SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ. הרמטיק נאמנות (1975) בע"

פסק-דין בתיק ע"א 2706/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2706/11 ע"א 2709/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערערות ב-ע"א 2706/11: 1. SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED 2. סיביל אירופה בע"מ המערערות ב-ע"א 2709/11: 1. SYBIL EUROPE PUBLIC CO. LIMITED 2. סיביל אירופה בע"מ נ ג ד המשיבים ב-ע"א 2706/11: 1. הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ 2. גרין פורסט הולדינגס בע"מ 3. כונס הנכסים הרשמי 4. עו"ד בניהו לאבל, בתפקידו כמפרק זמני של סיביל יורופ 5. עו"ד גיא גיסין, כמפרק זמני של סיביל יורופ 6. עו"ד עופר שפירא ועודד גולדשטיין בתפקידם ככונסי הנכסים על הרכוש המשועבד של סיביל ג'רמני 7. חברת אמסלם תיירות ונופש בע"מ (פורמלית) המשיבים ב-ע"א 2709/11: 1. זיו האפט חברה לנאמנויות בע"מ 2. כונס הנכסים הרשמי 3. עו"ד גיא גיסין, כמפרק זמני של סיביל יורופ ערעורים על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשיך) ב-פר"ק 13723-10-10 וב-פר"ק 13800-10-10 מתאריך 23.02.2011 בשם המערערות: עו"ד זוהר לנדה; עו"ד נועה הבדלה בשם המשיבה 1 בע"א 2706/11: עו"ד דוד פורר בשם המשיב 3 בע"א 2706/11 והמשיב 2 בע"א 2709/11: בשם המשיב 4 בע"א 2706/11: בשם המשיב 5 בע"א 2706/11 והמשיבים 1 ו-3 בע"א 2709/11: בשם המשיבים 6 בע"א 2706/11: עו"ד טובה פריש עו"ד בניהו לאבל עו"ד יואל פרייליך; עו"ד שמרית מלמן עו"ד עופר שפירא; עו"ד עודד גולדשטיין פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו שני ערעורים על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטת ו' אלשיך) ב-פר"ק 13800-10-10 וב-פר"ק 13723-10-10, במסגרתם הורה בית המשפט קמא הנכבד על הוצאת צו לפירוקן הקבוע של החברות: "Sybil Germany Public Co. Limited" ו-"Sybil Europe Public Co. Limited" (הן המערערות בהליכים שלפנינו). 2. שתי החברות האמורות התאגדו בקפריסין, הנפיקו איגרות חוב בישראל – ובהמשך הגיעו לידי חדלות פירעון. נושי החברות, ביקשו לנהל את הליכי פירוקן בישראל, ואילו החברות טענו כי הסמכות הבלעדית לדון בפירוקן נתונה לבתי המשפט בקפריסין. השאלה שעומדת לפתחנו בגדרי ערעורים אלה היא: האם לבית המשפט הישראלי אכן מסורה סמכות בינלאומית להורות על פירוק החברות בישראל? אביא עתה את הנתונים הרלוונטיים הנדרשים להכרעה. תמצית הרקע העובדתי 3. המערערת 1 ב-ע"א 2709/11, חברת " Sybil Europe Public Co. Limited" (להלן: סיביל יורופ), והמערערת 1 ב-ע"א 2706/15, חברת " Sybil Germany Public Co. Limited" (להלן: סיביל ג'רמני) – הן חברות ציבוריות, אשר התאגדו ונרשמו במדינת קפריסין. המערערת 2 בשני ההליכים שלפנינו הינה חברת סיביל אירופה בע"מ (להלן: סיביל אירופה) – חברה פרטית, אשר התאגדה ונרשמה בישראל. חברת סיביל אירופה היא בעלת המניות העיקרית בחברת סיביל יורופ, בעוד שזו האחרונה היא בעלת המניות העיקרית בחברת סיביל ג'רמני. בהקשר זה יוער כי לטענת המפרק הזמני של חברת סיביל יורופ – כל החברות ב"קבוצת סיביל", לרבות סיביל יורופ וסיביל ג'רמני נוהלו ביחד, מתוך עירוב נכסים, והיו להן גם נושאי משרה משותפים. 4. סיביל יורופ ו-סיביל ג'רמני (להלן: החברות) הן חברות אחזקות, שעיקר עיסוקן היה ניהול נכסי נדל"ן מניבים במדינות מזרח ומרכז אירופה, ופעילותן התבצעה באמצעות חברות בנות וחברות קשורות. אין חולק כי החברות ניהלו קשרי עבודה עם חברה ישראלית, אשר משרדיה מצויים היו ברמת-גן (כמתואר בפיסקה 22 שלהלן). עם זאת טיב הקשר בין החברות לבין החברה הישראלית נותר במחלוקת בין הצדדים – בעוד המערערות טוענות כי השירותים אותם קיבלו החברות מן החברה הישראלית היו בגדר שירותי ייעוץ בלבד, המשיבים טוענים כי מדובר היה אף בשירותי ניהול, כאשר דה-פקטו ההתקשרויות העסקיות של החברות, כמו גם הדיווחים הפומביים שלהן, התבצעו מהמשרדים האמורים ברמת-גן. יתרה מזו, לטענת המשיבים, רוב המנהלים וחברי הדירקטוריון של החברות היו ישראלים, וכמעט שלא היו להן עובדים ונושאי משרה בקפריסין. 5. בשנים 2006 ו-2007 הנפיקו שתי החברות איגרות חוב בישראל, ומאז הן דיווחו לרשות ניירות ערך ולבורסה לניירות ערך בתל אביב לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך). יודגש כי מחזיקי איגרות החוב הנ"ל הם הנושים העיקריים של שתי החברות, וגם עובדה זו איננה נתונה במחלוקת בין הצדדים. בתשקיפי הנפקת איגרות החוב לציבור נכתב כי החברות התאגדו לפי דיני מדינת קפריסין, ולכן אין הן כפופות לדיני החברות בישראל, אך לאחר ההנפקה הן תהיינה כפופות לחוק ניירות ערך. יוער כבר עתה כי לפי המצב החוקי שנהג בשנים שבהן בוצעה ההנפקה, סעיף 39א לחוק ניירות ערך החיל את מקצת מהוראות חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) גם על חברות שהתאגדו מחוץ לישראל והנפיקו מניות (להבדיל מאגרות חוב) בישראל. מכאן, שהוראות חוק החברות כפשוטן לא חלו, באותה תקופה, על חברות כסיביל יורופ וסיביל ג'רמני, שהתאגדו מחוץ לישראל והנפיקו אגרות חוב בישראל. עם זאת, בשנת 2012, תוקן הסעיף הנ"ל (ראו: תיקון מס' 50 לחוק ניירות ערך) וזאת במסגרת תיקון נרחב לפרק ה'1 לחוק ניירות ערך, שעניינו: תעודות התחייבות. תיקון זה נועד לחזק את מעמדם של המחזיקים באגרות חוב, כמו-גם את מעמדו של הנאמן למחזיקי אגרות החוב, וזאת כדי להגביר ולייעל את ההגנה על עניינם של המחזיקים אל מול החברה המנפיקה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 48)(תעודות התחייבות), התשע"ב-2012). בעקבות התיקון האמור – הורחבה תחולתו של סעיף 39א לחוק ניירות ערך, ובתוך כך, של הוראות חוק החברות, המנויות בתוספת הרביעית לחוק ניירות ערך, וכיום הן מתפרסות, לכאורה, גם על חברות זרות שהנפיקו "תעודות התחייבות" בישראל. כך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק, שהביא לחקיקתו של התיקון: "מוצע לתקן את סעיף 39א האמור ולהוסיף הסמכה לקבוע בתוספת הרביעית לחוק אילו הוראות מחוק החברות יחולו, בשינויים המחויבים, גם על חברה שהתאגדה מחוץ לישראל ומציעה את תעודות ההתחייבות שלה לציבור בישראל, וזאת בכפוף לאפשרות מתן פטור מהוראות אלה, כולן או חלקן. ההסמכה נדרשת בעקבות תיקון חוק החברות אשר במסגרתו נקבעו, בין השאר, כללי ממשל תאגידי לחברות שהנפיקו לציבור תעודות התחייבות ואינן חברות ציבוריות. יובהר כי לעת עתה ההוראות המפורטות בתוספת הרביעית ימשיכו לחול רק על חברות שהתאגדו מחוץ לישראל המציעות מניות לציבור בישראל, אך בעתיד יהיה ניתן לתקן את התוספת הרביעית ולקבוע בה הוראות שיחולו גם על חברות שהתאגדו מחוץ לישראל והמציעות תעודות התחייבות לציבור בישראל." (ההדגשות שלי – ח"מ). (הצעות חוק הממשלה – 628, י"ט בחשוון התשע"ב, 16.11.2011 בעמ' 124). דא עקא, מאז כניסתו של התיקון האמור לתוקף – טרם תוקנה התוספת הרביעית לחוק ניירות ערך (להלן: התוספת), והוראות חוק החברות המנויות בתוספת הנ"ל, ממשיכות לחול, איפוא, גם כיום, רק על חברות "זרות" שהציעו את מניותיהן לציבור בישראל, ועליהן בלבד. יחד עם זאת, תלויה ועומדת כיום הצעת חוק לתיקון התוספת, באמצעות צו ניירות ערך (החלפת התוספת הרביעית לחוק), התשע"ה-2015, שאחת ממטרותיה – להחיל את ההוראות המעוגנות בתוספת, בשינויים המחויבים, גם על חברות חוץ המציעות "תעודות התחייבות לציבור" (ראו באופן כללי: הצעה לתיקון התוספת הרביעית לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 – נוסח הערות לציבור, מטעם רשות ניירות ערך). הנה כי כן, דומה שמכלול ההתפתחויות החקיקתיות המתואר, מבטא את רצונו של המחוקק לחזק את מעמדם וזכויותיהם של המחזיקים באגרות חוב ולהכפיף, מבחינה עקרונית, גם חברות זרות המציעות ניירות ערך לציבור הישראלי – לכללי הממשל התאגידי הקבועים בחוק החברות. גישה זו עשויה לשמש, לפיכך, כלי עזר לפרשנות הדין החל על חברות כסיביל יורופ וסיביל ג'רמני, גם בשאלות הקשורות בפירוקן. אשוב עתה לתיאור השתלשלות העניינים שהובילה להגשת הערעורים שלפנינו. 6. לצורך הנפקת איגרות החוב ובהתאם להוראות סעיף 35ב לחוק ניירות ערך – התקשרו סיביל יורופ ו-סיביל ג'רמני בחוזים עם חברות נאמנות כדי שאלו תשמשנה "נאמן" עבור מחזיקי איגרות החוב שלהן, וזאת באופן הבא: חברת 'הרמטיק נאמנות בע"מ' (המשיבה 1 ב-ע"א 2706/11) מונתה כנאמן למחזיקי איגרות החוב של סיביל ג'רמני (להלן: הרמטיק), וחברת 'זיו האפט חברה לנאמנויות בע"מ' (המשיבה 1 בע"א 2709/11) מונתה כנאמן למחזיקי איגרות החוב של סיביל יורופ (להלן: זיו האפט) (יוער כאן כי המשיבה 2 בע"א 2706/11, חברת גרין פורסט הולדינגס בע"מ, אשר נטלה חלק בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בהיותה נושה של סיביל ג'רמני, ומחזיקה ב-358,927 ערך נקוב של אגרות חוב (סדרה א') מטעם החברה, הודיעה כי היא איננה מעוניינת להיות צד לערעורים האמורים). בשטרי-הנאמנות הוסכם מפורשות כי הדין החל על אגרות החוב ועל שטר הנאמנות הוא דין מדינת ישראל, וכי מקום השיפוט הייחודי יהיה בתל אביב. 7. החברות נקלעו לקשיים פיננסיים ולא הצליחו לעמוד בפירעון התחייבויותיהן במועד. בעקבות זאת, הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתאריך 7.10.2010, שתי בקשות בשם מחזיקי אגרות החוב של החברות: האחת, מטעם זיו האפט, לפירוק סיביל יורופ, והשניה מטעם הרמטיק לפירוק סיביל ג'רמני. במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי הנכבד, הוחלט להכריז על סיביל יורופ ועל סיביל ג'רמני כחדלות פירעון ולמנות להן מפרק זמני. בהמשך, לאחר שניסיונותיהם של הצדדים להגיע לפשרה לא צלחו – החליט בית המשפט קמא הנכבד ליתן צו לפירוקן של החברות האמורות ולמנות להן מפרק קבוע. אפרט עתה את קביעותיו המרכזיות של בית המשפט המחוזי הנכבד בגדרי ההליכים, מושא הערעורים שלפנינו. קביעותיו של בית המשפט המחוזי 8. השאלה המרכזית שהועמדה להכרעה בבית המשפט המחוזי הנכבד, וניצבת אף בלב המחלוקת בין הצדדים בערעור שבפנינו, היא האם לבתי המשפט בישראל נתונה הסמכות לפרק חברות זרות, כסיביל יורופ וסיביל ג'רמני, אשר לכאורה אין להן נכסים מוחשיים בישראל, וזאת בשים לב להוראות סעיף 380(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה), המתנה את רכישת הסמכות הבינלאומית, בין היתר, בקיומם של נכסים בישראל, ונוקט בזו הלשון: "380. (א) הוראות פרקים י"א עד י"ז לפקודה זו והוראות פרק שלישי לחלק התשיעי בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (בסעיף זה – פרק פשרה או הסדר) יחולו בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות גם בפירוק, בידי בית המשפט או בפיקוחו, של כל חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ושל כל תאגיד אחר או חבר-בני-אדם שהשר החיל עליהם, בצו, הוראות פקודה זו" . 9. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בגדרי מכלול החלטותיו במסגרת הליך הפירוק, כי למרות שאין לחברות נכסים בישראל, למצער במשמעותו הלשונית-הצרה של מונח זה – יש לו סמכות לדון בפירוקן. הנמקתו התבססה על שני אדנים: (א) פרשנות המונח: "נכס" בסעיף 380(א) לפקודה. בית המשפט קמא הנכבד קבע כי פרשנות תכליתית של המונח: נכס בסעיף האמור, מחייבת לראותו כטומן בחובו גם: "ניהול עסקים". בהקשר זה נקבע כי החברות, מושא ענייננו, "ניהלו עסקים" בישראל, וזאת משעה שהן הנפיקו אגרות חוב בבורסה הישראלית, פעלו מתוך משרדים בישראל, ומרבית חברי הדירקטוריון שלהן, כמו גם המנהלים שלהן, היו ישראלים. לאור זאת, בית המשפט קמא הנכבד הסיק כי החברות כפופות לסמכות השיפוט הישראלית לפי סעיף 380 לפקודה. בית המשפט הנכבד כרך את קביעותיו האמורות גם בשיקולים כלליים של מדיניות שיפוטית ראויה. הוא הביע חשש כי רישום החברות בקפריסין "גובל כמעט בפיקציה", ונועד רק להקשות על הגשת תביעות לפירעון התחייבויותיהן. בית המשפט הוסיף כי במצב דברים כזה, פוחת משקלו של עקרון הנימוס הבינלאומי, באיזון שבינו לבין האינטרסים של הנושים הישראליים, באופן שמטה את הכף לטובת הקניית סמכות שיפוט לטריבונל ישראלי לדון בפירוק. עוד נקבע כי "מרכז הכובד היחסי" של החברות היה בישראל, כמו גם מירב הזיקות של הנושאים הנתונים במחלוקת, ועל כן הפורום הקפריסאי איננו הפורום הנאות לדון בשאלת הפירוק. בהקשר זה נקבע כי בעוד שלחברות אכן אין נכסים מוחשיים, מלבד אחזקותיהן הפזורות במדינות שונות באירופה, ובהינתן שלא הוכח כי היתה להן פעילות ממשית כלשהי בקפריסין – עסקיהן הפיננסיים קושרים אותן, באופן הדוק, לישראל (כמו-גם העובדה שבעלי השליטה שלהן, ורבים מנושאי המשרה שלהן – ישראלים). (ב) נוסח תניות השיפוט בשטרי הנאמנות עם הנאמנים למחזיקי אגרות החוב. בית המשפט קמא הנכבד קבע כי קיומן של תניות השיפוט הנ"ל, אשר לפיהן מקום השיפוט הייחודי בכל התדיינות הנוגעת לאגרות החוב – יהיה בתל אביב-יפו, מהווה אף הוא בסיס להקניית סמכות לבתי המשפט בישראל לדון בסוגיית הפירוק (זאת, למרות שתניות מסוג זה אינן יכולות, ברגיל, לאפשר התנאה על דינים קוגנטיים כדיני חדלות הפירעון – להרחבה עיינו בפיסקה 39 שלהלן). בית המשפט קבע בהקשר זה כי יש לפרש את תניות השיפוט הנ"ל כ"מנגנון חוזי, אשר נועד מעצם טיבו להגן על המתקשרים [עם החברות – ח"מ] מאותה 'אנומליה'" הנובעת מהשוני בין מקום מושבן למקום שבו נמצא מרכז עסקיהן בפועל. בכך נדחתה טענתן של החברות כי תחולתן של תניות השיפוט האמורות מוגבלת למחלוקות הנוגעות לפרשנות של שטר הנאמנות עצמו בלבד. בהקשר זה נכתבו בהחלטה בעניין מינויו של מפרק זמני לחברת סיביל יורופ, בתיק מושא ערעור זה, הדברים הבאים: "מקום בו תנית שיפוט שולטת על היחסים (...) הרי סביר להניח כי [היא] חולשת אף על הליכי אכיפה או פעולות אחרות הנובעות מהפרתם, שאם לא כן הרי לכאורה היינו מגיעים למצב בו תביעה הנובעת משטר הנאמנות תידון בישראל אולם תוצאותיה וההליכים הנובעים ממנה, כגון בקשת פירוק, יועברו לקפריסין (...) מקום בו כזכור לחברה אין נכסים מהותיים. אין צורך להכביר מילים כי סרבול דיוני כזה (...) עשוי לשרת את מטרותיו של צד הרוצה להקשות על נושים לתובעו...". (ראו: שם, בפיסקה 9). לנוכח כל האמור – בית המשפט הנכבד הורה על מינויו של מפרק קבוע לשתי החברות ומכאן הערעורים שלפנינו. 10. זה המקום להוסיף כי ביני לביני, בתאריך 19.12.2010 – חברת סיביל אירופה הגישה בקשה להצטרף להליכי הפירוק שהתנהלו בבית המשפט קמא הנכבד. במסגרת זו, החברה טענה כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדיון בבקשת הפירוק, אלא הערכאות בקפריסין. בהמשך, עלתה שאלת סמכותו של שר המשפטים לפעול על פי סעיף 380(א) לפקודה ולהחיל על החברות, באמצעות צו, את הוראות הפקודה, לרבות ההוראות הנוגעות לפירוק. בהקשר זה, פנתה סיביל אירופה לשר המשפטים וביקשה הימנו כי יתחשב בעמדתה שאין מקום להוציא צו כאמור. על כך ניתנה תשובה מטעם שר המשפטים ואולם זו הגיעה כבר לאחר מתן פסק הדין, מושא הערעור (התשובה הוגשה לנו, לבקשתנו, בתאריך 7.4.2014). לשיטת השר – הסעיף האמור איננו מקנה לו סמכות להכריע בעניין סמכותו של בית המשפט לדון בפירוקה של חברה זרה, שכן סמכות זו נתונה לבית המשפט (הערה: במסגרת הליך הערעור לא עלתה שאלת נכונותה של עמדה זו, לצורך פרשנות והחלה של הסיפא לסעיף 380(א) לפקודה על העניין, ולכן לא נביע דעה על סוגיות אלו כאן). אעבור איפוא עתה לתיאור טענות הצדדים בערעור, אך טרם שאעשה כן, אדון בשאלת מעמדה של סיביל אירופה כמערערת בהליך זה. מעמדה של סיביל אירופה 11. חברת "סיביל אירופה" צוינה בהודעות הערעור שלפנינו כמערערת, ואולם מאחר שלא היתה צד פורמלי להליכים בבית המשפט המחוזי, התבקשה הבהרה לגבי מעמדה בהליך שלפנינו. 12. בהחלטה מתאריך 14.9.2011, סקרה כב' הרשמת ד' כהן-לקח את השיקולים להכרה בסיביל אירופה כמערערת. לבסוף, לנוכח העובדה שמצד אחד, מדובר היה בהליך מקדמי, ומצד שני, חלק מהמשיבים הביעו חשש מפני הרחבת גבולות הדיון בערעורים – הורתה הרשמת להותיר את סיביל אירופה, באופן זמני בלבד, ברשימת המערערות, וזאת עד להכרעתנו בהליך העיקרי. בשלב זה, לאחר שטענות הצדדים נפרשו בפנינו במלואן, ומשעה שהחשש האמור מפני הרחבת גדר הדיון לא התממש בפועל, אני סבור כי יש להותיר על מכונה את החלטת כב' הרשמת, ולהכיר בסיביל אירופה כמערערת בהליך זה, וכך אני מציע לחברי שננהג. תמצית טענות הצדדים 13. טענתן המרכזית של המערערות בשני הערעורים (לעיל ולהלן: החברות, או המערערות) היא כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי הוא מוסמך להורות על פירוקן, וזאת לכאורה בניגוד להוראות סעיף 380 לפקודה. לשיטת המערערות – אין להן נכסים בישראל, במשמעותו המקובלת של מונח זה, ובוודאי שלא ניתן לראות ב"ניהול עסקים" – נכס. בהקשר זה, המערערות טוענות כי בית המשפט קמא חטא ללשונו ולתכליתו של סעיף 380(א) לפקודת החברות כאשר קבע כי "ניהול עסקים" הוא נכס, ואף חרג בכך מכללי הפרשנות הנוהגים בפסיקה. 14. המערערות ממשיכות וטוענות כי גם אם היה ניתן לראות בניהול עסקים "נכס", הרי שלא הוכח כי הן מנהלות עסקים בישראל. המערערות מדגישות כי פעילותן העסקית התנהלה בקפריסין – שם התקיימו ישיבות הדירקטוריון שלהן, ומשם נוהלו נכסי הנדל"ן שברשותן. המערערות מוסיפות עוד באותו הקשר, כי בפני בית המשפט קמא הוצגו ראיות, לרבות ראיות בכתב, המעידות על כך שהן ניהלו עסקיהן מחוץ לישראל, ומנגד, לא הוצגה כל ראיה המעידה על ניהול עסקים בישראל. לסברתן, די בעובדה זו לבדה כדי לרוקן מתוכן את קביעתו הנוגדת של בית המשפט קמא הנכבד. 15. טענה אחרת נוספת המצויה בפי המערערות הינה כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע שרישומן בקפריסין הוא "פורמלי" בלבד. לשיטתן, קביעה זו חוטאת למשטר התאגידי שלהן, ואיננה מעוגנת בראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. המערערות מדגישות כי הן התאגדו לפי דיני מדינת קפריסין, כי משרדיהן נמצאים בקפריסין וכי הן פועלות לפי הדין הקפריסאי – אשר על כן, רישומן שם הוא אותנטי. 16. המערערות ממשיכות וטוענות כי בית המשפט הישראלי איננו הפורום הנאות לדיון בפירוק החברות, כי אם הערכאות בקפריסין, וזאת, בשים לב למכלול הזיקות של המקרה והחברות – לקפריסין. המערערות גורסות עוד כי אין בכוחן של תניות השיפוט בשטרי הנאמנות כדי להקנות סמכות ייחודית לבתי המשפט בתל אביב לדון בשאלת הפירוק. לשיטתן, התניות האמורות חלות אך ורק במישור היחסים שבין הנאמן לאגרות החוב לבין החברות, בכל הנוגע לאגרות החוב עצמן, ולא להיבטים אחרים של ניהול החברות. המערערות מדגישות כי תשקיפי הנפקת האג"ח לציבור הם שנועדו להסדיר את היחסים ביניהן לבין נושיהן. על כן, תניות ברירת הדין שמופיעות כבר על כריכותיהם של התשקיפים האמורים, הן אלו שהיו צריכות לעמוד לנגד עיני בית המשפט בבואו להכריע בשאלת סמכותו לדון בסוגיית הפירוק. לפיכך, לשיטתן של המערערות, בית המשפט קמא סטה בקביעתו מציפיותיהם הסבירות של הנושים, אשר רכשו את איגרות החוב בהסתמך על התשקיפים, וחזקה עליהם כי ידעו שהחברות המנפיקות כפופות לסמכות השיפוט הקפריסאית. המערערות סומכות את טענותיהן האמורות אף על חוות דעת מטעם משרד עורכי דין בקפריסין, אשר הוגשה לעיונו של בית המשפט קמא הנכבד. לפי חוות הדעת, הדין הקפריסאי רואה בקפריסין את הפורום הנאות לדיון בפירוקן של החברות, מושא ענייננו. בחוות הדעת נכתב כי הטעם לכך הוא שחברה שהתאגדה לפי דיני מדינת קפריסין, כפופה לסמכותו הייחודית של בית המשפט באותו מחוז בקפריסין, שבו היא רשומה. בנוסף, נכתב כי בתי המשפט בקפריסין לא ייאותו להכיר בתנית-שיפוט, אשר חותרת תחת סמכותם הייחודית לדון בעניינן של חברות, שהתאגדו בקפריסין. 