יונית קרני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2706/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2706/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: יונית חממה קרני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.10.12 ומיום 3.3.13 בת"פ 23987-07-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: כ"ה באב התשע"ג (1.8.2013) בשם המערערת: עו"ד שי גלעד בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.10.12 בת"פ 23987-07-10 (כבוד השופטת ו' מרוז), על פיה הורשעה יונית קרני (להלן: המערערת), בעבירת סיוע להפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמו כן מופנה הערעור כלפי גזר הדין בעניינה של המערערת מיום 3.3.2013. הרקע 1. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום 5.7.2010 בסמוך לחצות הלילה הגיעה המערערת לפארק "אזורים" ברחובות יחד עם הנאשם הנוסף בכתב האישום, שגיא בן בנימין גמליאל (להלן: גמליאל). המערערת וגמליאל, שנשא עמו בקבוק וודקה, פגשו שם אנשים נוספים שאף להם היו משקאות אלכוהוליים. בעודם שוהים במקום שתו המערערת וגמליאל לשוכרה יחד עם האחרים ובהם אחד בשם יחיא צברי (להלן: צברי). כעבור זמן מה, בשעה חמש לפנות בוקר או בסמוך לשעה זו, עזבו המערערת, גמליאל וצברי את המקום ברכבו של גמליאל אשר נהג, כשהמערערת ישבה לצידו וצברי ישב במושב האחורי. בשלב מסוים הסיט גמליאל את רכבו אל צד הדרך, הוריד את צברי מן הרכב, שב לנתיב הנסיעה והחל לנהוג במהירות של כ-70 קמ"ש עד לצומת הרחובות הרצל ומשה מזרחי ברחובות. 2. עוד צוין בכתב האישום המתוקן כי השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, מזג האוויר היה נאה והראות טובה. כבכל בוקר בעת ההיא ירד מר שמואל רוטשטיין ז"ל (להלן: המנוח), שגובהו 1.77 מטר ומשקלו 102 קילוגרמים, מרכב הסעות אל המדרכה והחל לחצות את הכביש שלא במעבר חצייה. גמליאל הבחין במנוח באיחור, לא בלם, סטה עם הרכב אל הנתיב השמאלי ופגע במנוח בחוזקה. המנוח הוטח אל עבר מכסה המנוע של הרכב, ממנו לשמשה הקדמית ואל חלקו האחורי של הרכב. כתוצאה מכך ספג המנוח פגיעות קשות בעטיין נפטר במקום. רכבו של גמליאל ניזוק באופן שמכסה המנוע ופגוש הרכב נמעכו ושמשת הרכב הקדמית נופצה. גמליאל, שדימם בידו נוכח האירוע, לא עצר את הרכב. הוא והמערערת המשיכו בנסיעתם לכיוון ביתו של גמליאל הממוקם במרחק נסיעה קצר, תוך שהם מותירים את המנוח להתבוסס בדמו. בהגיעם אל ביתו, נכנסו המערערת וגמליאל לחדרו שם נשכבה המערערת במיטתו וזה מצדו התקלח ונכנס אף הוא למיטה. 3. בעקבות האירועים המתוארים הוגש נגד המערערת וגמליאל כתב אישום משותף. במסגרת הסדר טיעון שנערך עמו הורשע גמליאל על יסוד הודאתו בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בשכרות. דינו נגזר לשבע שנות מאסר בפועל ול- 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה שיש בה המתת אדם, הפקרה אחרי פגיעה או נהיגה בשכרות. רישיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של 15 שנים וכן הוא חויב לפצות את משפחת המנוח בסכום של 25,000 ש"ח. ערעור שהגיש לבית משפט זה על גזר הדין נדחה (ראו פסק דיננו בע"פ 1988/12 גמליאל נ' מדינת ישראל (15.8.2013)). לאחר שגזר בית המשפט המחוזי את דינו של גמליאל, הופרדו ההליכים בין הנאשמים, ובעקבות ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני) תוקן כתב האישום שהוגש נגד המערערת באופן שיוחסה לה עבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה, על פי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין. כמו כן שונו חלק מעובדות כתב האישום המקורי ובסעיף 16 לכתב האישום המתוקן נטען כי במעשיה סייעה המערערת לגמליאל בכך "שעל אף שהיו מעורבים בתאונה, והיה עליה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם לא עצרו במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה". בית המשפט המחוזי 4. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים בשתי סוגיות עיקריות: האחת, האם הייתה המערערת מודעת לאירוע התאונה ולכל הפחות האם עצמה את עיניה כלפי המתרחש? השנייה, האם התגבש במערערת היסוד הנפשי לעבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. על פי עמדתה של המשיבה בבית המשפט המחוזי, הוכח כי המערערת הייתה מודעת לעצם קרות התאונה ולאפשרות שאדם נפגע בעקבותיה. לכל הפחות נטען שהוכח שהמערערת עצמה את עיניה כאשר נמנעה מלבדוק האם אירע נזק לאדם בשל התאונה. דברים אלה, כך נטען, מבססים את אחריותה לעבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. לעומת זאת טענה המערערת שיסודות עבירת הסיוע לא הוכחו ברמה הנדרשת, שכן אין ראיה לכך שבהתנהגותה או במחדלה היא יצרה את התנאים לגיבוש עבירת ההפקרה ולחלופין לא הוכח קיומם של מעשי עזר להוצאתה אל הפועל. בדומה טענה המערערת כי לא הוכח שהייתה מודעת למעשיו או מחדליו של המבצע העיקרי. על פי גרסתה של המערערת, בעת התאונה היא הייתה עייפה ותשושה על רקע מצבה האישי בשילוב המשקאות שצרכה ובשל כל אלה לא הייתה מודעת להתרחשויות. בנוסף טענה המערערת לסייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין כמגן עליה בנסיבות מפני הטלת אחריות פלילית. 5. בית המשפט הרשיע, כאמור, את המערערת בעבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה. בית המשפט שלל תחילה את תחולתו של סייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין. בית המשפט ציין, כי על פי בדיקה שנערכה כשלוש שעות לאחר האירוע אחוז האלכוהול שנמצא בדמה של המערערת עמד על כפי שניים מסף השכרות החוקי ועל פי חוות דעת מומחים שהוגשו, בעת התאונה אחוז האלכוהול בדמה היה גבוה כפי שלוש לערך מן הסף החוקי. למרות זאת דחה בית המשפט את טענת המערערת כי הייתה נתונה במצב של שכרות כהגדרתו בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, בנימוק כי היא אין ראיה לכך שהייתה שרויה במצב זה בשעת התאונה, וכן נקבע כי היא נכנסה מרצון למצב שכרות. נקבע כי הואיל והיסוד הנפשי להוכחת עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה הוא אדישות, המערערת מוחזקת כמי שהייתה מודעת להתרחשות התאונה, לתוצאותיה ולהשלכותיה, ולמצער, עצמה את עיניה כלפי המתרחש. 6. בית המשפט הוסיף וקבע כי התגבשה במערערת המודעות להתרחשות התאונה ותוצאותיה, כנובע מן הדרישה להוכיח את היסוד הנפשי לביצוע עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה. העובדות החשובות לקביעת מודעות המערערת, כך נקבע, הן כדלקמן: ראשית, בין המערערת לגמליאל שררו יחסי קרבה. בית המשפט ציין כי המערערת וגמליאל היו מיודדים, ובליל האירוע, טרם שארעה התאונה, הציע גמליאל למערערת להיות חברתו אך היא סירבה בטענה שהיא לא בשלה לקשר מחייב. שנית, עצמת ההתנגשות הגבוהה. על פי הראיות שהוצגו נקבע כי הרכב פגע במנוח במהלך נסיעה, שגרמה לפגיעה עזה בו בהתחשב גם במימדי גופו של המנוח ובאופן ההתנגשות בו. כתוצאה מהתאונה התנפצה שמשת הרכב הקדמית; רסיסיה עפו לעבר מושבי הרכב; הרכב ניזוק במידה רבה ונמצאו בו כתמי דם. בית המשפט קבע כי חזקה על נוסע סביר ברכב שהיה מתעורר למראה התאונה וחושיו היו מתחדדים גם אם היה עייף, מנומנם ואף במהלך שינה עמוקה. לא זו אף זו, אירועים אלה, כך נקבע, ודאי מזעזעים אדם סביר ומעוררים בו החשד שמא נפגע אדם הזקוק לעזרה. בית המשפט הוסיף כי על פי חלקים מעדותה ועל פי עדות גמליאל, אכן נהגה המערערת כאדם סביר כאשר התעוררה מבוהלת ובוכה וביקשה לברר עם גמליאל מה אירע. נקבע אפוא כי גרסתה של המערערת לפיה היא התעוררה ומייד שבה לישון הופרכה. שלישית, המרחק הקצר בין זירת האירוע לביתו של