פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2717/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2717/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.פ. 1081/06 מיום 25.12.2007 ומיום 13.3.2008, שניתנו על-ידי כב' סגנית הנשיאה ב' אופיר-תום, השופטת מ' סוקולוב והשופט ר' בן יוסף תאריך הישיבה: ח' באדר התש"ע (22.2.2010) בשם המערער: עו"ד אילן כץ; עו"ד אדנקו סבחת בשם המשיבה: עו"ד טוני גולדנברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1081/06. המערער הורשע במספר עבירות של הטרדה מינית לפי סעיף 5(א) בצירוף סעיף 3(א)(1) ו- 3(א)(3) לחוק מניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; מספר עבירות של מעשים מגונים תוך שימוש באמצעי לחץ ואיומים לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון לבצע מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיפים 345(א)(1) ו- 25 לחוק העונשין ועבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. הרקע 2. לפי הנטען בכתב האישום, בתקופת החודשים אפריל 2006 ועד יולי 2006, עבדו המערער והמתלוננת ב"תכנית ביתית" שהופעלה על-ידי לשכת הרווחה (להלן: לשכת הרווחה). במסגרת פרויקט זה של לשכת הרווחה, בוצעה הדרכה לנשים, בבתיהן, במטרה לסייע להן בטיפוח מערכות יחסים תקינות עם ילדיהן הקטנים בני השלוש והארבע. המתלוננת, אישה בשנות הארבעים לחייה ואם לשמונה, נהגה לערוך במסגרת עבודתה זו, ביקורי בית אצל המשפחות המטופלות, תחת הדרכתו של המערער, שהיה רכז הלשכה ואשר קיים עמה מפגשים שבועיים לצורך הדרכה והערכות בעבודה (להלן: מפגשי העבודה). לפי הנטען בכתב האישום, את מפגשי העבודה האמורים, החליט המערער לנצל לצורך הטרדתה המינית של המתלוננת, כולל הצעה לקיום יחסי מין עמו וכולל איומים להביא לפיטוריה מעבודתה אם לא תיאות לו. כן נטען, כי המערער נהג במפגשיו השבועיים המתוארים לחבק ולנשק את המתלוננת בניגוד לרצונה, לגעת בחזה ולהפשיט חצאיתה, הכל תוך איומים עליה בהקשר למקום עבודתה. האירוע המרכזי התרחש, לפי הנטען בכתב האישום, ביום 12.7.2006, במפגש השבועי האחרון שקיימו השניים בלשכה, שבו שב המערער ודרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין תוך שהוא מחבקה ומנשקה בניגוד לרצונה. לנוכח סירובה החוזר לבקשותיו, כך נטען, החליט המערער להפעיל כוח כנגד המתלוננת וכך עלה בידו להסיר חצאיתה ותחתוניה, על אף ניסיונותיה למנוע זאת. בהמשך, ניסה המערער לבצע בה מעשה סדום על-ידי החדרת איבר מינו לפי הטבעת שלה, אלא שהדבר לא עלה בידו. משכך, השליך את המתלוננת על הכיסא שהיה במקום, ולאחר שפישק את רגליה, בעלה בניגוד לרצונה וחרף בכייה ובקשותיה החוזרות שירפה ממנה. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי 3. ביום 25.12.2007 הרשיע בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיאה ב' אופיר-תום, השופטת מ' סוקולוב והשופט ר' בן יוסף) את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין התייחס בית-המשפט לממצאים העובדתיים שעלו מן הפרשה. כך למשל התייחס בית-המשפט למיידיות תלונתה, כאשר מאותו הרגע שיצאה מתחנת טיפת חלב, מייד החליטה ללכת למשטרה; מצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת בעקבות האירוע וסמוך לאחריו; חבלה פיזית בירך המתלוננת, אשר צולמה על-ידי החוקרת שלומית שטינוביץ' במשטרה ועמידותה של גרסת המתלוננת. בין הנימוקים למסקנתו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי הוא התרשם מאמינותה של המתלוננת, אשר תיארה הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה בבית-המשפט, בפירוט רב ובאותנטיות, בפשטות ובבהירות את מסכת ההטרדות המיניות והמעשים המגונים שחוותה מצד המערער. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי המתלוננת תיארה את קורותיה תוך הקפדה לספר דברים כהווייתם, ללא הגזמות והפרזות. 