פסק-דין בתיק ע"פ 2725/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2725/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
גלאל עבדיה
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע'
קמא) מיום 16.1.03 ומיום 30.1.03 בת"פ 325/99
תאריך הישיבה:
י"א באלול התשס"ג
(08.09.03)
בשם המערער:
עו"ד ראובן המבורגר
בשם המשיבה:
עו"ד חובב ארצי
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט
ע' קמא), הרשיע את המערער בעבירות שונות הנוגעות למסחר בכלי רכב גנובים. על המערער
נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעלו 24 חודשי מאסר על
תנאי שהיו תלויים נגדו, מהם שישה חודשים במצטבר והשאר בחופף. על פסק הדין הגיש
המערער את הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
העובדות ופסק דינו של בית המשפט
המחוזי
1. כתב האישום אשר הוגש נגד המערער, ייחס לו
מעורבות ברשת שעסקה במסחר בכלי רכב גנובים. על פי כתב האישום נהגו חברי הרשת, ובהם
המערער, "להלבין" את כלי הרכב הגנובים באמצעות זיוף של לוחיות הרישוי
ומסמכי הרכב, כך שכלי הרכב הגנובים נחזו להיות כלי רכב אחרים. לאחר מכן, מכרו חברי
הרשת את כלי הרכב הגנובים, תוך שימוש במסמכים המזויפים. למעשה, תחת אותה זהות היו
קיימים במקביל שני כלי רכב: כלי הרכב הכשר, וכלי הרכב הגנוב. למותר לציין כי
הבעלים של כלי הרכב הכשרים לא ידעו כלל על ה"שכפול" של כלי רכבם.
בכתב האישום נכללו שישה אישומים. ארבעה
האישומים הראשונים נוגעים למעשי זיוף וסחר בארבעה כלי רכב גנובים שונים, במתכונת
שתוארה לעיל: האישום הראשון נוגע לרכב גנוב מסוג רנו מגאן (להלן: רכב הרנו), אשר
נמכר תמורת 35,000 ₪, לאחר זיוף זהותו; האישום השני נוגע לרכב גנוב מסוג שברולט, אשר
נמכר בזהות מזויפת תמורת רכב הונדה, בתוספת 2000 דולר; האישום השלישי נוגע לרכב
גנוב מסוג וולוו, אשר נמכר בזהות מזויפת תמורת 25,000 ₪, והאישום הרביעי נוגע לרכב
גנוב מסוג מיצובישי פג'רו, שהניסיון למוכרו נכשל, והוא הוחזק בידי חברי הרשת עד
שננטש בעקבות תאונת דרכים. האישום החמישי מייחס למערער החזקת רכב גנוב מסוג אודי,
שזהותו זויפה בשיטה שפורטה לעיל, והאישום השישי נוגע לזיוף מסמכי רישוי רכב
וייפויי כוח להעברת בעלות על ידי המערער במועדים שונים.
2. לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית המשפט
המחוזי את המערער בעבירות המפורטות בארבעה האישומים הראשונים, וזיכה אותו מן
העבירות המפורטות באישום החמישי ובאישום השישי. המשיבה לא ערערה על הזיכוי ולפיכך,
לא נתייחס עוד לאישומים אלה בהמשך הדברים.
