מסרי מופידה נ. הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק-דין בתיק ע"א 2732/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2732/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: מסרי מופידה נ ג ד המשיבות: 1. הסתדרות מדיצינית הדסה 2. שירותי בריאות כללית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.01.2010 בתיק ת.א 8232/06 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התשע"ג (31.10.2012) בשם המערערת: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבה 1: עו"ד רם נועם, עו"ד אורן הדר בשם המשיבה 2: עו"ד איתן האזרחי, עו"ד שרון פינקלשטיין פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. אישה הסובלת מכאבי גב פונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, כשהיא מתקשה לעמוד על רגליה בשל כאבים עזים בברכיים. בבדיקות הדמיה שנעשות לה מתגלים בגבה בלט דיסק קדמי, פריצת דיסק גדולה וכן אצירת שתן משמעותית. המערערת מובהלת לחדר ניתוח. תחילה, משתפר מצבה הרפואי, אך זמן קצר לאחר מכן חלה החמרה נוספת במצב. בבדיקות הדמיה נוספות שנערכות בשלב זה מתגלים רסיסי דיסק בגבה, ועל כן מתקבלת החלטה לנתחה בשנית על מנת להוציא את הרסיסים. הניתוח השני מותיר אותה במצב של נכות קבועה, בשל נזק נוירולוגי שגרמו רסיסי הדיסק. זהו בתמצית סיפורו של הערעור שבפנינו. השאלה המרכזית שהונחה לפתחנו היא האם הנכות שנגרמה בשל רסיסי הדיסק היתה בשל החמרה טבעית במצבה הרפואי של החולה, היא המערערת שבפנינו, או כתוצאה של הטיפול הרפואי שקיבלה, ובאופן ספציפי, תולדה של הניתוח הראשון שההחלטה עליו ודרך ביצועו היו, לפי הטענה, רשלניים. עובדות המקרה 2. הערעור שבפנינו מגולל את קורות הטיפול הרפואי בגב' מסרי מופידה (להלן: המערערת) הטוענת לרשלנותם של ההסתדרות המדיצינית הדסה (להלן: בית החולים או המשיב 1) ושל שירותי בריאות כללית (להלן: קופת חולים או המשיבה 2) בטיפול בה. 3. המערערת, ילידת שנת 1953, היא בעלת עבר רפואי של סוכרת לא מאוזנת וכאבי גב קשים עם חולשה, הקרנה לרגליים וקשיי שליטה בסוגרים. טיפולה הרפואי השוטף נעשה במסגרת קופת חולים. במהלך התקופה הסמוכה לאירועים שעליהם נסב הערעור, ולצד הטיפול השוטף בה, פנתה המערערת פעמיים לחדר מיון בבית החולים בראשית שנת 2000, אך בתום בדיקתה הורו הרופאים על שחרורה הביתה. ביום 8.4.2000 הגיעה המערערת לבית החולים הדסה בפעם השלישית, כשהיא מתלוננת על כאבים בלתי נסבלים בברכיים ועל אי-יכולתה לעמוד בשל כך. 4. עם הגעתה לבית החולים אושפזה המערערת לבירור במחלקה האורטופדית, שם עברה בדיקת סי.טי. בעמוד השדרה. בדיקה זו הדגימה בלט דיסק מרכזי ימני ופריצת דיסק גדולה. בבדיקת ההדמיה נמצא גם ששלפוחית השתן שלה היתה מוגדלת, באופן שחייב לרוקנה באמצעות קטטר. לנוכח ממצאים קשים אלה אובחנה המערערת כמי שסובלת מדיסק פרוץ עם לחץ עצבי, שבין יתר השפעותיו, גורם לאצירת השתן. בשל כך, התקבלה החלטה על-ידי צוות בית החולים כי יש לנתח את המערערת, על מנת לטפל בלחץ העצבי שמונע ממנה לתפקד. 