טולדנו נועם נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 271/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי המערער: טולדנו נועם נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.11.00, בע"פ 959/00 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים: א' רזי וש' שטמר תאריך הישיבה: י"ד בשבט תשס"א (7.2.01) בשם המערער: עו"ד פארס בריק עו"ד עמי קובר בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' שרה מלין פסק-דין השופט א' א' לוי: . העובדות 1. בחודש יוני 1999 נגזרו למערער בגין עבירת סמים שביצע, 6 חודשי מאסר על תנאי. המשיבה ערערה על קולת העונש בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2002/99), אשר בתאריך 25.11.99 קיבל את הערעור וקבע: "לאור האמור, אנו סבורים כי ראוי להטיל על המשיב מאסר לתקופה של 18 חודשים, מזה 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור כל עבירת סמים". בית המשפט המחוזי הפנה את המערער לממונה על עבודות שרות, על מנת שזה יביע את דעתו ביחס להתאמתו של המערער לשאת בעונש המאסר בדרך זו. אך בטרם גובשו המלצותיו של הממונה, ביצע המערער, בתאריך 13.12.99, עבירה נוספת של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בתאריך 20.1.2000 התחדש הדיון בע"פ 2002/99 הנ"ל, ועל שולחנו של בית המשפט המחוזי בחיפה הונחה בקשתו של הממונה על עבודות השרות למתן ארכה לגיבוש המלצותיו; אך בית המשפט לא נעתר לבקשה זו, והורה כי על המערער לשאת בעונש המאסר במתקן כליאה (ולא בעבודת שרות). 2. בגין עבירת הסמים הנוספת, הועמד המערער לדין בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 11405/99). המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות, ובית המשפט גזר לו שנת מאסר ושנה של מאסר על תנאי. כמו כן הורה בית המשפט על הפעלתו של המאסר על תנאי שגזר בית המשפט המחוזי בע"פ 2002/99 הנ"ל, תוך שהוא דוחה את טענתו של בא-כוח המערער כי עונש זה אינו בר-הפעלה, הואיל והמערער ביצע את העבירה הנוספת לפני שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט. בית משפט השלום הורה כי המערער ישא במחציתו של עונש המאסר על תנאי שהופעל במצטבר, ומחציתו בחופף. 3. המחלוקת בשאלת הפעלתו של המאסר על תנאי שבה ונתגלעה במהלך הדיון בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 950/00) על גזר הדין בת"פ 11405/99, ושופטי המותב נחלקו בדעותיהם. סגן הנשיא ח' פיזם והשופט א' רזי, אימצו את השקפתו של בית משפט השלום, היינו, שתוקפו של המאסר על-תנאי הוא מהיום בו ניתן גזר הדין, ולא במועד הנדחה בו אמור היה בית המשפט לדון בהמלצותיו של הממונה על עבודות השרות ולהחליט בהן. מנגד סברה השופטת ש' שטמר, כי ראוי "שהליכי המשפט יהיו ברורים ופשוטים להפעלה, שהם לא יסבכו את הציבור במורכבותם, וכן האינטרס של הנאשם שעם הטלת העונש תעמוד לו גם זכות הערעור (אם זכות זו ניתנה לו בדין). לדעתי יש לראות את גזר הדין לעניין תחילת תוקפו, כמקשה אחת, הן לעניין התחלת מניין הימים והגשת ערעור והן לעניין התחלת תוקפו של המאסר המותנה... עדיפה בעיני האפשרות שלפיה תחילת תוקפו של המאסר המותנה, כמו גם תחילת תוקפו של המאסר בפועל, ותחילת תוקפם של כל יתר חלקי גזר הדין, תהיינה לאחר שבית המשפט ייתן גזר דין סופי ושלם על כל חלקיו" (עמ' 7 של פסק-הדין). 4. לאחר שניתנה רשות לערער, טען בפנינו בא-כוחו של המערער, כי נכון לקבוע שתוקפם של רכיביו השונים של גזר הדין יתחילו ביום בו הופך פסק הדין לסופי, ואשר בו מתחיל גם מניינה של תקופת הערעור. והואיל וכבר נפסק כי מקום שנגזר לנאשם מאסר, ונבחנת האפשרות להתיר לו לשאת בעונש בדרך של עבודת שרות, תתחיל תקופת הערעור ביום בו מוכרעת השאלה בדבר הדרך בה ישא הנאשם בעונש המאסר, מן הראוי כי גם "תקופת התנאי" תתחיל באותו יום. המשיבה אינה שותפה לדעה זו, אדרבא, היא מבקשת שתצא מבית משפט זה הלכה ברוח פסיקתם של בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לאמור, שמניינה של "תקופת התנאי" מתחיל ביום גזר הדין. 5. סעיף 52(ג) של חוק העונשין, התשל"ז1977- קובע את מועד תחילתה של תקופת התנאי: "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר - ביום שחרורו מן המאסר..., והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת". וכאן ראוי להפנות לכך, שבית המשפט המחוזי אשר קבע את תקופת התנאי בע"פ 2002/99, לא זו בלבד שלא הורה אחרת בשאלת מועד תחילתה של "תקופת התנאי", אלא הלך בעקבות הוראתו של סעיף 52(ג) כלשונה, עד שנדמה כי אמירתו של בית המשפט בעניין זה ("מהיום"), הייתה