4. טענתו העיקרית של המערער הייתה על קיום אווירת ההסכמה שלכאורה שרתה בינו לבין המתלוננת, לאור העובדה שהמתלוננת, על אף כפיית מעשה המין שבוצע בה לטענתה במשרדו של המערער, לא צעקה כלל, חרף ידיעתה כי בקומה למטה מצויים אנשים שיכולים היו לשמוע אותה ולסייע לה (בעמ' 44 לפרוטוקול). עוד טוען הוא, כי לאחר מעשה, יצאו הוא והמתלוננת יחדיו וצעדו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה למקום (בעמ' 46 לפרוטוקול). עוד טען המערער, כי הופרה מערכת היחסים המוקדמת וההרמונית שהיתה בין השניים על-ידי תלונה שהגיעה מאחת המשפחות שהודרכו על-ידי המתלוננת ואשר בגינה היא נדרשה לשיחת בירור עם המערער והממונה עליו. בכך, לטענתו, המתלוננת ראתה סוג של "שבירת אמון" ביניהם, אשר עוררה אצלה את יצר נקמנותה (בעמ' 22-23 לפרוטוקול). גם בהודעתו טען המערער, כי המתלוננת החליטה לטפול עליו עלילת שווא בשל חששה, כי תפוטר ולכן רצתה לגרום לפיטוריו הוא. 5. בית-המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו, כי גרסתו של המערער איננה מהימנה בלשון המעטה ורצופה סתירות מהותיות היורדות לשורשם של דברים. בית-המשפט מצא סתירות בין שתי הודעותיו של המערער, כאשר לפי הראשונה, הכיר את המתלוננת, אך הכחיש באופן טוטאלי את האפשרות שקיים עמה יחסי מין ולפי השנייה - שנמסרה כארבע שעות בלבד מאוחר יותר - קיימו המערער והמתלוננת מגע מיני כשישה חודשים קודם לכן ואף ביום האירוע עצמו. את הכחשתו הטוטאלית לעניין עצם קיום יחסי המין עם המתלוננת הסביר המערער באימת החקירה ורק לאחר שישב במעצר וחשב על הדברים החליט להודות בקיום יחסי מין עם המתלוננת. יתרה מכך, משעה שנמצא נייר הטואלט שנחשד כספוג בזרעו של המערער, קיבלה עמדתו תפנית בנוגע לשאלת עצם קיום יחסי המין. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי קיימת סתירה עמוקה המאפיינת את הפער בין שתי גרסאות המערער בהן הוא החזיק, דבר אשר הביא את גרסתו לכלל אבסורד. בהודעתו האחת טען, כי את כעסה של המתלוננת היא הוציאה עליו, כאשר הבינה כי ימי עבודתה ספורים ולכן רצתה לעזוב את עבודתה ובתוך כך לנקום בו. בהודעתו השנייה טען, כי שישה חודשים קודם לאירוע קיימו השניים יחסי מין בביתה של המתלוננת, לאחר שהיא הצליחה לפתותו ולאחר מכן היא החלה במסכת חיזורים, שהייתה מהולה בהטרדות והקנטות ושיאה של מסכת ההטרדות המיניות מצידה היה ביום האירוע נשוא כתב האישום. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המערער שקרית היא ורחוקה מן האמת מרחק רב. מטעמים אלה כולם, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי 6. אודות המתלוננת הגיש שירות המבחן למבוגרים תסקיר נפגע, ממנו עלה, כי היא מרגישה קורבן מרוסק, שהפגיעה בה השפיעה על כלל אורחות חייה, החל ממצבה הנפשי, עובר בזה הפיזי ולרבות סיוטי שינה ופגיעות תפקודיות שנגרמו לה, וכלה במצבה הכלכלי שהדרדר עד כדי צבירת חובות רבים נוכח שבירת מטה לחמה וחוסר יכולתה להמשיך ולפרנס את ילדיה בכבוד. 7. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ולאחר עיון במסמכים שהובאו לפניו, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער עונש של 8 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי והתנאי הוא, שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, לא יעבור עבירת מין כלשהי להוציא עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין וכן פיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ש"ח. בגזר-הדין צוין, כי יש לשקול לחומרת המערער את ההטרדות המיניות והמעשים המגונים שביצע במתלוננת, תוך ניצול יחסי מרות ששררו ביניהם וכל זאת דרך הפעלת "סיר לחץ" עד כדי יצירת מצב דברים, בו נאלצה המתלוננת לספוג חרפתה ולשתוק, כדי לתת פת לחם לששת ילדיה הקטינים הסמוכים היו על שולחנה. במהלך המשפט, נמנו נקודות מקלות, כגון כך, שהמערער ניהל אורחות חייו בדרך נורמטיבית, שהוא מפרנס בכבוד את משפחתו עד לאירועים נשוא גזר-הדין והתאמץ להיטיב עם זולתו בבקשו לעשות למען קהילתו בארץ, עברו הנקי ומעשיו הטובים שעשה במסגרת עבודתו. 