17. לבסוף, המערערות משיגות על מבחן "מרכז הכובד היחסי" לקביעת הפורום הנאות לפירוקה של חברה זרה, שהותווה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומציגות טענות מטענות שונות לעניין אי הבהירות האופפת אותו. המערערות מדגישות כי המבחן האמור חותר תחת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, וזאת משום שהוא לוקח בחשבון את מיהות בעל השליטה והמקום בו מתנהלים חייו ועסקיו בקביעת הפורום הנאות לפירוקה של החברה. המערערות מוסיפות כי המבחן האמור אף חותר תחת מבחן "מירב הזיקות", כפי שפותח בפסיקה, ביחס לחברות. 18. המשיבים, מצדם, סומכים את ידיהם על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד הן ביחס לשאלת הסמכות והן ביחס שאלת הפורום הנאות, כמפורט להלן. 19. באשר לסוגיית הסמכות – המשיבים טוענים כי הנכס המרכזי של החברות בישראל הינו האפשרות להטיל אחריות אישית על נושאי המשרה שלהן, או להרים את מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות שלהן. לשיטת המשיבים, פרשנות תכליתית של סעיף 380(א) לפקודה מחייבת לראות בתביעות הפוטנציאליות בעילות הנ"ל משום נכס, אשר מצוי בישראל מתוקף העובדה שהחברות ניהלו בפועל את עסקיהן בישראל. המשיבים ממשיכים וטוענים בהקשר זה, כי נושאי המשרה ובעל השליטה הישראלים של החברות ביצעו עובר לקריסת החברות שורה של פעולות "תמוהות", שלא ניתן להן הסבר בכתבי הטענות של המערערות, ואשר עשויות לבסס את אחריותם האישית לחדלות הפירעון. המשיבים מדגישים כי במידה שהליכי הפירוק יתנהלו בקפריסין – תסוכל היכולת לקיים הליכי חקירה אפקטיביים של נסיבות קריסתן של החברות, ובתוך כך היכולת לרדת אל נכסי בעל השליטה ונושאי המשרה. 20. המשיבים מצביעים על נכס נוסף של החברות המצוי בישראל, והוא היכולת לגייס חוב במדינת ישראל. בהקשר זה נטען כי כאשר החברות גייסו מאות מיליוני ש"ח ממשקיעים ישראלים, היו בידיהן נכסים נזילים בהיקף של מאות מיליוני שקלים בישראל. עוד מוסיפים המשיבים כי גם מבחינה חשבונאית, לגיוסו של חוב ישנה משמעות כפולה: מצד אחד הוא מהווה "התחייבות", אך מצד שני, ניתן לראות בו גם "נכס". 21. המשיבים מציינים, כי מקור נוסף המבסס את סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בפירוק החברות, הוא תניות השיפוט בשטרי הנאמנות, אשר תחולתן איננה מוגבלת, לשיטתם, לסוגיות טכניות, או מחלוקות הנוגעות לפרשנות הסכם הנאמנות, וכוחן יפה גם ביחס לשאלת הפירוק. 22. באשר לסוגיית הפורום הנאות – המשיבים מדגישים כי מירב זיקותיהן של החברות הן לישראל. בהקשר זה, המשיבים חוזרים על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי, כי החברות הנפיקו אג"ח לציבור הישראלי במסגרת תשקיף, אשר פורסם בישראל, בהתאם להוראות דיני ניירות הערך הישראלים, כי נושיהן העיקריים הם ישראלים, וכי הן ניהלו בפועל את התקשרויותיהן מישראל. בנוסף, המשיבים מציינים כי מנהליהן של החברות הם ישראלים, וכך גם רוב חברי הדירקטוריון שלהן. המשיבים טוענים עוד כי החברות (ובפרט חברת האם – סיביל יורופ) קיבלו ייעוץ מחברה "אחות", סיביל קונסולטינג בע"מ (להלן: חברת הייעוץ), שהיא ישראלית ונמצאת אף היא בשליטתו של בעל השליטה ב"קבוצת סיביל", מר פנחס צרפתי (להלן: צרפתי). חלק מעובדי חברת הייעוץ דווחו ברישומי הבורסה והרשות לניירות ערך כ"נושאי משרה" בסיביל יורופ והם אשר ניהלו אותה בפועל, לטענת המשיבים. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי חברת סיביל יורופ כלל לא התנהלה על-ידי הדירקטוריון שלה, אלא באמצעות פורום שכונה: Board, ואשר מנה שלושה חברים שאינם דירקטורים, שניים מתוכם תושבי ישראל (ביניהם – צרפתי), והדבר לא היה נתון, לשיטתם, במחלוקת בבית המשפט קמא. המשיבים מוסיפים בהקשר זה, כי הניהול השוטף של שתי החברות המערערות התבצע, למעשה, במשרדים הממוקמים ברמת-גן, שם התקיימו ישיבות ההנהלה השוטפות שלהן, ושם גם היו ממוקמים מחשביהן. יתרה מזאת – המשיבים מדגישים כי לחברות אין ולא היו נכסים כלשהם בקפריסין, וכך אף עולה מכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט הנכבד קמא. כל נכסי החברות הוחזקו ומוחזקים לטענתם, בשרשור, על-ידי חברות ייעודיות, במדינות מזרח אירופה. בכל מדינה כאמור בוצעה השקעה ספציפית, ועל כן אף לא אחת מהמדינות הנ"ל מתאימה לשמש כפורום נאות לדיון בסוגיית הפירוק, מושא עניינו. 23. לחילופין, המשיבים טוענים כי לבית המשפט הישראלי ישנה, למצער, סמכות לקיים הליך פירוק משני של החברות הזרות, שישליך על עניינם של הנושים הישראלים בלבד, וזאת מכוח זיקתן ההדוקה של החברות האמורות לישראל (המשיבים סומכים את ידיהם, בהקשר זה, על מבחן "מרכז מירב האינטרסים של החברה" שנקבע ב-ה"פ (ת"א) 408/00 Tower Air Inc נ' רשם החברות (28.5.2000)). 24. כונס הנכסים הרשמי (שיכונה להלן: הכנ"ר) מוסיף בסיכומים מטעמו כי פרשנות ראויה של סעיף 380(א) לפקודת החברות, מחייבת לראותו כמי שמייצר לאקונה (להבדיל מהסדר שלילי), ביחס לשאלת פירוקה של חברה זרה הנעדרת נכסים בישראל. לשיטתו, הסעיף קובע באופן פוזיטיבי כי דיני הפירוק יחולו על חברה זרה שיש לה נכסים בישראל, אך שותק ביחס לחברה שאין לה נכסים כאמור. בדומה, הסיפא של הסעיף, הקובעת את סמכותו של שר המשפטים להחיל את דיני הפירוק באמצעות צו – תקפה, לשיטת הכנ"ר, אך ורק ביחס לגופים שאינם בגדר "חברה". על כן, סוגיית החלת דיני הפירוק על חברה זרה שאין לה נכסים בישראל, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט שלפירוק, אשר נדרש לבררה על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. לטענת הכנ"ר, כך עשה, ובצדק, בית המשפט קמא הנכבד. אעבור עתה, איפוא, לליבון הדברים. דיון והכרעה 25. שתי שאלות מרכזיות מתעוררות במכלול שלפנינו, שתיהן קשורות לסמכותו של בית המשפט הישראלי להורות על פירוקן של חברות זרות, כמשמעותן בפקודה: הראשונה – נוגעת לנפקותה המשפטית של התניה בשטר הנאמנות המקנה סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט הישראלי, וליחס השורר בין התניה הנ"ל לבין הדברים הנוגדים, לכאורה, שנכתבו בתשקיף הנפקת האג"ח לציבור. השניה – עניינה בפרשנותו הראויה של סעיף 380(א) לפקודה, וביתר דיוק: כיצד ראוי לפרש את המונח: "נכסים" המופיע בסעיף האמור. טרם שאדון בשאלות אלו כסדרן, אקדים תוצאה להנמקה ואומר כי לאחר עיון בחומר העצום והרב שהונח בפנינו, ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעורים להידחות (אף כי הנמקתי שונה במספר פרמטרים מזו שניתנה בבית המשפט המחוזי הנכבד), וכך אציע לחברי שנעשה. הטעמים למסקנתי זו יפורטו מיד בסמוך, ואדון בדברים על-פי סדרם. נפקותם של שטרי הנאמנות 26. בין המערערות למשיבים התגלעה מחלוקת באשר לכוחן של תניות השיפוט הקבועות בשטרי הנאמנות – להקנות לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בפירוקן של החברות. לנוכח חשיבות נוסח ההוראות לדיון, אביא להלן את לשון התניות במלואה: (א) בכל הקשור בסיביל יורופ, בתנית השיפוט המופיעה בסעיף 3.2.29 לתשקיף שזו פירסמה, נכתב כך: "הנאמן יהיה רשאי בכל עת, גם לאחר שאגרות החוב תעמודנה לפירעון על פי האמור בסעיף 3.2.5 לעיל, לפנות לבית המשפט למתן צו הוצאה לפועל של הנאמנות המתוארת בשטר הנאמנות ולמתן כל צו אחר ביחס לענייני הנאמנות הכלולים בשטר הנאמנות. שטר הנאמנות הינו כפוף לדיני מדינת ישראל והצדדים לו הסכימו כי לבתי המשפט בתל-אביב תוקנה סמכות השיפוט הבלעדית בקשר עימו. כמו כן, בשטר הנאמנות אומצה שיטת ההצבעה החלה בדין הישראלי בכל הנוגע לעניין הצבעה באסיפות כלליות של מחזיקי אגרות החוב". (ההדגשות שלי – ח"מ). (ב) באופן דומה, בשטר הנאמנות שנחתם בין הרמטיק לסיביל ג'רמני נכתב כך: 30. "דין חל: הואיל ועל המנפיקה חל הדין הקפריסאי מוסכם מפורשות כי הדין החל על אגרות החוב לרבות על שטר נאמנות זה הינו דיני מדינת ישראל ומקום השיפוט הייחודי הוא העיר תל-אביב-יפו. 31. תחולת הדין: איגרות החוב (סדרה א') כפופות להוראות הדין הישראלי. בכל עניין שלא נזכר בשטר זה וכן בכל מקרה של סתירה בין הוראות הדין לבין שטר זה, יפעלו הצדדים בהתאם להוראות הדין". (ההדגשות שלי – ח"מ). 27. לפי ההשקפה המקובלת, בית המשפט ייטה לכבד תנית-שיפוט מוסכמת בין בעלי הדין, אלא אם תוצג סיבה מיוחדת המצדיקה את אי-קיומה של התניה האמורה. הטעם לדבר הוא שתנית שיפוט מהווה חלק מהסכם בין הצדדים, ואין בית המשפט נותן ידו להפרת הסכמים (ראו למשל: ע"א 5666/94 סנקרי נ' Julius Blum G.M.B.H., פ"ד נ(4) 73 בפיסקה 7 (1996); מיכאיל קרייני אופקים חדשים במשפט – השפעת הליך ברירת הדין על סמכות השיפוט הבינלאומית 38-32 (2012)). בשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו, בחינת תניות השיפוט הנ"ל תיעשה בשני שלבים: ראשית, אידרש לשאלה המקדמית, היא האם התניות האמורות מקנות בכלל אפשרות להסדיר את סמכות בית המשפט לדון בסוגיית פירוק החברות. רק אם אמצא שהתשובה לכך היא בחיוב, אפנה לבחון את היחס ביניהן לבין תניות השיפוט, הסותרות לכאורה, אשר מופיעות כאמור בתשקיפי הנפקת האג"ח לציבור. הערה: לבסוף, אדון כמובן, בהשלכות סעיף 380(א) לפקודה על המכלול שבפנינו. 