יוסף כהן נ. מדינת ישראל

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2710/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ש' שוחט המערערים: 1. יוסף כהן 2. סולנג כהן 3. ירון כהן 4. סיון כהן 5. אוריה פולט 6. כהן שלמה 7. זמירה שמיע 8. יעל כבירי 9. עובדיה כבירי 10. קרן רחל מור 11. ערן שמיע 12. אליעזר סעידי 13. מאירה סעידי 14. מנשה סעידי 15. מרדכי סעדי עמרני 16. הראל רפאלי נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. רשות הפיתוח 3. רשות מקרקעי ישראל 4. עיריית תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 010625-10-19 שניתן ביום 17.02.2021 על ידי כבוד השופטת מ' בן-ארי תאריך הישיבה: י"ב באדר א התשפ"ב (13.2.2022) בשם המערערים: עו"ד דביר סיני, עו"ד אלימלך קורצוויל בשם המשיבות 3-1: עו"ד יעל מימון בשם המשיבה 4: עו"ד אלירן מגער פסק-דין השופט י' עמית: 1. הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי אשר דחה על הסף את תביעת המערערים כנגד המשיבות 3-1 (להלן: המדינה) ואת עיקר התביעה כנגד המשיבה 4 (להלן: העירייה). 2. התביעה דנן, באה בהמשך לתביעה הידועה במקומותינו כפרשת גבעת עמל, שנסקרה כבר במספר רב של הליכים, ונסקור בתמצית את עיקריה. הורתה של הפרשה בשיכון של מספר משפחות בגבעת עמל בעקבות מלחמת השחרור. בשנת 1949 הכריזה הממשלה כי תושבי המקום לא יפונו אלא לאחר שישוכנו בדירת קבע (להלן: דיור אקוויוולנטי). בשנת 1961 המדינה מכרה את קרקעות השכונה לחברה בשם דיור ב.פ. בע"מ (להלן: חברת דיור), ובהסכם המכר התחייבה האחרונה להעמיד לתושבי השכונה דיור אקוויוולנטי בבניינים שיוקמו על המקרקעין. בשנת 1987 מכרה חברת דיור את הקרקעות ליזמים שהגישו תביעות פינוי נגד התושבים. התביעות נדונו בבית משפט השלום שפסק לזכות התושבים פיצוי כנגד פינויים מהשטח (פסק דינו של כב' השופט מ' קליין בת"א (שלום ת"א) 40716-09-15 דיור ב.פ. בע"מ נ' מזור (14.6.2018)). הפיצוי הוגדל באופן משמעותי בערעור שנדון על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי ת"א) 6097-09-18 דיור פ.ב. בע"מ נ' עזבון המנוחה שרה בן נון ז"ל (23.12.2019) (להלן: עניין דיור) (בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על ידי בית משפט זה – החלטת השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 409/20 יהוד שרפי נ' דיור ב.פ בע"מ (29.11.2020)). בתביעה מושא דיוננו, טענו המערערים כי יש לפסוק לזכותם פיצוי עקב כך שהפינוי והפיצוי התעכבו משך שנים תוך הפרת זכותם לדיור אקוויוולנטי, תוך שהמערערים היו נתונים להשפלה ולהתעמרות משך כל השנים, והכל בידיעת המדינה ובהסכמתה, תוך שהמדינה מתנערת מאחריותה ואינה אוכפת על חברת דיור לקיים התחייבויותיה על פי הסכם מכירת המקרקעין משנת 1961. נטען כי המערערים נאלצו לחיות בשכונה מוזנחת משך עשרות בשנים, ללא תשתיות ביוב, ללא רחובות ומדרכות, ללא תאורה, תוך חשיפה לאסבסט ועוד, מה שפגע באיכות החיים של המערערים ובני משפחותיהם. המערערים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין כל אלה, וזאת בנוסף לפיצוי שנפסק לזכותם בעניין דיור. אציין כי התביעה דנן הוגשה בעוד שפסק דינו של בית משפט השלום בעניין דיור היה תלוי ועומד בערעור בפני בית המשפט המחוזי. 