ד"ר משה וינברג ושות' ,עורכי דין ונוטריונים נ. משרד האוצר - א

פסק-דין בתיק ע"א 2712/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2712/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון המערערת: ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ ג ד המשיבים: 1. משרד האוצר - אגף מס הכנסה - פקיד שומה רחובות 2. כונס הרשמי 3. עו"ד אופיר שדה (הנאמן) 4. אהרון קאשי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק פש"ר 1334-03-17 שניתנה ביום 23.2.2017 על ידי כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ תאריך הישיבה: כ"ד באדר התשע"ח (11.3.2018) בשם המערערת: בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: בשם המשיב 3: בשם המשיב 4: עו"ד רונן אמר עו"ד טליה נעים עו"ד ענבל קדמי-עברי בעצמו אין התייצבות פסק-דין השופט י' עמית: הערעור שבפנינו נסב על הסכום של 34,000 ₪ (כגובה סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות) וכפי שיובהר בהמשך, לא היה מקום להגשתו מלכתחילה. ומעשה שהיה כך היה: 1. המערערת היא משרד עורכי דין. המערערת הגישה תביעה כנגד המשיב 4 (להלן: החייב) בגין חוב שכר טרחה. המערערת פתחה בהליכי פשיטת רגל כנגד החייב. המשיב 3, שעבד כעורך דין שכיר במשרדה של המערערת, התמנה כנאמן על החייב (להלן: הנאמן). במסגרת תפקידו, הכיר הנאמן בתביעות החוב בסכומים כלהלן (במעוגל): המערערת – סך של 333,000 ₪. המוסד לביטוח לאומי – 2,000 ₪. רשות המיסים (קנסות) – 3,000 ₪. עירית ראשון לציון – 20,000 ₪. סה"כ תביעות חוב בהן הכיר הנאמן - 358,000 ₪, כאשר המערערת היא הנושה העיקרית בשיעור של 93% מסך תביעות החוב. החייב הפקיד בקופת פשיטת הרגל סכום של 450,000 ₪ לצורך הסדר נושים. הסכום הכולל בקופת הכינוס (456,000 ₪) אפשר לחלק דיבידנד בשיעור של 100% לכל הנושים, לפסוק שכר טרחה לנאמן ואף להותיר עודף בקופת הכינוס. לשיטה זו, אמור היה הנאמן לקבל שכר טרחה בסך של כ-52,000 ₪ ובקופת הכינוס הייתה אמורה להישאר יתרה בסך של כ-24,000 ₪ לאחר החלוקה לנושים. בשלב מסוים הוגשה תביעת חוב של רשות המס, שהנאמן הכיר בה, בסכום של כ-2 מליון ₪, מתוכו חוב בדין קדימה בסך של כ-1,110,000 ₪. משמעות הדבר, שרשות המיסים זוכה בכל קופת הכינוס, מבלי שהמערערת, כנושה העיקרית, מקבלת אפילו שקל אחד. לכן, הורה בית משפט קמא לחייב ולרשות המס לנסות להגיע ביניהם במישרין להסכמה מחוץ להליך הפש"ר. ואכן, החייב ורשות המס הגיעו להסכמה לפיה החייב ישלם לרשות המיסים סכום של 850,000 ₪. בהתאם לכך ניתן הפטר לחייב. 2. הנאמן עתר לבית המשפט קמא כי יקבע את שכר טרחתו, כאשר הסכום נגזר מהסכום בקופת פשיטת הרגל (456,000 ₪) אך גם מהסכום של 850,000 ₪ ששולם על ידי החייב מחוץ לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט נעתר לבקשה, העמיד את שכרו של הנאמן על כ-133,000 ₪, וחתם על פסיקתא שעיקרה מתן הפטר לחייב וחלוקת דיבידנד מלא לנושים. 