גברים אחרים ללא פיקוח, לרבות רופאים ובני משפחה; ופיקוח מתמיד אשר בא לידי ביטוי בהתקנת מצלמות מעקב ובגישה חופשית של גואל רצון למכשירי הטלפון הסלולרי של הנשים. הכללים האמורים עוגנו בספר שכונה "סדר המשפחה", אשר כל אחת מהנשים נדרשה לחתום עליו. בין היתר צוינו באותו הספר גם קנסות כספיים שיוטלו בגין הפרת כל כלל וכלל. 4. בנוסף לכך נטען בכתב האישום כי הנשים סיפקו את צרכיו החומריים והכלכליים של גואל רצון, לרבות מזון, כלי רכב, ציוד אלקטרוני, תרופות, מימון חופשות וטיולים וכיוצא באלה. עוד נטען כי גואל רצון אף החזיק בנשים לשם מתן שירותי מין ושירותים נוספים כגון בישול, סירוק שערו, נהיגה, הקלדת הגיגיו והעתקת ספרים וכתיבת מכתבי הערצה. כפי העולה מכתב האישום, גואל רצון כפה את רצונו על הנשים באמצעות שכנוען בכוחותיו המיסטיים ובעליונותו הרוחנית, בשילוב איומים כי יביא בכוחותיו אלו לפגיעה בנשים וביקיריהן באמצעות מחלות ותאונות, ולחלופין כי יאסור עליהן לצאת מהבית, יתעלם מהן, ינדה אותן ויסלקן. על בסיס העובדות האמורות, הואשם גואל רצון ב-18 עבירות של החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א לחוק העונשין. 5. נוסף לכך אחז כתב האישום שבעה אישומים נוספים שעניינם בעבירות מין שונות, ואישום נוסף אשר עסק בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק. אישומים אלו אינם מעניינה של עתירה זו ולא כאן המקום לפרטם. 6. בתגובתו לכתב האישום לא הכחיש גואל רצון את העובדות ואת מערכת היחסים ה"משפחתית" עם הנשים האמורות, אך טען כי מערכות היחסים האמורות היו זוגיות ורצוניות. גואל רצון הדגיש כי הבהיר באופן תדיר כי כל מי שאינה מעוניינת באורח החיים האמור חופשיה לקום וללכת. גם הנהלים המשפחתיים נוסחו תוך שיתוף פעולה ועל דעתן של הנשים, ומכל מקום לא נאכפו בקפדנות. אליבא דגרסתו, ביטויי האהבה של הנשים שכללו קעקוע גופן, שינוי שמן, קניית מתנות, כתיבת מכתבי הערצה וכדומה, נעשו כולן מיוזמתן או בהסכמתן של הנשים. גואל רצון גם התייחס להפחדות ולאיומים שתוארו בכתב האישום, וטען כי ככל שהתקיימו לא היו דבר שבשגרה, ובוודאי לא היוו אמצעי ענישה, אלא חלק מויכוחים וקשיים נקודתיים במערכת היחסים עם אשה זו או אחרת. גואל רצון הדגיש כי לא כפה את עצמו על מי מהנשים ולא השתמש בשירותיהן, וכי הכל נעשה בהסכמה וכחלק מניהול הבית המשפחתי המשותף. עוד יצוין, כי בסיכומיה חזרה המדינה בה מהאשמת גואל רצון בהחזקה בתנאי עבדות ביחס ל-6 מן הנשים, כך שבסופו של דבר הואשם בעבירה זו ביחס ל-12 נשים מתוך 21. 7. בהכרעת הדין סקר בית המשפט את הראיות השונות שהציגה הפרקליטות בדבר אורח החיים בבית גואל רצון ומערכת היחסים בינו לבין הנשים. ראיות אלה כללו עדויות נשים, חוקרות פרטיות וממצאים חפציים שונים. אשר לבסיס העיוני לטענות, תוארה בהרחבה חוות דעתו של ד"ר דוד גרין, המומחה מטעם המדינה (להלן: "המומחה"), בה נטען כי ניתן להביא אדם למצב של "שליטה מנטאלית" (Mind Control), תוך ניצול תהליכים נפשיים שונים כגון תסכול, רגשות