פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2719/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2719/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 6.3.06, בתיק פ.ח. 1057/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר תאריך הישיבה: ח' בטבת התשס"ח (17.12.07) בשם המערער: עו"ד ע' אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד י' חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ב' אופיר תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר), הרשיע את המערער במספר עבירות: אינוס, מעשה סדום, מעשים מגונים, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1), 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1), 379 בשילוב עם 382(ב)(1), ו-348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ביחד עם סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-13 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את שלוש המתלוננות נגדו בסכום כולל של 20 אלף ש"ח. הערעור מופנה כנגד חלק מההרשעה וכן כנגד העונש. כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא 2. כתב-האישום כלל שלושה אישומים, והערעור שבפנינו עוסק בראשון שבהם בלבד. באותו אישום נטען, כי את העבירות שיוחסו לו ביצע המערער במי שהיתה אותה עת אשתו (להלן: המתלוננת). על פי גרסה זו, כפה המערער את עצמו על המתלוננת בשנים 2001 עד 2003 וביצע בה עבירות מין, ובכללן מעשי אינוס ומעשי סדום, כנגד רצונה וחרף מחאתה והתנגדותה. באחד המקרים שהתרחש בסמוך לתאריך 26.10.02, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת שלה, וכתוצאה מכך נגרם לה דימום והיא נזקקה לטיפול רפואי. נטען, כי בהגיעם לבית החולים איים המערער על המתלוננת לבל תחשוף את אשר עולל לה, ולא - יהרוג אותה. במעשיו המשיך המערער גם בדירה אחרת אליה העתיקו בני הזוג את מגוריהם. נטען, כי בשנת 2003 החל המערער מכה את המתלוננת, וללא הסכמתה היה מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, וכל זאת תוך שהוא נושך אותה בכל חלקי גופה. 3. במרכז ראיותיה של המשיבה לעניין האישום הראשון עמדה, מטבע הדברים, עדותה של המתלוננת, במהלכה נחשפה תמונה עגומה של מערכת יחסים רוויה באיומים ובאלימות. המתלוננת העידה כי מראשית נישואיהם כפה המערער עליה לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שהוא מכה אותה ומתאכזר אליה. היא מסרה עוד, כי בתחילת הדרך הקדים המערער וביקש את הסכמתה לקיומם של יחסי מין אנאליים, אולם משנוכחה כי הדבר מסב לה כאבים, היא דרשה ממנו להרפות ממנה, אך לשווא ("הוא עשה בכוח... צרחתי ובכיתי ולא עזר לי... כי זה כאב לי.. אמרתי לו שיפסיק, אבל הוא לא רצה" (עמ' 16 לפרוטוקול). בהמשך הדרך, לא טרח המערער כלל לבקש את רשותה לקיומם של יחסי מין, ולטענתה נגרמו לה דימומים נוספים בפי הטבעת אשר חייבו טיפול רפואי. במשך תקופה ארוכה לא סיפרה המתלוננת לאיש אודות המעשים שביצע בה המערער, אולם לאחר מריבה קשה שפרצה ביניהם, ובמהלכה הוא הכה אותה וניסה להשליך אותה ואת תינוקם מהחלון, החליטה לחשוף את סודה. 4. המערער התגונן במהלך משפטו בהכחשה של העבירות אשר יוחסו לו. עם זאת, הוא הודה כי באחד הימים קיים עם המתלוננת יחסי מין אנאליים, אולם טען כי הדבר נעשה בהסכמתה, וכאשר חשה בכאב הוא חדל מכך. הוא הוסיף והודה כי כתוצאה מאותו אקט מיני