5. ביום 9.4.2000 קיבלה המערערת הסברים אודות הסיכויים והסיכונים שבניתוח. הסברים אלה תורגמו לערבית על ידי אחות המערערת. לאחר מכן, חתמה המערערת על טופס ההסכמה לניתוח. 6. בסופו של דבר עברה המערערת שני ניתוחים בגבה. ביום 9.4.2000 היא נותחה על-ידי הרופא המתמחה ד"ר קאופמן, בהשגחת הרופא המומחה ד"ר רנד. בתום הניתוח הראשון נדמה היה כי מצבה של המערערת השתפר, מאחר שהיא הצליחה להניע את שתי רגליה באופן מלא ותקין. ברם, מספר שעות לאחר הניתוח הראשון, שבה המערערת להתלונן על כאבים והיא הובהלה לבדיקות סי.טי. ו-אם.אר.איי. בדיקות אלה גילו נוכחות נוספת של חלקי דיסק באזור החוליות L3-4, עובדה שחייבה לערוך ניתוח דחוף נוסף להוצאתם. ביום 11.4.2000 נותחה המערערת בשנית על-ידי הרופאה המתמחה ד"ר איילון, גם כן בהשגחתו של הרופא המומחה ד"ר רנד. למרות שחלקי הדיסק הוצאו מגבה של המערערת, וחרף הטיפול השיקומי שעברה, היא נותרה סובלת משיתוק מלא בכף רגל ימין ובאצבעות כף הרגל. בשל מצבה הרפואי האמור הוגדרה המערערת כבעלת נכות צמיתה של 44%. ההליכים המשפטיים 7. ביום 31.5.2006 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י שפירא, ת"א 8232/06). תחילה הוגשה התביעה כנגד בית החולים בלבד. התביעה התמקדה בטענות שעניינן רשלנות בעריכתו של הניתוח הראשון. ראשית, נטען שההחלטה על הניתוח היתה שגויה, בהתחשב בסיכונים הכרוכים בו (ואשר לפי הטענה אף התממשו – התפשטותם של רסיסי דיסק). לפי טענה זו, לא היתה כל אינדיקציה שתצדיק את ביצועו הדחוף של הניתוח, שיש מקום לעורכו רק כאשר מאובחן לחץ עצבי מסוג המכונה תסמונת "זנב סוס". תסמונת זו הופיעה, על-פי הנטען בכתב התביעה, רק לאחר הניתוח הראשון ועובר לניתוח השני, ועל כן הולדתו של הניתוח הראשון היתה בחטא. עוד נטען בהקשר זה כי ד"ר רנד כלל לא היה מוסמך לקבל את ההחלטה על ביצוע הניתוח. שנית, נטען שהניתוח נעשה ברמה מקצועית בלתי נאותה, ומלכתחילה לא היה נכון לעורכו באמצעות רופא מתמחה. התביעה נתמכה בחוות דעתו של המומחה פרופ' גרושקביץ, שלפיה ניסיון הוצאתו של הדיסק המסויד בגבה של המערערת הוא-הוא שגרם להתפזרותם של חלקיקי הדיסק, וללחץ מן הסוג של תסמונת "זנב סוס". שלישית, נטען שהניתוח בוצע בגופה של המערערת ללא הסכמתה, מאחר שהיתה זו אחותה – ולא היא – שחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, ומה גם שטופס ההסכמה התייחס לניתוח בדיסק באזור L3-4, ולא צוין בו כי הניתוח יבוצע גם בדיסק L4-5, כפי שאכן נעשה. בנוסף, נטען בתביעה כי חסרים בעניינה מסמכים רפואיים מהותיים, ביניהם תוצאות בדיקת ה-סי.טי הראשונה וכן הרשומה הרפואית בה היו אמורות להיכתב האינדיקציות לעריכת הניתוח הראשון. חסרים ראייתים אלו, ואחרים נוספים, יצרו לשיטת המערערת נזק ראייתי המעביר את נטל ההוכחה בעניינה לכתפי בית החולים. 