גמליאל. בית המשפט קבע שהוכח שביתו של גמליאל מצוי במרחק קילומטר בקו אווירי ממקום התאונה. היינו, כדקת נסיעה ממקום הפגיעה, ועל כן קיים קושי בטענת המערערת שבתוך פרק זמן זה היא התעוררה, נבהלה, התרשמה ממצבו של גמליאל ושבה לישון. רביעית, מצבו של גמליאל לאחר התאונה. בית המשפט ציין כי בסמוך לאחר התאונה הפך גמליאל היסטרי, פרץ בבכי ואיבד את עשתונותיו. גמליאל אישר בעצמו כי מייד בסמוך לאחר התאונה הוא היה מודע לחומרתה ולתוצאותיה של התאונה וכי הוא בישר למערערת שדרס אדם. יש לציין, כי בית המשפט הכשיר את אמרותיו של גמליאל כראיה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"ה-1971 הגם שבעדותו בבית המשפט חזר בו מדבריו. בית המשפט קבע כי טענת המערערת כי ברכב שררה "אווירה מונוטונית" שהופרה לרגע בודד, לאחריה המשיך גמליאל בנסיעתו "כאילו לא ארע דבר", מופרכת. זאת, כעולה מעדותו של גמליאל לפיה השניים היו מבוהלים ומבועתים, כי הוא בכה ואחריו גם המערערת, וכעולה משיחת הטלפון שביצע גמליאל למעבידו בה הודיע כי ייעדר מן העבודה בשל תאונת דרכים שעבר. הוכח כי כיוון שהמערערת שמעה את תוכן שיחת הטלפון, ניכר כי חושיה היו מחודדים, בייחוד כששמעה מפיו שדרס אדם, וזאת אף על פי שחזרה בה מעדותה לאחר מכן וטענה כי לא שמעה עם מי שוחח גמליאל בטלפון. 7. לאחר דברים אלה, עמד בית המשפט המחוזי על נסיבותיה האישיות של המערערת: בית המשפט ציין כי המערערת היא צעירה נורמטיבית, בת למשפחה המקיימת אורח חיים מסורתי שחוותה בשעתו משבר אישי. עם זאת הוסיף כי המערערת בחרה לשקר בעדותה במשטרה ולומר כי לא שתתה לשוכרה בשל החשש שמא ייוודע הדבר להוריה, וקבע כי "עניין לנו בנאשמת אשר האמת אינה נר לרגליה". בית המשפט קבע עוד כי גרסת המערערת מגמתית, בלתי מהימנה ולוקה בסתירות. נקבע כי המערערת הבינה היטב כי התרחשה תאונה בה נפגע אדם ובהקשר זה נדחתה טענתה לפיה היא סברה שרכבם נתקל בעמוד, אף שדי היה בטענה זו כדי לבסס מודעות לעצם התרחשות התאונה. 8. בית המשפט הוסיף כי לבטח חוותה המערערת זעזוע קשה ועמוק לנוכח אירועי התאונה ולכן דחה את התבטאות המערערת ש"מה לעשות, קורה שנרדמים וזהו". נקבע כי הוכח מעל לכל ספק סביר שההתנגשות העזה הקימה את המערערת ממצב שינה לעירנות מוחלטת וכי הייתה מודעת היטב לנעשה סביבה. 9. עוד נקבע כי הואיל ועבירת ההפקרה אחרי פגיעה היא עבירה נמשכת, שהתחילה מייד לאחר התאונה וסיומה עם הגעת השוטרים לביתו של גמליאל, בטווח זמן זה יכולה הייתה המערערת להעמיד את גמליאל על חומרת ההפקרה, להפציר בו לשוב לזירת התאונה וכן להזעיק משטרה. ואולם: "תחת זאת, ביכרה הנאשמת לשתוק, לשכב חבוקה עם גמליאל, להרעיף עליו חום ולעודד אותו. שתיקתה הייתה 'שתיקה רועמת', שבוודאי יש לראות בה תמיכה ועידוד לביצוע מעשה ההפקרה. כך אף החום שהרעיפה עליו, כאשר שכבה חבוקה עמו במיטה. אין ספק שהנאשמת לימדה על עצמה, כי בהתנהגותה, במחדלה, סייעה לגמליאל במעשה ההפקרה שביצע" (ראו סעיף 69 להכרעת הדין). 10. הנה כי כן, קבע בית המשפט במפורש כי המערערת הייתה מודעת לקרות התאונה, ידעה כי במהלכה נפגע אדם ובשתיקתה, עודדה את גמליאל להותיר את המנוח להתבוסס בדמו. למעלה מן הצורך נקבע כי המערערת עצמה את עיניה כלפי המתרחש. בית המשפט קבע כי עלה במערערת החשד ביחס להתנהגותו של גמליאל ולאפשרות שהתקיימו נסיבות המקימות חשש לפגיעה באדם, אלא שהיא נמנעה מלבררן ולנקוט פעולות לבדיקת נסיבות התאונה והאם נפגע אדם הזקוק לעזרה. נוכח כל האמור לעיל מצא בית המשפט המחוזי, כאמור, את המערערת אשמה בביצוע עבירה של סיוע להפקרה אחרי פגיעה. 11. ביום 3.3.