מדינת ישראל נ. פארס טאהא

פסק-דין בתיק ע"פ 273/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 273/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. טאהא פארס 2. מוהנדר טאהא 3. חואגרי ראמי 4. מחמוד חואגרי 5. פאהד חואגרי 6. פאיז חואגרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 27.11.2013 בת"פ 9967-02-11; 041598-03-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ט' חיימוביץ בשם המערערת: עו"ד אייל כהן בשם משיב 1: עו"ד אייל אביטל בשם משיב 2: עו"ד יריב בן דוד בשם משיב 3: עו"ד ליאור כהן בשם משיב 4: עו"ד דובב שחק בשם משיב 5: עו"ד ניר פוגל בשם משיב 6: עו"ד נועם בונדר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור מטעם המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בת"פ 9967-02-11; 41598-03-11 (כב' השופטת ט' חיימוביץ). בית המשפט הרשיע את משיב 3, בין היתר, בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין התשל"ז-1977. בגזר הדין הושתו עליו, כעונש עיקרי, 7 שנות מאסר בפועל. לעומת זאת, משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 זוכו מעבירה זו והורשעו, בין השאר, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335 ו-333(א)(1) לחוק העונשין. על משיב 1 נגזרו 45 חודשי מאסר בפועל והפעלת חודש מאסר מותנה במצטבר; על משיב 2 נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל בצירוף שלושה חודשי מאסר מותנה שהופעלו במצטבר; על משיב 4 נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל בצירוף הפעלת 15 חודשי מאסר מותנה במצטבר; על משיב 5 נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל; ועל משיב 6 נגזרו 36 חודשי מאסר בפועל. בנוסף לכך נגזרו על כל אחד מן המשיבים 12 חודשי מאסר מותנה, לבל יעברו עבירת אלימות במשך 3 שנים, ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪, מלבד משיב 3 שנדרש לשלם פיצוי בסך של 50,000 ₪. המדינה מערערת על הכרעת הדין בעניינם של משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 ועל גזר הדין בעניינם של המשיבים כולם. עיקרו של הערעור על הכרעת הדין מופנה כלפי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכחה כוונתם המחמירה של משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 לגרום למתלונן או לאחרים חבלה חמורה. זאת, על פי הממצא שמשיבים אלה אינם בגדר "מבצעים בצוותא" עם משיב 3, בכל הקשור לשימוש שעשה בגרזן במהלך ביצוע עבירות האלימות. מכאן זיכּויָם מעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. רקע והליכים קודמים 2. כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם מספר אישומים. הערעור הוא על הכרעת הדין בעניין האישום השני. ברקע אישום זה מצויה מריבה אשר פרצה בין שני קטינים, בראשית שנת 2011. האחד הוא בנו של משיב 6 ואחיהם הצעיר של משיבים 5-3, והאחר הוא המתלונן – קטין כבן 15 שנים. על פי המתואר בכתב האישום והאמור בהכרעת הדין, בעקבות המריבה הציע מכר משותף של משפחת המתלונן ושל חלק מן המשיבים (להלן: המכר) לערוך "סולחה" בין הצדדים. המכר הגיע יחד עם המתלונן ואביו (להלן: האב) לרחוב בו מתגוררים משיבים 2-1, שם חברו אליהם שני אחיו של המתלונן – האח איוב והאח מוחמד – ושני חברים (להלן: החברים). במקום המתינו להם המשיבים ואנשים נוספים, שזהותם אינה ידועה, כאשר בידיהם מצוי נשק קר – סכין, אלות ומקלות. בעוד שמשפחת המתלונן הגיע בכוונה כנה להשלמה בין הצדדים וללא כלי נשק, פני המשיבים היו לאלימות. ניסיונותיו של המכר להרגיע את האווירה לא צלחו. בשלב מסוים החל משיב 6 לקלל את האב ואת האחרים, תוך שהוא מאיים כי המשיבים "יקשרו אותם לבהמות" ויהרגו אותם. בהמשך סטר משיב 6 לאב ודחף אותו באמצעות מקל ההליכה שבידו. מיד לאחר פעולה זו החלה התנפלות אלימה של משיבים 5-1 על משפחת המתלונן והחברים. הפעולות המדויקות שביצע כל אחד מן המשיבים חשובות להמשך הדיון, ועל כן נפרט בהרחבה את הממצאים שקבע בית המשפט קמא לאחר דיוני ההוכחות: משיב 1 תקף את האח איוב באגרופים, הפילו על הארץ, דקר אותו בידו בסכין וכן ניסה להטיח בראשו אבן "משתלבת" (אשר נהוג לכנותה "אקרשטיין"). בנוסף לכך, ניסה לדקור את האב ואת האח מוחמד באמצעות סכין. לבסוף, היכה את המתלונן בראשו ובגופו, לאחר שהאחרון קיבל מכת גרזן בראשו והיה שרוע מדמם על הארץ; משיב 2 היכה את האב בראשו באמצעות אלה, ביחד עם משיב 5, בעוד יתר המשיבים בועטים בו; משיב 3 הוציא גרזן מתא המטען של רכבו מיד כשהחלה ההתנפלות האלימה, והכה באמצעותו בברכו של האח מוחמד. כן היכה את אחד החברים מתחת לעינו באמצעות קת הגרזן. לבסוף הכה את המתלונן בראשו באמצעות להב הגרזן; משיב 4 אחז מקל והכה את האח