עוזי בן צבי נ. רשות מקרקעי ישראל

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2711/20 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: 1. עוזי בן צבי 2. רמה בן צבי נ ג ד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 46736-02-15 שניתן ביום 4.2.2020 על-ידי כבוד השופט כ' מוסק תאריך הישיבה: כ"ד באייר התשפ"ב (25.5.2022) בשם המערער 1: בעצמו בשם המערערת 2: בעצמה בשם המשיבות: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כ' מוסק) מיום 4.2.2020, בת"א 46736-02-15, בגדרו התקבלה בחלקה תביעה שכנגד שהגישה המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות), נגד המערערים לתשלום דמי שימוש ראויים בגין החזקתם במקרקעי ציבור שלא כדין. רקע עובדתי והליכים קודמים המערערים הם בעלי זכויות בחלקה 18 בגוש 29982 בישוב נטף שבהרי ירושלים. המערערים הקימו משתלה המצויה בחלקה בשטח שבבעלותם, ובחלקה על מקרקעי ציבור בשטח של כ-6.5 דונם הידועים כגוש 29888 חלקה 1 וגוש 29904 חלקה 3 (להלן: המקרקעין). החל משנת 1988 ועד לשנת 2005 התקשרו המערער 1 (להלן: המערער) והרשות בחוזי הרשאה שהתחדשו מדי כשלוש שנים, בהם הוענקה למערער הרשאה לשימוש במקרקעין כ"בר רשות" למטרת "משתלה". חוזה ההרשאה האחרון התיר למערער לעשות שימוש במקרקעין עד ליום 29.6.2005, אולם גם בחלוף מועד זה המשיכו המערערים להחזיק במקרקעין. כפי שיפורט להלן, אי-חידוש חוזה ההרשאה הוביל להתדיינות משפטית ענפה שהתנהלה בין הצדדים לאורך כעשור ומחצה, כאשר מן הצד האחד המערערים מבקשים לכפות על הרשות להקצות להם את המקרקעין, ומן הצד האחר הרשות מבקשת להיפרע מהם דמי שימוש בגין החזקתם במקרקעין ללא זכות שבדין. אקדים ואציין כי תוצאת הדברים הייתה שכל טענות המערערים לזכויות במקרקעין נדחו, והמערערים חויבו לשלם לרשות, בפסק הדין מושא הערעור, סך 341,896 ₪ בגין שימושם במקרקעין בין השנים 2005 ועד 2017. אסקור אפוא בקצרה את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עד לערעור מושא דיוננו. אם כן, לאחר שמגעים שהתנהלו בין הצדדים להארכת תקופת ההרשאה לא צלחו, הגישה הרשות לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידם של המערערים מן המקרקעין, ולהריסת הבנוי עליהם. בפסק דין שניתן ביום 14.11.2013 קיבל בית משפט השלום את התביעה. בית משפט השלום קבע כי המערער לא הוכיח את טענתו להבטחה מנהלית מחייבת שניתנה לו לקבלת חכירה על המקרקעין וכן קבע כי זכותו על-פי חוזה ההרשאה הסתיימה בשנת 2005. לפיכך, הורה למערערים לפנות את המקרקעין ולהחזיר את מצבם לקדמותו, זאת בתום תקופת התארגנות בת 10 חודשים שניתנה להם (ת"א 48041-10-10, השופטת מ' ליפשיץ-פריבס). המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין, וזה נדחה ביום 1.10.2014, תוך שניתנה למערערים ארכה נוספת לפינוי המקרקעין ולהחזרת המצב לקדמותו עד ליום 13.9.2015 (ת"א 5681-01-14, הנשיא ד' חשין, סגן הנשיא מ' דרורי והשופט ע' שחם). עוד בטרם הוכרע ערעורם הגישו המערערים, בחודש מרץ 2014, עתירה מנהלית בגדרה עתרו לחייב את הרשות להקצות להם את המקרקעין או לפרסם מכרז להחכרתם בהקדם. העתירה נמחקה בהסכמה, תוך שמירת טענות הצדדים, ולאחר שהרשות הצהירה כי בדעתה לפרסם מכרז בקשר למקרקעין "בכפוף לדין, להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנהלי הרשות". עוד ציינה הרשות כי הסמכות לדון בטענות המערערים נתונה לבית משפט בהליך אזרחי (עת"מ 55079-03-14). לאחר מחיקת העתירה המנהלית הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה (להלן: התביעה העיקרית), בגדרה טענו כי יש לחייב את