נגרם למתלוננת דימום בפי הטבעת, ועל כן הוביל אותה לבית החולים, וכאשר נשאל שם לסיבת הדימום הוא שיקר, הואיל (בלשונו) "לא רצינו להגיד שזוג חרדי עושה מין אנאלי" (עמ' 274 לפרוטוקול). את גרסתו, כי הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין אנאליים פעם אחת בלבד, תמך המערער בפרוטוקול דיון מבית-הדין הרבני (נ/1), שם נרשם מפי המתלוננת כי: "היה פעם אחת וניסה עוד". המערער הוסיף ואישר כי תופעת הדימום מפי הטבעת חזרה על עצמה, אולם הוסיף כי רופא כלשהו מנתניה אמר לו כי הגורם לכך אינו יחסי המין שקיים עם אשתו, אלא טחורים מהם סבלה המתלוננת מאז לידת בנם. עוד טען המערער בעדותו, כי המתלוננת הפלילה אותו מאחר ואיים להתגרש ממנה, וכי אביה הוא העומד מאחורי עלילת הכזב שנרקמה נגדו. 5. בית-המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת על-פני זו של המערער, וכך אמר בעמ' 17 להכרעת הדין): "המתלוננת העידה בפשטות ובחוסר תחכום, ניכר היה עליה שהיא מתקשה מאוד לספר ולחשוף את הפרטים האינטימיים והמעשים המיניים שביצע בה הנאשם ולכן הסבריה היו מצומצמים ולקוניים. גרסתה של המתלוננת היתה עקבית ואף לא נמצאו סתירות מהותיות בין דבריה בבית המשפט לבין הודעותיה במשטרה...". עוד נקבע, כי אין בכבישת תלונתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה, הואיל והיא נהגה כך עקב תחושות של בושה ומבוכה, חששה מפני המערער כי יפגע בה, ושהוריה לא יאמינו לה. ועוד נקבע, כי לעדותה של המתלוננת נמצאו תימוכין בראיות נוספות, והכוונה בעיקר למצבה הנפשי הקשה בימים שלאחר הגשת התלונה, שהיה בו כדי להעיד על כך שחוותה אירוע טראומתי. עובדה אחרונה זו בתוספת סימני חבלות על גופה ודימומים חוזרים מפי הטבעת שלה, שוב לא הותירו ספק כי המערער ביצע בה מעשי סדום מרובים, ולא אחד, כטענתו. גרסתו של המערער נדחתה אפוא, ולעניין זה קבע בית-המשפט: "גרסתו... איננה מהימנה עלי היא בלתי סבירה ובלתי הגיונית ועומדת בסתירה לא רק לדבריהם של עדי התביעה המהימנים עלי, כי אם גם לאמור בתעודות הרפואיות. [המערער] לאחר ששמע את עדותם של עדי התביעה ניסה ליתן בעדותו הסברים לראיות הללו, ותוך כדי כך הגזים בתיאוריו והסבריו – שכאמור מעולם לא הוזכרו באמרתו במשטרה – עד כדי גיחוך. זאת ועוד, [המערער] אף הרחיק לכת ו"האשים" את המתלוננת ללא בושה בכך שהיא זו שבקשה לקיים עמו יחסי מין אנאליים ... וכי גם בפעם הראשונה הוא עשה זאת רק מאחר והרגיש כי היא רוצה בכך" (עמ' 26 להכרעת-הדין). טענת המערער לפיה התלונה היא תולדה של עלילת שווא שמקורה באיומו להתגרש מהמתלוננת, נדחתה אף היא. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסה זו נסתרת על-פניה מעיון בפרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני, ממנו עולה כי היתה זו דווקא המתלוננת אשר בקשה להתגרש, בעוד שהמערער סרב לכך. 6. בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת ההגנה, לפיה עולה מהודעותיה השונות של המתלוננת כי המערער ביצע בה מעשי סדום במקרה אחד בלבד. נקבע, כי אף שהמתלוננת נקטה בלשון "ניסיון" בעדותה בבית-הדין, כוונתה היתה לומר כי בפעמים האחרות לא עלה בידי המערער לבצע את זממו עד תום, ובלשונה: "הוא היה, אבל לא הצליח, זו הכוונה שלי ... כשהוא גמר בחוץ לא בפנים זו הכוונה... לזה אני מתכוונת, הרי אני אמרתי לו להפסיק והוא היה ממשיך... והוא גמר בחוץ, לא בפי הטבעת, כן, בחוץ" (עמ' 63 