חיים פחימה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2713/01 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 2713/01 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערער: חיים פחימה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.1.01 בע"פ 71209/00, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' גרוס והשופטים א' סטרשנוב וא' קובו תאריך הישיבה: ז' באייר תשס"א (30.4.01) בשם המערער: עו"ד אורלי פרייזלר (מטעם הסניגוריה הציבורית) בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המערער הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירת התפרצות. בתאריך 24.1.96 נגזרו עליו שתי שנות מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי למשך שנתיים, שהחל מיום שחרורו מן הכלא לא יעבור עבירות מן העבירות המנויות בפרק י"א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעניינו עבירות רכוש. כמו-כן, הפעיל בית-משפט השלום באורח מצטבר מאסר על-תנאי בן שנה, כך שעל המערער הוטל לרצות בפועל ביחד שתי שנות מאסר. בתאריך 24.7.97, בתום שני-שלישים מתקופת מאסרו, שוחרר המערער מן הכלא ברשיון. ברם, לאחר שהפר את תנאי הרשיון הופקע רישיונו וכעבור תשעה חודשים מיום השחרור, בתאריך 27.4.98, נכלא שוב. הוא ריצה, איפוא, את השליש שנותר מתקופת המאסר ושוחרר מן הכלא בתאריך 20.12.98. 2. בחודשים אוגוסט-דצמבר 1999 עבר המערער שוב עבירות של התפרצות, ובתאריך 17.7.00, לאחר שהורשע על-יסוד הודאתו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, נגזר דינו ובגדרו הופעל המאסר על-תנאי, שהוטל על-ידי בית-משפט השלום בבאר-שבע. בעניין זה דחה בית-משפט השלום את טענת המערער, כי כליאתו לאחר הפקעת הרשיון לא הפסיקה את מרוץ תקופת התנאי. בית-משפט השלום, אף שהסכים כי ההסדרים שנקבעו בסעיף 52(ג) לחוק העונשין בדבר הפעלת מאסר על-תנאי אינם חלים על עניינו של המערער, קבע על-יסוד תכליתו של עונש המאסר על-תנאי, כי תקופת התנאי נפסקה עם כליאתו של המערער לאחר הפקעת רישיונו, והחלה בשנית לאחר שחרורו מן הכלא, כך שהעבירות בוצעו בתקופת התנאי, שלשיטתו הסתיימה איפוא בתאריך 20.3.00. בערעורו לבית-המשפט המחוזי טען המערער כנגד חישוב התנאי על דרך פיצול התקופה. הערעור נדחה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו – בהרכב השופטים יהושע גרוס, אמנון סטרשנוב ואסתר קובו – לא קיבל את גישתו של בית-משפט השלום, אך הגיע לכלל דעה, כי סעיף 52(ג) לחוק העונשין, הקובע כי תקופת התנאי תתחיל מיום שחרורו של הנדון מן המאסר, מאפשר פיצול תקופת התנאי במקום שהאסיר הוחזר להשלמת אותו מאסר לאחר הפקעת רישיונו. על פסק-דין זה של בית-המשפט המחוזי ניתנה רשות ערעור. המערער חזר וטען כנגד הפעלת המאסר המותנה, בהטעימו כי סעיף 52(ג) לחוק העונשין אינו מאפשר את פיצול תקופת התנאי. בתשובתה לערעור תמכה המדינה יתדותיה בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בהטעימה, כי פירוש השולל הפעלת מאסר על-תנאי, פוגע בתכליתו של עונש המאסר המותנה. 