הרשות להקצות להם את המקרקעין בפטור ממכרז ולהעניק להם זכות חכירה במקרקעין. לחילופין טענו המערערים, כי יש להורות לרשות לפרסם מכרז להחכרת המקרקעין ולדחות את פינויים עד להשלמת ההליך המכרזי. הרשות הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחיובם של המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושם במקרקעין שלא כדין החל משנת 2005 ועד ליום הגשת התביעה (להלן: התביעה שכנגד). התביעה העיקרית שהגישו המערערים נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.3.2016. בית המשפט המחוזי קבע, כי נקודת המוצא לדיון היא קיומו של פסק דין חלוט המורה על פינויים של המערערים מן המקרקעין. בהמשך לכך נדחתה טענתם של המערערים כי הרשות מחויבת לפרסם מכרז, וכן נדחתה בקשתם של המערערים להחזיק במקרקעין עד לפרסום תוצאותיו של המכרז. ולבסוף, נדחתה גם טענתם לקיומה של זכות לחילופי שטחים עם הרשות וכן הטענה לקיומו של מקור נורמטיבי המעניק פטור ממכרז להקצאת המקרקעין לפי תקנות חובת המכרזים (להלן: פסק הדין בתביעה העיקרית). ערעור שהגישו המערערים על פסק הדין בתביעה העיקרית נדחה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 8.1.2019 (ע"א 2402/16, השופטים י' עמית, ד' מינץ ו-י' אלרון). בית המשפט אישרר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו ודחה את טענותיהם של המערערים, בקובעו כי "כל בתי המשפט שדנו בעניינם של המערערים, ניסו לגבש פשרה בין הצדדים, אך הדבר לא הסתייע. לצערי, התוצאה המתחייבת היא דחיית הערעור. המצב המשפטי 'היבש' הוא ברור: על פי החוזים עליהם חתמו המערערים, אין להם זכויות בקרקע מאז שנת 2005; אין חובה לבצע מהלך של חילופי שטחים; אין מקור נורמטיבי שמחייב את המשיבות לאפשר למערערים להמשיך להשתמש בקרקע ללא מכרז; ובעיקר - מועד הפינוי נקבע בפסק דין חלוט. בהעדר עילה להתערבות שיפוטית, חובתם של המערערים לפנות את המקרקעין עומדת בעינה" (ראו: פסקה 15 לפסק הדין בע"א 2402/16; ההדגשות במקור). בתום הליכי הערעור על פסק הדין בתביעה העיקרית נפנה בית המשפט המחוזי לדון בתביעתה שכנגד של הרשות, שהיא העומדת במוקד הערעור שלפנינו. אסקור אפוא את פסק הדין מושא הערעור שלפנינו. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק, כאמור, בקביעת דמי השימוש שעל המערערים לשלם בגין שימושם במקרקעין החל מחודש יולי 2005 ועד לסוף שנת 2017. במועד מתן פסק הדין עדיין החזיקו המערערים במקרקעין (סעיף 25 לפסק הדין). לשם קביעת דמי השימוש הורה בית המשפט המחוזי על הכנת חוות דעת שמאית, על-ידי שמאי שמונה מטעמו, זאת לאחר שהצדדים הגישו חוות דעת שמאיות מטעמם. חוות דעת השמאי מטעם בית המשפט, מר גיל יזרעאלי, התבססה על השימושים השונים במקרקעין כפי שפורטו ונמדדו במפת מדידה שהוכנה על-ידי המודד מר ברני גטניו מטעם הרשות, אשר העיד ונחקר ביחס לממצאי מדידתו. בית המשפט המחוזי מצא כי עדותו של המודד ומפת המדידה שערך לא נסתרו וכי נעשתה על-ידו עבודת מדידה מדויקת, ולפיכך קבע כי מפת המדידה שערך המודד גטניו, לרבות טבלת השטחים והשימושים שערך, היא שתשמש יסוד לשומה. בהמשך לכך, נקבע כי חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט, מר גיל יזרעאלי, היא חוות דעת מנומקת ומוסברת היטב, המתייחסת למחלוקות שבין הצדדים ומבוססת על טבלת המדידות והשימושים שערך המודד. כן צוין, כי איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה, וכן כי לא היו למערערים השגות על דרך החישוב והשמאות, אלא על הנתונים שעמדו ביסודה שבעניינם לא הובאה עדות סותרת. עוד צוין, כי המערערים לא המציאו שומה נגדית מפורטת, זולת השומה של