רו"ח מנחם רהב בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר הנושים של נ. אינטרלי

פסק-דין בתיק ע"א 2717/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2717/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: רו"ח מנחם רהב בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר הנושים נ ג ד המשיבים: 1. אינטרלינק מסחר בינלאומי בע"מ 2. נכסי רובין בע"מ 3. שיר לי את נכסי האלף השלישי בע"מ 4. ד"ר קוארטלר 5. ג'אמפ אופנה בע"מ 6. כונס הנכסים הרישמי י-ם ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.2.10 בתיק פרק 2480/09 שניתן על-ידי כבוד השופטת ו' אלשייך תאריך הישיבה: כ"ה באדר ב התשע"א (31.3.11) בשם המערער: עו"ד שלום גולדבלט בשם המשיבים 4-1: עו"ד ניר אורן בשם המשיב 6: עו"ד טובה פריש פסק-דין המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: 1. כיצד ייקבע מעמד הפיצוי אשר נפסק לזכות בעל-דין בגין ויתור על נכס מכביד? האם רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי במעמד של הוצאות פירוק, הוצאות פשיטת רגל או הוצאות הקפאת הליכים, לפי העניין? או שמא מחייבות הוראות החוק כי הפיצוי ייפסק תמיד במעמד של חוב בר-תביעה? אלה הן השאלות העומדות במוקד הערעור שלפנינו. 2. המשיבה 5 – חברת ג'אמפ אופנה בע"מ (להלן: החברה) – התקשרה בחוזה שכירות ארוך-טווח עם המשיבות 4-1 (להלן ביחד: המשיבות), שבו התחייבה לשכור מידיהן נכס מקרקעין לתקופה של עשר שנים. בהמשך נקלעה החברה לקשיים כספיים, ולפני שחלפה שנה מיום תחילת השכירות ניתן כנגדה צו הקפאת הליכים. במסגרת אותו הצו מונה לחברה נאמן. זמן קצר לאחר מכן הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה לוותר על חוזה השכירות בטענה כי הוא מהווה נכס מכביד (כהגדרתו בסעיף 360 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). טרם שניתנה החלטה בבקשת הנאמן, אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים של החברה. בהסדר זה נקבע כי נושים רגילים יהיו זכאים להיפרע כ-30% מחובם, וכי סכום זה ישולם להם בפריסה על-פני חמש שנים. 3. ביום 22.2.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) את בקשת הנאמן לוותר על הסכם השכירות, חרף התנגדות המשיבות. לצד זאת, קבע בית המשפט כי הוויתור ייכנס לתוקפו רק ממועד פינויו הסופי של המושכר, ובכפוף לשיפוי המשיבות באמצעות תשלום דמי שכירות מלאים למשך ארבעה חודשים ממועד הפינוי. כן קבע בית המשפט כי מעמד הפיצוי יהא כשל הוצאות הקפאת הליכים. על קביעה אחרונה זו נסב הערעור שלפנינו. 4. לטענת המערער – הוא הנאמן – סעיף 365 לפקודת החברות קובע באופן ברור ונחרץ כי בעל-דין שנפגע מוויתור על נכס מכביד זכאי לפיצוי במעמד של חוב בר-תביעה בלבד. העולה מהוראת חוק זו, כך סבור הנאמן, הוא כי המחוקק ביקש להבטיח שמעמד הנפגע מוויתור יהיה זהה למעמדם של יתר נושי החברה, וכי לא תינתן לו כל עדיפות על פניהם בפירעון החוב. עוד טוען הנאמן כי אף אם ניתן לסטות מהאמור בסעיף 365 הנ"ל ולהעניק במקרים חריגים פיצוי במעמד של הוצאות פירוק (ובענייננו – הוצאות הקפאת הליכים), הרי שאין לכך כל הצדקה בנסיבות המקרה שלפנינו. מכאן, כך מסכם הנאמן, שיש לקבל את הערעור ולהורות כי הפיצוי שנפסק לזכות המשיבות יהא במעמד של חוב בר-תביעה בלבד. גם המשיב 6 – כונס הנכסים הרשמי – מצטרף לעמדה עקרונית זו. 5. המשיבות מצידן סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן, סעיף 