אשם, צייתנות, קונפורמיות, סוגסטיה ודיסוננס קוגנטיבי. לדעת המומחה, ניתן לגרום לרוב האנשים לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם, אמונתם והתנהגותם על-ידי השפעה לא מודעת, והדבר נעשה באופן תדיר בהקשרים פוליטיים, חינוכיים, צבאיים, שיווקיים ועוד. בין היתר נעשה שימוש בשליטה מנטאלית בהקשר של "קבוצה סמכותנית", הכוללת מאפיינים מסוימים כגון מבנה שליטה היררכי, קבוצת מאמינים, מנהיג בעל אישיות דומיננטית, והשפעה מאסיבית על זהותם, אישיותם ועצמאותם של המצטרפים לקבוצה. המומחה הודה בעדותו כי עמדתו המקצועית לא זכתה לקבלה כללית ולהכרה אצל הגופים המקצועיים הרלבנטיים, וכי יש הטוענים כי אין לה תיקוף מדעי מספק. עוד עלה מחוות דעתו כי מעולם לא פגש את גואל רצון וכי כתב את הדברים בהסתמך על מקורות משניים כגון הקלטות, תכניות טלויזיה ותשובות גואל רצון בחקירתו במשטרה. 8. לאחר דיון מעמיק החליט בית המשפט המחוזי לזכות את גואל רצון מהעבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה. בהכרעת הדין עמד בית המשפט על קשיים שהתגלו במספר רבדים. ראשית קבע בית המשפט כי כתב האישום נקט בביטויים כלליים ולא בהירים, וכשל מלפרט את הפעולות שבהן נקט גואל רצון או את האמצעים שבהם ביקש "לקשור לחייו" כל אחת מהנשים. הניסוחים הכלליים שבכתב האישום וחוסר ההתייחסות הפרטנית לכל אחת מהנשים, כך נקבע, מקשים לזקק את היסודות העובדתיים והמשפטיים הנדרשים להוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם. בית המשפט המחוזי הפנה גם לכך שבשלב הסיכומים חזרה בה הפרקליטות מהאישומים ביחס ל-6 מן הנשים, ללא הסבר ממשי. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי בחירת הפרקליטות לייחס לגואל רצון את עבירת ההחזקה בתנאי העבדות נסמכה במידה רבה על עובדת קיומן של נשים רבות ועל מעשים שיטתיים לכאורה, מבלעדי הפרדה כנדרש בין הנשים כאינדיבידואלים העומדים בפני עצמם ומערכת היחסים שהיתה לכל אחת ואחת מהן עם גואל רצון, במהלך השנים הרבות אליהן מתייחס כתב האישום. בית המשפט גם ציין כי על אף טענת הפרקליטות לקיומה של "שליטה מנטאלית" של גואל רצון בנשים, היא בחרה שלא לטעון שהמגעים המיניים שהתקיימו ביניהם בהסכמה נעשו בנסיבות של אינוס, קרי – במצב המונע התנגדות, והדבר אומר דרשני. 9. אשר לתיאוריה בדבר קיומה של "שליטה מנטאלית", קבע בית המשפט כי יש קושי בטענה לפיה הנשים המתלוננות לא היו בנות-חורין, וזאת למרות שלא היתה עליהן מגבלה פיזית, קוגניטיבית או משפטית שמנעה מהן לעזוב את גואל רצון או להתעמת עמו, שהן נמצאו באופן תדיר מחוץ לבית, גדלו והתחנכו במשפחות נורמטיביות והביעו בזמן אמת (לפחות כלפי חוץ) את שביעות רצונן מאורח חייהן עם גואל רצון. בית המשפט הפנה לכך שהמומחה מטעם המדינה אישר בעדותו כי העמדה בדבר קיומה של שליטה מנטאלית במסגרת קבוצה סמכותנית שנויה במחלוקת מדעית, וככל הידוע תקפותה לא הוכרה מעולם במערכת משפטית כלשהי. על-פי קביעת בית המשפט, חוות דעתו של המומחה נסמכה למעשה על עמדה אידיאולוגית-מקצועית, ללא סימוכין מדעיים