לפרוטוקול). נקבע, כי אף בעובדה שבתעודה הרפואית מהיום בו נחשפה הפרשה (ת/2), סיפרה המתלוננת כי המערער ביצע בה מעשה סדום אחד בלבד, אין כדי לפגום בגרסתה. בית-המשפט המחוזי מצא כי אותה בדיקה נערכה בשעת לילה מאוחרת, ועקב אישיותה המופנמת של המתלוננת, מצבה הנפשי הקשה אותה עת, רגשות הבושה שחשה וקשיי ההתבטאות שלה, היא מיעטה בתיאור המעשים שבוצעו בה. כן נדחתה טענת המערער לפיה הדימומים בפי הטבעת של המתלוננת נגרמו כתוצאה מטחורים ולא יחסי מין כפויים, מאחר והתעודות הרפואיות שהוגשו לא תמכו באפשרות זו. נימוקי הערעור 7. כאמור, המערער אינו משיג על הרשעתו באישומים השני והשלישי, וכל טרונייתו כנגד הכרעת-הדין מכוונת להרשעתו באישום הראשון באינוס ובביצועם של מעשי סדום. לטענתו, מחומר הראיות שהוצג בפני בית-המשפט המחוזי, עולה כי הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין אנאליים פעם אחת בלבד, ובהסכמה. לעניין זה שב הוא ומפנה לפרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני (נ/1). שם, כאמור העידה המתלוננת, כי "היה פעם אחת וניסה עוד". נטען, כי היא מסרה מעל דוכן העדים בבית-המשפט המחוזי גרסאות שונות באשר למספר המקרים בהם ביצע בה המערער מעשי סדום, ולפי האחרונה שבהן התרחש הדבר פעם אחת בלבד, בעוד שביתר המקרים ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לגופה ללא הצלחה. עוד נטען, כי על-אף שגרסת המתלוננת בעדותה היתה כי פנתה לבית-החולים בכל פעם שנגרם לה דימום רציני (עמ' 60 לפרוטוקול), הוגשו רק שתי תעודות רפואיות כדי לתמוך בכך: הראשונה (ת/1) מהיום בו התרחש האירוע הראשון, והשנייה (ת/2) מהיום בו נחשפה הפרשה. באשר לדימומים עצמם, סבור המערער, כי הם מתיישבים עם הליקוי הפיסיולוגי ממנו סובלת המתלוננת מאז הרתה, ומשכך, אין בהם כדי לסייע לגרסתה לעניין ריבוי מעשי סדום. לעניין זה הגיש המערער בקשה ליתן צו שיאפשר לו לקבל לידיו מסמכים רפואיים הנוגעים למתלוננת, בהנחה שעשויה להימצא בהם ראייה לכך שהיא סבלה מטחורים. נטען, כי אף שהמערער הביא עובדה זו לידיעת סנגורו בבית המשפט המחוזי, לא פעל בא-כוחו דאז להשגתן של הראיות. עוד טען המערער, כי בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי, הוא העלה את הסברה שמקורו של הדימום בטחורים, עוד בחקירתו במשטרה. לחלופין, עתר המערער להקל בעונשו באשר, לשיטתו, חורג הוא מרמת הענישה הנוהגת, וכן נוכח נסיבותיו האישיות: היותו אדם נורמטיבי, אשר תרם למדינה בשירות צבאי קרבי ובמגוון פעילויות התנדבותיות. דיון 8. כאמור, ביקש המערער להתיר לו להגיש בשלב הערעור תיעוד רפואי נוסף ביחס למתלוננת. והרי מכוח הפסיקה תנאי מוקדם לכך הוא שאת הראייה הנוספת לא יכול היה המערער להגיש בערכאה הדיונית. במהלך שמיעת הערעור הונח בפנינו מכתבו של עו"ד ה' יוספי, אשר ייצג את המערער בבית משפט קמא, וממנו עולה כי הוא היה ער לאפשרות בדבר קיומם של מסמכים רפואיים נוספים אשר עשויים לסייע להגנה, אולם הוא החליט שלא לעשות בהם שימוש מן הטעם הבא (בלשון הפרקליט): "במהלך הליך הבאת הראיות בבית המשפט המחוזי נבחנה סוגיית הזמנת תיקה הרפואי של המתלוננת... לאחר בחינת הסוגיה, ובהתאם לשיקולים שההגנה שקלה לזמן הנתון דאז, ההגנה החליטה שלא לבקש את הראייה הנ"ל... ההגנה סברה כי בידה ראיות מספיקות ומשמעותיות שיביאו לזיכויו של הנאשם..." (ההדגשה הוספה). לשלמות התמונה נוסיף, כי גם מדבריו של הסנגור הנוכחי