8. בהמשך, ביום 2.7.2007, הוגש כתב תביעה מתוקן שבו הוספה כנתבעת גם קופת החולים. בעניין זה טענה המערערת שהרופאים שטיפלו בה לא עקבו באופן סביר אחר תלונותיה על כאבי גב החל משנת 1998, ואף נמנעו מלהפנותה לבדיקות הדמיה במועד, אף שהיה עליהם לעשות כן. גם כנגד קופת חולים נטען לקיומם של נזקים ראייתים ולהיעדרו של תיעוד רפואי כלשהו אודות ביקורה בקופת החולים במהלך חודש אפריל 2000. נזק ראייתי זה הצדיק לדעת המערערת את העברת נטל ההוכחה, הפעם לקופת חולים – כך שזו תידרש להוכיח שרופאיה לא התרשלו. 9. תביעתה של המערערת נתמכה כאמור בחוות דעתו הרפואית של פרופ' גרושקביץ, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה. מנגד, תמך בית החולים את טענותיו בחוות דעתו של ד"ר קנולר, אף הוא מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, וכן בעדויותיהם של הרופאים המתמחים שביצעו את הניתוחים בגבה של המערערת ושל הרופא המומחה שפיקח עליהם. קופת החולים סמכה את טענותיה על חוות דעתו של ד"ר גפשטיין, שבעת הרלוונטית ניהל את היחידה הכירורגית-עמוד שדרה בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא. פסק דינו של בית המשפט קמא 10. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערת על שני ענפיה. בתום בחינתן של עדויות המומחים וחוות דעתם, תחם בית המשפט קמא את המחלוקת. הוא קבע כי אין חולק על כך שהנזק הנוירולוגי ממנו סובלת המערערת נגרם כתוצאה מלחץ על שורשי עצבים בגבה של המערערת ("זנב סוס") שנגרם מרסיסי דיסק, שאמנם הוסרו בניתוח השני. בנסיבות אלה, השאלה שבמחלוקת – על-פי בית המשפט קמא – הינה מה גרם להיווצרותם של חלקי הדיסק. האם הם נוצרו בשל ביצוע רשלני של הניתוח הראשון, שאף לא היה מקום לבצעו, כטענת המערערת, או שמא הם היו תולדה של פריצת דיסק חוזרת שאירעה לאחר הניתוח הראשון, ושקיימת הסתברות של 10% להתרחשותה, בעקבות אירוע קודם, כטענת המשיב 1. 11. האשפוזים הקודמים של המערערת – בפתח פסק דינו, הקדים בית המשפט קמא ובחן את השאלה האם כשלו הרופאים בבית החולים בכך ששחררו את המערערת בפעמיים שקדמו ליום אשפוזה. על כך השיב בית המשפט קמא בשלילה, באמצו לעניין זה את עמדת המומחה מטעם בית החולים, ד"ר קנולר, לפיה יש לאשפז מטופל הסובל מכאבי גב ולערוך לו בדיקות הדמיה רק בנסיבות שבהן הוא סובל מגירעון נוירולוגי. גירעון כאמור לא נתגלה במהלך הפעמיים הראשונות בהן הגיעה המערערת לבית החולים, אלא רק בפעם השלישית – ומכאן שרופאי בית החולים לא התרשלו בעניין זה. למעשה, אף המומחה מטעם המערערת לא חלק על עמדתו המקצועית של ד"ר קנולר בסוגיה דנן. 12. ההחלטה על הניתוח הראשון – השאלה השנייה שבה עסק בית המשפט קמא היתה האם ההחלטה על ביצוע הניתוח הראשון היתה לקויה, כטענת המערערת, ולעניין זה האם אכן נגרם לה נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל ההוכחה לבית החולים. גם טענות אלה מצא בית המשפט לדחות. בפסק דינו, קובע בית המשפט כי אכן היה חסר מסוים ברישום אודות נסיבות ביצוע הניתוח הראשון, אולם לא ניתן לומר שאין בו פירוט של חלק מן האינדיקציות המצדיקות את עריכתו של הניתוח. בפועל, נמצא צילום ה-סי.