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינה של המערערת. בית המשפט קבע כי מתחם העונש המוטל על עבירת הסיוע להפקרה אחרי פגיעה נע בין מאסר על דרך של עבודות שירות ובין מאסר שנה בפועל. אשר לנסיבותיה של המערערת צוין כי ממועד התאונה ועד ליום גזר הדין השתלבה בהליך טיפולי, הטמיעה את האחריות המוטלת עליה והביעה חרטה על מעשיה. בית המשפט קיבל את עמדת שירות המבחן לפיה יש להטיל על המערערת עונש שיציב בפניה גבולות ברורים ויתווה את דרכה כאזרחית שומרת חוק. בהינתן האמור לעיל, הטיל בית המשפט המחוזי על המערערת את העונשים הבאים: שלושה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות על פי חוות דעת הממונה על עבודות שירות; מאסר על תנאי של שלושה חודשים לתקופה של שנתיים והתנאי הוא שהמערערת לא תעבור עבירת הפקרה אחרי פגיעה או סיוע לעבירה כזו; פיצוי למשפחת המנוח בסך של 2,000 ש"ח; ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של שנה. 12. על הכרעת הדין וכן על חומרת העונש הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 13. המערערת טוענת שלא הייתה מודעת לפגיעה באדם, עד אשר נתנה דגימת דם בבית החולים, ולו הייתה יודעת על הפגיעה קודם לכן ודאי הייתה גורמת לגמליאל לעצור את רכבו ומושיטה עזרה. המערערת מציינת כי בליל האירוע שתתה כמויות רבות של אלכוהול ועישנה נרגילה עד לשעות הבוקר המוקדמות, מבלי שהיא רגילה לכך. בנוסף, חוותה המערערת משבר עם הוריה, בהסתירה מהם שהיא עזבה את המדרשה לבנות בה למדה. המערערת טוענת כי היא חששה שמא הדברים ייוודעו להוריה. 14. לדברי המערערת, בליל האירוע היא הייתה "שפוכה", כלומר, כלל לא מודעת לנעשה בסביבתה. אמנם שלוותה הופרה ברגע אחד כאשר ארעה התאונה, אך הדברים שבו לקדמותם כאשר גמליאל המשיך בנהיגתו כאילו דבר לא ארע. על פי גרסתה, טרם שארעה התאונה היא ישנה, התעוררה בזמן התאונה, החלה לראות מטושטש, סברה כי מדובר בחלום ושבה לנמנם. 15. עוד טוענת המערערת כי התביעה לא הוכיחה שהיא סייעה לגמליאל לבצע את העבירה, כנדרש על פי יסודות סעיף 31 לחוק העונשין. המערערת טוענת בהסתמך על פרשת ימיני, כי אין להסיק מעצם שתיקתה ומכך ששכבה במיטה לצד גמליאל, כי היא בחרה לסייע לו. המערערת טוענת שלא ביצעה כל מעשה עזר שאיפשר או הקל לבצע את העבירה העיקרית, וכי אין להאשימה בסיוע מעצם שתיקתה מאחר שפעלה באפס מעשה. כמו כן טוענת המערערת כי מערכת היחסים בינה ובין גמליאל טרם התאונה אינה עולה כדי קשר מיוחד הנדרש להרשעה בעבירה כגון זאת. 16. המערערת טוענת עוד כי הרשעתה עשויה להשליך על נוסחו החדש של סעיף 64א1 לפקודת התעבורה שכותרתו "חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה" שהוכנס לפקודת התעבורה בשנת 2011, אף על פי שסעיף זה לא חל על נסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שפסק הדין בעניינה ישפיע על פרשנות הסעיף. 17. אשר למצב השכרות טוענת המערערת כי על פי חוות דעת המומחה מטעמה בצירוף עדות מומחה מטעם המשיבה, ניכר כי ריכוז האלכוהול בדמה היה גבוה מכפי המותר באופן שנמנע ממנה לפעול ברציונאליות. 18. אשר לגזר הדין טוענת המערערת כי היה על בית המשפט להימנע מלהרשיע אותה ולהסתפק בצו שירות מבחן בלא הרשעה, בהתחשב בנסיבותיה האישיות. המערערת מציינת כי כיום היא מתגוררת בדירה אותה היא שוכרת ומכלכלת את עצמה, כי מאז קרות התאונה היא התבגרה ומתאמצת לשנות את אורחות חייה. המערערת מוסיפה שאף אם הרשעתה תיוותר על כנה, עונש פסילת רישיון הנהיגה שהוטל אליה אינו הולם את אופי העבירה שבה הורשעה, מכיוון שהיא כלל לא נהגה ברכב. עוד טוענת המערערת, כי בנסיבות העניין ריצוי מאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות הוא עונש כבד מדיי. להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטתו מיום 20.5.2013 עיכב בית משפט זה (השופט א' שהם) את ביצוע עונש המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטל על המערערת עד להכרעה בערעור. ביצוע יתר רכיבי העונש שנגזרו על המערערת לא עוכב. טענות המשיבה 19. בדיון שנערך לפנינו טענה