מספקים, וחלק רב ממנה דן בנושאים שאינם ממין העניין. עוד הצביע בית המשפט על קשיים נוספים בחוות הדעת, כגון הקושי באבחון שליטה מנטאלית מסוג זה ביחס למקרי שליטה נטענים אחרים כגון ארגוני דת, קבוצות חברתיות, מנגנונים צבאיים ועוד; השלכותיה הנרחבות של קבלת עמדה זו כבסיס להגנה השוללת אחריות משפטית למעשים פליליים שבוצעו תחת שליטה כאמור, והקושי בזיהוי קבוצה יחודית המחזיקה את חבריה תחת "שליטה מנטאלית", בהעדר כלים קליניים קבועים וחד-משמעיים. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לקבל את התיאוריה בדבר קיומה של "שליטה מנטאלית" באדם אחר כבסיס לקביעת ממצאים בבתי המשפט בישראל. 10. גם בבחינת ישום התיאוריה בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי על אף שאין מחלוקת על כך שחייהן של הנשים בביתו של גואל רצון לא היו נוחים, בלשון המעטה, ברי כי עצם ניצולה של עמדת כוח הנובעת ממצב כלכלי-חברתי או יחס רגשי אינה מספיקה כדי לראות בה מצב של "שליטה מנטאלית". בנוסף לכך, המומחה לא פגש ולא ראיין את הנשים המתלוננות והתיימר לקבוע ממצאים לגביהן מתוך מקורות עקיפים. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי כי אין לייחס לחוות דעת זו משקל ישומי כלשהו. 11. בהמשך הדברים פנה בית המשפט לניתוח נורמטיבי של עבירת ההחזקה בתנאי עבדות. זהו נוסחהּ: "375א. (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בקטין, דינו של עובר העבירה – מאסר עשרים שנים. (ג) בסימן זה, "עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור". בית המשפט המחוזי הסביר את הקשיים במשמעות העבירה ובהיקף השתרעותה, וזאת בשל כך שכל אחד מהיסודות המהותיים הנזכרים בסעיף העבירה מחייב פרשנות עצמאית, ובנוסף לכך הם מקיימים ביניהם יחסי גומלין. בית המשפט העמיק ביסודות העבירה והשווה אותם לעבירות דומות המצויות בחוק, כגון האיסור על עבודות כפיה (סעיף 376 לחוק). כמו כן סקר בית המשפט את ההיסטוריה החקיקתית ואת הוראות האמנות הבינלאומיות שאושררו על-ידי מדינת ישראל אשר היוו את הרקע לעיגון עבירה זו בספר החוקים. על סמך סקירה זו קבע בית המשפט כי יש להיזהר מפרשנות מרחיבה יתר על המידה לעבירה זו וכן יש לשקוד על תחימת גבולותיה באופן סביר המתיישב עם תכליתה, וזאת מחשש שיישום רחב מדי של העבירה עשוי להוביל לתוצאה לא מידתית. אחד מהחששות שהוזכרו על-ידי בית המשפט, בהתבסס על דיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט בהצעת החוק, הוא כי פרשנות העבירה תתרחק מהערכים שעליה היא נועדה להגן, ויישומה יעשה אד הוק לפי נסיבות המקרה, באופן אינטואיטיבי ולא שוויוני. לאור זאת קבע בית המשפט המחוזי ביחס ליסודות העבירה, כי במישור העובדתי לא נדרשת התנהגות עובדתית מסויימת ומוגדרת של הנאשם. עם זאת, התנהגות הנאשם חייבת להיות מכוונת לשתי מטרות עיקריות – החזקה, דהיינו שלילה מוחלטת ואובייקטיבית של יכולת הנפגע לבחור אם לקיים קשר עם הנאשם, וביצוע עבודה או מתן שירותי מין על-ידי הנפגע. במישור הנפשי נקבע כי נדרש שהנאשם יהיה מודע