בהכרעת הדין ציין בית המשפט כי הראיה
המרכזית נגד המערער עולה מדבריו של מאג'ד אבו עלי (להלן: מאג'ד), שהיה אחד מחברי הרשת, והורשע על פי הודאתו בעבירות
הנוגעות למסחר בכלי רכב גנובים. מאג'ד העיד בבית המשפט מטעם התביעה, הוכרז כעד
עוין, והודעותיו הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971
(להלן: פקודת הראיות). בית המשפט נתן
אמון מלא בהודעותיו של מאג'ד מיום 29.6.99 (ת/16) ומיום 20.10.99 בשעה 12:30
(ת/3), והוסיף כי במהלך עדותו ניסה אמנם מאג'ד להתכחש להודעותיו, אך בסופה של
העדות אישר כי "כל מה שכתוב בהודעה זה נכון... כל הכתוב בהודעה מיום 20.10 זה
נכון". בהודעות ת/16 ו-ת/3 פירט מאג'ד את העובדות המיוחסות למערער בארבעה
האישומים הראשונים, ובית המשפט מצא חיזוק לאמור בהן בכך שהמערער הכחיש הכחשה גורפת
את העובדה שנכח בעת מכירת רכב הרנו, אך הכחשה זו נסתרה בידי קונה הרכב וחברו. בעדותו
בבית המשפט הודה, אמנם, המערער כי נכח בעת ביצוע העסקה, אך גם בשינוי הגרסה מצא
בית המשפט חיזוק לדברי מאג'ד. חיזוקים נוספים מצא בית המשפט בעדותו של קונה רכב
הרנו, אשר סיפר כי פנה למערער בבקשה לביטול הקנייה בשל חששו כי הרכב מזויף,
והמערער טיפל בעניין, וכן בעדויות אנשי המשטרה לגבי זיוף לוחיות הרישוי וזיוף
המסמכים של כלי הרכב הגנובים שנתפסו. לבסוף מצא בית המשפט חיזוק לאמור בהודעות
בקשריו של המערער עם אחד, שמעון הרוש, אשר הורשע בניהול רשת שעסקה
ב"הלבנת" כלי רכב גנובים, וכן בעדותו של הרוש לגבי עסקאות בכלי רכב,
שביצע עם המערער.
טענות המערער
3. המערער מלין בפנינו על הרשעתו. ראשית, כך
טוען המערער, הודעתו של מאג'ד מיום 20.10.99 בשעה 12:30 (ת/3), עליה נסמך בית
המשפט, ניתנה כאשר מאג'ד סבר שייחתם עמו הסכם "עד מדינה". לפיכך, נדרש
סיוע לדבריו של מאג'ד בהודעה זו ואין די בחיזוק בלבד על מנת להרשיעו. לחלופין, טען
המערער כי נדרש לכל הפחות חיזוק משמעותי לגרסתו של מאג'ד, משום שהמדובר בהודעת חוץ
של שותף. חיזוק כזה, טוען המערער, אינו בנמצא. לבסוף טוען המערער כי גרסתו של
מאג'ד אינה קושרת אותו באופן ספציפי למעשים שבהם הורשע, וכי גרסה זו רצופה סתירות.
בדיון בפנינו הוסיף המערער וטען לחלופין כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של קשירת
קשר לביצוע פשע, מאחר שהורשע בעבירות 'המושלמות' של מסחר ברכב גנוב, קבלת רכב
גנוב, ושימוש במסמך מזויף, וכי כפועל יוצא מכך לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה
שהיה תלוי ועומד נגדו, בשל העבירה של קשירת קשר לפשע.
דיון
4. נדון בטענותיו של המערער, כסדרן.
ביום 17.10.99 מסר מאג'ד הודעה בה סירב
לשתף פעולה עם חוקריו. בהמשך נוהל עמו משא ומתן לכריתת הסכם של עד מדינה, אך בשל
ניסיון התאבדות שביצע נמסר לו בבוקר יום 20.10.99 כי "עקב כך שאמש חתך את
ורידיו בתא המעצר לא יובא היום בפני פרקליט המחוז לחתימה על עסקה כפי שסוכם איתו
ע"י רפ"ק אבי רואילי ופקד שי הללי יום קודם" (זיכרון דברים מיום
20.10.99 (ת/38)). כאמור, המערער טוען כי מדברים אלה הבין מאג'ד שהכוונה לכרות עמו
הסכם עד מדינה בעינה עומדת וכי פגישתו עם פרקליט המחוז אך נדחתה. לפיכך, טוען
המערער, נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע להודעות שמסר מאג'ד תחת רושם זה.