361(ג) לפקודת החברות מקנה לבית המשפט, בבואו לאשר ויתור על נכס מכביד, סמכות כללית ונרחבת ליתן כל צו שנראה לו צודק. בגדר סמכות זו, כך הן מוסיפות, רשאי בית המשפט לפסוק לנפגע מהוויתור פיצוי במעמד של הוצאות פירוק (ובענייננו כאמור – הוצאות הקפאת הליכים). אשר לסעיף 365 לפקודת החברות, טוענות המשיבות כי הוא מהווה ברירת מחדל בנוגע למעמד הפיצוי, וכי אין הוא חל מקום שבית המשפט מפעיל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 361(ג) ומקנה לנפגע פיצוי במעמד אחר. עוד מדגישות המשיבות כי בנסיבות העניין שלפנינו קיימת הצדקה מיוחדת להעניק להן עדיפות בפירעון החוב. זאת שכן אלמלא נפסק לזכותן פיצוי במעמד של הוצאות הקפאת הליכים, היו זכאיות הן, מכוח סעיף 365 האמור, לתבוע מקופת החברה את מלוא שווי החוזה, קרי: דמי שכירות עבור תשע שנים נוספות. מכאן – כך ממשיכה הטענה – שהחלטת בית המשפט קמא להקנות למשיבות פיצוי מופחת במעמד של הוצאות הקפאת הליכים, מגלמת חיסכון משמעותי לקופת החברה המקדם את טובתם של כלל הנושים. על רקע כל אלה סבורות המשיבות כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי אין כל מקום להתערב בו. לחלופין טוענות המשיבות כי אף אם שגה בית המשפט קמא בפרשנות שהעניק לסעיפי החוק הרלוונטיים, הרי שבנסיבות המקרה לא יהיה זה צודק להתערב בפסק הדין מושא הערעור. זאת שכן קבלת הערעור פירושה כי המשיבות הופכות לנושות רגילות של החברה, הזכאיות על פי הסדר הנושים להיפרע רק כ-30% מחובם. תוצאה שכזו, כך סבורות המשיבות, שומטת את הקרקע תחת האיזונים שערך בית המשפט המחוזי שעה שהקנה להן מלכתחילה פיצוי מופחת, תוך הנחה כי הוא ישולם במלואו. 6. טרם שניגש לגופם של דברים, מן הראוי לציין כי בעת שניתן פסק הדין מושא הערעור, סמכות הוויתור על נכס מכביד הוקנתה באופן מפורש בחקיקה רק לנאמן בפשיטת רגל (ראו: סעיף 115 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980), ולמפרק בפירוק (ראו: סעיף 361 לפקודת החברות), אולם לא לבעל תפקיד המתמנה במסגרת הליך של הבראת חברה. אף-על-פי-כן, בית המשפט המחוזי לא ראה קושי להחיל את דיני הנכס המכביד המעוגנים בפקודת החברות על הליכים של הבראה, ובדרך דומה נקטו הצדדים גם בערעור שלפנינו. ביני לביני, נתקבל בכנסת תיקון לחוק החברות, התשנ"ט-1999 אשר מסדיר לראשונה מספר סוגיות בעלות חשיבות בתחום דיני הבראת החברות (ראו: חוק החברות (תיקון מס' 19), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 19). תיקון זה צפוי להיכנס לתוקף בראשית שנת 2013). בכללן של סוגיות אלה עוגנה גם סמכותו של בעל תפקיד המתמנה במסגרת הליך של הבראת חברה לוותר על "חוזה קיים" (המוגדר בסעיף 350ח(א) לחוק החברות שלאחר תיקון 19). להסדר זה עוד נשוב בהמשך הדברים, שכן יש בו כדי להאיר על הסוגיה שבמחלוקת. מכל מקום, משתיקון 19 טרם נכנס לתוקפו, ומשטענות הצדדים ממילא מבוססות על ההנחה כי הוראות פקודת החברות הן שחלות בענייננו, נפסע גם אנו בתלם ונבחן את המקרה בראי הוראותיה של פקודת החברות. יאמר כבר בפתח הדברים כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, למעט כפי שיפורט. חוב בר-תביעה או הוצאות הקפאה? 