3. סעיף 52(ג) לחוק העונשין, קובע לאמור: תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – ביום שחרורו מן המאסר; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה מכוח סימן ב' בפרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו', יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת. תכליתה של ההוראה, כעולה מלשונה ומהקשר הדברים, היא להבטיח את האפקטיביות של המאסר שעל-תנאי, בכך שמוציאה היא מכלל התנאי השיפוטי את תקופת הכליאה וממלאת את החללים הנוצרים במהלך הכליאה, מסיבות שונות המפורטות בהוראה, על-ידי הארכת תקופת התנאי באורח מצטבר. כאמור, ההוראה מתייחסת לחללים מסוימים בלבד, היא קובעת מועד אחד לתחילת התנאי – הוא יום השחרור ממאסר, בגדרו נכלל אף מועד השחרור ברשיון (ראו דברי השופט יצחק כהן בע"פ 691/78 מור יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 500, בע' 501) – ואין בה הוראה המאפשרת עצירתו. כך, בעוד שברע"פ 7589/97 רחמים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 651 – שעל-פי עובדותיו לא נדרש פיצול תקופת התנאי – נפסק, כי התנאי השיפוטי משתרע על התקופה שבה עוכב ביצוע העונש, הרי שבע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 258 (להלן: במנוקלר) – שעל-פי עובדותיו החלת התנאי על תקופת עיכוב ביצוע העונש הייתה מחייבת את פיצול התקופה – נפסק בהרכב מורחב, כי למרות הפגיעה בתכלית ההרתעתית של התנאי בתקופה שבה הנאשם היה חופשי, הרי באין קביעה בחוק בדבר פיצול, לא יחול התנאי בתקופה שבה מעוכב ביצוע העונש. וכך כתבה השופטת דורית ביניש, שם, בע' 272: הטעם הנוסף שלא להחיל את תקופת התנאי השיפוטית בעת דחיית ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור הוא, כי החלת תקופת התנאי השיפוטית בעת דחיית הביצוע, עלולה להביא לכך שעונש המאסר על תנאי יפוצל – חלקו יחול בתקופה שעד לתחילת ריצוי המאסר בפועל, וחלקו האחר יחול לאחר סיום ריצוי המאסר בפועל. תוצאה זו נוגדת את התכלית החקיקתית של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, שהרי לו סבר המחוקק כי ניתן לפצל את עונש המאסר על תנאי, לא היה רואה לקבוע כי תקופות התנאי המנויות בסיפא של סעיף 52(ג) לחוק, יחולו באופן מצטבר לתקופת התנאי השיפוטית. ובאותה פרשה הוספתי: ... תחולת התנאי השיפוטי במקרים שבהם העונש עוכב לתקופה קצרה, שלאחריה נכלא הנידון, פוגעת באפקטיביות המאסר על-תנאי. שכן, באין אפשרות לפצל את תקופת התנאי השיפוטי, הרי שתחילת התקופה מן היום שבו עוכב ריצוי המאסר תביא לכך שתקופת התנאי 'תרוץ' גם בעת שהנידון ישהה בין כותלי בית- הסוהר, באופן שיפגע באפקטיביות של התנאי. [שם, בע' 279-278]. לנוכח הלכת במנוקלר, ברי כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שהורה, כאמור, על פיצול תקופת התנאי, אינו יכול לעמוד. מצדי אזכיר מושכלות ראשונים: סעיף 52(ג) לחוק העונשין אינו ממלא את כל החללים בתקופת הכליאה ובמקום שאין כיסוי לחלל, נפגעת האפקטיביות של המאסר שעל-תנאי. ברם, אל לנו למלא בדרך הפרשנות את אשר החסיר המחוקק. הפעלת המאסר שעל-תנאי, שהוא סוג של עונש, במצבים החורגים מהגבולות שהותוו לו בהוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין ובאופן שיש בו להחמיר עם הנאשם, מנוגדת לעקרון החוקיות במשפט הפלילי, עקרון – שזכה לעיגון חקיקתי עם חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39 – חלק מקדמי וחלק כללי) תשנ"ד-1994. יש להימנע, על-כן, מלנקוט בדרך של פרשנות מרחיבה. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את ההוראה בדבר הפעלת המאסר שעל-תנאי ולהשאיר על-כנם את שאר חלקי גזר-הדין. ש ו פ ט ת כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט כבוד השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, כ"ז בסיון תשס"ג (26.6.03). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ.) ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01027130_L04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il