3. נקדים ונאמר כי בשורה התחתונה דין הערעור להידחות, אך מצאנו כי יש מקום להבהיר מדוע פסק הדין בעניין דיור לא חסם לחלוטין את המערערים מלהגיש את תביעתם. זאת, על אף שלמקרא פסק הדין בעניין דיור, נראה כי בית המשפט שם סבר שבקביעת הפיצוי תמה ונשלמה ההתדיינות בין הצדדים: "כולי תקווה (אם כי לא רבה לאור ניסיון העבר) שבכך יבוא סוף פסוק להתדיינות המשפטית בין הצדדים ושהפינויים אכן יבוצעו בכפוף לפיצויים שנפסקו ושהצדדים ישכילו גם להגיע לפשרה באופן דומה עם מי מהמשפחות שעניינם טרם הסתיים מסיבה זו אחרת" (פסקה 144 לפסק דינו של השופט ק' ורדי). וכן: "לא נותר לי אלא להצטרף לתקוותו שבכך יבוא הקץ על ההתדיינות רבת השנים של הצדדים" (פסק דינה של השופטת ע' רביד). 4. ברם, למרות האמור לעיל, עדיין נותר "חריר" שאפשר למערערים להגיש את תביעתם לבית משפט קמא, כפי שאכן נפסק על ידו בפסק דינו. אסביר. בתום שמיעת ההוכחות ב-18 תביעות הפינוי שהתנהלו בבית משפט השלום, הורה בית המשפט העליון לצרף את המדינה ואת העירייה להתדיינות, וכך נעשה (פסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 5408/17 פלונית נ' ב.פ. בע"מ (29.10.2017)). בעקבות החלטה זו קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 3.3.2018 כלהלן: "מהבקשה עולה בבירור כי מטרת התיקון הינה לדרוש פיצוי נוסף על הפיצוי בגין הפינוי והוא פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לנתבעים בגין כל השנים מאז הובטח להם דיור אקוויוולנטי. [...] לו ירצו המבקשים לעמוד על עילתם כלפי הצדדים שצורפו כנתבעים נוספים בתביעה לא יהיה מנוס מלהגיש נגדם תביעה נפרדת ושאלת ההתיישנות תיבחן לגופה של תביעה ובהתאם למועד הגשתה. [...] למבקשים פתוחה הדלת, כאמור לעיל, להגיש תביעה נפרדת לרשויות בגין העוולות שציינו ואין פסק הדין שיינתן בתיק זה יהווה מעשה בית דין לעניין פיצוי בגין נזק שאינו תנאי לפינוי". מההחלטה עולה בבירור כי בית משפט השלום לא הסכים לדון במסגרת תביעות הפינוי בעילת הפיצויים בגין הנזקים שנגרמו למערערים במהלך השנים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, ובית המשפט המחוזי מצא ליתן רשות ערעור אך דחה את הערעור לגופו (פסק דינה של כב' השופטת א' כהן ברע"א (מחוזי ת"א) 13763-03-18 מנובלה (המנוח) נ' דיור ב.פ. בע"מ (17.4.2018)). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הפיצוי הנוסף שביקשו המערערים לתבוע מהמדינה ומהעירייה אינו פיצוי כתנאי לפינוי ולכן אינו מהווה חלק מה"דיור האקוויוולנטי": "המבקשים פירטו כי הוסיפו טענות ישירות כלפי משיבות 4-6 (המדינה והעירייה – י"ע) בקשר לפיצוי בגין הזנחתם והשארתם במקום מוזנח ובלתי ראוי למגורים, הותרתם תחת איום משפטי מתמיד כשעתידם לוט בערפל, הכפשתם והצגתם כפולשים ומשיגי גבול, רדיפה ע"י משיבה 4 באי הענקת שירותים בסיסיים בכל תחומי החיים. איני סבורה כי טענות אלה לפיצוי בגין