7. תכליתם של דיני הנכס המכביד היא לאפשר לנאמן, למפרק או לבעל התפקיד בהליך של הבראה (לשם הפשטות, להלן יכונו כל השלושה: בעל התפקיד) להשתחרר מנכסים ומהתחייבויות שמכבידים על קופת החייב ומביאים לדילול במסת נכסיו (להגדרה מהו "נכס מכביד", ראו: סעיף 360 לפקודת החברות; עפר גרוסקופף "ויתור על נכס מכביד" המשפט ו 33 (2001)). לדינים אלה יש חשיבות רבה הן בהליך של פירוק הן בהליך של פשיטת רגל, אולם חשיבותם מתעצמת מקום שהחברה נתונה בעיצומו של הליך הבראה, כבענייננו. זאת בשל שבמקרים כגון אלה עלול הנטל הכספי הכרוך בנכס המכביד להערים קשיים רבים על מאמצי ההבראה, ואף להביא לכישלונם. 8. אין חולק בענייננו כי הסכם השכירות שכרתה החברה עם המשיבות הוא "חוזה ללא רווח" אשר עומד בהגדרת "נכס מכביד" (ראו: סעיף 360(3) לפקודת החברות). המחלוקת שלפנינו נוגעת אך ורק לשאלה אם בבואו לפסוק פיצוי לבעל-דין שנפגע מהוויתור, נתונה לבית המשפט גם הסמכות לקבוע את מעמדו של פיצוי זה. לצורך הכרעה במחלוקת נדרשים אנו לשתי הוראות חוק. ההוראה האחת נוגעת לתפקידו של בית המשפט בהליך הוויתור, והיא מעוגנת בסעיף 361(ג) לפקודת החברות. סעיף זה קובע כדלקמן: "בית המשפט בבואו ליתן רשות לוויתור רשאי לדרוש שיינתנו הודעות לאנשים מעונינים, להתנות את מתן הרשות וליתן כל צו אחר, הכל כפי שייראה לו צודק" [ההדגשה הוספה, א' ר']. הוראת החוק האחרת עוסקת בזכותו של בעל-דין שנפגע מהוויתור לקבל פיצוי בגין נזקיו. בעניין זה קובע סעיף 365 לפקודת החברות כך: "הנפגע מחמת ויתור לפי סימן זה, יראו אותו כנושה של החברה כדי סכום הפגיעה ולפי זה יהיה לו חוב בר-תביעה בפירוק" [ההדגשה הוספה, א' ר']. במאמר מוסגר, יצוין כי פקודת פשיטת הרגל מתווה הסדר דומה: "115(ג). בבואו לתת אישור לפי סעיף זה רשאי בית המשפט לדרוש שיינתנו הודעות לאנשים מעונינים וכן להתנות את מתן האישור בתנאים. 122. הנפגע מחמת ויתור... יראו אותו כנושה של פושט הרגל כמידת הפגיעה ולפי זה יהיה לו חוב בר-תביעה בפשיטת הרגל" [ההדגשות הוספו, א' ר']. 9. כזכור, טענתן המרכזית של המשיבות היא כי בגדר סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים לוויתור ו"ליתן כל צו" – כאמור בסעיף 361(ג) הנ"ל – כלולה גם הסמכות לקבוע את מעמד הפיצוי. לשיטתן, סמכות זו "גוברת" על הכלל הקבוע בסעיף 365 הנ"ל, שלפיו מעמד הפיצוי יהא כשל חוב בר-תביעה. אין בידינו לקבל טענה זו. סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים לוויתור על נכס מכביד ולתת צווים בנדון היא סמכות כללית. מטרתה היא לאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות הנאמן ולהגן על צדדים שלישיים פן ייפגעו מהוויתור שלא כדין או שלא לצורך (ראו: שלמה לוין, אשר גרוניס פשיטת רגל 386 (2010)). היא אינה באה להחליף את האמור בחוק כי אם להוסיף עליו בלבד. היא אינה באה להקנות לשיקול דעתו של בית המשפט "עליונות נורמטיבית" על-פני הוראת חוק אחרות. ממילא כפופה היא לכלל שלפיו בהימצא הוראת חוק ספציפית – גוברת ההוראה הספציפית על ההוראה הכללית (Lex specialis derogat generali) (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית 551 (1992); ע"פ 946/94 מדינת ישראל נ' עובד, פ"ד נח(6) 951, 959 (2004)). בענייננו קבע המחוקק בסעיף 365 לפקודת החברות, בלשון ברורה ונחרצת, כי מקום שנפגע בעל-דין מוויתור על נכס מכביד, הופך הוא לנושה שבידיו "חוב בר-תביעה בפירוק". ברי כי אין מדובר בברירת מחדל או בהמלצה גרידא כי אם בהוראת חוק מחייבת, ומצווים אנו, כך ראוי להזכיר, לכפוף עצמנו למרות החוק. 10. המסקנה שלפיה הסמכות "ליתן כל צו" אינה נוגעת למעמד הפיצוי עולה ביתר שאת מנוסח סעיף 363 לפקודת החברות, העוסק בסיטואציה שבה בעל-דין – ולא בעל התפקיד – הוא שמבקש