איוב בכל חלקי גופו. בנוסף, היכה את המתלונן בראשו ובגופו באמצעות אלה, לאחר שהאחרון קיבל מכת גרזן בראשו והיה שרוע מדמם על הארץ. משיב 5 הכה את האח איוב ואת האב באמצעות אלה, וכמשיב 1 ומשיב 4 לפניו – היכה את המתלונן לאחר שהאחרון הוכה בראשו בגרזן; משיב 6 לא השתתף בהתנפלות האלימה עצמה, אך נקבע כי ביצע את התקיפה בצוותא, בגין חלקו האקטיבי בתכנונה ובעידודה. להשלמת התמונה יצוין כי משיב 1 הורשע גם בתקיפה בנסיבות מחמירות, בגין חלקו במריבה אשר הציתה את הסכסוך, ובהחזקת סכין, לפי סעיפים 379 ו-186(א) לחוק העונשין, בהתאמה; משיב 2 הורשע אף בהדחה בחקירה לפי סעיף 245 (א) לחוק העונשין, עקב ניסיונו לשכנע ידידה לטעון כי שהה בחברתה בעת ביצוע האירועים בהם הורשע. כל המשיבים הורשעו בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. כאמור, המשיבים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, מלבד משיב 3, שהורשע בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. בעקבות מעשי המשיבים סבל המתלונן מחבלת ראש קשה, נותח ואושפז במצב קשה. הוא נזקק לניתוחים לשם תיקון הגולגולת, סבל מנכות פיזית המתבטאת בקשיים מוטוריים, וכן מנזקים קוגניטיביים בגין הפגיעה המוחית. בתקופה שלאחר הפגיעה זכרונו נפגע, והוא שכח פרטים רבים, לרבות שפת אמו ומספרים. כתוצאה מכך נאלץ לשבת בכיתה מיוחדת בבית הספר. נזקיו הנפשיים אף הם קשים, וחיי המשפחה כולה נפגעו בגין מצבו. על פי מסמכים שהוגשו בהליך הנוכחי, לקטין אושרו מאה אחוזי נכות רפואית משוקללת לצמיתות על ידי המוסד לביטוח לאומי. הוא סובל עד היום מקשיים מוטוריים שונים ובעיות פיזיולוגיות נוספות, וכן מדיכאון וקשיי שפה; האב סבל מחבלות שונות בעינו, בראשו ובגופו, ואושפז; האח איוב סבל מחבלות שונות ובין היתר, מפצע דקירה במרפקו. לאחד החברים נגרמה חבלה של ממש מתחת לעינו. 3. ההכרעה בתיק התבססה, בעיקרה, על עדויותיהם של כל המעורבים בפרשה. נבחנו ההודעות שנמסרו במשטרה, מסדרי זיהוי ועימותים בין הנפגעים והמשיבים. נקבע כי עדויות המשיבים אינן מהימנות. מנגד, עדויותיהם של החברים ושל המכר נמצאו מהימנות. בכל הנוגע לעדויות המתלונן ובני משפחתו, נקבע כי משקלן נמוך יותר, שכן הם שוחחו על הנושא ביניהם. הוענק משקל לכך שחלק מן הפרטים בעדותם לא נמסרו בהזדמנויות קודמות. על בסיס כל אלה קבע בית המשפט, בנוסף למפורט לעיל, כי המשיבים, למעט משיב 6, אחזו בנשק קר, דהיינו סכין, אלה או מקל, עובר לאירוע האלים, וכי כולם היו מודעים לכלי הנשק שאחזו האחרים. נפסק כי כבר בשלב זה היה בכוונת המשיבים כולם לתקוף את המתלונן ומלוויו בצוותא באמצעות כלי הנשק שבידם, כפי שאכן נהגו. נקבע כי הבאת הגרזן מן הרכב על ידי משיב 3 עם פרוץ האלימות הייתה "אירוע מפתיע" מבחינת יתר המשיבים. בית המשפט הוסיף שלא הוכח כי פציעתו החמורה של המתלונן נגרמה ממכת הגרזן שקיבל המתלונן בלבד. על פי הממצאים הרפואיים, יתכן שלאחר מכת הגרזן קיבל המתלונן מכות נוספות בראשו, אשר כל אלה יחד הן שגרמו לחבלה החמורה. על סמך תשתית עובדתית זו קבע בית המשפט קמא כי המשיבים כולם הם מבצעים בצוותא של אירוע התקיפה, למעט התקיפה באמצעות הגרזן, שאותה ניתן לייחס למשיב 3 בלבד. בעקבות זאת קבע בית המשפט: "בנסיבות העניין, הגם שההצטיידות בנשק קר והתקיפה בצוותא חדא מקיימות את יסוד הכוונה לגרום לחבלה במתלוננים, נוכח ההפתעה שבהצטיידות ראמי [משיב 3] בגרזן, דהיינו, 'עליית המדרגה' בסוג כלי הנשק שהוכנס לזירה, לא ניתן לטעמי, לייחס ליתר הנאשמים יסוד נפשי של כוונה לחבלה חמורה, שהיא כוונה לפגיעה מיוחדת בחומרתה, שמתאימה גם לפגיעה באמצעות גרזן. ניתן לייחס להם את היסוד נפשי של כוונה לפגיעה, ברמת חומרה ההולמת את סוג כלי הנשק שהיו גלויים בטרם הקטטה. אשר על כן, אני קובעת כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 329(א) לחוק". בגזר הדין התייחס בית המשפט לפגיעה המשמעותית בערך החברתי של שלמות הגוף והביטחון האישי של המתלונן ושל יתר הנפגעים. בית המשפט התייחס אף לתכנון המוקדם, ולאכזריות המיוחדת שבתקיפה הקבוצתית של נער צעיר עם כלי נשק עד להתמוטטותו ואף לאחר מכן. נקבע מתחם ענישה של 9-6 שנות מאסר בפועל בגין מעשיו של משיב 3, ומתחם ענישה של 50-30 חודשי מאסר בפועל בגין מעשי יתר המשיבים. בתוך המתחמים נקבעו העונשים שהוזכרו לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 4. על שניים מלינה המדינה. ראשון, נטען כי הוכחה במידה הדרושה כוונה מחמירה מצד המשיבים כולם, לגרום למתלונן או מלוויו חברה חמורה. המדינה טוענת כי ממִמצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט קמא ניתן להסיק שהתקיימו כל יסודותיה של עבירה לפי סעיף 329, אצל כל אחד מן המשיבים, כמבצעים בצוותא. מסקנה זו נגזרת, לשיטת