נזקים שונים נכנסות בגדר טענתם המרכזית של המבקשים בכתבי ההגנה לפיה זכאותם לדיור אקוויוולנטי כפופה לפינויים מהמקרקעין, שבשלה הותר צירופם של משיבות 4-6. הטענות שהמבקשים מבקשים להוסיף הן בגדר טענות עצמאיות הנוגעות להתנהלות המשיבות 4-6. טענות אלה אינן נכנסות בגדר המונח 'דיור אקוויוולנטי' ואינן כפופות לפינוי. [...] מהאמור לעיל, עולה המסקנה כי בענייננו אין לקבלת (כך במקור – י"ע) את פרשנותם המרחיבה של המבקשים למונח דיור אקוויוולנטי ככולל בתוכו גם מתן פיצוי כספי בגין התנהלות ומחדלים של משיבות 4-6" (ההדגשות במקור – י"ע). על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה בעיקר מן הטעם שמדובר ב"גלגול שלישי" (החלטת השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 3166/18 פלונית נ' דיור ב.פ. בע"מ (23.4.2018)). הנה כי כן, נקבע כי התביעה בעניין דיור אינה כוללת טענות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לאורך שנים, וקביעה זו הפכה לחלוטה. מכאן, שאין לראות בפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי בעניין דיור (כפי שאושר בהמשך בבית המשפט העליון) משום סתימת הגולל על התביעה שהגישו המערערים בבית משפט קמא, שעילתה היא נזקים שנגרמו עקב ההזנחה הנטענת לאורך שנים. על רקע הבהרה זו, אבחן את פסק דינו של בית משפט קמא ואת טענות המערערים. 5. התביעה נגד המדינה: בית המשפט סילק את התביעה נגד המדינה על הסף בהעדר יריבות, ומאחר שהתביעה נגדה "נבלעה" בפסק הדין בעניין דיור. במסגרת הערעור דנן, חזרו המערערים וטענו כי מאחר שתביעתם נגד המדינה לא נדונה במסגרת התביעה בעניין דיור, לא היה מקום לסילוקה על הסף. 6. אומר בקצרה כי דין הטענות להידחות. ראשית, ככל שהתביעה נגד המדינה נסבה על הזנחת השכונה לאורך השנים, הרי שהמדינה אינה אחראית להספקת שירותים מוניציפליים, והתביעה בנדון צריכה להיות מופנית כלפי העירייה. שנית, אם תתקבל טענת המערערים, הרי שהמדינה זכאית לשלוח הודעת צד שלישי כנגד חברת דיור (והיזמים שנכנסו בנעליה). ברם, ברי כי הפיצוי שנפסק בעניין דיור נועד להוות את אקורד הסיום בכל התביעות נגד חברת דיור, לרבות בשל השנים שבמהלכן השתהה הפינוי. כפי שנאמר בפסק הדין, בית המשפט התחשב, בין היתר, "בכך שדיור עצמה לפחות 'תרמה' לכך שלא הוקמו השיכונים ו/או לא ניתן עד היום פיצוי הולם לתושבים" (שם, פסקה 101) וכי "בעת קביעת הסכומים הבאנו בחשבון את כל הטענות שהועלו או יכולות היו להיות מועלות כנגד דיור" (שם, פסקה 105, הדגשה הוספה – י"ע). מכאן, שבית המשפט בעניין דיור הביא בחשבון גם את נושא ההשתהות בפינוי ובאי מימוש ההבטחה/ההתחייבות של המדינה על כל הכרוך בכך. לכן, מיצוי הזכות כלפי חברת דיור כמוהו כמיצוי הזכות כנגד המדינה, שלשיטת המערערים "המחתה" או "הפריטה" את חיוביה לחברת דיור. שלישית, ניתן לראות את המדינה ואת חברת דיור כחייבות ביחד ולחוד, ומשניתן פסק דין כנגד חברת דיור וזו פרעה את מלוא החיוב, פקע גם חיובה של המדינה. די בטעמים אלה כדי להצדיק את דחיית התביעה כנגד המדינה על הסף. משכך, אף איני נדרש לטענות ההתיישנות שהעלתה המדינה, טענות בהן אדון להלן בתביעה כנגד העירייה. 