לאופן התנהגותו, להשפעתה על האדם האחר ומידתה, וראייתו של הלה כחפץ נטול אוטונומיה. לגופו של העניין דנן קבע בית המשפט כי לא נשללה מהנשים המתלוננות גישה למידע לפיו ניתן לנהל חיים תקינים שלא לצד גואל רצון, לא הופעל נגדן לחץ רציף מלבד "איומים בענישה באמצעים פנטסטיים או בהעדפת אחרות על פניהן כשותפות מיניות ואימהות לילדיו", ולא נעשתה כל פעולה אשר העמידה לפניהן מחסום שאינו נפשי מלעזוב. בנסיבות אלו, ומשנדחתה הטענה בדבר קיומה של "שליטה מנטאלית" של גואל רצון בנשותיו, קבע בית המשפט כי לא ניתן לומר שהתקיים היסוד העובדתי של העבירה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שכוונת המחוקק היתה לאסור גם את קיומן של קבוצות שוליים או "כתות" כגון זו שבמרכזה עמד גואל רצון, היה עליו לעשות כן באופן מפורש. לפיכך זיכה בית המשפט המחוזי את גואל רצון מעבירות ההחזקה בתנאי עבדות. 12. בד בבד, הרשיע בית המשפט המחוזי את גואל רצון במרבית העבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 29.10.2014 גזר בית המשפט המחוזי על גואל רצון עונש של 30 שנות מאסר בפועל ו-4 שנות מאסר על-תנאי, וחייב אותו בתשלום פיצוי כספי למתלוננות בסך מצטבר של 470,000 ₪. עיקרי העתירה 13. העותרת 1 היא חברה בע"מ אשר מטרתה "לפעול למען הציבור הישראלי בנוגע לפעולותיהם של כתות, ארגונים וקבוצות לימוד רוחניות בישראל וברחבי העולם הפועלים באופן הפוגע והמנצל את הציבור". יתר העותרות הן חלק מהמתלוננות כלפי הנאשם, אשר העידו נגדו במסגרת בירור התיק לפני בית המשפט המחוזי בכלל, וביחס לעבירת ההחזקה בתנאי עבדות בפרט. 14. בעתירה מצויין כי ביום 10.12.2014 פנתה העותרת 1 ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, בדרישה מהפרקליטות לפעול להגשת ערעור על זיכויו של גואל רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. פניה זו גובתה בחוות דעת משפטית, לפיה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בטעות יסודה. ביום 14.10.2014 השיב לעותרת 1 עו"ד שניידר, עוזר לפרקליט המדינה, כי לאחר בחינה מקיפה של כלל נתוני התיק, החליטה הפרקליטות שלא לערער על זיכויו של הנאשם, "וזאת בעיקר בשל שורה של משוכות משפטיות, שספק רב אם ניתן היה לצלוח בהליך הערעור". במכתבו של עו"ד שניידר הודגש כי אכן הפרקליטות סבורה שהיה מקום להאשים ואף להרשיע את גואל רצון בעבירה זו, ואולם לאחר זיכויו, הגשת הערעור היא צעד מורכב מהיבטים שונים ולפיכך הוחלט שלא לנקוט בצעד זה. כמו כן הטעים עו"ד שניידר בתשובתו כי ההחלטה שלא לערער התקבלה משיקולים משפטיים בלבד, ואין בה כדי לפגום באמון בעדויות הקשות של המתלוננות, וכי בנוסף לכל אלה יש לזכור כי גואל רצון הורשע בעבירות רבות אחרות ונגזר עליו עונש מאסר ממושך, אשר יש בו כדי להלום את מעשיו הקשים ולהרחיקו מהחברה לתקופה ארוכה. על-פי האמור בעתירה, העותרת 2 פנתה גם היא לפרקליטות בעניין ופניותיה נענו בהבטחה לעדכון בדבר המשך הטיפול בתיק, תוך ציון כי זו מוּדעת למועד שנקבע להגשת הערעור. ברם, בניגוד למובטח נדהמה העותרת 2 לגלות כי גואל רצון הגיש ערעור על חומרת העונש, ואילו הפרקליטות הסתפקה בהודעה כי אין בכוונתה להגיש ערעור. 