המדינה, משלוש אינדיקציות עיקריות: ראשית, הגרזן שימש לתקיפה מתמשכת של שלושה בני אדם לפחות. הדעת נותנת שבמהלך תקיפה ארוכה כזו, נודע למשיבים כולם על השימוש בגרזן. שנית, לפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי חלק מן המשיבים המשיך להכות את המתלונן בכל גופו גם לאחר שנפגע בראשו ממכת הגרזן ונפל לארץ. שלישית, טוענת המדינה כי גם לולא נשלף הגרזן ניתן היה ללמוד על כוונה לגרימת חבלה חמורה של המשיבים כולם נוכח מעשיהם החמורים. שני, מערערת המדינה על גזר הדין שניתן למשיבים כולם. לטענתה, מתחמי הענישה והעונשים עצמם אינם משקפים את החומרה הרבה של עבירות האלימות בהן הורשעו המשיבים, ואת נסיבותיהם האישיות המחמירות. המדינה מוסיפה כי אף אם העונשים שניתנו מעוגנים בפסיקה הקיימת, טווח הענישה המקובל הוא רק חלק מהפרמטרים המרכיבים את מתחם העונש ההולם. באי כוח המשיבים מתנגדים לטענות המדינה. לטענתם, צדק בית המשפט קמא עת קבע כי לא הוכח שהמשיבים היו מודעים להופעת הגרזן בזירה במהלך הקטטה. בנוסף לכך טוענים הם כי לא נקבע כל ממצא עובדתי בדבר הכאת המתלונן, לאחר שקיבל את מכת הגרזן בראשו והתמוטט. כך גם לא נקבע כל ממצא עובדתי אחר ממנו ניתן להסיק כוונה מחמירה של המשיבים, למעט משיב 3. באשר לעונש, המשיבים חוזרים על נסיבות חייהם הקשות ועל פסקי הדין עליהם התבסס בית המשפט כמה בקביעת המתחמים, ואף מצביעים על פסקי דין נוספים התומכים במתחמים אלה. האירוע הנדון רב משתתפים, הן בצד התוקפים והן בצד הנפגעים. ערעור המדינה לעניין הכרעת הדין מופנה נגד חמישה משיבים. הערעור בעניין העונש הוגש ביחס לכל ששת המשיבים. מצב דברים זה מבליט את הצורך בבדיקה אינדיבידואלית של כל משיב. קודם לכן יוצגו היבטים משפטיים כלליים שעליהם ניתן לבנות את עמודי ההכרעה. דיון הערעור על הכרעת הדין 5. כלל גדול הוא בדין הפלילי כי אין להרשיע אדם בעבירה, אם לא הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בתי המשפט ניסו, לאורך השנים, ללכוד את תמציתו החמקמקה של הכלל בניסוחים רבים ושונים (ראו למשל ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993); ע"פ 3974/92 ‎מוריס אזולאי‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(2) 565, 570-569 (1993); ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 126-121 (1995); ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' נחום קורמן, פ"ד נד (4) 653, 662-661 (2000); ע"פ 3914/05 איתן אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (10.11.2008). ישנן שיטות משפט אשר בחרו במוצהר שלא להגדיר מונח זה כלל (ראו למשל באוסטרליה: Jeremy Gans, “Whom Do You Believe?”: Criminal Appeals, Conflicting Testimony and the Burden of Proof, 22 Sydney L. Rev. 220, 223 (2000); Green v. R (1971) 126 CLR 28 , עמודים 32-33). בין היתר, הוגדר הספק הסביר גם על דרך השלילה. נקבע כי מדובר בספק שאינו בגדר אפשרות תיאורטית ורחוקה, אך מצד שני אינו צריך להישען על האפשרות שהוכחה. לנוכח חשיבותו של הספק הסביר בדין הפלילי, בו הוא משמש ככלל-על, אומר זאת: לעיתים הספק "אובייקטיבי" ולעיתים "סובייקטיבי". יש שהוא מבוסס על נתון שאפשר להצביע עליו בקלות בראשית תהליכי ההכרעה, ויש שהוא נגזר מהליך פנימי של השופט, אשר מקנן בו ספק שהוא אינו מוכן לוותר עליו לאחר בחינת כל הראיות. ראוי לציין כי יש להיזהר ממצב בו תוך כדי השאיפה להגדרת הספק הסביר, בית המשפט משנה את המבחן או מגביל אותו. ודוק, "סביר" – לא פחות מכך אך גם לא יותר (ראו חוות דעתי בע"פ 9809/08 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010)). כלל זה תקף ביחס לכל יסודות העבירה, עובדתי כנפשי (ראו, למשל, ע"פ 511/91 יוסף אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 45, פסקה 8 לפסק הדין (1992); ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סב (1) 710, 32-30 (2007)). הקשר בין הספק הסביר לבין המחשבה הפלילית מעורר קושי. הסיבה לכך היא שפעולה פיזית ניתנת לראִייה ישירה. לא כן החלטת הלב. נדיר הוא כי האשם במעשה פלילי מצהיר בה בעת – "זוהי כוונתי". הכוונה שבלב סמויה מעינו של העד. על רקע זה, אין זה מפתיע כי המשפט הפלילי פיתח "חזקת כוונה". על פי חזקה זו, אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו (ראו, למשל, ע"פ 8870/12 חאלדי סנד נ' מדינת ישראל, פסקה 50 לפסק הדין (15.01.2014)). ודוק, חזקה זו אינה מוצדקת אם מטרתה להקל על מלאכת ההכרעה. אלא שהחזקה מושרשת במציאות. היא נעוצה באוטונומיה של הפרט האחראי למעשיו. אדם הדוקר את חברו בחזהו, מתכוון, על פניו, לגרום לחברו פצע דקירה בחזה, על כל המשתמע מכך. חזקה זו ניתנת לסתירה – ברמה של הספק הסביר. ברם, ככל