7. זאת ועוד. כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, דומה כי גם הנזק הנטען בגין השתהות המדינה "נבלע" בפיצוי שנפסק בעניין דיור. כאמור, המערערים מלינים בתביעתם על כך שהמדינה הפריטה בשנת 1961 את התחייבותה כלפיהם, והעבירה אותם לטיפולה של חברת דיור במסגרת הסכם מכר המקרקעין, אך מבלי לאכוף על חברת דיור למלא התחייבותה כלפיהם על פי ההסכם. בשל כך, נגרם למערערים, לטענתם, נזק הנובע מהשתהות של עשרות שנים עד לפינוי כנגד דיור אקוויוולנטי. ברם, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין דיור, ניתן להתרשם שהנזק הנטען בשל עילה זו, "נבלע" ממילא בפיצוי שנפסק לזכותם במסגרת הפיצוי שניתן כנגד הדיור האקוויוולנטי. אסביר. כפי שעולה מפסק הדין בעניין דיור, בית המשפט הוטרד מהמציאות שנגלתה בפניו, של השתלטות על שטחים נרחבים, ניהול עסקים ועשיית עושר שלא במשפט על חשבון בעלי הקרקע, וכלשונו "ברי כי השטח 'גועש ושוצף' ושבמהלך השנים הארוכות שעברו נכנסו מחזיקים רבים למקרקעין בנו מבנים ואף עשו עסקים" (שם, פסקה 52). בית המשפט המחוזי בעניין דיור חזר והדגיש כי בקביעת שיעור הפיצוי לקח בחשבון באופן גלובלי דמי שימוש ראויים ועשיית עושר ולא במשפט שעשו המערערים ובני משפחותיהם במהלך השנים. אך חלף חישוב פרטני של חוב המערערים בגין דמי שימוש ראויים, איזן בית המשפט בעניין דיור את הזכות לפיצוי אל מול החיוב בדמי שימוש לאורך עשרות בשנים. נביא מקצת הדברים: "מכל מקום, כאמור, לפנים משורת הדין ולמרות אי הנוחות הקיימת מעשיית העושר של המתיישבים הרבים שפלשו למקום כ'דורות הבאים' של הדור המקורי ועשו עושר לכאורה באי תשלום דמי שכירות במשך שנים רבות, דבר שלא היו יכולים לעשות בזמן אמת אם המשפחה המקורית הייתה מקבלת דירת שיכון בהתאם לכוונה המקורית, לא מצאתי מקום לחיובם בדמי שימוש ראויים (אלא ממועד הפינוי כפי שיקבע בית משפט קמא ובפיקוחו). ברם יש לראות בכך היבט ומשקל נוסף בקביעת גובה הפיצוי שפסקתי למשפחות ולקחתי גם עניין זה בחשבון בשקילת סכום הפיצוי" (שם, פסקה 137 לפסק דינו של השופט ק' ורדי). "[...] אני סבור שהתוצאה משקפת מציאות עובדתית ומשפטית ראויה ומביאה לטעמי לאיזון בין האינטרס הציבורי, החשיבות של כיבוד הסכמים ומתן פיצוי הולם למי שהרשויות שלחו בזמן פרעות ומצב לוחמה מטעמים ביטחוניים/ ציבוריים להתיישב בשטח, תוך התחייבות לתת לו שיכון קבע, לבין האינטרס הציבורי בכיבוד החוק ובשימוש הנרחב שנעשה שלא כדין במקרקעי ציבור של דורות ובני דורות רבים מעבר למתיישבים המקוריים (שאם היתה מתממשת הכוונה המקורית וניתנת בזמן אמת למשפחה המקורית דירה אחת בשיכון לא היו יכולים לעשות שימוש כה נרחב) ואף לעיתים תוך עשיית עושר, חיסכון בתשלום שכר דירה ומגורים במשך עשרות שנים בשטח ללא תשלום דמי שימוש ראויים" (שם, פסקה 141). הגם שבית המשפט המחוזי העיד על עצמו כי בקביעת הפיצוי לקח בחשבון את דמי השימוש הראויים לאורך השנים ואיזן בין השיקולים השונים (פסקה 141 לפסק הדין המצוטטת לעיל), דומה כי הלכה למעשה אין