15. העותרות טוענות כי בית המשפט המחוזי טעה בהכרעת הדין בכך שהתעלם מיכולות המניפולציה הפסיכולוגית של גואל רצון בנפשן של הנשים, באמצעות מצג שווא של יכולות מאגיות ודרך מעקב ושליטה קפדניים על כל תחומי חייהן. לטענתן, מניפולציות אלה הביאו לכך שגואל רצון רכש למעשה שליטה מוחלטת בנשים אשר הביאה לשלילת בחירתן החופשית. לטענת העותרות, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בגינן זוכה גואל רצון, עלולות להביא לכך שהפרקליטות לא תגיש כתבי אישום בגין עבירה של החזקה בתנאי עבדות במקרים דומים של כתות, באופן שיביא לכך שסעיף חוק זה יהפוך לאות מתה. לאור זאת, טוענות העותרות, היה על בית המשפט להפעיל את סמכותו וליצוק תוכן רחב יותר ללשון הסעיף, אשר יכלול מקרים הדומים למקרה דנן. לטענת העותרות, "המקרה הנדון הוא מקרה חד וברור שבו אדם אחד רכש שליטה ממשית על חייהן של 21 אחרות במשך שנים רבות של אלימות מסוגים שונים... בית משפט למעשה קבע שבמדינת ישראל יש זכות ורישיון לגברים להתעלל בנשים ולהשתלט על חייהן ולקחת חירותן ויצאו זכאים כי לא עברו את סף ההתעללות הפיזית". העותרות מצביעות על כך שהתעללות גואל רצון בקרבנותיו כללה גם התעללות מינית שהוכחה בבית המשפט, וכי זו יצרה אווירת טרור וניצול, המגובה בסמכות הרוחנית והרגשית אותה רכש כלפי המתלוננות. 16. לאור הטעויות החמורות שנפלו בהכרעת הדין, לשיטת העותרות, הן טוענות כי הפרקליטות טעתה "טעות מרה" משבחרה שלא הגישה ערעור על פסק הדין. לגישתן, חובה היתה על הפרקליטות לעמוד על התקדים המסוכן שנוצר עקב הכרעת הדין וכי היה על הפרקליטות להביא את הדבר לפתחו של בית משפט זה. העותרות מפנות לכך שקביעותיו של בית המשפט המחוזי עצמו סותרות פסיקות שונות של בתי משפט מחוזיים אחרים, אשר הרשיעו נאשמים בהחזקה בתנאי עבדות בנסיבות דומות מאד. סתירה זו מחייבת לטענת העותרות את עמידתה של הפרקליטות על ליבון הסוגיה המשפטית במסגרת ערעור על הכרעת הדין. בנוסף לכך, לטענתן היה על הפרקליטות לערער בנסיבות העניין גם על קולת העונש. 17. המשיבות לא השיבו לעתירה, מטעמים ארגוניים שאינם קשורים לנסיבות הפרטניות של תיק זה. דיון והכרעה 18. לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי אין בידינו להעתר לה, וכי דינה להידחות על הסף. 19. סוגיית גדר ההתערבות של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה נדונה בבית משפט זה כמה וכמה פעמים. הלכה פסוקה ידועה היא כי על אף שהתערבות מעין זו היא אפשרית, הרי שהדבר יֵעשה במקרים נדירים בלבד, בהן נקבע כי ההחלטה הנדונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, וככל שההחלטה האמורה נופלת בגדר מתחם הסבירות, הרי שלא קמה עילה להתערבותו. עיקרון זה יפה הן להחלטה אם להעמיד נאשם לדין, הן להחלטה אם לסגור את תיק החקירה נגדו (בג"ץ 2652/15 מנדלבליט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (17.5.2015); בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 31 (1997); בג"ץ 8722/05‏ ‏קיקיס נ' הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, פסקה 16 (23.2.2006)), והן להחלטה האם לערוך עם נאשם הסדר טיעון (בג"ץ 626/14 רויטמן נ' מדינת ישראל, פסקה 18 וההפניות שם (14.1.2015). 