להשתחרר מחוזה שכרת עם החברה שנקלעה להליך של פירוק (ובענייננו – הקפאת הליכים). וכך הוא קובע: בית המשפט רשאי, לפי בקשת אדם הזכאי או החייב כלפי המפרק לפי חוזה שנעשה עם החברה, ליתן צו המבטל את החוזה בתנאים שקבע לענין תשלומי פיצויים בין הצדדים בשל אי-ביצוע החוזה ולכל ענין אחר, כפי שייראה לו צודק, ופיצויים שנפסקו כאמור יהיו למבקש חוב בר-תביעה בפירוק [ההגדשה הוספה, א' ר']. הנה כי כן, אף שהמחוקק הסמיך את בית המשפט לקבוע תנאים לעניין תשלומי פיצויים, המשיך הוא וקבע בלשון ברורה ומפורשת כי מעמד הפיצוי יהא כשל חוב בר-תביעה. לשון אחר: בית המשפט רשאי לקבוע כל תנאי לעניין תשלומי הפיצויים, אולם לעניין מעמד הפיצוי אין הוא מוסמך לסטות מהקביעה כי הפיצויים יהיו במעמד של חוב בר-תביעה. לפיכך, איננו רואים כיצד תתאפשר פרשנות אחרת לעניין היחס שבין סעיפים 361(ג) ו-365, העושים שימוש בלשון דומה. 11. זאת ועוד. מסקנה זו מתחייבת אף לנוכח הרציונאל המונח בבסיסו של סעיף 365 לפקודת החברות – הוא עקרון השוויון בין הנושים, אשר חולש על כלל דיני חדלות הפירעון. על-פי עקרון זה, זכאים כלל הנושים של החייב להיפרע מנכסיו באופן שוויוני ובכפוף למעמדם בסולם הנשייה (ראו: ע"א 797/89 ועד רוכשי הדירות נ' מפרק קלרין דירות, פ"ד מה(4) 710, 714 (1991); ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים נ' אגרא, פ"ד מט(2) 133, 169 (1995); ע"א 3760/03 עמרן נ' נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, 748 (2005); כן ראו: יחיאל בהט "תחולתו של עקרון השוויון בדיני שיקום חברות" מאזני משפט ב 281 (2002)). ודוקו: כניסת חברה להליך של פירוק או של הבראה פירושה כי אין החברה יכולה לשאת עוד בכל התחייבויותיה. מצב זה כרוך מטבעו בפגיעה בנושים רבים. הפגיעה הנגרמת לבעל-דין כתוצאה מוויתור על נכס מכביד אינה שונה באופייה מהפגיעה הנגרמת ליתר נושי החברה, הנאלצים לעמוד בתור הנושים ולהסתפק על-פי רוב בפירעון מקצת חובם. יפים לעניין זה דבריו של המלומד דוד האן: "לצד שכנגד [קרי – לנפגע מוויתור על נכס מכביד] יש זכויות חוזיות כלפי חדל הפירעון, אולם כמוהו גם יתר הנושים. איש מן הנושים, למעט בעלי עדיפות שבדין, אינו זכאי בשלב זה לדרוש את פירעון מלוא זכותו הכספית. לנוכח מצבו הכספי העגום של חדל הפירעון, כל אחד מהם יסתפק בפירעון מקצת זכותו" (דוד האן דיני חדלות פירעון 460 (2009)). 12. אכן, גם לעקרון השוויון יש גבולות, ולעיתים נסוג הוא מפני שיקולים נוגדים (ע"א 4351/01 מפרקן של חברת ח.א. מזון נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 467, 480 (2005)). כך בפרט בדיני ההבראה, השמים להם כמטרה ראשונה במעלה את שיקום החברה והשבתה לפסים יצרניים. עם זאת, משקיימת הוראת חוק ברורה המעגנת כאמור את עיקרון השוויון, סבורני כי אין מקום לסטות ממנה מכוחה של הוראה כללית וכוללנית. רוצה לומר: משמצא המחוקק לעגן באופן מפורש וברור את עקרון השוויון במסגרת הסעיפים של פקודת החברות שעוסקים בוויתור על נכס מכביד, יש להניח כי לו רצה להתיר לבית המשפט לסטות מעקרון זה, היה קובע כך במפורש. 