28. השאלה המקדמית הנוגעת לתחום התפרסותן של תניות השיפוט הקבועות בשטרי הנאמנות, עניינה, למעשה, בפרשנות חוזה, ככל שהוא יכול בכלל לשלול סמכות שיפוט, ולכן התשובה לה מושתתת על יישום כללי הפרשנות שהתוו בחקיקה ובפסיקה בהקשר האמור. משום כך, אזכיר מושכלות יסוד, ואעמוד בקצרה על העקרונות הפרשניים החיוניים להכרעה בענייננו. 29. בראשית הדברים, יש להדגיש כי שטרי הנאמנות שבפירושם עסקינן כאן, נכרתו טרם חקיקת תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202) ועל כן אין לבחון את השלכות התיקון האמור על הליך פרשנותם (ראו: ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, בפיסקה 10 (22.3.2011); ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר, בפיסקה 12 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (27.3.2012)). 30. על פי המצב המשפטי שקדם לתיקון מס' 2 לחוק החוזים, מלאכת פרשנות החוזה נעשית בהליך חד-שלבי, שנועד לחשוף את "תכליתו הסובייקטיבית של החוזה", קרי, את כוונתם, האמיתית, המשותפת, של הצדדים לו, כפי שזו משתמעת מתוך החוזה עצמו ומהנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתתו (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, בפיסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין (26.2.2012) (להלן: עניין סהר)). בהקשר זה נקבע כי ללשון החוזה ישנו מקום מרכזי בהליך הפרשני האמור, וזאת בשני מובנים עיקריים: ראשית, הלשון היא זו ש"תוחמת את גבולות פרשנותו של הטקסט החוזי", ועל כן אין ליתן לחוזה משמעות שאיננה מתיישבת עם לשונו (ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, בפיסקה 14 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' חיות (11.5.2014) (להלן: עניין פארוואג'י; עניין סהר, שם). שנית "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי" (ראו: עניין סהר, שם וההפניות שם). בפסיקה הובהר עוד כי רק בנסיבות שבהן לא ניתן בשום אופן לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, על פי הלשון והנסיבות, רק אז רשאי בית המשפט לפנות לתכליתו האובייקטיבית של החוזה, תוך שהוא נוקט משנה זהירות (שם). 31. בשים לב למתווה הפרשני שהוצג לעיל, אפנה עתה לבחינתן של תניות השיפוט בשטרי הנאמנות: תחילה אדון בשטר הנאמנות, מושא הנפקת איגרות החוב של סיביל ג'רמני, ולאחר מכן – בתנית השיפוט המופיעה בתשקיף ההנפקה של סיביל יורופ. אקדים ואציין כי לא מצאתי שכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים היתה להקנות מראש לבית המשפט הישראלי סמכות שיפוט ייחודית ביחס למכלול הסוגיות הנוגעות לניהול החברות, ובתוך כך, ביחס לשאלת הפירוק. אבאר את הדברים להלן. שטר הנאמנות בין סיביל ג'רמני להרמטיק 32. ממקרא לשון תנית השיפוט בסעיפים 30 ו-31 לשטר הנאמנות שנחתם בין סיביל ג'רמני לבין הרמטיק נאמנות עולה כי התניה נועדה להסדיר סכסוכים המתגלעים במישור היחסים הבילטרלי-הקונקרטי שבין הנאמן של מחזיקי אגרות-החוב לבין החברה, ואשר נובעים באופן ישיר מסמכויות הנאמן, או מהתחייבויות החברה הקבועות במפורש בשטר הנאמנות. מסקנה זו נלמדת בראש ובראשונה מנוסחו של סעיף 30, ואביאו שוב במלואו: "הואיל ועל המנפיקה חל הדין הקפריסאי מוסכם מפורשות כי הדין החל על אגרות החוב לרבות על שטר נאמנות זה הינו דיני מדינת ישראל ומקום השיפוט הייחודי הוא העיר תל-אביב-יפו" (ההדגשות שלי – ח"מ). בחינת לשון הסעיף האמור כפשוטה, על רקע נסיבות כריתת שטר הנאמנות ומיהות הצדדים לו, מלמדת כי הסיבה שבגינה החליטו הצדדים לכלול בשטר הנאמנות תניה שכזו מלכתחילה, נעוצה בכך שהחברה הוכפפה, ברגיל, לדין הקפריסאי (וכך, כזכור, אף משתמע מתשקיפי הנפקת האג"ח). במלים אחרות, מאחר שהסכם הנאמנות חל רק במישור היחסים שבין החברה לבין נושיה בישראל, אך טבעי הדבר כי הסוגיות הנובעות ממנו יוכפפו, באופן חריג, למערכת המשפט הישראלית, ולא לקפריסאית. לא זו אף זו, הצדדים בחרו להדגיש כי הדין הישראלי יחול על "אגרות החוב לרבות על שטר נאמנות זה". המשיבים טוענים בהקשר זה, כי יש ליתן לתיבה האמורה פרשנות מרחיבה, וללמוד ממנה על כוונת הצדדים להקנות מראש לבית המשפט הישראלי סמכות לדון במכלול הסוגיות הקשורות, ולו בעקיפין, לאגרות החוב. מאחר שהבקשה לפרק את החברה הוגשה לבית המשפט המחוזי על רקע אי יכולתה לפרוע את התחייבויותיה כלפי בעלי אגרות החוב, המשיבים טוענים כי גם ביחס לשאלה זו הוקנתה לבית המשפט הישראלי סמכות שיפוט, על פי שטר הנאמנות. אין בידי לקבל טענה זו. דומה עלי כי מבין הפרשנויות האפשריות של שטר הנאמנות – הפרשנות המתקבלת ביותר על הדעת, בראי של הקשרו הכולל של השטר, והגיונם של דברים, היא זו שלפיה תנית השיפוט מתפרסת מלכתחילה רק על פני עניינים הנוגעים לאגרות החוב עצמן, באורח ישיר, או למחלוקות הנוגעות לפרשנות הסמכויות והחובות הקבועות בשטר הנאמנות עצמו. הנה כי כן, אני סבור כי הצדדים לשטר הנאמנות התכוונו מראש להכפיף את עצמם ייחודית לדין הישראלי ולסמכות השיפוט הישראלית, אך ורק בכל הנוגע לסוגיות הצרות שמערבות אותם, ואותם בלבד – ולא ביחס לסוגיות הנוגעות לחברה בכללותה, לרבות פירוקה, אשר מערבות אף צדדים נוספים שנמצאים מחוץ לישראל (בדיעבד ייתכן שהתוצאה תהיה שונה, שהרי הסמכות בענייני פירוק נחתכת מהוראות הדין ועל כך אין להתנות, הכל כפי שיבואר בהמשך). 33. יתרה מכך, עיון בהוראות שטר הנאמנות מגלה כי לכאורה השטר האמור כלל איננו מסדיר את סוגיית פירוקה של החברה, זאת לנוכח הוראות סעיף 31 לשטר הנאמנות, אשר לפיהן – הצדדים מחויבים לפעול בהתאם להוראות הדין בכל עניין שאיננו נזכר בשטר הנאמנות (או במקרה שמתגלעת סתירה בין השטר לבין הוראות הדין). הנה כי כן, ברי מלשון הסעיף שלא היתה לצדדים כל כוונה להתנות מלכתחילה בשטר הנאמנות – על הוראות החוק החלות על החברה בסוגיות שאינן מופיעות בשטר הנאמנות, לא כל שכן להסדיר באופן ספציפי את סוגיית הפירוק. 34. המסקנה הנ"ל מתחזקת על רקע האמור בסעיף 8 לשטר הנאמנות שעניינו "תביעות והליכים בידי נאמן". סעיף זה מסמיך את הנאמן לנקוט הליכים נגד החברה, לשם אכיפת התחייבויותיה על פי שטר הנאמנות ולצורך מימוש זכויות מחזיקי אגרות החוב, וזו לשונו: "יהיה הנאמן רשאי, לפי שיקול דעתו וללא מתן הודעה נוספת לחברה, לנקוט כלפי החברה, בכל אותם הליכים, לרבות הליכים משפטיים ובכפוף להוראות כל דין". (ההדגשה שלי – ח"מ). עינינו הרואות כי שטר הנאמנות, ובתוך כך, תנית השיפוט הכלולה בו, לא נועדו לגרוע מהוראות הדין החלות על החברה, או להכתיב את כללי הסמכות וברירת הדין החלים בכל סוגי ההליכים שהחברה היא צד להם, ואלה אמורים להחתך על פי הוראות הדין הכללי ולא על פי הוראות שטר הנאמנות ככזה. 35. מכל האמור לעיל נובע כי הצדדים לשטר הנאמנות לא התכוונו, באופן סובייקטיבי, להקנות מראש לבית המשפט הישראלי סמכות ייחודית ובלתי מוגבלת לדון בכל העניינים הקשורים לניהול החברה, אך מאידך גיסא גם לא לשלול סמכות שכזו, ובוודאי שכך לגבי סוגיות שיש להן השלכה על צדדים שלישיים, או כאלו החורגות מעניינם הקונקרטי של הנושים הישראלים (דוגמת פירוקה של החברה). כך עולה מקריאת לשון שטר הנאמנות, וכך נלמד גם מנסיבות עריכתו. שטר הנאמנות בין סיביל יורופ לבין זיו האפט 36. מסקנה דומה לזו שהגעתי אליה, באשר לחברת סיביל ג'רמני, מתחייבת גם ביחס לשטר הנאמנות, מושא הנפקת אגרות החוב של סיביל יורופ. כפי שבואר בפיסקה 26 שלעיל, חלק מההסכמות הכלולות בשטר הנאמנות מופיעות במסגרת תניה שראתה אור בתשקיף הנפקת האג"ח לציבור. לשון תניה זו שונה במקצת מלשון התניה המופיעה בשטר הנאמנות של סיביל ג'רמני. יחד עם זאת, נדמה כי אומד הדעת של הצדדים המשתקף ממנה – דומה. תנית השיפוט המופיעה בתשקיף ההנפקה של סיביל יורופ נוקטת בזו הלשון: "שטר הנאמנות הינו כפוף לדיני מדינת ישראל והצדדים לו הסכימו כי לבתי המשפט בתל-אביב תוקנה סמכות השיפוט הבלעדית בקשר עמו". (ההדגשות שלי – ח"מ). פשט הלשון של התניה מלמד כי, על-פני הדברים, מושאה הישיר הוא שטר הנאמנות עצמו, ועל כן, אין היא מסמיכה את בית המשפט הישראלי לדון אלא בכל מחלוקת הנוגעת לפרשנותו של השטר האמור, או לטיב והיקף הסמכויות הקבועות בו. ברי שאין משמעות הדבר כי בהכרח מימוש הסמכויות האמורות בידי הנאמן, לרבות הגשת בקשה לפירוק בשם מחזיקי איגרות החוב, יהיה כפוף לדין או לסמכות השיפוט הישראליים על פי תנית השיפוט. יתרה מכך, מעיון בסעיף 8 לשטר הנאמנות עצמו (שהוגש לבית המשפט המחוזי) עולה כי נוסחו זהה לזה של סעיף 8 בשטר הנאמנות המקביל, שעליו חתומה סיביל ג'רמני. דומה עלי לפיכך כי כוחו של הניתוח, שסוכם בפיסקה 35 שלעיל, באשר למשמעותו של סעיף זה, יפה גם ביחס לשטר הנאמנות, מושא הנפקת איגרות החוב של סיביל יורופ. 