20. הפתח להתערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה מצטמצם עוד יותר, מקום בו ההחלטה הנדונה היא החלטה האם להגיש ערעור על פסק דין אם לאו, וזאת לאור העובדה כי ערכאה שיפוטית כבר נתנה דעתה על העניין והביעה את עמדתה. הרחבת הפתח האמור להתערבות נרחבת יותר עלולה ליצור מצב בו משמשת עתירה לבג"ץ כמעין מסלול "עוקף ערעור". השיקולים לעיקרון זה נסקרו בהרחבה על-ידי חברי, כב' השופט נ' הנדל, בעניין אחר: "הכוונה בדבר כלל צמצום ההתערבות אינה העדר אפשרות לקבלת עתירה גם במקרים מעין אלה. מקובל עלי תיאור המצב המשפטי לפיו "בית המשפט הרחיב את ביקורתו מן התחום המקורי שבו היא החלה – ביקורת על החלטות שעניינן אי פתיחה בחקירה או הימנעות מהגשת כתב אישום – לביקורת על החלטות אחרות המתקבלות על ידי גורמי התביעה... או אף החלטה המתייחסת לשלב מאוחר יותר בהליך (דוגמת אי הגשת ערעור על פסק-דין שניתן בערכאה ראשונה)" (השופטת ד' ברק-ארז, משפט מינהלי, כרך ב (2010) 751, 756-755). ואולם, למרות שפסקי-דין אחדים הכירו באפשרות של קבלת עתירה בעניין הגשת ערעור (ראו למשל בג"ץ 7001/13 לבוט נ' מדינת ישראל (29.10.2013)), ההיענות לעתירה כזו הלכה למעשה היא בגדר חריג שבחריגים. אף במקום שנפלה טעות בפסק-דין של בית משפט, אין הדבר מביא בהכרח להגשת ערעור, ובוודאי שלא להתערבות בג"ץ מקום שלא הוגש ערעור... נסכם ונציג שלושה נימוקים עיקריים לצמצום ההתערבות בכגון דא. האחד, החשש מפני ערבוב תפקידים. די לשופט במשא של מלאכת השיפוט, ואל לו להחליף את הקטגור. האחרון בעל מעמד עצמאי במילוי תפקידו. יש להכיר בכך. השני, עסקינן בשיקולים מקצועיים של התביעה, שנשענים על ראייה רחבה, לרבות חשיפתה לתמונה שלא תמיד מוצגת באופן מלא בפני בית המשפט (ואין חובה שתוצג). המדיניות השיפוטית אינה חופפת את מדיניות התביעה – ונכון שכך. השלישי, יש לשמור על המסגרות הדיוניות. בית המשפט הגבוה לצדק לא נועד לשמש ערכאת ערעור חלופית" (בג"ץ 8150/13 כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית, פסקה 5 (6.8.2014) (להלן: "עניין כרסנטי")). 21. השיקולים הללו שנמנו שם ישימים לענייננו בשינויים המחוייבים. נזכור גם את משקלו של עקרון סופיות הדיון במשפט פלילי, ואת ציפייתו של נאשם שלא להיגרר להליכים משפטיים נוספים (ראו עניין כרסנטי, פסקה 6 וההפניות שם, לרבות גישת המשפט העברי לפיה בדיני נפשות "מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה" (תלמוד בבלי, סנהדרין ד, א; ר' משה בן מיימון, משנה תורה, הלכות סנהדרין יא, א); להרחבה ראו: ע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני (20.9.2012) פסקאות 41-43). כמובן, אין בעיקרון זה כדי למנוע הגשת