שעולה כי פעולה מסוימת היא בעלת אופי פלילי ותולדת בחירה, המעשה מדבר בעד עצמו, ולו בשלב הראשוני. נפנה לבחון את העניין הניצב לפתחנו, ונלמד כי סוגיית המודעות לשליפת הגרזן אינה נעה במסלול של חזקת הכוונה של העושה לתוצאות מעשיו. ביחס למשיב 3, אשר לא הגיש ערעור, אין מחלוקת כי השימוש בגרזן מלווה במחשבה פלילית. המיקוד כאן הוא על המשיבים שלא השתמשו בגרזן. לכן, הכוונה אינה נלמדת משימוש או אי-שימוש בגרזן, אלא מן התמונה שמסביב. טיב הקשר משיב 3 ושימושו הוא בגרזן לבין יתר המשיבים דורש הכרעה. יושם אל לב כי אין מחלוקת שמשיב 3 ויֶתֶר המשיבים מסווגים כמבצעים בצוותא של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. גם על עניין זה לא הוגש ערעור. העובדות מצביעות על כך שהמשיבים פעלו כגוף אחד לשם השגת מטרה משותפת של פגיעה במתלונן ומלוויו. זאת באופן שכל אחד אחראי למימוש המטרה שעומדת ביסוד התכנית המשותפת. זהו המבחן לביצוע בצוותא על פי החוק ולפי הפסיקה (ראו סעיף 29 לחוק העונשין; ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נגד אנטולי בביזאיב, פ"ד נו (5) 580) (2002)). ועתה יש לשאול מה עם השימוש בגרזן. האם מעשה זה הוא חלק מן התכנית או חלק מפעולה עצמאית של משיב 3. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי "הטחת הגרזן בראשו של המתלונן היתה אירוע מפתיע מבחינת חומרת התקיפה, ולאחר שהגרזן הוכנס ברגע האחרון לזירת העבירה". דהיינו, המשיבים האחרים לא ידעו על הגרזן עד שמשיב 3 השתמש בו (ראו עמוד 46 להכרעת הדין). ממצא עובדתי זה מבסס את המסקנה שהמשיבים לא ידעו על קיומו בעת רקימת התכנית לביצוע התקיפה בצוותא. כדרכו של ממצא עובדתי המבוסס על מהימנות עדים, אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בו. אף בא כוח המדינה טען בפנינו כי ערעור המדינה אינו מופנה כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו. ועדיין אין זה סוף פסוק. המדינה טוענת כי גם אם קודם לאירוע לא ידעו המשיבים על הכוונה לתקוף עם גרזן, הדבר נודע להם במהלך התקיפה ודי בכך להרשיע. לחלופין, השימוש של המשיבים בנשק קר מלמד גם הוא, לעמדת המדינה, על הכוונה המיוחדת המופיעה בסעיף 329 לחוק העונשין. אדון בכל טענה בנפרד. התקיפה באמצעות גרזן בוצעה בידי משיב 3. כדי ליחסה, במישור העובדתי, לכל יתר המשיבים, יש לקבוע כי הם ביצעו אותה בצוותא עמו. כאמור, ביצוע בצוותא מבוסס על תכנית משותפת. מדובר במעין "חוזה" בין המבצעים, החפצים לפעול יחד לשם השגת מטרה מסוימת. הסכמה כזו בין המבצעים יכולה להיות קודמת לביצוע התכנית, אך יתכנו גם מצבים אחרים. לעיתים, במהלך מימושה של תכנית אחת, מסכימים המבצעים בצוותא להרחיב את תכניתם המקורית. מדובר בהסכמה שלא הייתה קיימת קודם לכן, לפעול כגוף אחד לשם השגת מטרה חדשה, או אותה מטרה באמצעות מעשים פליליים נוספים. הסכמה זו מוגדרת בפסיקה כ"הסכמה ספונטנית". מונח זה עלול להטעות. אין הכוונה ל"העדר תיאום", או ל"העדר מפגש רצונות", אלא להסכמה תוך כדי האירוע. הסכמה זו יכולה לכלול שינוי בתכנית, באופן שהיא "משדרגת" את הפעולה המשותפת עד כדי ביצוע מעשים פליליים שונים – ואף חמורים יותר. לעיתים ההסכמה כלל לא מובעת בעל פה, אלא נלמדת מהתנהגותם של המבצעים. כשם שניתן לכרות חוזה בהתנהגות, כך ניתן לכרות "חוזה" לביצוע עבירה בהתנהגות. כבהקשר האזרחי, כך גם בהקשר הפלילי יש לבחון את אומד דעתם של המבצעים כפי שהוא עולה מן הנסיבות (ראו ההכרעה המשפטית ויישומה ע"פ 5686/07 משה בסטיקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 14-13 (17.2.2011)). הנטל המוטל על התביעה הוא להוכיח את קיומה של כוונה זו מעל לספק סביר. נבחן האם תכנית ספונטנית כזו הוכחה במקרה הנוכחי ביחס לתקיפה באמצעות הגרזן על ידי משיב 3. יש לחדד ולהדגיש כי תנאי ראשון לקיומה של הסכמה ספונטנית הוא מודעות להרחבת התכנית המקורית. יש להוכיח שהמשיבים האחרים היו מודעים לכך שמשיב 3 הכה את המתלונן בגרזן. המדינה משיבה בחיוב לשאלה האמורה, על בסיס אורך האירוע ועל כך שמשיב 3 השתמש בגרזן בשלביו הראשונים. על פי קו זה, לא יתכן כי באירוע ממושך המשיבים לא הבחינו בפעולותיו של משיב 3. ברם, ערכאה קמא לא קבעה כל ממצאים הנוגעים למשכו של פרק הזמן שבו בוצעו הפעולות האלימות. נכונה טענת המדינה שהמעשים המיוחסים למשיב 3 לא בוצעו בשניות ספורות. אך אין כל בטחון בכך שמדובר בפרק זמן כה ממושך, כפי שטענה המדינה. בד בבד, אין דומה קטטה בה ישנו נתקף אחד וכמה תוקפים לקטטה בה ישנם לפחות שישה נתקפים ולפחות שישה תוקפים. לפי חלק מן העדויות שנשמעו, מספר התוקפים עלה על עשרה אנשים. הדעת נותנת שבעת האירועים המדוברים קמה במקום מהומה רבתי – זה רודף אחרי ההוא וההוא בורח מפני זה. על פי תיאור