המשיבה כי הערעור נסב על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות, בהם נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב. אשר לסוגיית השכרות נטען כי המערערת לא הוכיחה שהייתה שרויה במצב של שכרות, ואפילו כך היה, אין הדבר מסייע לה הואיל והיא נכנסה למצב השכרות מרצונה. עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי המערערת הייתה מודעת לנעשה בהתבסס על כך שבכתה; כי גמליאל בישר לה כי הוא דרס אדם וכי נבהלה מההתרחשויות והתעוררה. כמו כן המערערת שמעה את שיחת הטלפון שקיים גמליאל עם מעבידו. המשיבה טענה בנוסף כי כשעתיים לאחר התאונה הייתה המערערת ערנית לחלוטין. המשיבה הוסיפה כי אין להימנע מהרשעת המערערת מכיוון שהיא לא הוכיחה מדוע יש לחרוג בעניין ולהימנע מהרשעתה. כמו כן הוסיפה המשיבה כי העונש שנגזר עליה ראוי ומידתי. דיון והכרעה 20. לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר עיון בהודעת הערעור ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הערעור על הכרעת הדין 21. במקרה שלפנינו אין המדובר במבצע הראשי של עבירת ההפקרה אחרי פגיעה אלא במסייעת למבצע העיקרי בביצוע העבירה. עבירת הסיוע קבועה בסעיף 31 לחוק העונשין שזהו ניסוחו: "31. מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע". אמנם ככלל הסיוע יתבטא במעשה אקטיבי שעשה נאשם כדי לסייע לביצוע העבירה, אך אין מניעה, כעיקרון, לסייע גם בדרך של אי-עשייה, קרי: על דרך המחדל (ראו סעיף 18(ב) לחוק העונשין; כן ראו ע"פ 6522/10 נקר נ' מדינת ישראל (2.5.2013) והאסמכתאות שם). יתר על כן; הסיוע במחדל לעבירת מחדל הוכר אף הוא בשיטת המשפט שלנו. כך, בהיקש למקרה שלפנינו, בית המשפט הכיר זה מכבר באחריותו של נוסע ברכב שסייע במחדל לנהג הרכב לבצע עבירת הפקרה אחרי פגיעה, שהיא, כידוע, עבירת מחדל כלשעצמה. לעניין זה אציין כי ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187 (2002) (להלן: הלכת ויצמן) הותיר בית משפט זה את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום על כנם (השופטים מ' חשין, אליו הצטרפו השופטים א' א' לוי ו-מ' נאור), בקובעו, בין היתר, כי במחדלן סייעו נוסעות ברכב למבצע העיקרי בעבירת הפקרה אחרי פגיעה חרף העובדה שאלו לא ביצעו כל מעשה אקטיבי מצדן. בהלכת ויצמן התמקד בית המשפט במקור "חובת העשה" ממנה נמנעו נוסעות הרכב, בקובעו כי בנסיבות מסוימות חומרת העבירה ויסודותיה יקימו חובה גם על הנוסע ברכב לפעול, אך זאת, לא בכל מצב, אלא: "שומה עלינו לבחון את פרטי המקרה הקונקרטי ולברר אם פלוני – שנטען עליו כי מסייע הוא – קירב עצמו למעשה העבירה עד שניתן לומר כי הימנעותו מעשייה שקולה כנגד מעשה, דהיינו; כי בנסיבות העניין הקונקרטיות שומה היה עליו לנתק עצמו מן העבירה על דרך של עשיית מעשה". (שם בעמ' 221). כעבור שמונה שנים מאז הלכת ויצמן, דן בית משפט זה בפרשת ימיני בסוגיה פעם נוספת, ובין היתר נבחנו האסכולות השונות באשר למקורות החובה האפשריים להטלת אחריות על נוסע ברכב בגין מחדלו שהתבטא בסיוע לנוהג הרכב בהפקרה אחרי פגיעה. בפרשת ימיני בחר בית משפט זה לפסוע בדרך שנסללה בהלכת ויצמן בכל הנוגע למקור "חובת העשה" לאחר שזו הכתה שורשיה ונזכרה בפסיקה מאוחרת לה בהקשרים שונים. כפועל יוצא ובהתאם לנסיבות המקרה שם, הרשיע בית המשפט את ימיני כמסייע במחדל לנהג הרכב בעבירת הפקרה אחרי פגיעה. בעומדנו בנקודת הזמן הזו דומה שאין עוד מחלוקת באשר לסוגיה העקרונית של הרשעת נוסע ברכב כמסייע במחדל לעבירת הפקרה אחרי פגיעה. עתה יש לבחון האם יש הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו נקבע כי במחדלה סייעה המערערת לגמליאל לבצע את עבירת ההפקרה? 