טענתו של המערער בדבר הצורך בסיוע להודעת
מאג'ד דינה להידחות: אכן, נוסח הדברים שנמסרו למאג'ד על פי זיכרון הדברים, לפיהם "לא
יובא היום בפני פרקליט המחוז", יש בו,
לעצמו, כדי להצדיק את הטענה כי מאג'ד יכול היה להבין שאין שינוי בכוונת המשטרה
לחתום עמו על הסכם עד מדינה. אלא שההשערה שמעלה המערער בעניין זה נסתרת לחלוטין
מהתנהגותו של מאג'ד במהלך יום 20.10.99, בו מסר את ההודעה המפלילה ת/3. באותו יום
מסר תחילה מאג'ד הודעה נוספת בה סירב לשתף פעולה עם חוקריו (ת/19ב), ורק לאחר
שנשאל לגבי מספר הטלפון הסלולארי של חברתו, אמר כי הוא מעוניין לתת הודעה חדשה
(ת/3) "ולספר בה את כל האמת" (זיכרון דברים מיום 20.10.99 (ת/19א)).
סירובו של מאג'ד לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה, והחלטתו לעשות כן רק בעקבות העלאת
שמה של חברתו, אינם עולים בקנה אחד עם טענת המערער, כאילו סבר מאג'ד באותה עת שהכוונה
לחתום עמו על הסכם עד מדינה, שרירה וקיימת.
זאת ועוד. אפילו הייתי סבורה שמאג'ד אכן
נתן את הודעתו ת/3 תחת הרושם – המוטעה – שהוא עומד להיות עד מדינה, אין מתחייבת
מכך, בהכרח, התוצאה לפיה הודעתו טעונה סיוע, שכן שאלת מעמדו של עד שהאמין באופן
סובייקטיבי כי ניתנת לו טובת הנאה תמורת עדותו, על אף שבאופן אובייקטיבי לא הובטח
לו דבר, טרם הוכרעה בפסיקה (ראו: ע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' גומז קרדוסו ואח' פ"ד נא(3) 769, 776).
5. טענה נוספת שהעלה המערער היא הטענה כי
בנסיבות העניין יש צורך, למצער, בחיזוק משמעותי במיוחד להודעתו של מאג'ד ת/3,
וחיזוק כזה אינו עולה מן הראיות שהוצגו. אכן, העובדה שהודעתו של מאג'ד ת/3 הוגשה
מכוח הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, וכן העובדה שמדובר בהודעת שותף, יש בהן כדי
לבסס את הטענה לפיה נדרש חיזוק משמעותי במיוחד לאותה הודעה (ראו: סעיפים 10א(ד) ו-
54א(א) לפקודת הראיות; עניין מזרחי, 754; ע"פ
8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל (לא
פורסם)). עם זאת, רמת התמיכה הדרושה תלויה בנסיבות המקרה ובמידת האמון שרוכש בית
המשפט להודעת השותף (ראו: ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת
ישראל פ"ד מא(4) 594, 596). במקרה שבפנינו קבע, כאמור, בית המשפט
המחוזי, כי הודעתו של מאג'ד ת/3 מהימנה עליו, ונכונות האמור בה אף אושרה על ידי
מאג'ד עצמו בתום עדותו בבית המשפט. בנוסף לאמון שרכש בית המשפט להודעתו של מאג'ד,
נמצאו לאמור בהודעה זו מספר חיזוקים, ובהם שקריו של המערער לגבי נוכחותו בעת מכירת
רכב הרנו, טיפולו בביטול עסקת המכירה של רכב הרנו, וכן עדותו של שמעון הרוש לגבי
עסקאות בכלי רכב שביצע עם המערער. חיזוקים אלה, די בהם, בנסיבות העניין, כדי לעמוד
בדרישה לתמיכה ראייתית משמעותית.