העדים, שטח האירוע כולו לא היה צר וממוקד. המעשים בוצעו במגרש חניה בין בניינים, עם מרחב פתוח ומספר בניינים מסביבו, וכל זאת בשעות הלילה. יתכן שחלק מן התוקפים ראה חלק אחר. אולם לא ניתן לשלול את האפשרות שמשיב מסוים היה עסוק בהכאת אדם ובמרדף אחריו, כאשר גבו מופנה למשיב 3. אין המדובר בתרחיש תיאורטי, אלא באפשרות העולה מן הראיות עצמן. ככל שמדובר במודעות לגרזן מעצם הנוכחות במקום, ספק סביר זה עולה לגבי כל אחד מן המשיבים. כפי שיובהר, לא עלה ביד המדינה להצביע על קביעה או על עדות הסותרת אפשרות זו ביחס לחלק מן המשיבים. אינני מתעלם מכך שהמשיבים לא העידו ישירות בערכאה הדיונית כי נכחו במקום, השתתפו בתקיפה, אך לא ידעו על קיומו של הגרזן. טענתם הייתה שכלל לא היו מעורבים במעשים בהם הורשעו. אולם במקרה הנוכחי, הספק הסביר – ואף הממשי – עולה מחומר הראיות עצמו. כפי שנקבע בפסיקה, במסגרת בחינת המסקנה שניתן להסיק מראיות נסיבתיות, "יידרש בית המשפט לבחון את 'התזה המפלילה', לא רק אל מול גרסתו של הנאשם, אלא גם להעלות בעצמו הסברים חלופיים בעלי פוטנציאל מזכה, ואפילו הסברים שאינם מתיישבים עם טענות ההגנה" (ראו ע"פ 5706/11 רוני רון נ' מדינת ישראל, פסקה 121 לפסק דינו של השופט שהם (11.12.2014); ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (18.2.2014)). בעניינינו, אין עדות ישירה על כך שלמשיבים כולם נודע על הגרזן תוך כדי התקיפה, ועל כך שהם המשיכו בביצועהּ לאחר מכן. הדבר מוסק מן הנסיבות. המשיבים אף לא העידו, מכוח הכחשתם הגורפת באשר להשתתפות במעשה, כי ראו את הגרזן. צא ולמד שמאותן נסיבות עולה גם האפשרות שהמשיבים לא ידעו על התקיפה באמצעות הגרזן. ממילא לא הוכחה החוליה הבאה בשרשרת ההיסקים – קיומה של כוונה מחמירה, המוסקת מן הידיעה. מכאן שטענות המדינה המבוססות על נקודה זו לא הוכחו מעל לספק הסביר. 7. גם זה אינו סוף פסוק. המדינה מעלה שלוש טענות נוספות כדי לבסס הרשעה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, לגבי משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6. הקו הראשון ניתן להגדרה כ"מבחן כלי הנשק הקר הכללי". השני, תקיפת המשיבים את המתלונן לאחר שנפגע מהגרזן על ידי משיב 3. השלישי, השימוש בסכין. באשר למבחן כלי הנשק הקר הכללי, טוענת המדינה כי די בתכנית המקורית, לתקוף את המתלונן ומלוויו באמצעות אלות ומקלות, כדי להוכיח את הכוונה המיוחדת הדרושה לשם הרשעה בסעיף 329 לחוק העונשין. מספר משוכות עומדות לפני קו זה. ראשית, מבחן סוג הנשק זה אינו חזות הכל. אדם יכול להתכוון לגרום לפגיעה חמורה, ואף למוות, בידיו בלבד (ראו ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל (20.02.2014), מפי השופט י' דנציגר). מן הצד האחר, לא כל החזקת נשק קר מלמדת בהכרח על כוונה לגרום מום או נכות. הבדיקה תלויית נסיבות. בענייננו, למעט השימוש בגרזן – ובסכין, על ידי משיב 1 – אין ראייה מוכחת בדבר הכוונה המיוחדת הנדרשת. נשק קר מן הסוג שאחזו המשיבים לא כוון לפגיעה כגון זו שנגרמה למתלונן, שהיא מיוחדת בחומרתה, או לפגיעה כזו בכל אדם אחר. בהקשר זה יודגש כי למלוויו של המתלונן לא נגרמה, כתוצאה מן השימוש במקלות ובאלות, כל פגיעה קשה או בלתי הפיכה. ברי כי המבחן אינו רק תוצאתי. אלא שבנסיבות תיק זה יש לכך משקל בבואנו ללמוד על קיומה – או העדרה– של הכוונה המיוחדת. כמובן, אין להקל ראש כלל בפגיעות שנגרמו. אך הן מהוות אינדיקציה לכוונתם של המשיבים. הספק הסביר באשר לקיומה של הכוונה הדרושה עולה אפוא, במקרה זה, מן השילוב בין הפגיעות שנגרמו, בין כלי הנשק בהם נעשה שימוש ובין אופן השימוש בו. כך, לפחות, ככל שהדברים מכוונים כלפי תקיפת בני משפחת המתלונן וחבריהם. שנית, המדינה לא הציגה קו זה בכתב האישום או בבית משפט קמא. לאמור, העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין קשורה, על פי כתב האישום וטענות המדינה בהליך קמא, לשימוש בגרזן ובסכין, ולא במקלות ובאלות. במהלך הדיון בפנינו בא כוח המדינה אישר זאת. נדמה כי אף אם קו זה נכון, ומסופקני אם הדבר הוכח במקרה זה, הנאשמים לא קיבלו הזדמנות להתגונן כנגדו. קו נוסף הוא בחינת התנהגות המשיבים כלפי המתלונן לאחר שנפגע ממכת הגרזן. בדיקה זו דורשת בחינה אינדיבידואלית של כל משיב – בדיקה שמעלה תמונה מורכבת. כפי שהוסבר לעיל, ביסוד הביצוע הספונטני בצוותא יש לבחון האם נאשם הסכים להצטרף לתכנית במעשיו, הגם שהסכמה זו לא הייתה קיימת טרם האירוע. בענייננו, עולה מן הראיות כי לאחר שמשיב 3 תקף את המתלונן בגרזן, ובעודו מתבוסס בדמו על האדמה ללא הכרה, משיבים 1, 4 ו-5 הצטרפו למשיב 3 בכך שהכוהו בידיהם, במקל או באלה. הראיות מלמדות כי משיבים 1 ו-4 תקפו את המתלונן בכל חלקי גופו באגרופים, בעיטות או במקל, ואילו משיב 5 השתמש