השמאי אנגלהרט מטעמם, אשר התייחסה לשטח כמקשה אחת כאל שטח חקלאי, מבלי לפרט על אודות השטחים השונים – שימושם וייעודם – ולפיכך אין לקבלה. לאור האמור נקבע כי "יש לקבל את חוות דעתו של השמאי יזרעאלי, ככתבה וכלשונה". מכאן פנה בית המשפט המחוזי לדון בהשגות שונות של הצדדים לעניין גובה דמי השימוש – באשר לחיובם של המערערים בתשלום בגין רווח יזמי נקבע, כי מקום שבו בוצע שימוש חורג או פלישה למקרקעי המדינה יש לשלם את דמי השימוש גם על הרווח היזמי. באשר לשיעור דמי השימוש נקבע, כי יש להעמידו על 6% בשנה משמדובר כאמור בענייננו בפלישה, במקום 5% במקרה רגיל. צוין כי בחוזה ההרשאה האחרון שנחתם בין הצדדים נקבע, כי במקרה של הפרה התשלום יעמוד על 6%. לאור האמור, ולאחר הפחתות שונות, חייב בית המשפט המחוזי את המערערים, בגין שימושם במקרקעין לאורך כ-12 שנים, בתשלום דמי שימוש בסך של 341,896 ₪ כולל מע"מ, וכן בתשלום הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ (ראו: פסקאות 58-54 לפסק הדין). תמצית טענות הצדדים בערעור לטענת המערערים, שאינם מיוצגים, כתב התביעה שכנגד נגוע בחוסר תום לב ובשיהוי משהוגש מבלי שהרשות פנתה אליהם קודם לכן בניסיון לגבות את דמי השימוש. המערערים מוסיפים ומלינים על אופן חישוב דמי השימוש, בדגש על טבלת השטחים והשימושים במקרקעין, שעמדו בבסיס השמאות שנערכה. לטענתם, טבלת השטחים והשימושים שהוגשה מטעם הרשות אינה נתמכת בראיות ועל כן די בכך כדי להביא לדחיית התביעה כולה. בהקשר זה טוענים המערערים, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהראיות שהמערערים הביאו לפניו באשר לסוגי השימושים, שטחי השימוש ותקופות השימוש, אשר יש בהן כדי לשמוט את הבסיס לחישוב דמי השימוש בפסק הדין. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי משהסתמך על מפת המדידה שהוכנה על-ידי המודד, משום שזו נערכה בצורה רשלנית וכן בסתירה לראיות שהוצגו מטעמם. באשר לגובה דמי השימוש נטען, כי מן הראוי היה להפחית בעניינם את הרווח היזמי ולכל היותר לקבוע שיעור של דמי שימוש בסך 5%. כך לדבריהם, הוספת הרווח היזמי והטלת שיעור מוגדל של דמי שימוש בסך 6% הם מעין רכיבים "עונשיים" שלא היה מקום להטילם במקרה דנן, משום שלכתחילה הם לא פלשו למקרקעין אלא השתמשו בהם ברשות. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בתביעתם לסעד כספי, כפי שנתבע בתביעה העיקרית, הוא השבת סך 85,252 ₪ שגבתה הרשות ביתר בגין שימושם במקרקעין על בסיס ההנחה שנעשה במקרקעין שימוש מסחרי בעוד שמדובר בשימוש חקלאי מובהק. לדבריהם, בהסדר דיוני שאושר ביום 18.1.2016 על-ידי בית המשפט המחוזי הוסכם כי תביעה זו תתברר בשלב מאוחר יותר, לאחר שמיעת עדויות השמאים, אלא שסעד זה לא התברר, ומכאן ששגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי התביעה העיקרית שהוגשה מטעמם נדונה והוכרעה. עוד מלינים המערערים נגד חיובם בהוצאות משפט. המשיבות סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענות כי דין הערעור להידחות. לטענתן, עיקר טענותיהם של המערערים מופנות כלפי ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. באשר לטענת המערערים, ולפיה בית המשפט המחוזי לא דן בסעד ההשבה שנתבע על-ידם נטען כי המערערים לא העלו טענתם זו בסיכומיהם ומכאן שהיא נזנחה על-ידם וממילא לא היה מקום לדון בה. לגופו של עניין נטען, כי יש לדחות את הטענה האמורה, משדמי השימוש השנתיים שנקבעו בפסק הדין עמדו על סך 17,425 ₪, הרבה מעבר לדמי השימוש בסך 4,500 ₪ שלטענת המערערים היה על הרשות לגבות מהם. עוד נטען כי עמדת המערערים מתבססת על שומת השמאי מטעמם, אשר נדחתה