זאת ועוד. נראה כי במקרה הנידון ניתן היה
להכשיר את האמור בהודעה ת/3 כראיה, גם שלא מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ובכך
לייתר את הדרישה לתוספת מסוג חיזוק הקבועה בהוראת סעיף 10א(ד). הוראת סעיף 10א(א)
חלה כאשר גרסתו של עד בעדותו שונה מן האמרה בפרט מהותי, או כשהעד מכחיש את תוכן
האמרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה. לא זהו המקרה שבפנינו: בתחילת עדותו סטה
אמנם מאג'ד מגרסתו בחקירה, אך בתום עדותו אישר את הגרסה הן בתשובה לשאלת הסניגור
והן בתשובה לשאלת בית המשפט, כפי שצוין לעיל. בפסק הדין בע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 813, 820 (להלן: הלכת מרילי), שניתן בטרם הוחק סעיף 10א לפקודת הראיות, קבע בית משפט
זה כי:
שילוב נוסחם של דברים כתובים, שאומתו על-ידי העד, לתוך עדותו המושמעת
בפני בית-המשפט, כאשר זכות החקירה הנגדית על-ידי המערערים נשמרת ומקוימת במלואה,
תוצאתה מעין מטמורפוזה במעמדה של ההודעה, מבחינה ראייתית, מכוחה הופך תכנה לקביל
לעצם העניין.
סיכומה של נקודה זו, בית-המשפט שמע את העד ויכול היה להתרשם ממנו ובין
היתר גם מאמינות דבריו לגבי תוכן הודעתו האמורה במשטרה, ורשאי היה על-כן להחליט,
בנסיבות העניין, כי ניתן לבכר את תכנה של ההודעה ת/19 שאומצה על-ידי העד והפכה
לחלק מעדותו בבית-המשפט, על חלק אחר מדבריו, שהושמעו בבית-המשפט ולהשתית על כך
ממצאיו.
מתוך הלכת מרילי עולה המסקנה כי אמרה
שאומצה על ידי עד, ולו באופן כללי, במהלך עדותו בבית המשפט, הינה קבילה, ואינה
מצריכה, ככלל, תוספת ראייתית מסוג חיזוק. הלכה זו ממשיכה לחול גם לאחר שנחקק סעיף
10א לפקודת הראיות (ע"פ 603/84 גוילי נ' מדינת ישראל פ"ד
לח(4), 469; ע"פ 363/85 אפטקר נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד
מג(3) 221, 242); אכן, אבחנה זו, לעניין הצורך בחיזוק, בין מצב דברים שבו מאשר העד
את אמרתו בבית המשפט, לבין מצב שבו עומדת בפני בית המשפט האמרה לבדה, מכוח סעיף
10א(א), מוצדקת מבחינה עניינית, שכן משאישר העד את האמור באמרה בעת עדותו בבית
המשפט, יכול בית המשפט להתרשם ממהימנות האישור באופן בלתי אמצעי, גם אם העד אינו
חוזר בפניו על האמור באמרה לפרטיה. ייתכנו, אמנם, מקרים בהם יסבור בית המשפט כי
יכולתו המוגבלת להתרשם מנכונות האמרה וממהימנות העד, שאישר אותה באופן כללי בלבד, מצריכה
חיזוק לאמרה, אך להבדיל מאמרה המוגשת על פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, מבלי
שאומצה על ידי העד, אין מדובר בדרישה שבחובה. במקרה שלפנינו, משאימץ מאג'ד בבית
המשפט את האמור בהודעתו ת/3, לא חלה על הודעה זו הוראת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות,
המחייבת קיומו של חיזוק. מכאן נובע כי אין מתקיימת במקרה דנן דרישה סטאטוטורית
כפולה לתוספת ראייתית מסוג חיזוק, והצורך בתוספת ראייתית כזו קיים רק מכוח הוראת
סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, בשל היות עדותו של מאג'ד עדות שותף. מסקנה זו מחזקת אף
היא את התוצאה לפיה די בחיזוקים שמצא בית משפט קמא להודעתו המפלילה של מאג'ד, על
מנת לבסס את הרשעתו של המערער.