8. מאידך, לא התעלם בית-המשפט מניצול יחסי המרות של המתלוננת על-ידי המערער ומכך שהתעלם מבכייה ומבקשותיה החוזרות ונשנות לחדול ממעשיו. בית-המשפט התייחס גם לכך, שמעשיו של המערער הסבו למתלוננת, כאמור, נזקים נפשיים כפי שתוארו בתסקיר הנפגע שהוגש אודותיה. טענות הצדדים 9. באי-כוח המערער טוענים בערעור, כי אירוע של אונס לא יכול היה להתרחש במציאות באופן שסופר על-ידי המתלוננת. כלומר, אם מקבלים את גרסת המתלוננת, לפיה האונס בוצע בעודה יושבת על הכיסא ואילו המערער עומד, הרי שסיטואציה כזו לא יכולה להתקיים מבחינה פיזית. לטענתם, עיון בתצלומים בתיק מלמד, כי מדובר בכיסא סטנדרטי ולא בעל גובה ייחודי בעוד המערער הינו בגובה 1.76 מ' לערך ולכן לא ברור כיצד מבחינה פיזית יכול המערער בעמדו לבעול בכוח את המתלוננת, שהייתה ישובה על הכיסא. משכך, לטענתם, היה על בית-המשפט לקבוע, כי עבירה זו לא יכולה הייתה להתקיים ויש לקבל את טענת המערער, לפיה המעשה בוצע כשהוא יושב על הכיסא והמתלוננת עליו, כלומר יחסי מין בהסכמה. 10. כמו-כן, טוענים באי-כוח המערער, כי הגם שכתב האישום מייחס למערער עבירה של אינוס ומעשה סדום, תיאור המעשים מפי המתלוננת בבית-המשפט הסתכמו במילים: "עשה מה שעשה" (בעמ' 8 שורה 30 לפרוטוקול). כל גרסתה של המתלוננת לגבי האירוע הסתכמה בכך, שהמערער הושיב אותה על הכיסא, הפך אותה וניסה לחדור אליה מאחור, אולם הדבר לא צלח והוא הושיב אותה על הכיסא וחדר אליה בעודו עומד (בעמ' 37 לפרוטוקול). ניסיונות ההגנה לברר עם המתלוננת בחקירה נגדית כיצד יכול להתקיים אקט מיני של בעילה בין השניים במצב בו היא יושבת על הכיסא ואילו המערער עומד, לא זכו למענה. גם התביעה סברה, כי יש קושי לביצוע האונס בפוזיציה בה היו השניים, אולם בית-המשפט התיר את השאלה לאחר שגם בליבו היה הספק שהעלו ההגנה והתביעה וקבע, כי המערער בעל בכוח את המתלוננת. 11. עוד טוענים באי-כוח המערער, כי אף גרסאותיה של המתלוננת לגבי המיקום בו בוצע האונס משתנות מעת לעת. תחילה טענה, כי האונס אירע בחדר הגדול מול החלונות ליד השולחן. היא טענה שהמערער הוריד לה את החצאית והתחתונים בעודה עומדת, את החצאית הוריד ליד השולחן בחדר הגדול ואת התחתון במטבחון, זאת לעומת גרסתה האחרת, לפיה הוריד לה המערער את שניהם ליד השולחן כשהיא עם הפנים לשולחן. כמו-כן, המתלוננת טענה, כי האונס היה בחדר הקטן, במטבחון, אולם לאחר-מכן היא מאשרת, שלא היה כלל שולחן בחדר זה (בעמ' 41 לפרוטוקול). כשההגנה מקשה עליה, היא טוענת שהיה שולחן בין החדר הגדול למטבחון. כך גם, כשנתבקשה המתלוננת להבחין באיזה שלב הורדו החצאית והתחתונים, האם בחדר הגדול או במטבחון, היא טענה שאינה זוכרת. 12. באי-כוח המערער טוענים עוד, כי המתלוננת ביקשה לשכנע, כי כאשר המערער היה מטריד אותה, היא מצידה נהגה לאיים עליו שתצעק או תתלונן עליו לממונים. אלא, שביום האונס כל שהיה לה לומר למערער הוא: "אם אתה רוצה מדריכה אחרת אז תן לה את המשרה שלי" (בעמ' 39 לפרוטוקול). המתלוננת מסרה, כי כאשר בא המערער על סיפוקו, הוא אמר לה שתירגע והיא השיבה: "עכשיו יהיה לך יותר גרוע, הכעס יהיה יותר גרוע" (בעמ' 47 לפרוטוקול). עוד טוענים באי-כוח המערער, כי המתלוננת לא סיפקה כל הסבר להתנהלותה בסיום מעשה האונס. היא לא סיפקה כל גרסה לגבי מעשיה שלה או של המערער, למעט יציאתם יחדיו מהמקום. לטענתם, דברים אלה מתיישבים עם טענות המערער, לפיהן יחסי המין היו בהסכמה וכי השניים יצאו יחדיו מטיפת חלב לתחנת האוטובוס כפי שנהגו לעשות במפגשי העבודה מעת לעת. 13. באי-כוח המערער טוענים עוד, כי מי שמבצע אונס סביר שהיה משתמש באמצעי מניעה, כדי שלא ימצאו שרידי דנ"א אצל המתלוננת, אך בוודאי היה דואג להעלים את הראיות ולא היה משאיר בזירת האירוע נייר ספוג בזרעו. מכאן, לטענתם, התנהגותה של המתלוננת כמו התנהגותו של המערער מלמדת על מעשה בהסכמה שאיש מהם לא חשש מתוצאותיו. 14. לטענת באי-כוח המערער, המתלוננת הכחישה כל היכרות מוקדמת עם המערער, כאשר מתוך תשובותיה ברור, שהיא הכירה אותו ונהגה לברך אותו ואת אשתו לשלום כשפגשה בהם. המתלוננת אישרה, כי המערער ניסה לעשות "סולחה" בינה לבין הגרוש שלה. לדבריה, המערער ובעלה לשעבר הם חברים טובים וציינה, כי התגרשה מבעלה לפני שלוש שנים (בעמ' 53 שורה 29 לפרוטוקול). 15. אשר למניע להגשת התלונות, טוענים באי-כוח המערער, כי המתלוננת אישרה, שבחודש אפריל החלו לראיין עוד נשים למשרה מקבילה אליה עקב צורך בעובדות נוספות וריבוי המשפחות שנזקקו לשירותי הדרכה. היא מאשרת, כי עקב הביקוש מצד משפחות עמן עבדה שונו תנאי העסקתה מחצי משרה לשלושת רבעי משרה (בעמ' 20 לפרוטוקול). לטענת באי-כוח המערער, המתלוננת הוזמנה לפגישה לשם בירור תלונה שהוגשה על עבודתה והיא ידעה היטב שהמערער התבקש לפקח על עבודתה באופן הדוק יותר ולכן היה אמור לבדוק עם כל משפחה ומשפחה את טיב עבודתה. 