במלואה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. אשר לטענות המערערים הנוגעות למפת המדידה – נטען, כי המדידה בוצעה על-ידי מודד מוסמך שאף נחקר נגדית על-ידי המערערים בבית המשפט, כאשר מנגד המערערים לא הציגו חוות דעת או ממצא כלשהו המפריך את המדידה האמורה. באשר לשיעור דמי השימוש נטען, כי אין ממש בטענותיהם של המערערים לפיהן אין לראות בהם פולשים, משהם נמנעים מזה שנים ארוכות מלפנות את המקרקעין בניגוד לקביעות שיפוטיות ברורות המורות להם לעשות כן. עוד מפנות המשיבות לחוזה ההרשאה האחרון, שבו נקבע כי שיעור דמי השימוש בגין הפרה יעמוד על 6% וכן להחלטות הרשות שבהן נקבע השיעור האמור, כמו גם לאפשרות לגבות דמי שימוש על הרווח היזמי שנוצר כתוצאה מהשימוש במקרקעין. אשר לחיובם של המערערים בהוצאות משפט, נטען כי מדובר בעניין המסור לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וכי בהתאם להלכה הפסוקה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלו, אלא במקרים חריגים. להשלמת התמונה יצוין כי עם הערעור הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזו נדחתה בהחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז מיום 20.5.2020. ביום 7.6.2022, ולאחר הדיון שהתקיים לפנינו, הגישו המערערים "בקשה להבהרות נוספות מטעם המערערים" במסגרתה ביקשו לחדד את טענותיהם כפי שהובאו לפנינו בדיון שנערך ביום 25.5.2022. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. הערעור נסוב, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 11 (16.11.2010) ורבים אחרים). כלל זה כוחו יפה גם למקרים בהם אימצה הערכאה הדיונית חוות דעת של מומחה, ובפרט עת בחרה לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמה (ראו והשוו: ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פסקה 3 (28.2.2005); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי, פסקה י"ב (9.4.2006); ע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ', פסקה 16 (1.12.2008)). פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוגן בעיקרו בשתי חוות דעת שאומצו על ידו: חוות דעתו של המודד מר גטניו מטעם המשיבה אשר ערך את מפת המדידה בה פורטו השימושים השונים במקרקעין ושטחיהם; וכן חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט, מר גיל יזרעאלי, אשר קבע את שומת דמי השימוש במקרקעין. המערערים אינם משיגים על שומת דמי השימוש כפי שנקבעה בחוות דעת יזרעאלי, ואת עיקר חיצי טענותיהם הם מכוונים כלפי מפת המדידה של המודד גטניו אשר שימשה בסיס לקביעת דמי השימוש. מפת המדידה מפרטת את כל המבנים והשימושים שנעשו במקרקעין וכן את שטחיהם, כפי שנצפו ונמדדו על-ידי המודד בעת ביקורו במקרקעין. המערערים, אשר חלקו על אמיתות מפת המדידה, ביקשו להזמין את המודד לחקירה, ולאחר חקירת המודד נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי המודד "עשה עבודת מדידה מדויקת" ושמפת המדידה שערך לא נסתרה. בממצא זה, כאמור, אין מקום להתערב. המערערים מוסיפים וטוענים שלא הובאה ראיה לכך שהשטחים שנמדדו בשנת 2014 מתארים נאמנה את מצב המקרקעין בשנים שלפני המדידה, והם אף טוענים למשכי שימוש מצומצמים יותר במבנים השונים. טענות אלה אין לקבל. כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, המערערים בחרו שלא להגיש חוות דעת מודד נגדית מטעמם, ואף לא הציגו גרסה סדורה ומפורטת של שטחי השימוש לתקופותיהם, אף שנתבקשו לעשות כן (ראו פרוטוקול הדיון מיום 17.11.2019). בנסיבות אלה, אין עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שבחר לאמץ את מצב