טי. שנערך למערערת ומלמד על דיסק פגום, וכן נמצא תיעוד של התלונות בדבר גירעון נוירולוגי ושל אצירת שתן משמעותית (600 סמ"ק). לנוכח תיעוד זה, קבע בית המשפט קמא שלא נגרם למערערת נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי בית החולים. לגופו של עניין, השתכנע בית המשפט כי עלה בידי בית החולים להוכיח שהיתה אינדיקציה רפואית סבירה לביצועו של ניתוח דחוף, אף שלא נרשמה האבחנה – תסמונת "זנב סוס" – בשמה המפורש כבר בשלב זה. בחוות דעתו של פרופ' גרושקביץ, המומחה מטעם המערערת, נקבע לעניין ההחלטה לבצע את הניתוח הראשון, כי לא היה מקום לערוך ניתוח מסוג זה לדיסק שהינו במצב מסויד (ולכן מועד ככל הנראה להתפוררות לרסיסים), כפי שהיה בעניינה של המערערת. כמו-כן, טען פרופ' גרושקביץ כי ייתכן שהטיפול התרופתי אשר ניתן למערערת הוא שגרם לגידול במימדיה של שלפוחית השתן, ולא סיבוך עצבי כפי שסברו רופאי בית החולים. לאחר שבחן את מכלול חוות הדעת ועדויות הרופאים, העדיף בית המשפט קמא את חוות דעתו של ד"ר קנולר ואת עדותו של ד"ר קאופמן שביצע את הניתוח הראשון, על חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ. ד"ר קנולר וד"ר קאופמן הבהירו כי המאמר שעליו נסמך פרופ' גרושקביץ לעניין ניתוח דיסק מסויד הינו משנת 1976 ואינו רלוונטי עוד בהתחשב בהתפתחויות שחלו מאז. עוד הובהר בעדות כי המאמר שצוטט עסק במחלה שונה מזו של המערערת (המאמר עוסק ב-spinal stenosis ולא בתסמונת "זנב סוס"). 13. ביצועו של הניתוח הראשון – השאלה השלישית שנבחנה בפסק הדין נסבה על אופן ביצוע הניתוח הראשון ותוצאותיו – האם ביצוע הניתוח על ידי מתמחה (במעבר שבין שלב א' לשלב ב'), בפיקוחו של רופא מומחה, היה רשלני? מהיבט ההתפתחויות המאוחרות לניתוח הראשון, השאלה היא למעשה האם הימצאותם של חלקי הדיסק שגרמו ללחץ על העצבים היתה תוצאה של פריצת דיסק חוזרת או שמא היו אלה חלקיקים שלא הוצאו במהלך הניתוח הראשון. בחוות דעתו קבע פרופ' גרשוביץ כי נכותה של המערערת נגרמה כתוצאה "מטכניקה כירורגית שלא היתה ברמה מקצועית נאותה". אולם, מן העדויות המקובצות שהובאו לפניו, השתכנע בית המשפט קמא כי תופעה של פריצת דיסק חוזרת הינה מסתברת יותר כסיבה לשיתוק מאשר הישארותם של חלקיקים. ד"ר קאופמן, אשר ביצע את הניתוח הראשון הסביר כי "ההיגיון הרפואי הוא בהחלט חד משמעי כאן" ולפיו התרחש אירוע נוסף לאחר הניתוח הראשון. פריצת דיסק חוזרת הינה תופעה מוכרת, טענו רופאי בית החולים, במהלכה נוצר לחץ על העצבים. עד כמה היא מסתברת? על כך לא ניתנה תשובה ברורה על ידי מי מהמומחים וצוין כי יש בכך הרבה משום מזל או להבדיל צירוף מקרים רע. בית המשפט קמא תמך את העדפת חוות דעתם של רופאי בית החולים בעובדה שהדיסק המסויד היה מצוי בגובה L4-5, בעוד שהחלקיקים לא נמצאו בסמוך לגובה זה, אלא רק בסמוך