37. שיקול נוסף שמשפיע על פרשנות התניות האמורות בשני שטרי הנאמנות, והתומך במסקנה שאליה הגעתי, נוגע לאופיו ה"מעין-קנייני" של הליך הפירוק של חברה. אבאר את הדברים להלן. 38. קיים הבדל בין החלת דין בין שני צדדים ספציפיים לבין החלת דיני הפירוק על חברה. כאשר מדובר בהחלת דין בין שני צדדים, יש לתת לתנית השיפוט משקל רב כדי להגשים את רצונם החופשי של הצדדים. אולם כאשר אנו עוסקים בדיני פירוק חברות, אשר באופן מובנה מערבים פעמים רבות נושים נוספים, מקומה של הסכמה בין נושה ספציפי לבין החברה מקבל משקל מועט יחסית. גם במקרים בהם כלל הנושים של החברה הסכימו עם החברה על סמכות שיפוט כלשהי, ניטה לפרש באופן מצמצם את הקניית הסמכות, וכך כתבה בענין זה פרופ' סיליה פסברג בספרה (סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב', 1341-1340 (2013) (להלן: פסברג)): "אין חולק שכאשר צד מסכים להתדיין במדינה פלונית בתביעה אזרחית, הסדרי האכיפה של פסק הדין הניתן באותו עניין הם אלה של הפורום שבו מתקיים הדיון. אולם אמצעים אלה הם אמצעי ההוצאה לפועל של אותה מדינה, המיועדים למימושו של חוב פסוק אינדיווידואלי. הם אינם כוללים באופן טבעי ומידי גם הליכי חדלות פירעון, המיועדים למטרות אחרות והמבוססים על זיקות סמכות אחרות. הא ראיה, בתי משפט ישראליים אינם מוסמכים לדון בהליכי פירוק של חברה כל אימת שהם מוסמכים לדון בתביעת חוב המוגשת נגדה. אשר על כן, אין זה סביר לפרש הסכם לנהל דיון בהפרת חוזה בישראל כהסכמה לנהל בישראל הליך חדלות פירעון. הסכם לנהל דיון בנוגע לאיגרת חוב בישראל אינו שונה לעניין זה... פירוש סביר של תניית שיפוט בנוגע לאיגרת חוב אינו מאפשר את המסקנה שהצדדים הסכימו היכן יתקיימו הליכי הפירוק של החברה, אלא לכל היותר את המסקנה שהם הסכימו היכן יתקיים דיון בנוגע לחיוב הבסיסי". (ההדגשות שלי – ח"מ). 39. הדברים אמורים ביתר שאת במקרים כבענייננו, שבהם שאלת סמכותו הסטטוטורית של בית המשפט הישראלי לדון בפירוק מוטלת בספק, ועומדת לבחינה. זאת משום שלפי הגישה המקובלת, תניית שיפוט איננה יכולה להקנות, ברגיל, סמכות בין-לאומית מקום שזו איננה קיימת על-פי הדין (כשם שלא ניתן להתנות בהסכמה על כללי הסמכות העניינית במשפט המקומי, ראו: פסברג, 31-30, 1340). על כך נכתבו בספרם של Dicey, Morris & Collins הדברים הבאים: "The principle of submission can give the court jurisdiction only to the extent of removing objections thereto which are purely personal with process. Submission cannot give the court jurisdiction to entrain proceedings which in itself lies beyond the competence or authority of the court". (Dicey, Morris & Collins, The Conflict Of Laws, 425 (15TH ed., 2012)) (להלן: Dicey)). בהקשר זה, רואה אני לנכון להדגיש כי הסכם, או שטר נאמנות, כבענייננו, אינם יכולים להוסיף על סמכויות הפירוק הקיימות בדין, בהיותו של דין הפירוק – דין קוגנטי (ראו: ציפורה כהן פירוק חברות 15-14 (2000) (להלן: כהן, פירוק חברות). משכך הדבר, אין גם ביכולתם לשלול סמכויות פירוק, כאמור. 40. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי על אף שתניות השיפוט מסמיכות באופן ספציפי את בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדון בעניינים הנוגעים לאיגרות החוב של החברות, אין בהן כשלעצמן כדי להסמיכו לדון במכלול סוגי ההליכים העוסקים בעניינן, לרבות בשאלת הפירוק ובנושא זה יכריעו הוראות הדין. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, דומה עלי כי שאלת היחס, או תחומי החפיפה, שבין תניות השיפוט בשטרי הנאמנות לבין תניות השיפוט בתשקיפים, איננה טעונה ליבון נוסף. יוצא מכל האמור עד כאן, כי בבואנו לבחון את הסמכות הבינלאומית לדון בשאלת פירוק ההחברות במקרה שבפנינו, עלינו לחזור ולדבוק בכללים הקבועים בסעיף 380 לפקודת החברות ולא במסמכים שמחוץ להוראה זו. לבחינתם של אלה אגש עתה. תחולתו של סעיף 380 לפקודה 41. ההסדרים הנוגעים לפירוקן של חברות קבועים בפקודת החברות (על ביטולם של רוב סעיפי הפקודה עקב חקיקתו של חוק החברות ראו באופן כללי: יוסף גרוס "חוק החברות החדש" 6-1 (2007) (להלן: גרוס, חוק החברות)). מתוכם, ההסדרים הרלוונטיים לענייננו הם אלו העוסקים בסמכותו של בית המשפט לפרק חברה באופן "כפוי", המופיעים בפרק י"ב לפקודה. ככלל, בית המשפט המוסמך להורות על פירוקה של חברה כאמור הוא בית המשפט המחוזי (ראו: סעיף 256 לפקודה), וזאת בהתקיים אחת העילות הקבועות בסעיף 257 לפקודה הנ"ל (במקרה שלפנינו – עילת חדלות הפירעון (בסעיף 257(4) לפקודה)). דא עקא, הוראות פרק י"ב חלות, כפשוטן, על חברה שהתאגדה בישראל לפי הפקודה, או לפי חוק החברות (ראו: סעיף 1 לפקודה וכן סעיף 367 לחוק החברות). לפיכך בית המשפט המחוזי איננו מוסמך, ברגיל, להורות על פירוקה של חברה שאיננה "ישראלית", וזאת, לכאורה, אף אם בעלי השליטה שלה הם ישראלים, ואף אם היא מנהלת עסקים בישראל – כבענייננו. 42. חריג לכלל הנ"ל, קבוע בסעיף 380 לפקודת החברות. הסעיף האמור מאפשר, בנסיבות המפורטות בו, להכפיף גם חברות זרות לדין הישראלי, ובתוך כך, קובע אימתי מוסמך בית המשפט הישראלי לפרק חברות חוץ, כמשמעותן בסעיף 1 לפקודה. חברת חוץ מוגדרת בפקודה כך: "חברה הרשומה מחוץ לישראל וכל חבר-בני-אדם, למעט שותפות, שנרשם או הואגד מחוץ לישראל" 43. אין חולק כי חברות סיביל ג'רמני וסיביל יורופ, אשר התאגדו ונרשמו בקפריסין, לפי הדין הקפריסאי, הן חברות חוץ, כהגדרתן בפקודה. משכך הדבר, הערעורים שלפנינו מעלים את השאלה האם החריגים הקבועים בסעיף 380(א) לפקודה חלים בנסיבות ענייננו, ומקנים לבית המשפט המחוזי סמכות להכריע בשאלת פירוק החברות. מפאת חשיבות העניין, אביא עתה שוב את לשון הסעיף האמור בשלמותו: "380. (א) הוראות פרקים י"א עד י"ז לפקודה זו והוראות פרק שלישי לחלק התשיעי בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (בסעיף זה – פרק פשרה או הסדר) יחולו בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות גם בפירוק, בידי בית המשפט או בפיקוחו, של כל חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ושל כל תאגיד אחר או חבר-בני-אדם שהשר החיל עליהם, בצו, הוראות פקודה זו. (ב) השר רשאי להחיל בצו את הוראות פרק פשרה או הסדר על תאגיד או חבר בני אדם שאינו ניתן לפירוק לפי פקודה זו, בשינויים המחויבים, אף אם לא ניתן לגביו צו לפי סעיף קטן (א); ואולם צו לפי סעיף קטן זה לגבי תאגיד שאין בדין הסדר לפירוקו, יינתן לאחר שהשר שוכנע, מנימוקים שיירשמו, כי בשים לב למטרותיו של אותו תאגיד ומטעמים שבטובת הציבור, מן הראוי להחיל עליו את הוראות פרק פשרה או הסדר בלבד; כמו כן השר יקבע בצו לגבי תאגיד כאמור את התקופה להגשת בקשה להסדר או פשרה לפי פרק פשרה או הסדר; לא הוגשה הבקשה בתוך אותה תקופה, יפקע הצו". עינינו הרואות כי הסעיף הנ"ל קובע שני תנאים חלופיים, שבהתקיים אחד מהם יחולו הוראות פקודת החברות, ובכללן, ההוראות הנוגעות לפירוק, על "חברת-חוץ": הראשון, והחשוב לענייננו, הוא במקרה שבו לחברת החוץ ישנם נכסים בישראל. השני, הוא באם שר המשפטים החיל בצו את הוראות הפקודה על חברת-החוץ המועמדת לפירוק. כאן המקום להעיר כי משעה שסעיף 380 לפקודה מחיל, בין היתר, את הוראות פרק י"ב לפקודה על חברות-חוץ, הוא מכתיב בכך, למעשה, הן את סמכות בית המשפט המחוזי בישראל להכריע בשאלת פירוקן של חברות-חוץ, והן את ברירת הדין שלפיו תפורקנה החברות. הטעם לכך הוא שפרק י"ב לפקודה כשלעצמו מסדיר, במשולב, את ההוראות המהותיות שיחולו בפירוק וכן את סמכותו של בית המשפט לפרק חברה (ראו: סעיף 256 לפקודה, ועיינו גם: פסברג, בעמ' 1315). 44. המחלוקת המרכזית בין הצדדים, בערעורים שלפנינו, נסובה, איפוא, על השאלה האם לחברות ישנם נכסים בישראל, כמשמעותם בסעיף 380(א) לפקודה. אם נמצא כי התשובה לכך הינה בחיוב, ירכוש בית המשפט הישראלי סמכות לפרקן לפי הדין הישראלי. מהלך הדיון בסוגיה זו יתנתב איפוא כדלקמן: ראשית, אדון בפרשנותו הראויה של סעיף 380(א) האמור, ובפרט במשמעות שיש ליתן למונח "נכס" המופיע בו, וזאת בשים לב למאטריה המשפטית שבה עסקינן: פירוק תאגיד זר לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. שנית, ולאור הפרשנות שאציע, אבחן האם לחברות סיביל ג'רמני וסיביל יורופ אכן היו, או ישנם נכסים בישראל, באופן המאפשר לבית המשפט הישראלי לרכוש סמכות לדון בשאלת הפירוק. לבסוף, אם אמצא כי אכן קיימת סמכות כאמור, אבחן האם ראוי להפעילה בנסיבות המקרה, לנוכח דוקטרינת הפורום הבלתי נאות. אקדים תוצאה ואציין כבר עתה כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה, נתונה לו הסמכות להורות על פירוקן הקבוע של החברות, מושא ענייננו, וזאת משום שיש להן "נכסים" בישראל במשמעות הרחבה והתכליתית של מונח זה הנזכר בסעיף 380(א) לפקודה. אולם אף כי אני מסכים לתוצאה האמורה, דרך הילוכי שונה בחלקה מזו בה הלך בית המשפט המחוזי הנכבד, ואביא להלן את הנימוקים למסקנתי זו. אעיר כי לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש, בנסיבות המקרה שלפנינו, לטענתו של הכנ"ר כי סעיף 380(א) לפקודה יוצר לאקונה ביחס למצב העניינים שבו עסקינן כאן. בדומה, לא ראיתי להידרש לטענת המשיבים, בדבר האפשרות לנהל בישראל הליך פירוק מקומי-משני בלבד (לעניין זה עיינו: Talia Einhorn, Private International Law in Israel, 188-189 (2nd ed., 2012)). אפרט עתה לפיכך ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. פרשנות המונח "נכס" בסעיף 380(א) לפקודה 45. על פי הגישה התכליתית לפרשנותו של טקסט משפטי, אשר קנתה לה שביתה בפסיקתנו – הליך הפרשנות של דבר חקיקה, בדומה להליך פרשנותו של חוזה, בנוי משני נדבכים מרכזיים, השלובים זה בזה: הנדבך הראשון, אשר מהווה את נקודת המוצא להליך הפרשני הוא לשון החוק, ובמקרה שלפנינו – לשון סעיף 380(א) לפקודה. הכלל בהקשר זה הוא כי יש ליתן לדבר החקיקה פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשונו. בשלב זה, בית המשפט נדרש לקבוע את מתחם הפירושים הלשוניים האפשריים של דבר החקיקה האמור. ככל שבית משפט מוצא כי קיים יותר מפירוש לשוני סביר אחד, כי אז יש לעבור לבחינת הנדבך השני, הוא תכלית החוק. במסגרת זו, בית המשפט נדרש לבחור, מבין המשמעויות הלשוניות האפשריות של החוק, את זו שמגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה המעוגנת בו (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב' – פרשנות חקיקה 81 (1992) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה), ועיינו גם: רע"א 1104/09 היועץ המשפטי לממשלה נ'ALAN STEEN , בפיסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה דאז ד' בייניש )8.12.2011) (להלן: ענייןALAN STEEN); עניין סהר, בפיסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין). 