16. אשר לגזר-הדין, טוענים באי-כוח המערער, כי העונש שהוטל על המערער חמור מאוד. לטענתם, בית-המשפט המחוזי לא התחשב בעברו הנקי של המערער ולא הביא בחשבון, כי שליחתו מאחורי סורג ובריח מהווה מאסר ראשון בעבורו, על כל המשתמע מכך. עוד טוענים הם, כי גזר-הדין מיצה עם המערער את הדין ולא הביא לידי ביטוי את נסיבותיו האישיות ותרומתו לחברה ולקהילה בה הוא חי. לפיכך, התבקש בית-משפט זה לבטל את עונש המאסר בפועל או לכל הפחות להפחיתו במידה ניכרת, להפחית בסכום הפיצויים שנפסקו לטובת המתלוננת ולהסתפק ביתר רכיבי הענישה. 17. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין. לטענתה, טענות המערער חותרות תחת ממצאי העובדה והמהימנות אותם קבע בית-המשפט המחוזי ובהעדרו של טעם של ממש, אין לחרוג מנוהגו של בית-משפט זה שלא להתערב בממצאים אלה. 18. לטענת באת-כוח המשיבה, המערער מתייחס לטענות הגנה שנדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי, כאל ממצאי עובדה. לטענתה, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי השתית את ממצאיו על מהימנות המתלוננת, על התרשמות ישירה ממנה, מעמידתה בחקירה נגדית צולבת כמו גם על חיזוקים למכביר שנמצאו לעדותה ואל מול גרסתו המופרכת של המערער, שנדחתה בשתי ידיים על-ידי בית-המשפט. 19. עוד מציינת באת-כוח המשיבה, כי המערער מתעלם מדבריה המפורשים של המתלוננת ביחס לתגובתה בזמן האונס, ואף הוציא דברים מהקשרם. לטענתו, המתלוננת סיפרה הן בחקירתה והן בבית-המשפט שהיא בפירוש התנגדה ואמרה שהיא לא מעוניינת (בעמ' 8 שורה 13 לפרוטוקול). עוד היא סיפרה, שבמהלך האונס עצמו היא הזיזה את עצמה וגילתה גם בגופה שהיא לא מסכימה לקיים יחסי מין עם המערער (בעמ' 9 שורה 20 לפרוטוקול). עוד הוסיפה והסבירה בכל הזדמנות שלא יכולה הייתה לעשות כלום, הוא תפס אותה (בעמ' 4 שורה 15 לפרוטוקול; בעמ' 9 שורות 20-25 לפרוטוקול). 20. לטענת באת-כוח המשיבה, המלכוד בו הייתה מצויה המתלוננת במשך חודשי ההטרדה על-ידי המערער הוא מלכוד שקיבל לגיטימציה בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ואין לך התנהגות יותר מובנת מזו של המתלוננת, שהדפה את ההצעות המיניות של המערער חזור והדוף, תוך שהיא מבקשת לשמור על "שקט יחסי", כדי שלא לאבד את מקום עבודתה, מתוך תקווה שלבסוף המערער ירפה ממנה. 21. באת-כוח המשיבה טוענת, כי לטענת המערער המתלוננת לא סיפקה כל הסבר להתנהלותה בסיום מעשה האונס, עת שמה פעמיה לכוון תחנת האוטובוס ביחד עם המערער. בעניין זה משיבה באת-כוח המשיבה, כי המערער מטעה את בית-המשפט, שכן המתלוננת הדגישה, כי היא יצאה מהמקום והמערער אחריה. היא בשום אופן לא תיארה את יציאתם כיציאה משותפת (בעמ' 45 שורה 30 ואילך; בעמ' 46 שורה 8, שורות 26-30 לפרוטוקול). 22. אשר לגזר-הדין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי גזר-הדין נשוא הערעור לא מיצה את הדין ואף איזן בין כל שיקולי הענישה לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, אורחות חייו, תרומתו לקהילה, עברו הנקי ומסלול חייו הנורמטיבי (בעמ' 5 ובעמ' 9-10 לגזר-הדין). משכך, יש לדחות לטעמה אף את הערעור לעניין העונש. דיון ערעור על הכרעת הדין ממצאי עובדה ומהימנות ועדות קורבן של עבירות מין 23. טענות המערער נסובו בעיקרם כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, 25 לפסק-דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009) (להלן: פרשת גואטה); ע"פ 3914 05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק-הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). יפים לעניין זה דבריו של השופט זילברג: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורטא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). כן יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009) (להלן: פרשת פלוני): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם" (ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)). 24. כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, כי הלכה זו מקבלת משנה תוקף בעדות של קורבן עבירות מין. במצבים מעין אלו בית המשפט אמור להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות השונות זו מזו. בעבירות מין "רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007). ראו גם ע"פ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.2.2010)) מכאן שיש לתת משקל יתר לקביעות של הערכאה הדיונית. "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426-425 (2004)). עבירות מין דוגמת המקרה שלפנינו מתבצעות בחדרי חדרים ובדרך כלל ללא עדים. "לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת" (פרשת פלוני, פס' 33 לפסק הדין. ראו גם בע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); רע"פ 9747/09 מצרווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.1.2010); ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 221-222 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 1.1.2007)). 25. המערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית-המשפט המחוזי (ראו ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008)). שופטי הערכאה הדיונית, ששמעו את העדויות, מצאו את עדותה העקבית של המתלוננת מהימנה, בעוד עדותו של המערער נמצאה כבלתי מהימנה. כך קבע בית-המשפט (בעמ' 13 להכרעת הדין): "ייאמר מיד, כי מצאתי את גרסתה של המתלוננת מהימנה עלי. התרשמתי, לאורכו של המסע הראייתי בתיק, כי לא דברי כזב בפיה, וכי עדותה, עדות אמת היא. המתלוננת תיארה, הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה על הדוכן, בפירוט רב ובאותנטיות, בפשטות ובבהירות, את מסכת ההטרדות המיניות והמעשים המגונים שחוותה מצד הנאשם, אליהן הוכפפה לאורך מספר חודשים במהלך עבודתה. כך גם, מעשה האונס שביצע בה, לפרטיו. בנוסף, תיארה את קורותיה אלו בפנינו תוך שהקפידה לספר דברים כהווייתם, מבלי להגזים ולהפריז בהם. במובנים אלו, וכפי שיפורט להן, מוצאת אני את גרסתה של המתלוננת, משובצת בסימני אמת, לאורכה ולרחבה." ובהמשך, בעמ' 14 להכרעת הדין: "כאשר הגיעה לתיאור פרק האונס, העידה המתלוננת בקול ענות חלושה, בבכי, ובכאב בולט. על אף הקושי לדבר, שבה וחזרה בפנינו, בבהירות ובקוהרנטיות, על שטענה בהודעותיה במשטרה, אודות מעשה האונס הברוטאלי שביצע בה הנאשם. המתלוננת סיפרה בפרוטרוט כיצד הושיבה הנאשם על כיסא, הפשיטה מחצאיתה ותחתוניה, ניסה, תוך הפעלת כוח, לבוא עליה מאחור, ולבסוף, כפה עצמו עליה חרף התנגדותה ובכייה." בעמ' 15 להכרעת הדין: "גרסתה של המתלוננת, היא אפוא, גירסה עקבית וסדורה, שעמדה במבחן של חקירה נגדית ממושכת ומתישה מבלי שנסתרה בפרטים מהותיים." וגם בעמ' 18 להכרעת הדין: "באת כוחו המלומדת של הנאשם, עו"ד גוטליב, ביקשה בטיעוניה ובסיכומיה בפנינו, להחליש את עמדתה של המתלוננת בנקודות ובמוקדים שונים ולערער מהימנותה. אקדים ואומר, כי לאחר בחינת טיעוניה המקיפים והעניניים של הסניגורית, שעיקריהם יפורטו להלן, באתי לכלל מסקנה, כי על אף שאין לשלול לכאורה את ההגיון בהם, אין באלה כדי לגרוע כהוא זה, ממהימנותה של המתלוננת, לאור העובדה שעדיין נותר גרעין מוצק של אמת בגרסתה, ממנו ניתן להפיק את תמונת ההתרחשויות המהימנה אותה תיארה, הכל...". גם בשאר טיעוני המערער, כפי שהועלו, לא מצאתי כי יש בהם כדי להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 26. חזית המחלוקת בין המערער למתלוננת היא רחבה. המתלוננת תיארה כיצד החל המערער לשלוח ידיו אליה, כשהוא מנסה לחבקה וללטפה בניגוד לרצונה, שניסיונות אלו נמשכו כשלושה חודשים אף ששבה ודחתה אותו, כאשר עם הזמן הוא החל לדרוש ממנה לקיים עמו יחסי מין והיא עמדה בסירובה ובמיוחד באירוע האחרון שבגינו פנתה למשטרה, כאשר היא ביקשה לקום וללכת, ניגש המערער אל הדלת, נעל אותה, תפסה מאחור, הושיבה על כיסא, הסיר ממנה את חזייתה ותחתוניה, הקימה על רגליה וניסה לבעול אותה מאחור, זרק אותה לכיסא, נכנס בין רגליה ואנס אותה. מנגד, טוען המערער, כי במפגש של אותו היום, המתלוננת הגיעה "עם חיוך משונה" כשהיא לבושה באופן מפתיע בחצאית ולאחר שנעלה את הדלת במפתח שהחזיקה, פנתה אליו ושאלה אם זכורה לו פגישתם בביתה, כאשר קיימו יחסי מין לפני כשנה והודיעה לו, כי היא מנסה לחזר אחריו מאז. לדבריו, היא הסבירה לו, כי היא באה בחצאית, כסימן שהיא רוצה לקיים איתו היום יחסי מין והיא לא הרפתה ממנו בעניין זה. בהמשך סיפר, כי היא גררה אותו למטבחון והורתה לו לשבת על הכיסא שהיה שם. לדבריו, באותו אירוע אחרון, היא פשוט "התפשטה בעצמה", הוא התיישב על הכיסא, היא באה והתיישבה עליו והוא לא יכול היה לזוז והאקט בוצע מבלי שרצה בו, כשהוא היה בחוסר אונים מוחלט. 