ל-L3-4. בית המשפט נדרש גם לחוות דעתו של המומחה מטעם קופת החולים, ד"ר גפשטיין. מומחה זה סבר תחילה שבית החולים התרשל מן הטעם הפשוט שהמערערת נכנסה לניתוח כאשר אינה סובלת מנכות, ויצאה עם נכות. עם זאת, במהלך עדותו, ואחר שנחשף לחומר בשלמותו, חזר בו ד"ר גפשטיין מטענתו המקורית, והבהיר שלשיטתו בית החולים לא התרשל וכי כנראה אירעה פריצת דיסק חוזרת (פרוטוקול הדיון מיום 2.3.2009, עמ' 304). במישור העקרוני, נדחתה הטענה שביצוע הניתוח על ידי רופא מתמחה ובהשגחת רופא מומחה עולה כדי התרשלות, תוך הידרשות למבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה ולעובדה כי ד"ר רנד – הרופא המומחה – הינו בעל ותק מעשי בתחום. 14. טענות נוספות כנגד בית החולים – בסופו של יום נדרש בית המשפט לשורה של טענות נוספות שהעלתה המערערת בתביעתה נגד בית החולים, ומצא לדחותן אחת לאחת. ראשית, נדחו טענות הנוגעות לניתוח השני. כך נדחתה הטענה כי הניתוח השני בוצע באופן רשלני, טענה שאף המומחה מטעם התביעה לא היה שותף לה. כן נדחתה הטענה שאי-רישום מועד תחילתו וסיומו של הניתוח השני יצר נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל הראייה, הואיל וניתן היה להתחקות אחר מועדי הניתוח על-פי רישומו של הרופא המרדים. שנית, נדחו טענות נוספות לפיהן הניתוח הראשון בוצע במערערת מבלי שנתנה לו את הסכמתה מדעת. בהקשר זה, קבע בית המשפט שהמערערת אינה אמינה ושיש להעדיף את הרשומות הקיימות של בית החולים. כך למשל, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי אחותה היא שחתמה על טופס ההסכמה לניתוח הראשון, תוך ציון העובדה שהמערערת נמנעה מלהעיד את אחותה או לתמוך את טענתה בעדות מומחה לכתב יד. תחת זאת, עלה מעדות המערערת ומן הכתוב על גבי טופס ההסכמה כי ההסברים הרפואיים תורגמו עבורה על-ידי אחותה, שכן המערערת אינה דוברת עברית (ובהתחשב בכך שידיעותיה בקריאת השפה הערבית וכתיבתה מועטות אף הן). בית המשפט קמא ציין כי אמנם ההסברים על עריכת הניתוח וקבלת ההסכמה של המערערת סבו אך על ניתוח בדיסק L3-4, ולא בדיסק L4-5; אולם קבע כי אין די בפגם זה לבדו כדי לזכות את המערערת בפיצוי. 15. התביעה נגד קופת חולים – בית המשפט מצא לדחות גם את תביעת המערערת ככל שהיא מופנית כלפי קופת חולים. בעניין זה נדרש בית המשפט בהרחבה לפניותיה הרבות של המערערת לרופאי קופת החולים ולתיעוד הרפואי של הטיפול בה. בסופו של יום, קבע בית המשפט שלא ניתן ליתן אמון בגרסת המערערת ביחס לטיפולים בה, בשל הסתירות הרבות שבין תצהירה של המערערת לבין עדותה, כמו גם בין חלקים שונים בעדות עצמה. יצוין, כי ביחס לאחד מביקורי המערערת בקופת החולים (אצל האורתופד ד"ר ג'אבר) נמצא חסר רב בתיעוד הרפואי, אולם בית המשפט לא השתכנע שיש בכך כדי ללמד על התרשלות הטיפול במערערת, בהתחשב בכך שלא הוכח כי נגרם עיכוב בעריכת הניתוח לאור העובדה שהתסמינים הנוירולוגים הופיעו רק ביום 8.4.2000. טענות הצדדים 16. ערעורה של המערערת