באלת בייסבול. כך עולה מהחומר ומהכרעת הדין. בית המשפט המחוזי ציין זאת אף בגזר הדין. במצב שבו היה המתלונן, על פי נתונים גלויים לעין, המשך תקיפה בעוצמה המתוארת מלמד על הצטרפות "ספונטנית" לתכנית, ועל קיומו של רכיב המחשבה הפלילית הנדרש. עוד יש לזכור כי על פי החומר הרפואי, לא ברור אם התוצאה החמורה שנגרמה למתלונן נגרמה ממעשי משיב 3 בלבד, או שילוב בין מעשיו לבין מכות שספג לאחר מכן. נוצר אפוא הבדל בין משיבים 1, 4 ו-5, לגביהם ניתן להרשיע בסעיף 329 לחוק העונשין, לבין משיבים 2 ו-6, שלגביהם אין ראיות לכך על פי קו זה. הקו האחרון הוא השימוש בסכין. כתב האישום ייחס רק למשיב 1 עבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה בגין השימוש שעשה בסכין. על פי כתב האישום והממצאים שנקבעו, מעשיו של משיב 1 מעידים על כך שכוונתו הייתה מחמירה כבר מראשיתם של אירועים. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי בין היתר, הוא ניסה לדקור את האח מוחמד בחזהו, הצליח לדקור את האח איוב בידו ואף ניסה להטיח אבן כבדה בראשו – ניסיון שנכשל רק מכיוון שהאח איוב התגונן והדף את המכה בידו. הפסיקה הסיקה כוונה מחמירה מהשימוש בסכין כדי לדקור בחזה אדם אחר: "דקירה בסכין - או בחפץ דוקרני אחר בעל אותן תכונות ­המכוונת לפלג גופו העליון של אדם בו מצויים, אליבא דכל בר-בי-רב, איברים חיוניים, מקימה חזקה לחובת הדקר לפיה התכוון לחבול בקרבן 'חבלה חמורה' דוקא כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין (השווה: ע"פ 261/83, לח(1) 576, לוי): ומשבחר המערער להתכחש לדקירה ולא חשף בפנינו צפונות לבו - אין לו לבוא בטרוניה על שבית המשפט הכריע את הכף לחובתו כפי שמתחייב מהתנהגותו" (ע"פ 3727/93 עלי עזאמי נ' מדינת ישראל (17.05.1994)). התנהגותו של משיב 1 מעידה על הכוונה המיוחדת הדרושה לשם הרשעה בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. הניסיון להנחית לבנה כבדה על ראשו של איוב מעיד אף הוא על כוונה מחמירה. ניסיון זה נעשה בעוד אדם אחר, אשר לא נקבע ממצא עובדתי לגבי זהותו, תופס את האח איוב מאחור, והוא כשל רק בעקבות תושייתו. פגיעה של לבנה כזו בראשו של אדם עלולה להיות חמורה ואף קטלנית. משיב 1 לא סתר את חזקת הכוונה. יוצא כי גם בגין מעשים אלה יש מקום להרשיעו לפי סעיף 329 לחוק העונשין. יוסבר כי הגם שהאישום השני בכתב האישום מייחס למשיב 1 ביצוע עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין בשל השימוש בסכין, בית המשפט המחוזי לא נדרש לעניין. ברם, כל הצדדים קיבלו הזדמנות מלאה להעלות טענותיהם בנדון. על סמך הניתוח לעיל מסקנתי היא כי גם בגין מעשים אלה – ולא רק התקיפה של המתלונן לאחר שנפגע מן הגרזן – יש להרשיע את משיב 1 בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. סופו של דבר, הייתי מקבל את עתירת המדינה להרשיע את משיבים 1, 4 ו-5 לפי סעיף 329 לחוק העונשין, על רקע הפגיעות במתלונן. בנוסף, יש מקום, לדעתי, להרשיע את משיב 1 בגין שימוש בסכין כלפי האח מוחמד ובאבן כלפי האח איוב. הערעור על גזר הדין 8. לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל על משיבים 2 ו-6. הראשון נדון, בין היתר, לעונש מאסר בפועל של 40 חודשים, בצירוף שלושה חודשי מאסר מותנה שהופעלו במצטבר. האחרון נדון, בין היתר, לתקופת מאסר בפועל של שלוש שנים. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 407/12 ניסימוב נ' מדינת ישראל (24.1.2013); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (29.7.2009)). אכן, אין להקל ראש בעבירה בה הורשעו. נסיבות המקרה הן קשות. על אף שלא ניתן לייחס להם כוונה מחמירה לפגיעה במתלונן, גם הנפגעים האחרים ספגו חבלות קשות בכל חלקי גופם. פן נוסף בו יש להתחשב הוא העובדה שמדובר בתקיפה בחבורה, דבר המוביל להכפלת עונש המקסימום בעבירה בה הורשעו, ומלמד על החומרה הרבה של נסיבות התקיפה. המשיבים תכננו את התקיפה מראש והצטיידו בנשק קר. משיב 2 הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה ואף זאת יש לקחת בחשבון. בית המשפט קמא התחשב באלה, וכן במדיניות הענישה הנוהגת בבית משפט זה. הוא התחשב אף בעברם הפלילי והעובדה שלא קיבלו אחריות למעשיהם. מנגד נשקלו שיקולים לקולא, כגון עברם האישי הקשה של המשיבים ובפרט מצבו הבריאותי הקשה של משיב 6, שגילו כ-55 שנים. גורם נוסף בעל משמעות רבה עליו עמד בית המשפט הוא חלקם היחסי של המשיבים בתקיפה. משיב 2 לא היה מן המובילים, ומשיב 6 נתן אמנם את האות לפתיחת האלימות, שממילא תוכננה מראש על ידי כל המשיבים, אך חלקו הפעיל בה לא היה משמעותי. לטענת המדינה אין להתעלם מכך שהתקיפה הובילה לנזק שאינו ניתן לתיאור למתלונן. אלא שהערעור על הכרעת דינם של משיבים 2 ו-6 נדחה, תוך קביעה שכוונתם לא הייתה לגרום לפגיעה מעין זו שנגרמה למתלונן. סטייתם של יתר המשיבים מן התוכנית המקורית היא שהובילה לרבות מן החבלות הקשות יותר שנגרמו לנפגעים. בשים לב לכך, ובהתחשב בפעולות שביצעו משיבים 2 ו-6 במסגרת התקיפה, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינה של ערכאה קמא, הגם שניתן היה להגיע לתוצאה אחרת כערכאה מבררת. 