27. עינינו הרואות, כי עניין לנו בשתי גרסאות המתחרות זו בזו והרחוקות זו מזו כמזרח ממערב. לאור האמור לעיל, במקרים כגון אלה, כאשר רב הנסתר על הגלוי, יש ליתן משקל רב לקביעות הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים שהופיעו בפניה באשר למהימנות הגרסאות ובהישען על מכלול הראיות והעדויות שהובאו בתיק זה. נראה לי, כי הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות אליהם הגיע בית-המשפט המחוזי כמפורט לעיל, מעוגנים בחומר הראיות, בהוראות הדין ובהלכה הפסוקה. לכך יש להוסיף ולציין, כי לצד האמון שניתן בגרסת המתלוננת ואי האמון שיוחס לגרסת המערער, נמצאו ראיות חיצוניות אשר מחזקות את הנטען בכתב האישום. ראשית, נקבע, כי הגשת התלונה המיידית של המתלוננת למשטרה מייד לאחר האירוע, תומכת בגרסתה, כי ביחסי מין בכפייה עסקינן, באינוסה שלה. שנית, נקבע, כי התנהגותה של המתלוננת ומצבה הנפשי והפיזי בעקבות האירוע וסמוך לאחריו מחזקים את גרסתה למעשים המתוארים בכתב האישום. החוקרת רס"מ שירי חיימוביץ' העידה על המפגש עם המתלוננת בבית החולים וולפסון, בסמוך להגשת התלונה, כי המתלוננת בכתה, הייתה מאוד נסערת ומבולבלת, היו לה בחילות והיא הקיאה. כידוע, מצבו הנפשי של מי שנפל קורבן לעבירת מין הוא ראייה אובייקטיבית, שבכוחה לשמש כחיזוק ואף כסיוע לדברים שמסר בעדותו (ראו ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.12.2009)). שלישית, נקבע, כי סימן החבלה שנמצא ברגלה של המתלוננת כבר בסמוך לאירוע, בעת מסירת הודעתה בפני החוקרת, משמש חיזוק לגרסתה, במיוחד כשהוא עולה בקנה אחד עם עיתוי הפגיעה בה. בנסיבות אלה, יש לדחות מכל וכל את טענת המערער, לפיה יחסי המין קוימו בהסכמת המתלוננת ואף ביוזמתה. בית-המשפט המחוזי בחן את הסיטואציה המתוארת ומצא שאיננה שוללת אפשרות התרחשותה. מדובר בבחינה שמבוססת על הגיונם של דברים, כמו גם על הסברים אפשריים לקושי של המתלוננת להבין את שאלות ההבהרה או למסור פרטים נוספים לגבי אופן ביצוע האינוס. עוד יש לומר, כי הגם שהמתלוננת לא השכילה לרדת לפרטי פרטים הנוגעים לתנוחה בה אירע האינוס, אין בכך כדי לפגוע אף לא פגיעה של מה בכך במהימנותה, ולא בכדי קיבל בית-המשפט המחוזי את דבריה באשר לאופן ביצוע האינוס בה. כידוע, הלכה היא, כי מקום בו נדרש אדם לשחזר את עברו כקורבן לביצוע של עבירת מין, אף אם קיימות אי התאמות בין המציאות לבין שחזורם של הדברים, הדבר הוא אך טבעי ויש לייחס זאת למתח הנפשי בו היה נתון קורבן העבירה בשעת המעשה ולאחריו. כך למשל קבע חברי השופט אליקים רובינשטיין בע"פ 4301/05 ארז חן-חלבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007): "...ואם קיימות אי התאמות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם יש לייחס זאת לחלוף הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה בשעת מעשה ולאחריו – דבר המתיישב עם טבע האנוש ועם המציאות האנושית. ישאל כל אחד מאתנו עצמו בדבר מאורעות שאירעו לו בטווח זמן קצר, בינוני או ארוך, ויבחין כי פרטים לא מעטים יוותרו בסימן שאלה בזיכרונו. הגיוני הוא, כי מטבעם של הדברים, נשמרו בזכרונה של המתלוננת פרטי המעשה המרכזיים, ומכל מקום, הסתירות הללו אינן בפרטים בעלי חשיבות קרדינלית לגרעינה המהותי של גירסתה; והרי בסופו של יום, האמון בליבה זו שנתן בית המשפט קמא הוא שהכריע את הכף." יפים לעניין זה גם דברי השופטת טובה שטרסברג-כהן בע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205, בעמ' 233: "כאן המקום לשוב ולהדגיש כי הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה היא תוקפנית... אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." 