מבקש לסתור אחת לאחת את קביעותיו של בית המשפט קמא, על כל נדבכיהן. עם זאת, המערערת מיקדה טיעוניה בהחלטה על עריכתו של הניתוח הראשון, ברשלנות הנטענת בביצועו ובליקויים בתיעוד הרפואי אודות הטיפול בה. לדידה של המערערת, החטא הקדמון הוא בעצם ההחלטה לנתחה בפעם הראשונה, כאשר בשלב זה לא סבלה כלל מתסמונת "זנב סוס" אלא מדיסק מסויד, ש"אסור היה לנגוע בו". בהיבט זה, מוסיפה המערערת וטוענת כי ניתוח עמוד שדרה, ובפרט במצב של דיסק מסויד, מהווה ניתוח מורכב שמתמחים בשלב א' אינם כשירים לבצעו. עצם ההחלטה להתיר להם לבצע את הניתוח מהווה רשלנות. זאת ועוד; המערערת מבקשת להטיל ספק במומחיותו של ד"ר רנד וטוענת, כי הלה קיבל תואר מומחה זמן קצר בלבד לפני שפיקח על ניתוחיה. ניסיונו המועט – כך לפי הטענה – אינו הולם את החלטתו של בית המשפט קמא להעדיף את עמדתו המקצועית על פני חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ. לבסוף, חזרה המערערת גם על טענותיה ביחס לרשלנותה של קופת החולים, על שלא עקבה כראוי אחר מצבה הרפואי, על שלא שלחה אותה לבדיקות הדמיה ועל שהתרשלה בתיעוד הטיפול בה באופן שיצר נזק ראייתי. 17. המשיב 1 סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא ומדגיש כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי הטיפול הרפואי שבוצע בה היה רשלני. בתשובתו לערעור, מדגיש המשיב 1 את הצורך בניתוחה הדחוף הראשון של המערערת ומפנה לחלקים מעדותו של פרופ' גרושקביץ, מהם עולה שאף לשיטתו היו אינדיקציות המצדיקות ביצוע ניתוח. כמו-כן, עומד המשיב 1 על ניסיונו של ד"ר רנד ועל כך שלא נפל כל פגם בהחלטה כי רופאים המצויים בהתמחותם הם שיערכו את הניתוח, תחת השגחתו של רופא מומחה. המשיבה 2 טוענת אף היא כי דין הערעור להידחות, תוך שהיא ממקדת את תגובתה בהדיפת טענותיה של המערערת לעניין קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הלקוי שקיבלה לשיטתה מרופאי קופת החולים לבין השיתוק שנגרם לה. המשיבה 2 חוזרת גם כן על קביעותיו של בית המשפט קמא וטוענת כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל ההוכחה אליה. הכרעתנו 18. לאחר שבחנו את הדברים אנו סבורים שפסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס היטב בחומר העדויות והראיות, ולא מצאנו טעם טוב להתערב בו. כלל נקוט במשפטנו הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים ובקביעות המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם בהכרעה היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו. פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס היטב בחומר הראיות ומסביר בפירוט את מסקנותיו, כמפורט לעיל. נייחד אפוא את דברינו לכמה עניינים שעמדו במרכז המחלוקת בין הצדדים. 19. בעיקרו של דבר, שתי השאלות העיקריות הטעונות הכרעה במקרה זה הן: ראשית, האם ההחלטה על ביצוע הניתוח הראשון, ובדחיפות, היתה מוצדקת; שנית, האם חלקי הדיסק שיצרו את הלחץ העצבי שהוביל לשיתוקה של המערערת נגרמו בעקבות הניתוח הראשון או שנגרמו דווקא בשל פריצת דיסק חוזרת שהתרחשה בלא קשר לניתוח הראשון. 