של המערער, עו"ד ע' אשכנזי, עולה כי הוא כלל אינו יודע אם יש בתיק הרפואי ראיה אשר עשויה לשרת את הגנת שולחו, ותקוותו היא כי ראייה כזו תימצא. וכל שנוכל לומר על כך הוא כי אלו אינן נסיבות המצדיקות הגשת ראיה בשלב הערעור. חרף זאת, הייתי מציע להתיר למערער להגיש אותן ראיות, לו רק שוכנעתי כי הדבר דרוש לעשיית הצדק (בלשון סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי; וכן ראו ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289; ע"פ 5874/00 לזריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249). דא עקא, גם את המשוכה הזו לא צלח המערער, הואיל והרשעתו התבססה על האמון שנתן בית המשפט בגרסת המתלוננת, גרסה אשר נתמכה בראיות נוספות, ומכאן המסקנה שגם אם היה מוכח כי המתלוננת סבלה מטחורים, לא היה בכך כדי להביא לזיכויו. 9. השגותיו של המערער מופנות כולן כנגד עניינים שבעובדה, ובליבתם – סוגית מהימנותה של המתלוננת. כידוע, בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל והערכת מהימנותם של העדים הופקדה בידיה של הערכאה הדיונית, לה היתרון להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (לא פורסם, 11.7.2005); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). כך בדרך כלל, ומקל וחומר כאשר מדובר בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותו היחידה של מי שנפל קורבן לעבירת מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 424 (2004); ע"פ 5607/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.10.06)). אכן, המתלוננת כשלה בלשונה במספר מקרים, ועדותה הותירה פרטים מסוימים עקב החוויה הקשה שעברה עליה, לוטים בערפל. אולם לכל אלה היתה ערה הערכאה הדיונית, שהחלטתה לתת אמון בגרסת המתלוננת נסמכה גם על ראיות חיצוניות, אשר סילקו כל ספק באשר למהימנותה, ולהלן חלק מהן: א) בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי, טען המערער כי ביצע מעשה סדום אחד באשתו, אולם הוסיף כי הדבר נעשה בהסכמתה (ראו נ/1). על כך הגיבה המתלוננת באומרה: "היה פעם אחת וניסה עוד". בעדותה בבית המשפט (ראו עמ' 16) עמדה המתלוננת על דעתה כי אין מדובר במעשה אחד, ובפועל בוצעו בה מעשים אלה בתדירות גבוהה ("כמה פעמים בשבוע", ראו עמ' 62). ב) עדויות לביצועם של מעשי סדום במתלוננת, מצויות בתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט המחוזי. במסמך ת/1 ("מכתב שחרור" מיום 27.10.02) נאמר, כי בפי הטבעת של המתלוננת אובחן דימום, ובפני הרופא נטען כי הוא נגרם כתוצאה מקיום יחסי מין "בטעות". אותה בדיקה בוצעה בעקבות האירוע בו הודה המערער, ואם נדרשה ראיה לכך שאותו אירוע לא היה יחיד מסוגו, זו מצויה בתעודה הרפואית ת/2. בשלב זה התברר כי הדימום לא היה תופעה חולפת, אלא נמשך כחמישה וחצי חודשים. יותר מכך, בבדיקה נמצאו בפי הטבעת של המתלוננת "מספר שטפי דם ישנים וחדשים", וגם באלה יש כדי ללמד על כך שאין מדובר במעשה סדום יחיד. ג) יותר מכל תומך בגרסת המתלוננת מצבה הנפשי, שקיבל ביטוי קיצוני ביותר לאחר שחשפה את פרשת ההתעללות בה. היא מסרה בעדותה (ראו עמ' 63 ואילך), כי לאחר שסיפרה לדודתה על אשר אירע לה מידו של המערער, היא חשה "כאבי בטן וכאבי ראש עזים", שבעקבותיהם הובהלה לבית החולים (ראו ת/3). ביום המחרת היא שוחררה לביתה, אולם חזרה ואושפזה לאחר שנכנסה לתרדמת שנמשכה שלושה ימים. מסיכום שנערך על ידי