6. אשר להודעתו הראשונה של מאג'ד (ת/16),
הודעה זו נמסרה עוד ביום 29.6.99, כחלק מתנאיו של הסכם שנחתם בין מאג'ד לחוליית הסוכנים
ביחידה המרכזית של משטרת ירושלים. על פי אותו הסכם אמור היה מאג'ד לשמש כסוכן
סמוי, בתמורה להסדר טיעון בהליך פלילי אחר שהתנהל נגדו אותה עת, וכן תמורת עזרה
בקבלת מעמד של תושב. האם להודעה זו נדרש סיוע? המשיבה טוענת שהתשובה לכך הינה
שלילית. לטענת המשיבה, ההלכה היא כי עד נחשב כעד מדינה שעדותו טעונה סיוע במידה
שניתנת לו טובת הנאה בתמורה למסירת עדותו.
במקרה שבפנינו, מציינת המשיבה, מטרת הודעתו של מאג'ד ת/16 הייתה לפרוש את מלוא
המידע על מעשיו שלו, על מנת שזו תשמש בידי המשטרה אמצעי
לאכיפת ההסכם שנכרת עמו, היה ויופר על ידיו בעתיד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העדות
נגד המערער הכלולה בהודעה ת/16 הינה תוצר לוואי של אותה הודעה, וכי טובות ההנאה
שהובטחו למאג'ד הובטחו לו תמורת ההסכמה לשמש כסוכן, ולא תמורת מסירת עדות נגד
המערער. לפיכך, סבורה המשיבה, לא נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע להודעתו של מאג'ד
ת/16.
השאלה האם די בזיקה הקיימת בין טובות
ההנאה שהובטחו למאג'ד לבין העדות שמסר נגד המערער במסגרת הודעתו ת/16, כדי להצדיק
דרישת סיוע, אינה שאלה פשוטה, ויש לה פנים לכאן ולכאן. על כל פנים, איני מוצאת
לנכון להכריע בה, משום שהכרעה זו אינה נדרשת בנסיבות המקרה. כפי שצוין לעיל, לאחר
מסירת ההודעה ת/16 מסר מאג'ד את ההודעה ת/3, שאת תוכנה אישר, כאמור, בעדותו בבית
המשפט. בית המשפט המחוזי מצא את גרסת מאג'ד בהודעה ת/3 מהימנה, וכן מצא חיזוקים
לאמור בה. תשתית ראייתית זו, די בה על מנת לבסס את הרשעת המערער, גם בלא להיזקק
להודעה ת/16.
7. טענה נוספת שהעלה המערער היא הטענה כי
מאג'ד לא קשר אותו באופן ספציפי למעשים שבהם הורשע, וכי הודעתו רצופת סתירות.
עיינתי בהודעתו של מאג'ד מיום 20.10.99 (ת/3), ובניגוד לטענת המערער אינני סבורה
כי המדובר בהודעה כללית, ואף סתירות של ממש לא מצאתי בה. נהפוך הוא, באותה הודעה מתאר
מאג'ד את דרך הפעולה של החבורה, וכן הוא מפרט את חלקו של המערער (יחד עם מאג'ד
עצמו) בכל אחת מעסקאות המכירה והזיוף של כלי הרכב המפורטות בארבעת האישומים
הראשונים. לפיכך, בצדק אימץ בית משפט קמא את האמור בהודעה זו, כבסיס לממצאיו.
8. טענתו האחרונה של המערער היא כי בשל
האשמתו והרשעתו בביצוע העבירות "המושלמות" לא היה מקום להאשימו ולהרשיעו
בעבירה של קשר לפשע. המערער מוסיף וטוען כי האשמתו בעבירת זו נועדה אך לצורך הפעלת
עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגדו.