13. סיכום ביניים: הטענה כי לבית המשפט מוקנית סמכות לקבוע את מעמד הפיצוי אינה מתיישבת עם לשון החוק ואף לא עם הרציונאל המונח בבסיסו. אגב, יצוין כי גם הדין החל בארצות-הברית אינו מקנה לבית המשפט שיקול דעת בדבר מעמד הפיצוי (ראו:11 U.S.C §§ 365(g)(1), 502(g) ). על פי דין זה חובו של הנפגע מן הוויתור יהיה לעולם חוב לא מובטח בלבד. עמד על כך בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין NLRB v. Bildisco & Bildisco, 465 U.S. 513 (1984): “Damages on the contract that result from the rejection of an executory contract, as noted, must be administered through bankruptcy and receive the priority provided general unsecured creditors" (p. 531). (וראו גם: Malpractice Ins. Ass'n v. Hirsch (In re LaVigne), 114 F.3d 379 (2d Cir.1997); David G. Epstein, Steve H. Nickles, James J. White, Bankruptcy vol 1, 451 .((1992) (כהערת שוליים יצוין כי הדין האמריקאי מתווה הסדר אחר בכל הנוגע לחוזים מכבידים שאותם בחר בעל התפקיד לקיים, ורק מאוחר יותר החליט לזנוח. במקרים אלה רשאי הנפגע מהוויתור המאוחר להגיש תביעה לפיצויים במעמד של "הוצאות מנהליות" ( (administrative expense(ראו:11 U.S.C § 503(b)(7))). טרם סיום – מעמד הפיצוי בתיקון 19 לחוק החברות 15. כפי שציינו בפתח הדברים, לצורך ההכרעה במחלוקת שלפנינו לא נדרשנו לתיקון 19 לחוק החברות, אשר בשעת כתיבת שורות אלה טרם נכנס לתוקפו. למעלה מן הצורך בלבד, יצוין כי בכל הנוגע להקפאת הליכים מקבלת המסקנה שאליה הגענו משנה תוקף בהסדר החדש שאימץ המחוקק בתיקון זה. כך, בכל הנוגע למעמד הפגיעה הנגרמת עקב הוויתור קובע סעיף 350יא(ג) שלאחר התיקון כי: "הנפגע...מחמת ויתור על חוזה קיים יראו אותו כנושה של החברה כדי סכום הפגיעה, והסכום האמור ייחשב לחוב בר-תביעה בהליכי הבראה [ההדגשה הוספה, א' ר']. מכאן שבדומה לפקודת החברות, גם חוק החברות שלאחר תיקון 19 מקנה בידי בעל-דין שנפגע מהוויתור, בהליכי הבראה, זכות לפיצוי במעמד של חוב בר-תביעה. 16. ואמנם, לכלל האמור נקבע חריג בסעיף 350יא(4) הקובע כדלקמן: "דין חיובי הצדדים לחוזה קיים שמועד קיומם מתחילת הליכי ההבראה ועד לאימוץ החוזה או הוויתור עליו יהיה כדין הוצאות הבראה אם בעל התפקיד הסכים לקיומם או אם בית המשפט מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין" [ההדגשה הוספה, א' ר']. עם זאת, עינינו הרואות כי חריג זה נוגע אך לחיובים שמועד קיומם בין יום תחילת הליכי ההבראה לבין יום הוויתור. ומכלל הן אתה שומע לאו: בכל הנוגע לחיובי החברה שמועד קיומם לאחר הוויתור, כבענייננו, אין הדין מתיר לבית המשפט להעניק פיצוי במעמד של הוצאות הבראה. סוף דבר 17. כללו של דבר, הערעור מתקבל. בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לפסוק למשיבות פיצוי במעמד של הוצאות הקפאת הליכים. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ומאחר שבית המשפט המחוזי התחשב בעדיפות שנתן למשיבות שעה שקבע את גובה הפיצוי (ראו גם: ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 28.12.2010), סבורים אנו כי יש לאפשר למשיבות להיפרע פיצוי זה במלואו. על-כן, גובה הפיצוי יישאר על-כנו ולא יוכפף להסדר הנושים. פרט לכך יש לראות את המשיבות כנושות רגילות ויתר תנאי הסדר הנושים – לרבות התנאי בדבר פריסת התשלומים – יחולו כלשונם. המשיבות תישאנה בשכר טרחת עורכי דינם של המערער ושל כונס הנכסים הרשמי בסך של 10,000 ש"ח כל אחד. המשנה-לנשיא (בדימ') השופטת ע' ארבל: אני מסכים. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא (בדימ') א' ריבלין. ניתן היום, י' באלול התשע"ב (28.8.2012). המשנה-לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10027170_P03.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il