הרופא המטפל (ראו ת/4), עולה כי באותו אשפוז אובחנו אצל המתלוננת "סימנים כחולים ברגליים, סימן כחול בכתף שמאל", ואף באלה יש כדי לחזק את גרסתה בדבר אלימותו של המערער, ולא רק בתחום המיני. ד) על אלימותו של המערער יכול היה בית המשפט ללמוד ממקור נוסף, וכוונתי לעדות אמה של המתלוננת. זו הבחינה בחבלות שהיו על גופה של בתה, וכך היא תארה את האירוע (ראו עמ' 177): "זה היה ביום שבת, התיישבתי לידה אחרי הצהריים, ראיתי סמן כחול על היד, אמרתי לה מה זה, אמרתי לה זה לא נראה לי, את חייבת להגיד לי מה קורה פה, היא הראתה לי את כל הסימנים בגוף, מה שהיה לה בין הרגליים... הסימנים היו בירכיים". בעקבות כך חקרה האם את בתה לפשר הסימנים, והיא שמעה מפיה כי המערער "פיצץ אותה ממכות". ה) בעקבות גילוי החבלות, הוכיחה אמה של המתלוננת את המערער על מעשיו בלשון קשה, ובעקבות כך יצאו הוא ובעלה לשיחה מחוץ לבית. על שנאמר באותה שיחה העיד אביה של המתלוננת כי המערער אישר (בלשונו, ראו עמ' 117) "שלפעמים היא מביאה אותי למצב כזה שהיא הולכת למכולת להביא לי חלב ולהביא לי משהו לשתות בבוקר... אז אני מגיע למצבים כאלה שאני מכה אותה, היא מעצבנת אותי". ו) אכן, המתלוננת לא חשפה את אשר עולל לה המערער במשך תקופה ארוכה, וכידוע, לכבישת עדות עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה ממשקלה וממהימנותה. אולם, הדבר נכון שעה שאין הסבר סביר בפי העד לסיבת שתיקתו, ומדוע גמר אומר לחשוף את גרסתו דווקא בעיתוי מסוים. קיומו של הסבר סביר ומשכנע לכבישת העדות, מאפשר ליתן לה משקל ככל עדות אחרת. זאת ועוד, כבישת עדות על ידי קורבנות של עבירות מין הנה תופעה מוכרת, ולא רק אצל קטינים, אלא גם בקרב נשים רבות שלעתים מוחלות על כבודן ועל הפגיעה בהן, מתוך תקווה שהבעל האלים ייטיב את דרכיו, וכן כדי לשמור על התא המשפחתי. לעניין זה התייחס בית המשפט בע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 12, לאמור: "כבר נקבע כי רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות" (וראו גם ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) ; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684). הסברה של המתלוננת בערעור הנוכחי (פחדה מפני המערער וחששה לחשוף פרטים אינטימיים מחייה), זכה לאמונו של בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בכך. 10. העולה מכל האמור הוא, כי הרשעת המערער בדין יסודה, וכך היא השקפתי גם ביחס לעונש שהושת עליו. מעשיו של המערער חמורים-מכל-חמורים הם. במשך תקופה ארוכה הוא עשה במתלוננת כבתוך שלו, השתמש בה לסיפוק גחמותיו, אנס אותה וביצע בה מעשי סדום כרצונו. מעשים אלה בזויים הם, והשפעתם על הקורבן, ובעיקר על מצבו הנפשי, הנה מרחיקת לכת. על כך יש להגיב בחומרה, ומקל וחומר שיש לנהוג כך במי ששלח את ידו גם לגופן של שתי קטינות תמימות, ילדות ממש, אחיותיה של המתלוננת, בהן עוסקים האישומים השני והשלישי שבכתב האישום, שעל ההרשעה בהם לא השיג המערער בפנינו. נדמה כי העבירות אותן ביצע המערער באותן קטינות, מסלקות כל ספק כי עניין לנו עם מי שסכנתו אינה יודעת גבול, ועל כן לא היה מנוס מלהשית עליו עונש של כליאה ממושכת. אני מציע אפוא לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ד בטבת התשס"ח (02.01.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06027190_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il