אכן, ככלל ראוי להימנע מלהאשים אדם
בקשירת קשר לביצוע עבירה, כאשר ניתן להוכיח את ביצועה של העבירה 'בשלמותה'. לפיכך,
ברגיל אין לכלול בכתב אישום עבירה של קשר לפשע או לעוון, בצד העבירה 'המושלמת'
שלשמה נקשר הקשר (ראו: ע"פ 196/75 בן-שושן נ' מדינת
ישראל פ"ד ל(3) 215, 222). יחד עם זאת, ניתן לפרט את עובדות הקשר בכתב
האישום, כאשר עובדות אלה דרושות לצורך הצגת תמונה מלאה ושלמה של האירועים, או כדי
להבהיר את הזיקה שבין העבירות הנטענות (ראו: ע"פ 228/77 זקצר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לב(1) 701, 721). בעבר אף
נקבע כי ניתן לייחס לנאשם את עבירת הקשר ולכלול אותה בין הוראות החוק שבכתב
האישום, בצד העבירה 'המושלמת', לצורך החלת אחריות סולידארית על פי דיני הקשר
המהותיים והראייתיים (ראו: ע"פ 1820/98 אנג'ל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 97, 107). עם קבלת
תיקון 39 לחוק העונשין וביטול האחריות הסולידארית, נתקהה הצורך בכך, אך מקום שבו
קיימת מטרה המצדיקה האשמה בעבירת הקשר, אותה לא ניתן להשיג באמצעות ההאשמה בעבירה
'המושלמת' לבדה, אין פסול בכך שעבירת הקשר תיכלל בכתב האישום, בצד העבירה המושלמת.
במקרה שלפנינו תלוי היה ועומד נגד המערער
עונש של מאסר מותנה, בגין עבירה של קשירת קשר לפשע. עובדה זו, יש בה בעיני כדי להצדיק
את הדרך שבה נהגה המשיבה במקרה זה, בהאשימה את המערער גם בעבירת הקשר. הפעלת עונש
מותנה מקום שבו לא נרתע נאשם מלחזור ולבצע את אותו מעשה עבירה, מחזקת, בין היתר,
את אלמנט ההרתעה הגלום בעונש המותנה, כשטר שפירעונו בצידו. הגשמתו של אינטרס
ציבורי זה, מהווה מטרה ראויה המצדיקה סטייה מן הכלל הנזכר לעיל. גישה שונה, תיצור
מצב אנומלי, לפיו יופעל עונש מותנה מקום שבו חזר נאשם ועבר את עבירת הקשר, אך לא
השלים את העבירות שלשמן נקשר הקשר, ואילו אדם שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מותנה בשל
עבירת קשר, והוא חזר על עבירה זו ואף השלים את העבירות שלשמן נקשר הקשר, יהיה חסין
מהפעלת העונש המותנה, משום שעבירת הקשר או עובדותיה לא תיכללנה בכתב האישום.
9. אשר לערעור על חומרת העונש. התופעה של
גניבות רכב כעיסוק עברייני פשתה כנגע בשנים האחרונות והפכה ל"תעשייה" של
ממש (ראו: בש"פ 6253/94 אלון נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד
מט(3) 355). המחוקק נתן דעתו לכך, והוסיף בשנת 1990 סימן מיוחד- הוא סימן ה1 בפרק
י"א לחוק העונשין - שכותרתו "עבירות בקשר לרכב". נוכח מימדי התופעה
חזר בית משפט זה והדגיש את הצורך לגבש מדיניות ענישה מחמירה שתרתיע עבריינים (ראו
למשל: ע"פ 69/93 פאכורי נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 4701/93 אבו שיכה נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 5724/95 אבו-דחל ואח' נ' מדינת
ישראל (לא פורסם)). בנסיבות אלה, ונוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, נראה
כי העונש שנגזר עליו אינו מן החמורים. עונש זה אף אינו חורג לחומרא מן העונשים
שנגזרו על הנאשמים האחרים באותה פרשה, ובהם מאג'ד עצמו.
סוף דבר, הייתי מציעה לדחות את הערעור על
שני חלקיו.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיא, השופט ת' אור:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן ביום כ"ז תשרי, התשס"ד
(23.10.03).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03027250_V06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il