הדברים העובדתי כפי שהוא משתקף ממפת המדידה של המודד גטניו והתמונות שהציג. אשר לטענת המערערים ולפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו כולל התייחסות לתביעתם להשבה – גם בטענה זו אין כדי לסייע למערערים. אכן, כטענתם, בהסדר הדיוני שאושר ביום 18.1.2016 הוסכם כי תביעתם לסעד ההשבה תתברר לאחר שיוגשו חוות הדעת השמאיות. אף נכון הדבר שבית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לסעד זה באופן מפורש. ואולם, ממצאיו של בית המשפט המחוזי, מובילים למסקנה כי דין תביעת המערערים להשבה להידחות, כפי שאבהיר להלן. בתביעתם טוענים המערערים כי היה על המשיבה להעמיד את דמי השימוש במקרקעין, ביחס לתקופה שתחילתה ביום 24.10.1994 וסיומה ביום 29.6.2005, על סך 4,500 ₪ לשנה, ולהשיב להם את הסכום ששילמו ביתר בגין תקופה זו. טענתם זו נסמכה על חוות דעתו של השמאי מטעמם, מר גיורא אנגלהרט, אשר אמד את דמי השימוש הראויים בגין המקרקעין בסכום זה. כאן אציין כי המערערים הגישו השגה על שומה זו, אשר נתמכה באותה חוות דעת של השמאי אנגלהרט, וזו נדונה ונדחתה על-ידי השמאי הממשלתי אשר אישר את שומת המשיבה (ראו: נספח 14 לתצהיר גב' זיוה אביטן מטעם המשיבה). בתביעתם להשבה חזרו המערערים, כאמור, על טענותיהם כפי שפורטו בהשגתם. אלא שעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי שומתו של השמאי אנגלהרט נדחתה, תוך שנקבע כי זו "לא פירטה שטחים וייעודים אלא התייחסה לשטח כמקשה אחת, על שטח חקלאי, דבר שאינו יכול להתקבל" (ראו: פסקה 47 לפסק הדין). לפיכך, גם דין טענה זו להידחות. אף לא מצאתי לקבל את טענות המערערים בכל המתייחס לשיעור דמי השימוש שהועמד על 6% מערך הקרקע, ולחיובם ברווח היזמי. טענות המערערים בעניין זה נשענות על הבחנה בין עניינם של "פולשים ומפירי חוק", לבין עניינם שלהם כמי שמלכתחילה לא פלשו למקרקעין והשתמשו בהם ברשות, ובהמשך "שמרו על זכותם החוקית שלא להרוס את מפעל חייהם לפני שהתברר סופית שעליהם לעשות זאת". הבחנה זו אין לה על מה שתסמוך. החל משנת 2005, היא התקופה בגינה חויבו המערערים בדמי שימוש, מחזיקים המערערים במקרקעין ועושים בהם שימוש שלא על-פי זכות שבדין. אם נותר ספק בעניין זה, הרי זה הוסר בפסק הדין שניתן בשנת 2013 שהורה על פינויים מן המקרקעין. חרף פסק דין זה, הוסיפו המערערים להחזיק במקרקעין עוד שנים ארוכות. לפיכך, מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה יש לחייבם כ"פולשים במקרקעין" בדין יסודה (פסקה 51 לפסק הדין). 22. אשר לטענותיהם של המערערים נגד חיובם בהוצאות משפט – הלכה היא, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בפסיקת סכום ההוצאות ושכר הטרחה, משיש בכוחה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלותם של בעלי הדין ויתר הגורמים בהליך (ראו למשל: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) ורבים אחרים). על רקע האמור, ערכאת הערעור תתערב בשאלת פסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים, כאשר נמצא כי נפלה טעות משפטית בקביעה זו, או אם על פניו התגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)). לא התרשמתי כי במקרה דנן נפלו טעות משפטית או פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; מכאן שדין הערעור להידחות גם בעניין זה. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבות בערכאה זו בסך 7,500 ₪. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ‏כ"ז בסיון התשפ"ב (‏26.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20027110_X16.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1