לזהות קיזוז של ממש מסכום הפיצויים כנגד דמי השימוש הראויים לאורך השנים. כך עולה מפסק הדין עצמו: "בהתחשב בחוות דעת אלו אני סבור שיש להעמיד את שווי יחידת הדיור האקוויוולנטי על סך של 3 מיליון ₪ באופן שהיא נותנת ביטוי לכ-67 מ"ר לפי שווי של 45,000 מ"ר או לכ-75 מ"ר לפי שווי של 40,000 ₪ למ"ר, כך שמדובר בשווי של דירה בין כ-67 ל-75 מ"ר באזור דומה ואני סבור שזהו פיצוי הולם וראוי בנסיבות העניין ליחידת דיור אקוויוולנטי ושבזמן אמת אם הייתה ממומשת הכוונה לתת דירת שיכון למתיישבים, זה המקסימום שיכלו לקבל וגם אם יהיה מי שיטען שהשווי למ"ר נפסק על הצד הנמוך, מעבר לכך שהוא עולה מחוות דעת השמאים מטעם המשפחות, הרי לקחתי גם בחשבון את אי פסיקת דמי שימוש ראויים בגין השימוש והעושר שהפיקו המשפחות (המורחבות) מהשימוש במקרקעין במשך עשרות שנים. אכן לא מדובר במדע מדויק, אך באיזון הראוי וכן בשימוש שנעשה בשטח שנים רבות על ידי המשפחות הענפות אני סבור שמדובר בפיצוי הולם ביותר המביא לידי ביטוי את הכוונה המקורית שהייתה לתת למשפחה הגרעינית דירת שיכון שמן הסתם אם הייתה מתגשמת כוונה זו בזמן אמת לא היה שוויה גבוה יותר מהפיצוי שנפסק על ידי היום" (שם, פסקאות 97-96). "קבעתי את שווי הזכות לפיצוי של דיור אקוויוולנטי לסך 3 מיליון ₪, התואם לטעמי לשווי של דירת שיכון באזור..." (שם, פסקה 140). "אני סבור שמדובר בפיצוי הולם וראוי המקנה למשפחות אפשרות לרכישת דירה יפה בסכום של 3 מיליון ₪ למשפחה שזהו השווי של הפיצוי שקבעתי ליחידת דיור אקוויוולנטי אחת" (שם, פסקה 142). אם הפיצוי עצמו נקבע על פי שווי יחידת דיור בגודל מסוים, לפי מחיר למ"ר על פי הערכות שמאי, ובאופן שמקנה למשפחות אפשרות לרכישת דירה אקוויוולנטית בסכום של 3 מליון ₪, אזי נראה שהפיצוי נפסק בסופו של יום מבלי להתחשב בדמי השימוש. במילים אחרות, קשה ללמוד מהאמור לעיל כי השווי למ"ר, ששימש בסיס לפיצוי, נקבע תוך התחשבות בדמי השימוש והעושר שהפיקו המשפחות המורחבות ו"הדורות הרבים והמסועפים" (שם, פסקה 77) מהשימוש במקרקעין משך עשרות שנים. על כך שבפועל לא הופחת מהפיצוי דמי שימוש ניתן ללמוד מדברי השופט י' שנלר בפסק דינו: "ודוק, הסכום שנקבע נסמך על חוות דעת שמאית וכך גם יש להביא בחשבון את הקביעה כי אין להפחית דמי שימוש ראויים בגין כל השנים, אלא רק מהמועד כפי שנקבע בפסק דינו של השופט ורדי, ובאופן שבפועל מהפן הכלכלי, המשפחות השונות קיבלו הטבה כלכלית מעבר לסכומים שנקבעו בפסק הדין" (הדגשה הוספה – י"ע). מכאן, שבית המשפט הביא בחישוב הפיצוי את כלל השיקולים, לרבות ההשתהות במתן הדיור האקוויוולנטי משך שנים רבות, ולכן נמנע מלהפחית בפועל את דמי השימוש. 8. התביעה נגד העירייה: בית משפט קמא קבע כי התביעה כנגד העירייה התיישנה – הן בעילה החוזית והן בעילה הנזיקית – ככל שהיא מתייחסת לתקופה העולה על שבע שנים לפני הגשת התביעה. העילה החוזית כנגד העירייה בגין ההשתהות בפינוי ובפיצוי, נדחתה מהטעם האמור לעיל לגבי המדינה, קרי, מאחר שהנזק בגין ההשתהות "נבלע" בפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בעניין דיור. במסגרת הערעור נטען, כי באשר לעילה החוזית, פסק הדין בעניין דיור לא יצר מעשה בית דין כנגד העירייה, והנזק בגין ההזנחה רבת השנים לא נבלע בפיצוי. אשר לתקופת ההתיישנות, נטען כי עד לפסק דינו של בית משפט השלום בעניין דיור, לא היה בידי המערערים "כוח תביעה". בהקשר זה הפנו המערערים לפסק הדין בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010) (להלן: עניין פסגת אשדוד). 