בהאה קאסם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2712/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2712/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: בהאה קאסם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 12.2.06, בתיק פ. 40081/05, שניתן על ידי כבוד השופט א' שוהם תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשס"ז (15.03.07) בשם המערער: עו"ד צבי אבנון בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, בהאה בן סלאמה קאסם, בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לחבלה חמורה ונשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 499(א), 329(א), 144(ב) ו-273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער לחמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי וקנס בסך 5000 ש"ח. להלן סיפור המעשה העומד בבסיס ההרשעה. המערער הוא שותפו של הנאשם האחר בפרשה זו – סופאן קאסם (להלן: סופאן), בעסק לממכר בשר בטירה. בחודש פברואר 2005 פנה סופאן למתלונן – מאזן עיראקי, שהנו בעל אטליז, בבקשה כי יתן בידו חשבונית פיקטיבית לפיה הוא מכר כביכול למערער וסופאן ציוד תמורת סכום של 70 אלף ש"ח. המתלונן נעתר לבקשה, ובתמורה נמסר לו שיק על סך 3500 ש"ח שנמשך מחשבונו של המערער. לימים הסתבר כי רשויות המס דחו את החשבונית, ובעקבות כך דרש המערער מהמתלונן להשיב לו את כספו. משהתמהמה המתלונן למלא אחר הדרישה, גמרו המערער, סופאן ואחר – ראמי קאסם (להלן: ראמי) אומר לחבול בו באמצעות רימון רסס. לצורך כך גנב ראמי לוחיות רישוי של רכב אחר, ואלה הותקנו במקום לוחיות הרישוי המקוריות של מכונית אותה שכר ראמי מחברת השכרה. בתאריך 21.3.05, סמוך לחצות, יצאו השלושה לבצע את זממם, כאשר סופאן מזוין באקדח ובידיו של ראמי רימון רסס. הם הגיעו ליד ביתו של קורבנם, ובעוד שסופאן וראמי החלו ללכת לעבר הבית, המתין להם המערער בתוך הרכב השכור במקום סמוך. מסיבה כלשהי, ובטרם הגיעו לביתו של המתלונן, התפוצץ הרימון בעוד ראמי מחזיק בו, וכתוצאה מכך הוא נהרג וסופאן נפצע. בעקבות כך, הסיע המערער את השניים לבית חולים בכפר סבא תוך שהוא נוהג ברכב השכור. 2. בחודש ספטמבר 2005 הודה סופאן, במסגרת הסכם טיעון, בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן, ובעקבות כך הוא נדון לשלוש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 5000 ש"ח. מנגד, הכחיש המערער את העובדות שיוחסו לו, טען כי לא היה כלל בזירה, ולראשונה נודע לו על הפגיעה בחבריו כאשר סופאן התקשר אליו בטלפון, וביקשו לפגוש אותו. לגרסת המערער, נהג סופאן ברכב השכור עד לנקודת המפגש, שם הצטרף המערער לנסיעה תוך שהוא יושב במושב האחורי ומנסה להנשים את ראמי. המערער הוסיף והכחיש את הטענה לפיה ידע או נטל חלק בגניבת לוחיות הרישוי ובהתקנתן על הרכב השכור. 3. גרסת המערער לא קנתה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אמינותו של המערער "ירודה ביותר", ואין לתת אמון בגרסתו "כל עוד לא נמצאה לה תמיכה בראיות אובייקטיביות". יתרה מכך, נקבע כי עדותו "מתחכמת ומתחמקת, וניכר עליו כי אין הוא בוחל באמירת דברי שקר, כל עוד יש בכך כדי לשרת את מטרותיו". (סעיף 11 להכרעת הדין). 