22. המערערת טענה כאמור בבית המשפט המחוזי כי בעת התאונה ואף בפרק זמן לאחריה היא לא הייתה מודעת לנעשה סביבה. טענה זו שבה ועלתה גם בפנינו, והיא נומקה בכך שהמערערת הייתה רדומה בזמן שגמליאל נהג ברכב. שלוותה הופרה לרגע אחד כאשר היא חשה ב"בום", התעוררה, ראתה מטושטש, אך מייד לאחר מכן שבה לנמנם. אלא שטענות אלו נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מכל וכל. בית המשפט קבע במפורש ממצאים עובדתיים בעניין זה בציינו כי על בסיס הראיות שהוצגו, המערערת הבינה היטב כי ארעה תאונה בה נדרס בן אנוש. בתוך כך מצא בית המשפט את גרסת המערערת בלתי מהימנה בקובעו כי היא נעדרת כל היגיון וסבירות. 23. הלכה היא כי על דרך הכלל ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, לאחר שזו שמעה את העדים במישרין. הטעם לכך הוא שהערכאה הדיונית השומעת את העדים ומתרשמת מעדותם ובכללה מהתנהגותם, שפת גופם, צורת העדות והשוואתה אל תוכן הדברים, מחזיקה אפוא ביתרון מובנה על פני הערכאה הערעורית (ראו למשל ע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2012)). כלל זה יפה גם כן באשר לקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית להוציא מקרים בהם הכרעת הדין נושאת טעות מהותית היורדת לבסיס העניין או כאשר המסכת העובדתית אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל (31.3.2011) והאסמכתאות המובאות שם). המקרה דנן דר בכפיפה אחת עם כללים אלו ולכן לא מצאתי שיש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי אשר דחה את טענות המערערת בקובעו כי היא הבינה היטב שארעה תאונה שבה נדרס אדם. 24. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי שמע את עדות בוחן תאונות הדרכים (רס"ב אליעזר סייג) שהעיד לפניו כי המנוח נפגע בעצמה גבוהה מאוד וכי הרכב ניזוק קשות. אף גמליאל תיאר את ההתנגשות הקשה באומרו כי היא גרמה לגופו לרעוד. בית המשפט עמד על עצמת ההתנגשות גם מדו"ח בדיקת הרכב (ת/45) ומתמונות הרכב לאחר התאונה (ת/42). בית המשפט הסיק כי ההתנגשות הייתה חזקה עד מאוד. כאמור, בית המשפט קבע כי לא זו בלבד שאדם סביר אמור להתעורר משינה כתוצאה מחשיפה לאירועים אלו, אלא שהמערערת עצמה אכן הגיבה כאדם סביר בהקשר זה: היא התעוררה, בכתה ואף פנתה לגמליאל. עוד מצא בית המשפט כי עדותה של המערערת, לפיה שבה לישון אינה עולה בקנה אחד עם מבחן ההיגיון והמציאות. אין לי אלא לאמץ קביעות אלה. אכן, ככל שהייתה המערערת עייפה, ואף אם האלכוהול השפיע על התנהגותה – ועל כך עוד אעמוד – בהסתמך על האמור, איני רואה כיצד אפשר לקבל את גרסתה כי שבה לישון מיד עד שהגיעה לביתו של גמליאל, שכן אף אם לא הורגלה בשתיית אלכוהול, ואפילו הייתה עייפה מן הרגיל, נוכח הראיות שהוצגו קשה להלום את הטענה כי היא לא הבינה את אשר מתחולל סביבה. מקביעות בית המשפט המחוזי עולה במפורש כי חושיה של המערערת היו חדים וכי היא קלטה את אשר נעשה בסביבתה, לרבות שיחת הטלפון שקיים גמליאל עם מעבידו בה הודיע לו כי לא יוכל להגיע לעבודה. כמו כן אין להתעלם מהסתירות בעדותה לפיהן היא התעוררה לשנייה אחת ושבה לישון מבלי שראתה מה שאירע (ת/16 שורות 9-10) לעומת עדותה המאוחרת שם סברה שהרכב נתקל בעמוד (ת/17 שורות 52-54) סתירות נוספות התגלו גם באשר לשאלה האם אכן פנתה אל גמליאל לברר את אשר אירע. ודוק; בתום נסיעה קצרה כל כך ממקום התאונה לביתו של גמליאל, ידעה המערערת לצאת מן הרכב לבדה ולטפס במדרגות הבית. הנה כי כן דומה שהיא תפקדה בכוחות עצמה. נוכח האמור, אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בנוגע להבנת המערערת כי אכן אירעה תאונה בה נפגע אדם. זאת ועוד; עבירת ההפקרה אחרי פגיעה היא עבירה נמשכת. לכן, גם לאחר אירוע התאונה עצמו, עמד בפני המערערת פרק זמן לסור לזירת האירוע הממוקמת מרחק נסיעה קצר מביתו של גמליאל ולבדוק האם ביכולתה להושיט עזרה לנפגע. לכל הפחות, יכולה הייתה המערערת להזעיק את עזרתם של כוחות ההצלה בפרק זמן זה. 25. בנוסף, יש לדחות