46. העקרונות הנ"ל ינחו אותי בבואי לפרש את סעיף 380(א) לפקודה, ובכך אדון עתה. תחילה, אבחן האם לנוכח לשונו ותכליתו של הסעיף הנ"ל, ניתן לראות בניהול עסקים "נכס", כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד. אם אמצא שהתשובה לכך היא בשלילה – אבדוק האם לאור משמעותו הראויה של המונח: "נכס" במכלול הנסיבות שלפני, לחברות, מושא ענייננו, יש נכסים, אחרים, בישראל. בהקשר זה, אברר, באופן ספציפי, האם, כטענת המשיבים, ניתן לראות בזכות (הפוטנציאלית) להרים מסך, או להטיל אחריות אישית, או באפשרות לגייס חוב, או לרכוש אינטרס בהפסד שנוצר – כ"נכסים" של החברות בישראל. פרשנות לשונית של המונח: "נכס" 47. המונח: נכסים איננו מוגדר במפורש בפקודת החברות וכך גם לא בחוק הפרשנות, התשמ"א-1999, או בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. משום כך, עלינו לפנות למקורות חלופיים שישמשו נקודת מוצא פרשנית למשמעותו הלשונית של המונח האמור. את הדיון הלשוני אפתח בציון העובדה כי ב"לשון בני-אדם", כפי שזו משתקפת במילון אבן-שושן, המונח: "נכס" מוגדר כ: "1. רכוש, קנין בעל ערך חומרי... 2. דבר חשוב ויקר ערך..." (הגדרה מקבילה מצויה אף במילון העברית המקראית, שבעריכת מנחם צבי קדרי, שם מוגדרת המילה: "נכסים" – כרכוש והון). 48. המונח "נכס" אף מוגדר בשורה של דברי חקיקה, ואעמוד על מקצתם: בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 מגדיר המחוקק את המונח: "נכס" כ"טובין, מקרקעין, זכויות, ניירות ערך, כמשמעותם בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ואיגרות חוב ממשלתיות". בסעיף 34כא לחוק העונשין תשל"ז-1977 המחוקק משתמש בהגדרה מקיפה בקובעו כי "נכס" הוא: "חי או דומם היכול לשמש נושא לבעלות" (להגדרות משיקות נוספות ראו: סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 וכן: סעיפים 1, 4 לחוק המכר-התשכ"ח, 1968). חוקים אחרים, כוללים הגדרות רחבות עוד יותר למונח "נכס": כך, לדוגמה, בסעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, המונח "נכס" מתואר אף כ"מוניטין, וכל זכות בחבר בני אדם או בניהולו". בדומה, סעיף 1 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951, מגדיר "נכס" כ"טובות הנאה מכל סוג שהוא"; בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, "נכס" מוגדר אף כ"זכות עתידה" (עיינו והשוו: יהושע ויסמן חוק המשכון, התשכ"ז-1967 24-16 (1974)); ובסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, מוגדרים כלל נכסי בני הזוג, בין היתר, ככוללים: "זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". עם זאת, מבין כל ההגדרות הנ"ל – נראה כי הרלבנטית והקרובה ביותר לענייננו היא זו המופיעה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל – נוסח חדש [תש"ם-198] (להלן: פקודת פשיטת הרגל), שם מוגדר המונח "נכסים" כדלקמן: "מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם" (ההדגשות שלי – ח"מ). דהיינו, בגדר נכסיו של אדם, לפי פקודת פשיטת הרגל, נכלל גם חוב, ודומה כי אין מניעה להקביל בהקשר זה בין אדם בשר ודם, לבין תאגיד. יוער כי הנוסח המופיע היום בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] נשען על האמור בפקודת פשיטת הרגל המנדטורית, משנת 1936 – שם הוגדר המונח "Property" כך: "Property" includes money, goods, claims, land and every description of property, whether moveable or immoveable, and whether situate in Palestine or elsewhere; also obligations, easements and every description of right, interest and profit present or future, vested or contingent, arising out of o4r incident to property as above defined." (ראו: Bankruptcy Ordinance, no.3 of 1936 בסעיף 1, וראו גם ההגדרה המקבילה בסעיף 436 ל-Insolvency Act, 1986 בבריטניה, וכן: Ian F. Fletcher, The Law of Insolvency, 222-223 (4th Ed., 2009)). הגדרה משיקה, שאף לה יש חשיבות לענייננו, מצויה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שם מוגדר נכס כדלקמן: "כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו" (ההדגשה שלי – ח"מ). ההגדרה הנ"ל שייכת לנושא, שכן בתקנה 2 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987 (להלן: תקנות הפירוק) נכתב כך: "הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי הענין". כלומר, תקנות הפירוק, אשר חלות על תאגיד מרגע הגשת הבקשה לפירוק, מפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על כן דומה שניתן לשאוב גם מהן השראה כללית לעניין פרשנותם של מונחים בחקיקה העוסקת בפירוק חברות. 49. המונח נכס פורש בצורה רחבה אף בפסיקתו של בית משפט זה. היקש חשוב לענייננו, שאליו אדרש בפירוט בהמשך הדברים, הוא זה העוסק ב"נכסי קריירה", או בכושר השתכרותו של אדם. בפסיקה נקבע כי: "היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי" באמצעות השכלה, ניסיון ומוניטין – הם נכס בר שווי כלכלי ממשי, שניתן לכמתו בכסף, לחלקו בין בני-זוג בעת פקיעת נישואיהם, ואף לקבל פיצוי בגין אובדנו, במסגרת דיני הנזיקין (ראו לדוגמה: בע"ם 4623/04 פלוני נ' פלוני (26.8.2007), בפיסקאות 12 ו-21 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (דאז) א' ריבלין, וכן: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 519-518 (2004)). 50. מהסקירה הקצרה שהובאה לעיל נובע כי המונח: "נכס" מופיע בחקיקה ובפסיקה במגוון רחב של הקשרים, והוא עשוי ללבוש ולפשוט הגדרות משתנות, רחבות או צרות, כתלות במאטריה המשפטית הקונקרטית בה מדובר. דומה כי המשותף לכל פירושיו הלשוניים של המונח האמור הוא שבכולם – "נכס" נחשב כדבר רכוש, אשר טומן בחובו ערך כלכלי. על כן, ניתן לומר כבר עתה, כי גם זכויות מופשטות (כמו-גם זכויות תביעה עתידיות) – תיחשבנה ל"נכס" של הזכאי להן, ככל שהן מניבות, או עשויות להפיק עבורו ערך כלכלי. יתר על כן, גם חוב, עשוי להיחשב, לעתים, כ-נכס של החייב, ולוּ למצער בהקשרים הקרובים לאלה שבהם אנו עוסקים כאן (השוו כאמור להגדרת נכסים המופיעה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל). יחד עם זאת, נדמה לי שלא ניתן לומר כי לחברה המנהלת את עסקיה במדינה פלונית, ישנם בהכרח "נכסים" באותה מדינה כתוצאה מכך, שכן ניהול עסקים כשלעצמו וכפשוטו, איננו מהווה "נכס" על פי "לשון בני-אדם", או על פי ההגדרות הקיימות בחקיקה ובפסיקה בישראל, רחבות ככל שתהיינה. הנה כי כן, בשים לב לכך שהמונח "נכס" יכול "לסבול" פרשנות לשונית מן הסוג שהמשיבים טענו לה, נחזור איפוא לענייננו ונעבור לשלב השני של הבדיקה – הוא שלב הפרשנות התכליתית. פרשנות המונח "נכס" לאור תכליתו של סעיף 380(א) לפקודה 51. כך או אחרת, בפרשנות מילולית-לשונית גרידא לא די. כפי שבואר לעיל, עלינו לפרש את המונח "נכס" בתוך ההקשר החקיקתי הספציפי שבו הוא מופיע – סעיף 380(א) לפקודה – ולנוכח תכליתו של סעיף החוק האמור. רק כך נוכל לברור, מבין פירושיו הלשוניים הרבים שהוצגו לעיל, את זה שמגשים את מטרתו של סעיף החקיקה בצורה המיטבית. לבחינתה של התכלית – אגש, איפוא, אתה. 52. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי: ״על תכליתו של החוק ניתן ללמוד מלשונו, מההיסטוריה החקיקתית שלו, מחקיקה מאוחרת ומעקרונות היסוד של השיטה״ (עע״א 1613/91 ארכיב נ׳ מדינת ישראל, פ׳׳ד מו(2) 765, 776 (1991). כמו-כן, נקבע כי: "תכלית החקיקה כוללת בחובה תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. כידוע, התכלית הסובייקטיבית היא המטרות, הערכים והמדיניות אשר ביקש המחוקק להגשים באמצעות דבר החקיקה. תכליות אלה יכול ותלמדנה מלשונה של הנורמה, מן ההיסטוריה החקיקתית, הרקע החברתי והרקע המשפטי בה נתגבשה. התכלית הסובייקטיבית היא למעשה הפתרון אותו ביקש הדין להעניק לבעיה נתונה. לצד התכלית הסובייקטיבית מבקשת התכלית האובייקטיבית לשקף את כוונת השיטה המשפטית בכללותה ולבטא את המטרות, הערכים ועקרונות היסוד שכל דבר חקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית" (ראו: עניין ALAN STEEN, בפיסקה 13 וההפניות שם, וכן: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה - אגודת ישראל - דגל התורה נ' השר לשירותי דת, בפיסקה 24 (‏19.10.2014)). עקרונות אלה יהיו נר לרגלי בבואי להתחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של סעיף 380 (א) הנ"ל, לצורך פרשנותו הראויה של המונח: "נכס" המופיע בו. 53. סעיף 380(א) לפקודה הינו חלק ממארג הכללים הקבועים בפקודה ובחוק החברות, אשר מקנים לבית המשפט הישראלי סמכות להורות על פירוקה של חברה זרה. כללים אלו מצויים, למעשה, בתפר שבין המשפט הבינלאומי הפרטי לדיני החברות, וביסודם, משמשות בערבוביה, תכליותיהן של שתי המאטריות המשפטיות הנ"ל. על כן, פרשנותו הראויה של המונח: "נכס" בסעיף 380(א) לפקודה נדרשת להיעשות הן בראי ההצדקות לקניית סמכות בינלאומית, לפי הדין הבינלאומי הפרטי, והן בראי מטרותיהם של דיני הפירוק בכללותם. 