מיותרת. הוראת החיקוק האחרת החשובה לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 51ב' של חוק העונשין: "(א) בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות; קבע בית המשפט כי חלק מעונש המאסר יהיה בעבודת שירות, יקבע את סדר נשיאת העונש. (ב)בית המשפט לא יחליט כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שהנידון הביע את הסכמתו לשאת בעונש המאסר בעבודת שירות ולאחר שהממונה הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה. בית המשפט רשאי לבקש מהממונה חוות דעת כאמור לפני שגזר את דינו של הנאשם למאסר או לאחר מכן". תכליתו של סעיף 51ב' הייתה, בין היתר, להמיר עונש מאסר לתקופה קצרה "בדרך ענישה שאינה לוקה במגרעותיו ההרסניות של המאסר" (כלשון דברי ההסבר להצעת החוק 1766, התשמ"ו - 1986, עמ' 76). הסעיף פותח במלים "בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל", ובכך הוא כיוון למקרה בו הגיע בית המשפט בערכאה הראשונה לשלב האחרון בהליך הפלילי, בו נחתמת מלאכת פסק הדין. מכוח הכלל בדבר סופיות הדיון, אין הערכאה הראשונה רשאית עוד לשנות מגזר דינה, אלא בכפוף לקיומה של הוראת חוק המתירה זאת. כזו היא הוראתו של סעיף 81 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, אשר נועד לאפשר לבית המשפט לתקן טעות בפסק-דין, ואין מדובר בתיקון מהותי, אלא ב"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" (כלשון הסעיף). (ראה לעניין זה גם את דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 1100/91, מדינת ישראל נגד ג'עפרי, פד"י מז(1), 418, 430; וכן המרצה 464/65, 465/65, עוזר נגד היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יט(4), 31, 38). הוראה מאותו סוג כלולה בסעיף 51ב(א) של חוק העונשין, כאשר לבית המשפט נמסרה הסמכות להורות באותם מקרים בהם עוסק הסעיף, כי בעונש המאסר בפועל שנכלל בגזר הדין, ישא הנאשם בדרך של עבודת שירות. עינינו הרואות שסעיף 51ב' אינו עוסק בכל רכיביו של העונש, אלא במאסר בפועל בלבד, וגם ביחס אליו אין הסעיף עוסק בשינוי של רכיב המאסר, אלא רק בבחינתה של דרך אחרת בה ישא הנאשם בעונש זה. עם זאת, מנקודת מבטם של הנאשם ושל המאשימה, ההחלטה בדבר המרתו של מאסר בפועל בעבודת שירות, היא בבחינת שינוי מהותי, הואיל ואין דינו של מאסר במתקן כליאה כדין עבודת שרות המתבצעת מחוץ לבית הסוהר. על כן, גם החלטתו של בית המשפט בעניין זה נתונה לערעור, והדבר נעשה במסגרת הערעור על גזר הדין. ההיגיון מחייב, וכך קבעה הפסיקה (ע"פ 537/89, מדינת ישראל נגד יעקב אברהמין, פד"י מג(4), 772), שערעור על גזר הדין יוגש רק לאחר שסיים בית המשפט את מלאכתו בהחלטה משלימה לפי סעיף 51ב הנ"ל, וזאת על מנת למנוע את הצורך לערער פעמיים, פעם על גזר הדין ופעם נוספת על ההחלטה בנושא עבודת השרות. אך על פי השקפתי, אין לעניין זה דבר וחצי דבר עם תחילת תוקפו של מאסר על תנאי שהושת על נאשם במסגרת אותו גזר דין. רכיב זה של העונש, כמו גם אורכה של תקופת המאסר בפועל, לא עוברים שינוי כלשהו בעקבות בדיקת התאמתו של נאשם לעבודת שירות, ומבחינת הכלל בדבר סופיות הדיון, נושא זה הוכרע ביום בו נחתם גזר הדין, והוא עשוי להשתנות רק מכוח פסק-דינה של ערכאת ערעור. על רקע זה נשאלת השאלה, מה ההיגיון לדחות את תחילת תוקפו של המאסר על תנאי, כאשר מטרתו של זה להרתיע את הנאשם לעתיד לבוא, לאחר שנמצא כי הוא חטא בפלילים ועקב כך גם הורשע. והרי דחייה זו משמעה הוא להעניק לנאשם פרס שאינו ראוי לו, לאמור, בתקופה שבין מתן גזר הדין ועד להכרעה בסוגיית עבודת השירות, הוא יהיה פטור מאימתו של המאסר על תנאי; ונדמה שתוצאה זו היא בלתי סבירה, מחטיאה את מטרת החיקוק, ואף עלולה לגרום לנאשם לחזור לסורו בתקופת הביניים. אכן, גם מאסר על תנאי, כמו רכיביו האחרים של גזר הדין, נתון לערעור, אך כניסתו לתוקף מיידי, אינה כרוכה בנזק כלשהו לנאשם, ובוודאי לא בלתי הפיך, שהרי כל שנדרש ממנו הוא לנהוג כאזרח מהוגן, דרישה שרוב הבריות ממלאים אחריה גם מבלי שיעמוד נגדם עונש מרתיע. 6. לנוכח כל האמור דעתי היא, שלא נפלה שגגה בהחלטתו של בית משפט השלום להפעיל את המאסר על תנאי, הואיל והעבירה הנוספת אותה ביצע המערער הייתה ב"תקופת התנאי", וזו החלה ביום מתן פסק הדין בע"פ 2002/99 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. אני מציע, איפוא, לדחות את הערעור. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ז' באייר תשס"א (30.4.01). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01002710.O01 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444