20. אשר לשאלה הראשונה, שוכנענו גם אנחנו, כי בפני ד"ר רנד וד"ר קאופמן ניצבו אינדיקציות רפואיות שלימדו על הצורך בניתוחה המיידי של המערערת עוד ביום 9.4.2000. אף שאינדיקציות אלו לא נרשמו – ברחל בתך הקטנה – כתסמונת "זנב סוס", לא עלה בידי המערערת להוכיח שרופאיה התרשלו בהחלטתם לנתחה. נהפוך הוא: בית המשפט קמא הצביע בפסק דינו על כך שאפילו לשיטת המומחה מטעם המערערת, פרופ' גרושקביץ, היה צורך בביצועו המיידי של הניתוח; וזאת כאשר השיב בחקירתו הנגדית בחיוב לשאלת בא-כוח המשיב 1: "אז אנחנו מסכימים שהיתה אינדיקציה לניתוח?" (פרוטוקול הדיון מיום 30.12.2008, עמ' 3). פרופ' גרושקביץ אף ציין שהוא מסכים עם האבחנה של תסמונת "זנב סוס", אם כי מיהר להסתייג ולומר שעדיין לא דובר "באבחנה שלמה" (שם, בעמ' 2, שורה 20-19). אמנם, בהמשך חקירתו ניסה המומחה לסייג את דבריו וציין שצריך היה להמתין יום-יומיים כדי לראות אם טיפול תרופתי במינון גבוה יטיב עם המערערת. ברם, על-פי עמדת המומחה מטעם בית החולים, ד"ר קנולר, דווקא ההמתנה עלולה היתה לסכן את המערערת ולהסב לה נזקים אחרים, למשל במערכת השתן. בהקשר אחרון זה, דחה בית המשפט קמא את ניסיונה של המערערת לקשור בין התופעה של אצירת שתן לבין הטיפול התרופתי שקיבלה, תוך העדפת עדותו של ד"ר קאופמן. לפי עדותו של האחרון, תרופות מסוימות אכן גורמות לאצירת שתן, אולם "כמות של 600 סי.סי בתוך כיס השתן היא הרבה מעבר למה שאופיאטים [תרופות – ד.ב.א] יכולים לגרום לאצירת שתן. זה כמות שמרמזת על בעיה עצבית בכיס השתן" (פרוטוקול הדיון מיום 11.2.2009, עמ' 173). חיזוק נוסף לדחיפות הניתוח מצא בית המשפט גם בעדותו של המומחה מטעם קופת החולים, ד"ר גפשטיין, אשר הסכים "במאה אחוז" כי היה צורך בניתוחה המיידי של המערערת בשים לב למצבה (פרוטוקול הדיון מיום 2.3.2009, עמ' 304). הנה-כי-כן, בית המשפט קמא בחן מקרוב את שאלת הצורך בניתוחה הראשון והדחוף של המערערת, ומצא כי לא היתה בהחלטה זו של רופאיה המנתחים כל רשלנות שהיא. ממסקנה זו לא מצאנו לסטות. 21. הוא הדין בעניינה של השאלה השנייה שעליה עמדנו לעיל. הקושי העיקרי בפניו ניצבת המערערת בעניין זה נוגע לשיפור שחל במצבה מיד בתום הניתוח הראשון. כאמור בעדותו של ד"ר קאופמן, המערערת נבדקה לאחר הניתוח הראשון ונמצא שיש ביכולתה להזיז את גפיה (פרוטוקול מיום 11.2.2009, עמודים 180 ו-190). ההחמרה במצבה חלה רק בחלוף מספר שעות, במהלך הבוקר שלאחר הניתוח. עובדה זו תומכת במסקנה ההגיונית המתבקשת, לפיה הגורם שיצר את הלחץ על העצבים לא נגרם בעקבות הניתוח הראשון, אלא לאחר מכן, כתוצאה מפריצת דיסק חוזרת שאירעה בשלב מאוחר יותר. שהרי אם לא כך אירע – מדוע לא לחצו חלקי הדיסק על עצביה של המערערת מיד בתום הניתוח הראשון? כיצד זה חל שיפור במצבה של המערערת? אפשר שהיו בעניין זה חלופות