את טענת המערערת לפיה מצב השכרות בו הייתה נתונה מגן עליה מפני אחריות פלילית. נקודת המוצא היא שנטל הוכחת קיומו של סייג זה רובץ על שכם המערערת (ראו סעיף 34ה לחוק העונשין). עובדה שהוסכמה על הצדדים היא שבבדיקת דם שנלקחה מן המערערת כשעתיים עד שלוש שעות לאחר התאונה נמצא בדמה ריכוז אלכוהול בכמות של פי שניים מסף האלכוהול החוקי (mg 102%). בנסיבות אלו יתכן שבעת התאונה אחוז האלכוהול בדמה של המערערת הגיע עד פי שלוש מהמותר על פי החוק. המערערת הייתה אפוא תחת השפעת אלכוהול, אך מכאן לא נובע בהכרח כי היא נכנסה תחת מצב של שכרות כקבוע בדין. אפרט. 26. נקבע בעבר כי התיבה "מצב של שכרות" המעוגנת בסעיף 34ט' לחוק העונשין, תפורש באופן תלת שלבי: א. היותו של הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול או סם בעת ביצוע העבירה; ב. התקיימות אחד מ"שלושה סימפטומים חלופיים": חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, או חוסר יכולת להבין את הפסול במעשה, או חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה; ג. קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אחד הסימפטומים הנ"ל (ראו ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (1.12.2011) (להלן: עניין ג'אן). במקרה שלפנינו, המערערת לא שכנעה כי ענינה נכלל בגדר אחד מן המצבים האמורים. כאמור, אימצתי את הממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא לפיו המערערת לא שבה לישון לאחר התאונה וידעה בבירור שנדרס אדם. בנסיבות העניין, חרף ריכוז האלכוהול בדמה, המערערת לא הוכיחה כי שכרותה מנעה ממנה מלהבין את השלכות מחדלה בסיוע להפקיר את המנוח לאחר שנפגע. יתר על כן, אפילו היה נקבע כי המערערת במצב של שכרות, סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין קובע במפורש ובבירור: "(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה". עינינו הרואות כי אדם שהביא עצמו למצב של שכרות מרצונו המודע ובשליטתו אינו פטור מאחריות פלילית בגין מעשה שעשה בהיותו נתון במצב זה. החוק מחיל אפוא על מי שנכנס מרצונו החופשי למצב של השתכרות, חזקה לקיומו של יסוד נפשי על מעשה הנגזר מהתנהגותו בעת שהיה שיכור (ראו לעניין זה: עניין ג'אן; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 699 (התשע"א-2010)). לפיכך, אף אם נניח כי המערערת הייתה שיכורה, הרי שמרגע שנכנסה למצב זה מרצון חופשי – ועל כך אין כל מחלוקת – אין היא פטורה מאחריות פלילית למעשיה או מחדליה, בעת שהייתה שיכורה. אם כן, יש לדחות את הטענה כי אף ששתתה מרצונה, יש לפטור אותה מאחריות, משאין לטענה זו כל יסוד בדין (ראו גם ע"פ 7000/10 אלפידל נ' מדינת ישראל (25.10.2012)). נוכח האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעורה של המערערת המופנה כלפי הרשעתה. כאמור, המערערת השיגה גם על חומרת העונש. לכך אפנה כעת. הערעור על גזר הדין 27. לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור שמורה למקרים חריגים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או כי העונש שנגזר סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה. בכלל זה תתערב ערכאת הערעור בעונש "מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ראו: ע"פ 3710/13 טדלה נ' מדינת ישראל (2.10.2013) והאסמכתא המצוינת שם)). לטעמי, המקרה דנן אינו מגלה עילה להתערבות בעונש שנגזר על המערערת. 28. תחילה, אשר למהות עבירת ההפקרה אחרי פגיעה. זה לא פעם נכתב על אופיו הכעור של מעשה הפקרה, ודומה שאין להכביר במילים על חומרת הדברים. די אם אוסיף כי הותרת אדם פגוע לאנחות היא בלתי מוסרית בכל קנה מידה אפשרי, שהשכל הישר והמצפון האנושי אינם יכולים להכיל. החובה להושיט עזרה לאדם שנפגע היא אושיית יסוד בחברה מתוקנת ואולם, לצערי, תאונת פגע וברח, בזויה ככל שיהא, היא אחד המעשים הפושים בחברה הישראלית. 