4. לאחר שבחנו את הכרעת-הדין, ראיות הצדדים וטיעוניהם של בעלי הדין, שוכנענו כי להתרשמותו האמורה של בית המשפט המחוזי יש על מה לסמוך, ולהלן נפרט את הנמקתנו: א) במהלך חקירתו הרבה המערער להשיב תשובות מתחמקות, שחלקן נמצאו כוזבות, וכאשר חש לעיתים כי נקלע למצוקה, בחר שלא להשיב כלל. כך לדוגמה הוא שלל את הטענה לפיה רכש מהמתלונן חשבונית פיקטיבית, ורק בהמשך החקירה הוא חזר בו מהכחשה זו. והרי לך מניע לביצוע של המעשה הפלילי, הואיל והמערער הוסיף ואישר כי סרובו של המתלונן להשיב את הכסף, עורר את חמתו. ב) בחקירתו במשטרה דבק המערער בטענה כי לאחר השעה 15:30 של יום האירוע, לא עזב את טירה. ברם, בחינה של פלט השיחות שביצע המערער העלתה שהוא שהה גם שהה בכפר-סבא לפחות עד לשעה 20:00. גם בעניין זה שינה המערער את גרסתו במהלך עדותו, וכאשר נתבקש להסביר את פשר התפתלותו בתשובותיו, השיב תשובה שלא ממין העניין. ג) לוחיות הרישוי הגנובות שהוצמדו לרכב השכור נשלחו לבדיקת מעבדה בניסיון לאתר טביעות אצבע. ואמנם, על אחת מהן, בחלקה האחורי, נתגלתה טביעת אצבעו של המערער. את הממצא הזה הסביר המערער בכך שראה את הלוחיות ברכבו של סופאן שעה שנפגשו בשעה מוקדמת של אותו יום, והוא שאל אותו תוך נגיעה בלוחיות למה הן נועדו. לטענתו, השיב לו סופאן כי הן שייכות למערבל בטון, ובכך הסתיימה השיחה. על הסבר זה אמר בית המשפט המחוזי, לו היה היתרון להתרשם מהמערער באופן ישיר ובלתי אמצעי, כי "אינו יותר מגיבובי דברים חסרי כל היגיון" (סעיף 12 להכרעת-הדין). ד) על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, שבעניין זה הסתמך על עדות המתלונן, פיצוץ הרימון התרחש בשעה 24:00 לערך, ולאחר 3 עד 4 דקות הוזעקה המשטרה. נוכח גרסתו של המערער לפיה טלפן לו סופאן שעה שהיה בביתו, נסעו החוקרים בנתיב שתחילתו במקום הפיצוץ ליד ביתו של המתלונן, לכיוון נקודת המפגש הנטענת עם המערער, ומשם לבית החולים בכפר-סבא. נמצא, כי נסיעה זו ארכה מעל ל-17 דקות, ומכאן המסקנה שאם המערער עבר את המסלול הזה בליל האירוע, הוא לא היה יכול להגיע עם חבריו הפצועים לבית החולים בשעה 00:15 (על פי הערכתו של אחד מעדי התביעה). מאידך, שעת ההגעה תואמת את הזמן שהיה דרוש למערער כדי להגיע לבית החולים, אם המתין לחבריו בזירה. ה) עיון בתצלום האוויר של האזור שהוגש לבית משפט קמא והוצג בפנינו במהלך הערעור, מלמד כי המקום בו התפוצץ הרימון נמצא במחצית הדרך שבין המקום בו נאסף המערער על ידי סופאן, לטענתו, לבית החולים "מאיר" בכפר סבא. מכך עולה, כי במקום לנסוע ישירות לבית החולים המרוחק כ-3.5 ק"מ ממקום הפיצוץ, העדיף סופאן, מטעמים השמורים עמו, לנסוע בכיוון ההפוך מרחק של כ-3.5 ק"מ, ואחר כך לחזור את אותה דרך ולהמשיך לבית החולים, ובסך הכל לגמוא 10.5 ק"מ. והרי תרחיש זה הנו בלתי הגיוני ובלתי סביר בעליל, במיוחד נוכח מצבו האנוש של ראמי ופציעתו של סופאן אשר חייבו הגעה לבית החולים בבהילות רבה. ו) טענת המערער לפיה הזעיקו סופאן לאחר הפיצוץ לפגוש אותו, נסתרת גם מכיוון אחר. בחקירתו במשטרה טען המערער, כי ברשותו מכשיר טלפון נייד יחיד, ובחינת רשימת השיחות שיצאו או התקבלו ממכשיר זה בסמוך לשעת פיצוץ הרימון, לא גילתה כי התקיימה שיחת טלפון בין המערער