28. יתרה מכך. טענות המערער, כי הייתה לו היכרות מוקדמת עם המתלוננת, שקדמה להיווצרותה של מערכת יחסי העבודה ביניהם, שהוא קיבל אותה לעבודה ומערכת היחסים שהורעה במהלך יחסי עבודתם לא עוגנו בחומר הראיות ואף נראה, כי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, עולים הם דווקא בקנה אחד עם דבריה של המתלוננת, לפיהם עברה מסכת הטרדות מיניות שסופם אינוס. משכך נראה, כי טענות המערער אינן יוצרות ספק סביר בדבר אשמתו. כידוע, עקרון יסוד הוא במשפטנו, כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 20.4.2009) (להלן: פרשת קסטרו). ראו גם ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד (4) 653, 661 (2000); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק); ע"פ 3251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45 (1995); ע"פ 1407/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 31.7.2008), וכן, מיכה לינדנשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות (2009); עמנואל גרוס ומיכל עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001); יניב ואקי "סבירותו של הספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט(2) 463 (2007)). אכן, "על פי הגישה הרווחת בפסיקה, משמעותו של סטנדרט ההוכחה מעבר לספק סביר הנה רמה גבוהה של ודאות לצורך הוכחת עובדות נשוא כתב האישום, אבל לא ביטחון ודאי" (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 636 (2008) (להלן: רבין וואקי)). רק במקרה של ספק סביר, מחויב בית-המשפט לזכות את הנאשם (ראו ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 16.1.2006)). במקרה שלפנינו, טענות המערער לא מעוררות כל ספק סביר בעדות המתלוננת ובראיות הנוספות התומכות ומחזקות את גרסתה. כבר נקבע בהקשר זה, כי "...יכול שיוותרו סימני שאלה או 'חורים ראייתיים' מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה. ספק סביר ספק ממשי הוא ולא די בהעלאת השערות או אפשרויות תיאורטיות גרידא" (פרשת קסטרו, פס' 11). 29. מהאמור לעיל עולה, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי, לפיהן המערער ביצע במתלוננת מסכת הטרדות מיניות ומעשים מגונים, שבסופם מעשה אינוס. בנסיבות אלה, בצדק הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 30. כאשר קיום יחסי מין נעשה ללא הסכמה חופשית, קיימת פגיעה אנושה בכבודו של האדם, בהיותו נכפה בכוח וכנגד רצונו לקיים מעשה, אשר במקורו הינו מעשה אהבה וביטוי לאחדותם של שני אנשים, בגוף ובנפש. זהו מעשה המחלל את גופו של הקרבן, את האוטונומיה שלו, את כבודו, את נשמתו. כך למשל נאמר בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 305-309 (2000): "..עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית; הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל עוד לא תפלוש לשדה הזולת). פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד...". 31. מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי עולה, כי המערער שיקר בהודעותיו בעזות מצח, המציא גרסה חסרת כל שחר ומשוללת היגיון וניסה להפוך את היוצרות ולטעון, שהמתלוננת היא זו שפיתתה אותו ואנסה אותו, כשהוא היה שרוי בחוסר אונים מוחלט. צר לי על כך, שלא רק שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו, אלא שהוא בחר להמשיך ולבזות את המתלוננת, לזלזל ברגשותיה ולפגוע בכבודה. אשר-על-כן, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי ודין הערעור על הכרעת הדין להידחות. ערעור על גזר-הדין 32. בענייננו הוכח, כי המערער נטפל אל המתלוננת, אישה בשנות הארבעים לחייה ואם לשמונה, שנהגה לערוך במסגרת התכנית בה עבדה, ביקורי בית אצל המשפחות המטופלות בלשכת הרווחה, תחת הדרכתו של המערער, אשר קיים עמה מפגשים שבועיים לצורך הדרכה והערכות לעבודתה. ואולם, המערער ניצל את המפגשים לשם הטרדות מיניות של המתלוננת לרבות הצעות שהרעיף עליה לקיום יחסי מין עמו תוך איום שהוא יביא לפיטוריה מעבודתה אם לא תענה לבקשתו. המערער נהג לחבק ולנשק את המתלוננת בניגוד לרצונה, לגעת בחזה ולהפשיט חצאיתה והכל בניגוד לרצונה ותוך איום לפטרה. כן הוכח, כי האירוע המרכזי התרחש ביום 12.7.2006, במפגש השבועי האחרון שקיימו השניים בלשכה, בו דרש המערער מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין. לאחר שהמתלוננת הביעה את סלידתה, הפעיל המערער כוח כנגדה, הסיר את חצאיתה ותחתוניה ונערך לבצע בה מעשה סדום על-ידי