29. הפן השלילי במעשה ההפקרה לאחר פגיעה עמד גם לנגד עיניו של המחוקק שעיגן את הפסול בו בסעיף 64א לפקודת התעבורה. תכליתו המרכזית של הסעיף כמפורש בפסיקה, היא ליתן לנפגע בתאונה סיוע מיידי, כדי לשמור על גופו ועל חייו. זאת לצד מטרותיו המשניות למנוע מהנהג מלהתחמק מאחריותו לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונת הדרכים ומי אחראי לה (ראו פרשת ימיני; ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (1.3.2012); רע"פ 6988/12 ראובן נ' מדינת ישראל (27.9.2012); ע"פ 8349/12 גראב נ' מדינת ישראל (13.3.2013)). 30. זאת ועוד; בית המשפט הדגיש לאורך השנים כי בגין עבירת ההפקרה יש להטיל עונש הולם ומרתיע (ראו למשל פרשת ימיני; ע"פ 7878/12 מדינת ישראל נ' ארגוב, פיסקה 6 (21.5.2013)) ובשנת 2011 תיקן המחוקק את פקודת התעבורה (ראו: חוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 101), התשע"ב-2011) בדרך של החמרת הענישה לנהג שעבר עבירת הפקרה אחרי פגיעה. יתר על כן, הוסיף המחוקק לפקודה עבירה חדשה המטילה חובה על נוסע ברכב המעורב בתאונה. וזוהי לשון הסעיף: "64א1. נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה, בנסיבות כאמור בסעיף 64א(ב) או (ג); העובר על הוראה זו, דינו – מחצית העונש הקבוע בסעיף 64א(ב) או (ג), לפי העניין; הוראות סעיף זה לא יחולו על קטין שטרם מלאו לו 16 שנים". אמנם סעיף 64א1 אינו חל על המקרה דנא, אך מובן כי גם לנגד עיניו של המחוקק עמד הפגם המוסרי חברתי הדבק במעורב בתאונה שלא סייע בהקדם האפשרי לאדם שנפגע כתוצאה הימנה, כמו גם הצורך למגר תופעה קשה וחמורה זו. 31. אשר לנסיבותיה האישיות של המערערת, עובר למועד הדיון בפנינו הוגש תסקיר משלים בעניינה. על פי האמור בו, במהלך התקופה שחלה לאחר קרות התאונה התבגרה המערערת, הכירה בחומרת מעשיה ובפגם המוסרי שדבק בהם. כמו כן הביעה צער על אשר ארע. 32. אף בהתחשב באמור בתסקיר נגזר על המערערת עונש מתון ביחס לרמת הענישה הנוהגת בעבירה חמורה זו. לשם השוואה, בהלכת ויצמן הטיל בית המשפט על הנאשמים עונש שנע בין שלושה ועד שישה חודשי עבודות שירות. בפרשת ימיני נגזר על המסייע בעבירת ההפקרה אחרי פגיעה עונש בן 30 חודשי מאסר. לצד המגמה הנשקפת, הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך לקראת המערערת בהשיתו עליה עונש קל ביחס לחומרת העבירה (והשוו לעונש שנקבע בסעיף 64א1 לפקודת התעבורה). 33. בנסיבות אלה ברי כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה על בית המשפט להימנע מלהרשיעה. הלכה פסוקה היא כי מקום בו נמצא אדם אשם בביצוע עבירה, יש להרשיעו בדין (ראו למשל ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007)). מנגנון הימנעות מהרשעה הוא אפוא החריג, שיתאפשר בהתקיים שני תנאים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1998)). בהקשר זה, נפסק כי "ראוי לנקוט באמצעי חלופי זה רק במקרים יוצאי דופן ובנסיבות חריגות ומיוחדות, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" וזאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 3829/12 מדינת ישראל נ' סירוטניקוב (17.7.2012) והאסמכתאות שם). המקרה דנא אינו נמנה עם החריג כאמור. לא זו בלבד שענייננו בעבירה חמורה, אלא שקיים קושי בטענה כי הרשעת המערערת צפויה להסב לה נזק בלתי סביר, שכן נסיבותיה האישיות הובאו לידי ביטוי במסגרת העונש המתון שהוטל עליה בגזר הדין. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. המערערת תתייצב ביום 27.11.2013 בשעה 9:00 אצל הממונה על עבודות שירות המחוז מרכז לשם תחילת ריצוי עונשה. ניתן היום, כ"ג בחשון התשע"ד (27.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13027060_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il