9. שונים הם הדברים בכל הנוגע למשיבים 1, 4 ו-5, שאת הערעור על הכרעת דינם קיבלתי. חלקם של משיב 4 ומשיב 5 בתקיפה דומה. שניהם השתתפו בתקיפת המתלונן, והיו שותפים לחבלה הקשה ששינתה את חייו ואת חיי משפחתו. חלקם קטן אמנם מחלקו של משיב 3, שהיה הרוח החיה בתקיפה באמצעות הגרזן, אך גם חלקם אינו מבוטל, ויש לתת משקל משמעותי לתוצאה הקשה של התקיפה. משיב 1 נדון, בין היתר, לעונש מאסר של 45 חודשי מאסר בפועל, והפעלת חודש מאסר מותנה במצטבר; משיב 4 נדון ל-40 חודשי מאסר בפועל, בצירוף הפעלת של 25 חודשי מאסר מותנה משלושה תיקים שונים (באחד תקופה של שנה, בשני תקופה של שבעה חודשים ובשלישי תקופה של שישה חודשים), מתוכם 15 חודשים במצטבר; משיב 5 נדון ל-30 חודשי מאסר בפועל. נסיבות ע"פ 2274/12 עדנאן אבו מאדי נ' מדינת ישראל (27.02.2013) (להלן: פרשת אבו מאדי) דומות לענייננו. בפרשה זו פרצה קטטה, כאשר ההזמנה ל"סולחה" הסתיימה בגרימה למותו של המנוח על ידי דקירתו בבטן. המערערים, שחברו אל הדוקר והורשעו בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, נדונו בהתאם לחלקם במעשים לעונשים של 8-3 שנות מאסר בפועל. נסיבות פרשת אבו מאדי חמורות באספקטים מסוימים מנסיבות המקרה הנוכחי, שלא הסתיים בתוצאה קטלנית. אך למערערים שם קמו מספר נסיבות לקולא, כגון הודאתם, אשר אינן רלבנטיות למשיבים דנן. באופן כללי נראה שחומרת מעשי המשיבים דומה לחומרת מעשיהם של חלק מן המערערים בפרשת אבו מאדי. בע"פ 1552/08 משה פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008) הורשע המערער בחבלה בכוונה מחמירה בעקבות דקירתו של המתלונן בבטנו, וכן בעבירות נוספות. חברי, השופט י' דנציגר, קבע כי: "סבור אני כי המאבק ב'תת-תרבות הסכין' רחוק מלהגיע לסופו ומשכך מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו וזאת על ידי החמרה בעונשם של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים". נקבע כי עונש מאסר בן 6 שנים אינו חורג מרף הענישה המקובל במקרים מעין אלה, אשר נע בין חמש וחצי לתשע שנות מאסר בפועל. במקרה שלפנינו ישנן מספר נסיבות לחומרה, כגון התקיפה בחבורה גדולה ומידת הפגיעה שנגרמה למתלונן. מנגד, במקרה הנוכחי חלקם של המשיבים בתקיפה קטן יותר והתקיפה שם הייתה חמורה יותר. בע"פ 8855/12 עזאת אלזידאה נ' מדינת ישראל (24.12.2013) נדון המערער ל-11 שנות מאסר ובע"פ 8675/09 מיכאל דיגנקוב נ' מדינת ישראל (23.02.2010) וע"פ 4314/04 ליסר יפים נ' מדינת ישראל (05.09.2007) נדונו המערערים ל-13 שנות מאסר, עקב הרשעתם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה אשר נבעה מדקירות סכין או כלי דומה. אולם במקרים הללו חלקם של המערערים ואופי המעשים שביצעו חמור בהרבה מחלקם של המשיבים דנן. באשר לנסיבות האישיות שאינן קשורות לביצוע העבירה, יש להזכיר כי למשיב 4 עבר פלילי מכביד ביותר וכן עונשי מאסר משמעותיים המותנים כנגדו. עברו הפלילי של משיב 5 נקי. נכון יהיה להחמיר בעונשם של משיבים 4 ו-5. זאת לנוכח הרשעתם בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין ביחס למתלונן. כזכור, משיבים אלה הורשעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לגבי מספר נפגעים, וביניהם האב, האח איוב והמתלונן, שביחס לפגיעה בו קבעתי את ההרשעה האמורה. המתלונן נפגע קשות כתוצאה מהאירוע. האחראי המרכזי הוא משיב 3. ברם, יש לתת ביטוי לשינוי בסעיף האשמה על רקע נסיבות המקרה. החלטתי לתת משקל למבנה העונשי אשר קבע בית המשפט המחוזי, תוך התחשבות גם בעבר הפלילי של משיב 4. הייתי מציע לחבריי להחמיר בעונשו של משיב 4 כך שיעמוד על 57 חודשי מאסר בגין כתב האישום הנוכחי. המאסרים המותנים כנגדו, בסך כולל של 25 חודשים, יופעלו במצטבר באופן חלקי, כך ש-15 חודשים ירוצו במצטבר, כפי שנקבע. סך תקופת מאסרו תעמוד, אם כן, על 72 חודשי מאסר – דהיינו שש שנים, בניכוי ימי מעצרו. תקופה זו מתחשבת בנסיבות המעשה – וליתר דיוק המעשים – והעושה, לרבות עברו הפלילי. עונשו של משיב 5 יעמוד על 45 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו. העדר מיצוי חומרת העונש עם שני המשיבים נובע מהכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את מלוא חומרת הדין. לא ראיתי לנכון להתערב ביתר רכיבי העונש שעליהם הורה בית המשפט המחוזי ביחס לשני משיבים אלה. משיב 1 אף הוא הורשע בהכאת המתלונן בעודו