החדרת איבר מינו לפי הטבעת שלה, אולם הדבר לא צלח לו בשל התנגדותה. לפיכך, החליט המערער להשליך את המתלוננת על כיסא, פישק את רגליה ובעל אותה בניגוד לרצונה, על אף בכייה ובקשותיה החוזרות שירפה ממנה. לאורך כל ההליך המשפטי, ניסה המערער לטעון, כי המתלוננת חיזרה אחריו וכפתה עליו קיום יחסי מין עמה בניגוד לרצונו הוא וכי היא העלילה עליו עלילת שווא בנוגע לאינוסה. טענות המערער נשללו ונדחו, כאמור, מכל וכל. 33. הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו ע"פ 9097/05 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). לאחר בחינת גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, התרשמתי, כי אין מקרה זה נמנה על אותן נסיבות חריגות. גזר-דינו מבוסס ומנומק היטב. המערער ביצע מעשים חמורים וחילל את גופה וכבודה של המתלוננת. הוא ניצל את יחסי המרות ששררו בינו לבינה והפעיל עליה איומים שאם לא תענה לדרישותיו, תפוטר מעבודתה. למעשה המתלוננת הפכה עבור המערער למושא פורקן יצריו. בנוסף, המערער ביצע את זממו במתלוננת תוך הפעלת כוח ואיומים ולא בכדי קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לראות במעשה האינוס שביצע כבעל מאפיינים של "אונס בשדה", אשר חומרתם ידועה. לא זו אף זו. לאורך כל ההליך המשפטי, כאמור, המערער אף ניסה להפוך את הקערה על פיה ולטעון, כי המתלוננת היא זו שלכאורה חיזרה אחריו, פיתתה אותו וכפתה עליו קיום יחסי מין עמה, בניגוד לרצונו. במצב דברים זה, אין כל מקום להתערב בגזר-הדין. 34. על חומרתו של ניצול יחסי מרות לשם השגת טובות הנאה, תוך ניצול מקום העבודה, נקבע בע"פ 2695/93 יוסי שירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.1993): "אין לסבול את התופעה, שלמרבה הצער נפוצה היא, כי מעבידים ואנשים בעלי שררה יפעילו סמכותם על הנתונים למרותם כדי להפיק לעצמם טובת הנאה מינית. הכפיפות של הנתונים למרותם של כאלה מעמידה אותם במצוקה אמיתית, ולא אחת ירכינו ראש ולמורת רוחם ישלימו עם התנהגות כזו, שלא זו בלבד שיש בה פסול וטעם לפגם, אלא שיש בה כדי להשפיל את האדם בו מבוצע המעשה ולפגוע פגיעה קשה בכבודו ובצנעת פרטיותו. יש לטעת בלבם של אלה את התחושה ואת הבטחון שיש דין ויש דיין, ויש מי שאמון על הגנת זכויותיהם כאזרחים." יפים דברים אלה למקרה שלפנינו. 35. השיקולים המקלים כגון עברו הנקי של המערער והמעשים הטובים שעשה במסגרת עבודתו נמדדים ביחס לחומרה הרבה שעולה מן הפרשה ומטעם זה אף החליט בית-המשפט המחוזי שלא להטיל עליו עונש מאסר ממושך עד מאוד. כל שנאמר להגנתו של המערער אינו יכול לכסות על הדרך בה בחר לבצע במתלוננת את זממו תוך ניצול יחסי המרות ביניהם והפעלת כוח ואיומים. מתסקיר הנפגע שנערך אודות המתלוננת עולה, כי מאז האירועים, חרב עליה עולמה, היא מרגישה כקורבן מרוסק, שהפגיעה בה השפיעה על כלל אורחות חייה, מצבה הנפשי והפיזי לרבות סיוטי שינה ופגיעות תפקודיות ואף פגיעה במצבה הכלכלי, אשר הדרדר עד כדי צבירת חובות רבים וחוסר יכולתה להמשיך ולפרנס את ילדיה בכבוד. לכך יש להוסיף, כי גורם מרכזי בגזירת דינו של המערער הוא האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מין פוטנציאליים ממימוש מזימותיהם. יש להעביר להם מסר ברור וחד-משמעי, אשר יקבל ביטוי בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה ובבידודם לתקופה ארוכה מן החברה (ראו ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2009); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2006); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.2002)). שוכנעתי, כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות את יישום הלכה זו. 36. לאחר שקלול מכלול העובדות המוזכרות, באתי לכלל מסקנה, כי העונש שהוטל על המערער בבית-המשפט המחוזי מידתי הוא ומבטא את החומרה שבה יש להתייחס למעשיו. נראה, כי הצלקות שהותיר המערער בלבה ואישיותה של המתלוננת במעשיו, לא ישכחו על-ידה. סוף דבר 37. מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט ניתן ביום, א' באייר התש"ע (15.4.2010). תוקן היום, כ"א באייר התש"ע (5.5.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08027170_H08.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il