3. המערערת גרסה כי על רשות המס להשתתף בעלות שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו בתיק פשיטת הרגל. לשיטתה של המערערת, במצב הקודם, בו בקופת הכינוס היו רק 456,000 ₪, וטרם שילם החייב לרשות המס את הסכום של 850,000 ₪, היה עליה לשאת בשכר טרחה של הנאמן בסך של כ-14,000 ₪. אך כעת, בעקבות בקשת הנאמן להגדיל את שכרו, עליה לשאת בשכר טרחת הנאמן בסך של כ-48,000 ₪, וכך היא נמצאת נפגעת בסכום של כ-34,000 ₪. המערערת פנתה אפוא לרשות המס בתביעה להשתתף בשכר הטרחה של הנאמן, ואף שלחה לרשות המס טיוטת כתב תביעה שבדעתה להגיש לבית משפט השלום. לאור האיום בתביעה, רשות המס פנתה לבית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות לפטור אותה מתשלום שכר הטרחה לנאמן, מאחר שההסכם בינה לבין החייב הינו חיצוני לקופת פשיטת הרגל, והכספים ששולמו במסגרתו לא התקבלו בקופת הכינוס. בית המשפט נעתר לבקשת רשות המס, וקבע כי מאחר שההסדר עם מס הכנסה הינו חיצוני להסדר הכולל עם הנושים, הרי שאין לגזור שכר טרחה לנאמן מסכום זה. 4. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו, בו חזרה המערערת וטענה כי על רשות המס להשתתף עמה בתשלום שכר טרחת הנאמן, מאחר שבעקבות הגדלת שכר טרחת הנאמן, נוצר מצב בו היא אינה מקבלת דיבידנד של 100%, כפי שהייתה זכאית קודם להגשת תביעת החוב של רשות המס. כאמור, ב"תרגום" לשקלים, טענתה של המערערת מסתכמת בסך של 34,000 ₪. 5. דין הערעור להידחות, ולא אכחד כי מצאתי עצמי תמה על דרך הילוכה של המערערת. אחזור ואזכיר לקורא, כי הנאמן היה בתקופה הרלוונטית עורך דין שכיר של המערערת. במקום שכר טרחה בסך של 57,000 ₪, אושר לנאמן שכר טרחה של 133,000 ₪ בעקבות התשלום של 850,000 ש"ח. דהיינו, הנאמן קיבל 76,000 ₪ יותר, בעוד שהמערערת קיבלה 34,000 ₪ פחות עקב הגדלת שכר טרחתו. אך בהינתן ששכר טרחת הנאמן נכנס לקופתה של המערערת, שהיא משרד עורכי הדין שהנאמן עבד בו כשכיר, עולה שהמערערת נהנתה מההסדר בסכום של 42,000 ₪ (=34,000–76,000). ובקיצור, המערערת לא הפסידה אלא הרוויחה, ועל כך כתב הכנ"ר בסיכומיו, ובצדק, כי המערערת נוהגת בבחינת "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז, יח). ככל שסברה המערערת, משום מה, כי בכל מקרה היא זכאית ל-100% דיבידנד היה עליה להתנגד לבקשת הנאמן לשכר הטרחה שנפסק לזכותו. מאחר שהנאמן עבד במשרדה של המערערת כעורך דין שכיר ומונה לבקשתה כנאמן על החייב, נקל להניח כי המערערת ידעה היטב על הבקשה שהגיש להגדלת שכר טרחתו. 6. עזות המצח של המערערת גדולה עוד יותר בהינתן שאילולא ההסדר שהוצע על ידי בית משפט קמא, מחוץ לקופת פשיטת הרגל, המערערת לא הייתה מקבלת פרוטה שחוקה כנושה. זאת, לאחר שהנאמן הכיר בחוב בדין קדימה לרשות המס בסכום של כ-1,110,000 ₪ (המחלוקת היחידה באותה עת הייתה אם צדק הנאמן בכך שהאריך לרשות המס את המועד להגשת תביעת החוב). כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, ההסדר בין רשות המס לבין החייב היה חיצוני לפקודת פשיטת הרגל וממנו עולה כי הסכום של 850,000 ₪ ששולם לרשות המס הוא סכום "נטו". 7. זאת ועוד. המערערת מנסה למעשה לפתוח הסדר נושים שקיבל תוקף בהחלטות חלוטות של בית משפט קמא. גם מטעם זה יש לדחות את הערעור. 8. ולבסוף, אין כל יריבות בין המערערת כנושה של החייב לבין רשות המס כנושה של החייב. היריבות יכולה להיות בין המערערת לבין הנאמן ובין הנאמן לבין רשות המס. 9. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת המשיבים 3-1 בסך 15,000 ₪ כל אחד (סה"כ – 45,000 ₪). ניתן היום, ‏כ"ה באדר התשע"ח (‏12.3.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17027120_E12.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il