שכוב על הרצפה. חלקו בתקיפה זו דומה לחלקם של משיבים 4 ו-5, ופחות מזה של משיב 3. לעומת זאת, הוא היה הרוח החיה באירוע עוד בטרם פרצה האלימות וגם במהלכה. הוא זה שקיבל את ההצעה לערוך "סולחה", והחליט להזמין את יתר המשיבים למקום. על פי הצעתי, יש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, חלופה (א)(2) – "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה... מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר". ההרשעה היא כלפי האח מוחמד, בגין ניסיון הדקירה, וכלפי האח איוב, בגין הניסיון להכותו באמצעות אבן. אי לכך יש מקום להרחיב את הפער בענישה בינו לבין משיבים 4 ו-5. גם עברו הפלילי של משיב 1 אינו נקי. בניגוד למשיב 4 אשר ריצה עונש מאסר בן שנתיים מאחורי סורג ובריח, זהו מאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח. העיקר הוא, כאמור, הקביעה בדבר הרשעה לפי סעיף 329 כלפי המתלונן וכלפי שני האחים. הייתי מציע לגזור עליו עונש מאסר בפועל של 66 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו. לא הייתי מתערב בהכרעת בית המשפט קמא כי ירצה עונש מאסר בפועל נוסף המותנה כנגדו, של חודש ימים, ובעונשים הנוספים שנגזרו עליו בתיק זה. חלקו של משיב 3 בתקיפה החמורה הוא הגדול ביותר. עברו הפלילי מכביד. הוא הורשע בעבר בעבירות אלימות חמורות, ואף ישב בבית הסוהר בגינן, כאשר התקופה הארוכה משתרעת על פני 37 חודשים. על אף שהתקיפה החמורה של המתלונן בוצעה במשותף, ולא ניתן לייחס את המכה המכריעה למשיב 3, הוא אחראי על קפיצת המדרגה שבוצעה במהלך הקטטה, בעת ששלף את הגרזן ותקף באמצעותו את הקטין. זאת בעוד שתקיפת יתר המשיבים בוצעה באמצעות גופם, מקל ואלה. בית המשפט קמא קבע גם שלא הובעה חרטה ולא נלקחה אחריות על המעשים. חומרת המעשים שביצע משיב 3 פחותה אך במעט מחומרת התקיפות שנדונו בפסיקה המחמירה ביותר שהובאה למעלה, במסגרתה נפסקו 11 ו-13 שנות מאסר על תקיפות חמורות מעין אלה. יתירה מכך, יש לתת את המשקל הראוי לתוצאה – הנפגע. המתלונן הפך לשבר כלי. בעת הפגיעה הוא היה כבן 15 שנים. עולמו התהפך מקצה אל קצה בן רגע, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה פיזית. היקף שיקומו אינו ברור כרגע. הכל על "רקע לא-רקע", וגרוע מכך – חרף נסיונות ה"סולחה" מצידם של הנפגעים. צודק התובע כי יש מקום לכך שגם בית המשפט יתרום את חלקו למלחמה נגד האלימות. לעיתים יש תחושה שכל אימרה לא נכונה או התנהגות, שבעיני אחר סוטה מן השורה, ולו במקצת, מהווה הצדקה עבור הפוגע וסביבתו לפגוע באמצעות נשק קר ביחיד ובסביבתו. לנוכח חומרת המעשים, חלקו המרכזי של משיב 3 וביצוע המעשים בחבורה, אציע לחבריי להחמיר בעונשו של משיב 3 כך שיעמוד על תשע שנות מאסר ושלושה חודשים בניכוי ימי מעצרו. יתר רכיבי העונש יעמדו בעינם. בהעדר הכלל של אי-מיצוי חומרת העונש על ידי ערכאת הערעור, היה מקום להטיל עונש מאסר לתקופה דו-ספרתית של שנים. סוף דבר 10. לו תישמע דעתי – ערעור המדינה על הכרעת הדין וגזר הדין של משיבים 2 ו-6 יידחה. הערעור על הכרעת הדין של משיבים 1, 4 ו-5 יתקבל באופן שכלפי המתלונן יורשעו הם בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1), תחת הרשעתם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין. בנוסף לכך, יורשע משיב 1 בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לגבי שני אחיו של המתלונן. זאת, במקום הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין. יתר הקביעות של בית המשפט המחוזי בעניין הכרעת הדין בתוקף, לרבות קביעותיו הנוספות ביחס לכל המשיבים. באשר לגזר הדין, הצעתי היא – כי יש לדחות את ערעור המדינה על גזר דינם של משיבים 2 ו-6. יש לקבל את ערעור המדינה על גזר הדיון של משיב 1, ולגזור עליו עונש מאסר כולל של 66 חודשי מאסר, בגין כל מעשיו. לכך יש לצרף עונש מאסר המותנה כנגדו, במצטבר, לתקופה של חודש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי; ייגזר על משיב 4 עונש מאסר בפועל של 57 חודשים, בתוספת הפעלת התנאי כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כך שיהיה עליו לרצות עונש מאסר כולל של שש שנים; ייגזר על משיב 5 עונש מאסר בפועל של 45 חודשים; באשר למשיב 3, דעתי היא כי יש לגזור עליו עונש מאסר בפועל של תשע שנים ושלושה חודשים. אם תתקבל דעתי, פרט לכך כל יתר רכיבי העונש יוותרו בעינם, לרבות ניכוי ימי המעצר לגבי כל המשיבים. כאמור, אין שינוי בגזר הדין של משיבים 2 ו-6. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן ביום, א' טבת תשע"ה (‏23.12.2014). תוקן היום, ג' טבת תשע"ה (25.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14002730_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il