54. בספרות המשפטית בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי נהוג להצביע על שני סוגים עיקריים של "זיקות סמכות", כלומר, סוגי קשרים בין המקרה העומד לדיון לבין מדינה פלונית, המהווים הצדקה מספקת להקנות לאותה מדינה סמכות שיפוט בינלאומית: הראשון, הינו זיקה אישית והשני, הינו זיקה עניינית (ראו: פסברג, כרך א, בעמ' 26-24). זיקה אישית מצביעה על קשר בין בעלי הדין (או אחד מהם) לבין המדינה, והיא כוללת: אזרחות, מושב, מגורים ונוכחות. זיקה עניינית, לעומת זאת, מוגדרת כקשר בין הסוגיה הנדונה לבין המדינה המעוניינת לרכוש סמכות שיפוט. אחת הזיקות הענייניות הנפוצות ביותר הינה הימצאותו של נכס, שיש לו נגיעה לעניין הנידון – במדינה הטוענת לסמכות. 55. עיון בהוראות הפקודה והחוק העוסקים בפירוקה של חברה זרה, מלמד כי הסמכות הסטטוטורית לפרק חברה זרה – נקנית בשלושה מצבים, או על בסיס שלושה סוגים של "זיקות": (א) הראשון הוא רישום החברה בישראל. סעיף 346 לחוק החברות קובע כי חברה זרה לא תקיים בישראל "מקום עסקים", אלא אם היא נרשמה כ"חברת חוץ" לפי החוק. משנרשמה בישראל – חברת החוץ כפופה, מניה וביה, להוראות הפירוק הקבועות בפקודה, וזאת על פי הוראות סעיפים 1 לפקודה ו-346 לחוק. נדמה שכלל זה מבוסס על זיקה "אישית" של החברה הזרה לישראל – המקבילה במידה רבה, ל"אזרחות", או למקום מושב (ראו: פסברג, 30, 1305-1304). מכאן ניתן לטעון כי חברה זרה שקיימה בישראל "מקום עסקים" ולא נרשמה כ"חברת חוץ" כפופה אף היא להוראות הפירוק הקבועות בפקודה, שהרי אחרת ימצא חוטא נשכר (עיינו והשוו: סעיף 381 לפקודה) בכיוון זה צעד למעשה (אם כי בהנמקה שונה מעט) בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, מושא הערעור. (ב) השני, והחשוב לענייננו, קבוע בסעיף 380(א) לפקודה – הוא קיומם של נכסים בישראל. כלל הסמכות הנ"ל מבוסס למעשה על זיקה עניינית לנכסי החברה בישראל (עיינו: פסברג, בעמ' 37-36). (ג) השלישי, שונה מקודמיו, ואיננו מקנה לבית המשפט סמכות אוטומטית לפירוקה של חברה זרה, כתלות בזיקות מהותיות, כי אם מתנה אותה בשיקול דעת המופעל אד-הוק על ידי הרשות המנהלית הרלבנטית, על פי הסמכה סטטוטורית. כך, לפי סעיף 380(א) סיפא לפקודה שר המשפטים רשאי להחיל על חברה זרה, בין שנרשמה בישראל ובין שלא נרשמה, את הוראות הפירוק, באמצעות צו (עיינו גם: סעיף 380(ב) לפקודה). בדומה, חברה זרה החייבת ברישום בישראל לפי חוק החברות, ואשר נמנעה מלעשות כן – עשויה להיות נתונה לפירוק בישראל, וזאת לפי סעיף 381 לפקודה, המקנה לבתי המשפט בישראל סמכות לפרק חברה כאמור, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה (עיינו גם: פסברג, בעמ' 1315-1314). אתמקד, איפוא, עתה בזיקה העניינית השניה, קרי קיומם של "נכסים" בישראל אצל החברות (להלן: זיקת הנכסים). 56. הימצאותם של נכסים במדינה פלונית, מצביעה באופן מסורתי על קשר הדוק בין בעל הנכסים (תאגיד, או אדם בשר ודם) לבין אותה מדינה. זיקה זו בולטת בהקשרים של פירוק חברות. הטעם לכך הוא שהליך הפירוק עוסק באורח ישיר בקנייניה של החברה, כלומר, במצבת נכסיה. על-כן, אחת הזיקות הנושאיות העיקריות הקושרות את העניין הנדון דווקא לאותה מדינה, מתבטא בהימצאותם של נכסים שם (השוו: פסברג, 1314-1313). 57. ניתן להצביע על שני טעמים מרכזיים העומדים ביסוד קנייתה של סמכות לפירוקה של חברה, על בסיס זיקת הנכסים: הראשון, הוא אפקטיביות הליך הפירוק. כאשר לחברה המועמדת לפירוק ישנם נכסים במדינה פלונית, אשר מתוכם, ניתן לפרוע את חובות החברה, כך גדל הסיכוי כי פסק הדין של הפורום של אותה מדינה, יועיל למבקש הפירוק. השני, נעוץ ב"אוטונומיה" של התאגיד המועמד לפירוק, או "בהסכמתו" המשתמעת לנהל את הליך הפירוק במדינה פלונית. ניתן לקבוע בזהירות כי לרוב כאשר בעל דין, תאגיד או אדם, מחזיק בנכסים במדינה, חזקה עליו כי לרוב הוא "הסכים" להכפיף את עצמו, למצער בהקשרים מסוימים, למערכת המשפט של אותה מדינה. זאת, במיוחד כאשר ההליך המשפטי קשור באופן ישיר לאותם נכסים, כמו בפירוק (ראו גם: פסברג, 32-31). 58. יוצא מכאן, שהדיבור "נכס" בסעיף 380(א) לפקודה נדרש להגשים שתי תכליות מרכזיות: ראשית, עליו להעיד על זיקה מספקת בין ישראל, כפורום המתאים לדיון בפירוקה של חברה, לבין החברה המועמדת לפירוק, ושנית, עליו להבטיח את אפקטיביות פסק הדין, המורה על פירוקה של אותה חברה. כדי לחזק את מסקנתי הנ"ל, אני מוצא לנכון להפליג למחוזות שמעבר לים, ולינוק מהמשפט המשווה, ובפרט, מהדין האנגלי, ממנו שאבנו בשעתו את דיני החברות שלנו. הפנייה לדין האנגלי בהקשר זה איננה לפיכך מקרית. הדינים הישראלים הנוגעים לחדלות פירעון, לרבות הפקודה, מקורם במשפט המנדטורי. אכן, אין זהות מוחלטת בין הכללים הקבועים בפקודה לבין אלו ששררו באנגליה בעת חקיקת הפקודה (עיינו והשוו: Ron Harris And Michael Crystal, Some Reflections on the Transplantation of British Company Law in Post-Ottoman Palestine, 10.2 Til (2009) (להלן: Harris & Crystal). יתרה מכך, המחוקק הישראלי, בניגוד לאנגלי, לא הכניס, במרוצת השנים, שינויים משמעותיים להליך חדלות הפירעון, או להסדרים הפרטניים בו, הנוגעים למשפט הבינלאומי הפרטי. יחד עם זאת, דומה עלי כי יש בזיקה ההיסטורית השוררת בין הדינים, כדי לשמש הצדקה מספקת לפנות לדין האנגלי דווקא, למצער במסגרת הליך הפרשנות של ההסדר הישראלי שלפנינו (השוו: בג"ץ 1715/97 ‏לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ''ד נא(4) 367, 403 (1997), לעניין אפקטיביות ההשוואה לדינים זרים, המבוססים על הנחות יסוד משותפות, וגם: פסברג 1306-1304)). 59. הפנייה אל הדין האנגלי מתבקשת גם לאור נסיבות חקיקת הפקודה. פקודת החברות הועתקה בשינויים, בשנת 1921, על ידי המחוקק המנדטורי – מחוק החברות האנגלי שנחקק באותה שנה (יוער כי קודם לחקיקת הפקודה משנת 1929, נהגה בארץ הפקודה העות'מנית בענייני חברות, ולאחר מכן, פקודת חברות מוקדמת, שהועתקה מחוק החברות האנגלי משנת 1908 – להבדלים ולדיוקים עיינו באופן כללי: Harris & Crystal). כך כותב, בהקשר זה, פרופ' גרוס בספרו דיני חברות – החוק והפסיקה (1970) (להלן: גרוס, דיני חברות), שם בעמ' 2: "הפקודה המקומית [משנת 1929 – ח"מ] אינה איפוא יצירה עצמאית מקורית ואינה גם תוצאה של "חוקי-יצוא" של הבריטים, כפי שמהווה למשל פקודת הנזיקין". דברים אלו לבדם מצביעים על קיומו של קשר הדוק בין פקודות החברות, בנוסחה המקורי, לבין הדין האנגלי. זאת ועוד – אחרת. סעיף 2(2) לפקודה המקורית קבע (עד לביטול הוראה זו במסגרת חוק החברות, התשנ"ט-1999) כי בעניינים הנוגעים לפרשנות פקודת החברות – יש לפנות לחוק האנגלי המתייחס לחברות, וזו לשונו, ע"פ נוסח הפקודה, כפי שפורסם בשפה האנגלית: "This ordinance shall be interpreted by reference to the Law of England relating to Companies". (ראו: סעיף 258 ל-Companies Ordinance, no. 18 of 1929 והשוו: סעיף 2(2) לפקודת החברות, חוקי א"י, פרק כ"ב, עמ' 155, שלשונו כדלקמן: "פקודה זו תפורש לפי החוק האנגלי הדן בענייני חברות"). מכאן שההפניה הינה, על פי מה שנפסק, להוראות הדין האנגלי במובן הרחב – לא רק למשפט המקובל ודיני היושר, כלשון סעיף 46 לדבר המלך במועצתו, אלא גם לחקיקה ולפסיקה האנגלית בכללותה (עיינו: יוסף גרוס חוק החברות החדש 2-1 (2007) וגם: גרוס, דיני חברות, בעמ' 2, 6-5 (1970)). 60. העולה מן האמור מלמד שבתי המשפט הישראלים קלטו לתוך דיני החברות הישראלים את הוראות המשפט האנגלי, שלא בהכרח על פי המבחנים שנקבעו בסימן 46 לדבר המלך (ובסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948), או בהוראת ההפניה הפרשנית שבסעיף 2(2) לפקודה בלבד, והם דנו באלו "כאילו היו חלק בלתי נפרד של מערכתנו המשפטית" (גרוס, דיני חברות, בעמ' 6). על כך מוסיף פרופ' גרוס את הדברים הבאים: "הוועדה לתיקון חוק החברות, 1965 (ועדת צלטנר) קבעה בהמלצותיה כי דיני החברות מיסודה של שיטת המשפט האנגלי כה השתרשו במשפט הארץ עד כי יש להשאיר את הזיקה למשפט האנגלי (במובנו הרחב, ולא רק לחוק של הממלכה המאוחדת) ולהוסיף לפי זה את הסעיף 2(2) כסעיף הבא: 1. פירוש פקודה זו והשימוש בהוראותיה יהיו בהתאמה עם המשפט האנגלי המתייחס לחברות. 2. לכלול הבהרה כי המשפט האנגלי כאמור מתייחס לדין האנגלי לרבות דיני ארצות אחרות שחוקי החברות שלהן הולכים בעקבותיו. 3. לכלול הוראה בפקודה לפיה יוענק משקל מדריך ומשכנע... לפסקי הדין של בתי המשפט הגבוהים בארצות בהן נוהג המשפט האנגלי בדיני חברות". (ההדגשות במקור – ח"מ). (גרוס, דיני חברות, בעמ' 7). 