נוספות שניתן היה להעלות על הדעת – למשל שהניתוח הראשון גרם ל"פיזורם" של רסיסי דיסק ש"התמקמו" תחילה במקום שאינו לוחץ על העצבים, ורק בחלוף מספר שעות החלו להפעיל לחץ כאמור. אולם, גם לטענה מסוג זה לא נמצא ביסוס בתשתית הראייתית שהעמידה המערערת. נוסיף עוד כי ברקעו של הדיון בשאלה האם הניתוח בוצע ברמת מקצועיות מספקת ריחפה טענה נוספת של המערערת, ולפיה ניתן לייחס רשלנות לבית החולים בשל כך שהניתוח בוצע על-ידי מתמחה, שעליו פיקח רופא מומחה. ברם, המערערת לא הצליחה להרים את הנטל שרמת המיומנות והוותק של הרופאים המנתחים במקרה זה חרגה מן הסטנדרט הרפואי המקובל והראוי (להבדיל מן השאיפה הטבעית להיות מנותח בידי ה"מומחים שבמומחים"). בית המשפט קמא נדרש לשאלה זו ביסודיות ולא מצאנו כי נפל בהכרעתו כל פגם המצדיק את התערבותנו. 22. שאלת הנזק הראייתי והערכת העדויות – מעבר לטענות הרשלנות בטיפול הרפואי עצמו, חלק מרכזי בערעור שלפנינו הוקדש לטענה שהמשיבים 2-1 יצרו – כל אחד בתחומו – נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל ההוכחה אל כתפיהם. דין טענות אלה להידחות. בית המשפט קמא הצביע על כך שבעיקרו של דבר היה תיעוד רפואי מספק שאפשר לבחון את עניינה של המערערת, וזאת בהתאם להלכות המנחות בתחום זה (ראו למשל: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 552-551 (2001)). במקביל לכך, ולצד הכרעתו בכל אחת מן הסוגיות הפרטניות בהן נטען להיווצרותו של נזק ראייתי, קבע בית המשפט קמא כי עדותה של המערערת אינה אמינה ואף חיווה דעתו כי "לא רבים המקרים בהם נתקל בית המשפט בעדה אשר כמעט בכל נושא סתרה את דברי עצמה, הן ביחס לאמור בתצהירה והן ביחס לחלקים אחרים בעדותה, על גבי הדוכן" (פסקה 36 לפסק הדין). מטעם זה, דין טענותיה של המערערת במישור זה להידחות גם כן. לפני סיום 23. אי אפשר שלא לחוש צער על המערערת. מנקודת ראותה, היא יצאה מבית החולים חולה יותר מכפי שנכנסה אליו. ככל שהרפואה המודרנית הולכת ומתפתחת כן גוברת הציפייה להחלמה וקטנה הסובלנות לתוצאה של אי-הצלחה. אולם, לעתים יד הרופאים קצרה מהושיע, ולא בכל מקרה שבו אלה הם פני הדברים משמעות הדבר היא שהטיפול הרפואי כשל מבחינה משפטית. המשטר המשפטי שחל על אחריות רופאים ומטפלים הוא משטר הרשלנות, ולא אחריות מוחלטת (ראו והשוו: נעם שר "רשלנות לעומת אחריות מוחלטת: ההבדלים ביניהם והשלכותיהם על הרפורמה הנדרשת בישראל בתחום הרשלנות הרפואית" משפט ועסקים ו 333 (2007)). משלא הוכחה רשלנות או עוולה אחרת, תם התפקיד שממלאים דיני הנזיקין, וסעדה של המערערת נמצא, לכל היותר, במערכת הרווחה שיוצרים דיני הביטוח הלאומי. בנסיבות העניין לא מצאנו לפסוק הוצאות לחובת המערערת. ש ו פ ט ת המשנָה לנשיא מ' נאור אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, כ"א בחשון התשע"ג (6.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10027320_A14.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il