9. איני רואה מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, ואנמק בקצרה. אשר לעילה החוזית שעניינה בעיקר ההשתהות של העירייה בפינוי ובפיצוי, הרי שמקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי נזק זה נבלע בפיצוי שנפסק בעניין דיור. משכך, אף איני נדרש לשאלה אם עומדת למערערים מלכתחילה עילה חוזית כנגד העירייה שלא הייתה צד להסכם משנת 1961. 10. ומכאן לנושא ההתיישנות. המערערים טענו כי כל עוד לא קיבלו גושפנקא למעמדם בגבעת עמל, ומשנטען כלפיהם בתביעות הפינוי כי הם בגדר פולשים, לא היה בידיהם כוח תביעה. ברם, לא הייתה כל מניעה כי המערערים יגישו את תביעתם נגד העירייה בעילה של הזנחת השכונה החל משנות השישים ואילך. ככל שהעירייה הייתה מתגוננת בטענה שהמערערים הם בגדר פולשים, הרי שנושא זה היה מתברר במהלך התביעה. זאת, להבדיל מהמקרה שנדון בעניין פסגת אשדוד, שם הדיון וההכרעה בתביעת ההשבה, היה מותנה בתוצאה שתתקבל בתביעה אחרת (לגבי היקף זכויות צד ג' בשטחים שנמכרו למערערת), כך שההכרעה בתביעה האחרת הייתה צריכה להקדים את הדיון בתביעת ההשבה. אף נקבע כי אם תביעת ההשבה הייתה מוגשת תוך כדי ההתדיינות בתביעה הראשונה, יש להניח כי בית המשפט היה מתלה אותה עד לשלב ההכרעה בתביעה הראשונה. לא זה המקרה שלפנינו, שבו לא הייתה מניעה כי המערערים יוכיחו את זכותם הנטענת במקרקעין החל משנות השישים. לשיטתם של המערערים עצמם, זכותם לדיור חלופי ומעמדם במקרקעין נקבעו כבר בהכרזה בשנת 1949 ובהסכם משנת 1961. לכן, צדק בית המשפט קמא בכך שראה את העילה של הזנחת השכונה כעוולה נמשכת (ראו ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (6.1.2010)), ובהתאם לכך הגביל את התביעה לתקופה של עד שבע שנים שלפני הגשת התביעה. אף איני רואה ממש בטענת המערערים שכביכול יש לראות את תביעתם דנן כתביעה שכנגד כנגד תביעות הפינוי, כמשמעותה בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לשיטתם של המערערים, מבחינה מהותית ניתן לראות את תביעתם כתביעה שכנגד, אך מבחינה דיונית, הם נאלצו להגישה בשל ההחלטה הדיונית של בית משפט השלום מיום 3.3.2018 שהפכה חלוטה כמתואר לעיל. ברם, טענה זו ממשיכה את קו המחשבה המוטעה, כאילו המערערים נאלצו להמתין לתביעות פינוי כנגדם, שרק במסגרתן תתברר זכותם במקרקעין. 11. סוף דבר, שפסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו. המערערים ישאו בהוצאות המדינה והעירייה בסך 5,000 ₪ כל אחת (סה"כ – 10,000 ₪). ניתן היום, ‏י"ד באדר א התשפ"ב (‏15.2.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21027100_E08.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1