ערעור על-ידי הפרקליטות שעה שהיא סבורה כי נפלה טעות בפסק דין המצדיקה ערעור, ואולם דומני כי יש להעניק לו משקל מסוים שעה שנבחנת סבירותה של החלטה שלא להגיש ערעור. מן הכלל אל הפרט 22. הפרקליטות כאמור לא הגישה תגובה לעתירה, מטעמים ארגוניים, ואולם מנסיבות העניין ומתגובתה לפניית העותרות ניתן להעריך את השיקולים שעמדו לנגד עיניה שעה שנדרשה לשאלה האם יש להגיש ערעור בגין זיכויו של גואל רצון מעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. 23. כפי שתואר בהרחבה לעיל, בית המשפט המחוזי העמיק ביסודותיה של עבירת ההחזקה בדיני עבדות, בהיסטוריה החקיקתית ובתכליתה. על סמך זאת, ובהתבסס על שיקולי מדיניות כבדי משקל, הגיע בית המשפט למסקנה בדבר הפרשנות הראויה לטעמו לעבירה. מעבר לכך, גם אם יש צדק בטענת העותרות נגד הפרשנות המשפטית של בית המשפט (ואיננו נוקטים עמדה בעניין זה), הרי שבהכרעת הדין נמנו מספר קשיים משפטיים בולטים נוספים בגינם הוחלט לזכות את גואל רצון. דובר שם על הניסוח הכללי והמעורפל שבכתב האישום, על קשיים ברמה הראייתית, ובעיקר בתהיות הרבות ביחס לחוות דעת המומחה מטעם המדינה, וביחס לחלק מטענות המדינה בסיכומים. כפי שצוין במכתבו של עו"ד שניידר, קשיים אלו מקימים משוכות משפטיות אשר אינן עניין של מה בכך, בהתחשב בהלכות הידועות בדבר גדר התערבות ערכאת הערעור. 24. יתר על כן, בהיבט ההרתעתי והגמולי יש לזכור כי גואל רצון הורשע במרבית העבירות ונגזר עליו לרצות 30 שנות מאסר. בהתחשב בגילו ובמצבו הרפואי, סביר להניח שאת מרבית שנות חייו הנותרות יעביר מאחורי סורג ובריח. נגזר עליו, כזכור, גם לשלם למתלוננות פיצוי בשיעור כספי נכבד. 25. העותרות מקדישות את חלק הארי בעתירתן להיבט הציבורי ולצורך המשפטי בהכרעה בסוגיית הפרשנות הראויה לעבירת ההחזקה בתנאי עבדות בכלל, ובהקשר של מסגרת המוגדרת כ"כת" בפרט. עם זאת, יש לזכור שהפרקליטות היא המופקדת על שמירת האינטרס הציבורי, הן בשל מומחיותה המקצועית, הן בשל יכולתה להשקיף על מצב הדברים במבט רוחבי וכולל. עצם העובדה שהסוגיה טרם זכתה להכרעה סופית בבית משפט זה, אינה מחייבת את הפרקליטות להביא את הדבר לדיון בערעור במסגרת תיק זה דווקא. הדבר מסור לשיקול דעתה המקצועי. נוסף לכך, כפי שצוין בעתירה, בתי המשפט המחוזיים דנו במקרים דומים והגיעו להכרעות שונות, ערעורים בתיקים אלו גם הוגשו לבית משפט זה, ויתכן שגם עובדה זו נלקחה בחשבון. סביר אפוא להניח כי בית משפט זה ידרש אל הסוגיה, בבוא העת; בתיק המתאים ובנסיבות הראויות. 26. מהמקובץ עולה, כי אין ניתן לומר שהחלטת הפרקליטות שלא להגיש ערעור בעניין דנן אינה סבירה, ולא קמה עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטתה. העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין, ומשלא הוגשה תגובה מאת הפרקליטות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בסיון התשע"ה (‏3.6.2015). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15027320_O02.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il