לסופאן. נוכח ממצא זה שינה המערער את גרסתו, וטען כי בליל האירוע היה בידו גם מכשיר "מירס". אולם, אם סופאן אכן הזעיק אותו באמצעות מכשיר זה, אתה מצפה לגלות ברשימת השיחות שיצאו מהטלפון הנייד של סופאן תיעוד של שיחה כזו, ומה נעשה ושיחה כזו לא נמצאה. הנה כי כן, אותם עניינים שפרטנו מלמדים כי לא רק על בסיס התרשמותו השלילית מהמערער הרשיעו בית המשפט המחוזי, אלא נוכח מארג ראיות נסיבתי אשר אינו מותיר ספק כי המערער היה שותף לקשר לפגוע במתלונן, והתפקיד שיועד לו היה להמתין ברכב השרות כדי למלט את שותפיו למעשה הפלילי מהזירה. 5. בא-כוחו המלומד של המערער הוסיף והקשה – מי לידנו יתקע כי המערער וחבריו לא התכוונו לאיים בלבד ולא לחבול באדם, ובכלל, אפשר שמטרתם לא היתה המתלונן אלא אחר. חוששני שגם בטענה זו לא ייוושע המערער, הואיל והעובדה כי הרימון התפוצץ מחייבת את המסקנה כי נצרתו נשלפה מתוך כוונה להשליכו לעבר המטרה. והרי אין צורך לומר כי השלכתו של רימון רסס לכיוון בית מגורים, בשעת לילה כה מאוחרת, כאשר כל בר-דעת חייב היה להניח כי דייריו של אותו בית נמים בו את שנתם – מקימים חזקה לחובת המבצע כי התקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה לחבול באדם. כנגד חזקה זו מצווה היה המערער להציע הסבר אשר יניח את דעתו של בית המשפט, בין אם הקורבן היה אמור להיות המתלונן ובין אם היה זה אדם אחר, והסבר כזה לא ניתן שהרי טענת המערער היתה כי כלל לא היתה לו יד במעשה הפלילי. 6. טענה אחרת, מרכזית, בערעור היתה שהמערער לא זכה לייצוג הולם במהלך משפטו בפני הערכאה הדיונית, הואיל וסנגורו דאז פעל תוך ניגוד עניינים, עובדה שיש בה להסביר מדוע לא זומנו כל העדים החיוניים להגנת המערער, ואלה שזומנו לא נחקרו כיאות. גם טענה זו אין בידינו לקבל. לא הונחה בפנינו תגובתו של הסנגור הקודם כנגד הטענות החמורות שהוטחו בו, ועל כן לא נוכל לשלול את האפשרות שמה שהוגדרו כ"מחדלים", הם למעשה מהלכים בהם נקט הסנגור מדעת ומתוך אמונה שבדרך זו הוא משרת טוב יותר את הגנת שולחו. העובדה שמאז הורשע המערער – הוא שכר סנגור אחר, שהשקפתו המקצועית שונה מקודמו, אינה עילה להתיר את הבאתן של ראיות בשלב הערעור או להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. כך או כך, כפי שהראינו הרשעת המערער לא נבעה ממחדליה של ההגנה, אלא מראיות שמשקלן מכריע וכולן מצביעות על המערער כמי שביצע את המעשים המפלילים שיוחסו לו. 7. נוכח האמור, לא מצאנו כי הערכאה הדיונית נתפסה לתוצאה שגויה בהרשעתו של המערער, וזו גם השקפתנו ביחס לעונש. המערער חטא בעבירות חמורות ביותר, כאשר החליט עקב חוב פעוט לחבול במתלונן. יתרה מכך, המערער, בניגוד לסופאן, בחר לנהל את משפטו עד תומו, ואף שעניין זה אינו צריך להיזקף לחובתו שהרי זו זכותו בדין, אין המערער יכול לזכות בהקלה הניתנת למי שהודה וחסך בזמן שיפוטי. אנו סבורים כי בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, אדרבא, נראה הוא בעינינו מתון עד שספק אם הוא הולם את חומרתו של האירוע. אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ה באדר התשס"ז (15.03.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06027120_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il