61. אכן, עם חלוף הזמנים, חלה אצלנו התנתקות הדרגתית מהמקור האנגלי של דיני החברות, וניתן להצביע בהקשר זה על "שתי פעימות", שבסופן ניתק הקשר האמור, למצער באופן פורמלי, הכל כמפורט להלן: (א) בשלב הראשון ועד שנת 1999 (שאז נחקק חוק החברות, שביטל את הוראת ההפניה) – נהגו, לצד הפקודה (אשר תוקנה מספר פעמים ואף קיבלה נוסח חדש בשנת 1983) – דיני חברות משלימים, פרי ההלכה הפסוקה שלנו ופרשנויות שנשאבו מהחוק החרוט הבריטי, המשפט המקובל, ודיני היושר האנגלים. עם חקיקתו של חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 – ההתפתחות הפסיקתית בתחום דיני החברות, החלה להיעשות גם מכוח סמכותם הטבועה של בתי המשפט, ומתוך מטרה לייצר "משפט מקובל" עצמאי – "תוצרת הארץ" (וראו בהקשר זה: דברי ההסבר להצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, להלן: דברי ההסבר להצעת חוק החברות). בכך, למעשה, חל פיחות במעמדו הנורמטיבי של המשפט האנגלי כמקור המעצב את דיני החברות הישראלים (ולוּ מבחינה רטורית). יחד עם זאת, גם מצב חוקי זה לא הניח את דעתו של המחוקק, וזאת משני טעמים מרכזיים, שנמנו בדברי ההסבר להצעת חוק החברות: "ראשית, החלק הסטטוטורי של דיני החברות במכלול דיני החברות הוא מיושן. החוק האנגלי נחקק ב-1929, ומאז חלו שינויים מרחיקי לכת בחקיקת החברות בעולם המערבי בכלל ובאנגליה בפרט (...) באנגליה עצמה הוחלף חוק החברות מ-1929 – אשר שימש בסיס לפקודה שלנו – בחוק חברות חדש (...) הנה כי כן, ברור הוא כי על רקע התפתחות ענפה זו, המצב המשפטי בישראל בענייני חברות – המבסס עצמו בעיקר על פקודת החברות מ-1929 הוא מיושן ומחייב מודרניזציה והתאמה למציאות המודרנית. מעבר לכך (...) היחס בין החלק החקוק של דיני החברות, לבין חלקו ההלכתי, אינו יחס ראוי. פקודת החברות מהווה אך מסגרת, הקובעת הסדרים בעלי אופי ארגוני. חלק ניכר מדיני החברות הושאר במכוון מחוץ לפקודת החברות, לפיתוח הלכתי. תוצאה זו אינה רצויה. רצוי הוא חוק חברות, כמו זה המוצע, הכולל את עיקרי דיני החברות. כמובן, תמיד תהיה התפתחות הלכתית בצד החקיקה – או בין הסדקים שלה. אך מן הראוי הוא שהתפתחות זו רק תשלים חסר בחקיקה או תפתח את שוליה, אין זה רצוי כי העיקר יחסר מספר החוקים". (ההדגשות שלי – ח"מ). על כן, במרוצת השנים נעשו כמה וכמה ניסיונות לחולל רפורמה משמעותית בדיני החברות בישראל, ואולם, המלצותיהן של הוועדות שהוקמו לשם כך, לא הבשילו לכדי תיקוני חקיקה משמעותיים (עיינו: גרוס, חוק החברות החדש, בעמ' 4-2). בשנת 1985 התכנסה וועדה נוספת – ועדת פרופ' ברק – ולאחר מספר שנים, היא הגישה לשר המשפטים דאז הצעת חוק חברות חדש, שמהווה את התשתית לחוק החברות הנוהג כיום. בדברי ההסבר להצעת חוק החברות נכתבו הדברים הבאים, אשר ממחישים את ההיגיון שמאחורי השלב השני והסופי בהתנתקות מהדין האנגלי: "נקודת המוצא של הרפורמה המוצעת הינה, כאמור, הרצון להציע חוק חברות מודרני ומקיף, אשר יהיה בעל אופי קודיפיקטיבי (...) הכוונה הינה להכין דבר חקיקה שישאף ליתן תשובה למרבית הסוגיות בדיני חברות. השיטה הקיימת, לפיה חלק ניכר מדיני החברות מצוי בדבר חקיקה וחלק אחר בפסיקה, לא נראתה כרצויה. כמובן, בקודקס יהיו חללים וחסרונות, אשר יושלמו בדרך המקובלת (...) אכן, ההלכה הפסוקה תוכל להמשיך ולפתח את דיני החברות ״בין הסדים״ של החוק החדש. אך בעיקרו של דבר, הפתרון לכל בעיה של דיני חברות, צריך להימצא במסגרת החוק או בהיקש מהוראותיו. בגיבוש הצעתה לחוק החברות החדש נבחנה בועדת ברק כל סוגיה וסוגיה לגופה, תוך נסיון לגבש את הפתרון הטוב ביותר. בהקשר זה ערכה הועדה מחקר השוואתי מקיף, בפתרונות שנתקבלו במדינות שונות (באנגליה, ארצות־הברית, קנדה, ניו־זילנד, צרפת, גרמניה, השוק האירופי ועוד). לא ניתנה כל עדיפות למדינה זו או אחרת. גם לחוק האנגלי – הישן או החרש – לא ניתנה כל עדיפות (...) למותר לציין, כי החוק החדש יעמוד על רגליו הוא, ללא כל זיקה פרשנית למשפט האנגלי". (ההדגשות שלי – ח"מ). (ב) בשלב השני – בשנת 1999 – הכנסת אימצה את חוק החברות, התשנ"ט-1999 (לעיל ולהלן: חוק החברות, או: החוק החדש, או: החוק), המבוסס, אם כי בשינויים לא מעטים, על המלצות ועדת פרופ' ברק. עם חקיקת החוק האמור, בוטלו מרבית סעיפי הפקודה (לרבות סעיף 2(2) שנזכר לעיל, אשר עסק בדרכי פרשנותה של הפקודה על דרך של הפניה לדין האנגלי). מכאן ואילך דיני החברות הישראלים הפכו להלכה לעצמאיים. יחד עם זאת, נושאים רבים, לרבות סוגיית הפירוק שבה עסקינן כאן – לא הוסדרו בחוק החדש, וממשיכים להיות מעוגנים עד היום בפקודת החברות. על כן, חרף הניסיון המפורש למתן את הזיקה למשפט האנגלי – ההסדרים העוסקים בפירוק חברות ממשיכים עדיין להיות תוצר ישיר של הדין, אשר נהג בשעתו בבריטניה. לעניין זה נודעת השלכה ברורה על האופן שבו ראוי, לשיטתי, לפרשם. 62. העולה מן המקובץ מלמד כי דיני החברות הישראלים, ובפרט הדינים הקבועים בפקודת החברות עוצבו והתפתחו על ברכי הדין האנגלי המקביל. עובדה זו לבדה מספקת הצדקה מיוחדת לפנות דווקא אליו, תוך בחינת התפתחותו לאורך הזמן, כדי לקבל אמת מידה נוספת לפרשנותם הנוכחית והראויה של מונחים הנזכרים בסעיפי הפקודה. לא זו אף זו, מאחר שמקורם של הסדרי הפירוק בישראל מוסיף להיות, עד היום, החוק האנגלי משנת 1929, דומה עלי כי כדי לעמוד בצורה מדויקת על תכליתו של סעיף 380(א) לפקודה, יש להזדקק באופן ספציפי להסדר המקביל, שנהג באנגליה, כפי שפורש ונהג שם. אגש אפוא עתה לסקירתו של ההסדר האנגלי המקביל. 63. חוק החברות האנגלי משנת 1929 (ולאחריו גם החוקים משנת 1948 ומשנת 1985) כלל מספר סעיפים, העוסקים בפירוקה של חברה, אשר לא התאגדה, או נרשמה באנגליה. סעיפים אלו מסדירים את עילות הפירוק, ולא קבועות בהם במפורש הזיקות המספקות לרכישת סמכות. למעשה, ממקרא סעיפי החוק האמורים כפשוטם, עולה כי לבית המשפט האנגלי נתונה סמכות רחבה ביותר לפרק חברה זרה, וזאת בהתקיים אחת מהעילות הבאות: החברה כבר חוסלה בארץ התאגדותה; החברה הפסיקה לנהל עסקים, או ממשיכה לנהל אותם אך לצורכי פירוקה; החברה איננה מסוגלת לפרוע את חובותיה; או אם בית המשפט סבור כי מן הדין והצדק לפרק את החברה (פסברג, 1308-1307). יחד עם זאת, הפסיקה האנגלית צמצמה את מה שנדמה להיות סמכות פירוק כמעט בלתי מוגבלת, וקבעה כי נדרש קשר מספק לאנגליה, אשר יצדיק את קיום ההליך בבריטניה – כדי שתירכש שם סמכות לפרק חברה זרה. 64. בחיקוקים האנגליים הרלבנטיים היתה התייחסות ל"ניהול עסקים" ועניין זה הוביל את בתי המשפט בבריטניה לראות ב"ניהול עסקים" באנגליה כמייצר את הזיקה הנדרשת לפורום האנגלי, לצורך רכישת סמכות לפרק חברה זרה, זאת בדרך דומה במקצת לשיטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (ראו סקירה בפסק הדין בעניין:Re Compania Merabello San Nicholas SA , 8-9 [1972] Ch. 75 (1973) (להלן: Compania Merabello), וההפניות שם). אולם, בהמשך, הפסיקה האנגלית זנחה את דרישת "ניהול העסקים" כדרישה מחייבת, או עיקרית לרכישת סמכות פירוק, ונקבע כי די בכך שלחברה המועמדת לפירוק יהיו נכסים באנגליה כדי להעיד על הזיקה הנדרשת לפורום (פסברג, 1309-1308, ועיינו גם: Dicey, 1554, וכן: Stephan Rammeloo, Corporation In Private International Law – A European Perspective, 140-143 (2001)). בכך הרלבנטיות הרבה לענייננו. בפסיקה האנגלית המוקדמת, דרישת הנכסים נועדה לשמש ראייה לכך שהחברה ניהלה עסקים באנגליה בהווה, או בעבר, והמונח: "נכסים" פורש בהתאם לכך בצורה מצמצמת (ראו:Ian f. fletcher, insolvency in private international law – national and international approaches, 135-136 (1999) (להלן: fletcher), אולם, במרוצת הזמן, הפכה דרישת הנכסים לדרישה עצמאית, המנותקת משאלת ניהול העסקים, והפסיקה הקנתה לה פרשנות מרחיבה. על כך כותבים Dicey, Morris & Collins בספרם את הדברים הבאים (בעמ' 1555-1554): "For these purposes the assets could be assets of any description and even a right of action with a reasonable possibility of success could be sufficient. It was not, however, necessary that the assets belong to the company in a technical sense: the jurisdiction could exist even if the assets belonged not to the company but to an outside source providing there was a reasonable possibility of benefit accruing to the petitioning creditors for these assets, as, for example, when they were employees of the company unfairly dismissed who might receive payments from Department of Employment (…) if the company was ordered to be wound up. This emphasises a further jurisdictional requirement that there be persons present in England to whom there was a reasonable possibility of benefit accruing if a winding-up order was made". (ההדגשות שלי – ח"מ). עינינו הרואות, שכל נכס מכל סוג שהוא, מוחשי או בלתי מוחשי, לרבות זכות תביעה, ואפילו נכס שאיננו שייך באופן "פורמלי" לחברה (כי אם לצד ג') אך קיים סיכוי סביר שנושי החברה יוכלו להיפרע ממנו, הספיקו כדי לקיים את דרישת הפסיקה האנגלית בדבר קיומם של "נכסים" באנגליה (עיינו גם: Ian F. Fletcher, Cross-Border Insolvency: Comparative Dimensions, 11 (1990)). 65. פסק הדין המכונן בהקשר האמור, הינו: Compania Merabello הנ"ל. שם דובר בחברה שהתאגדה בפנמה, וכל עיסוקה היה בהפעלת ספינה אחת. לא היו ראיות לכך שהחברה ניהלה אי פעם עסקים באנגליה, והנכס היחיד שקשר אותה לאנגליה היה זכות תביעה כלפי חברת ביטוח אנגלית, לשיפוי בגין כל הנזקים שייגרמו לספינה. בית המשפט האנגלי קבע כי נתונה לו הסמכות לפרק את החברה וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, נקבע כי אין צורך להוכיח שהחברה קיימה "מקום עסקים" באנגליה כדי לרכוש סמכות לפרקה, ודי בכך שיש לה נכסים וכן נושים באנגליה, אשר עתידים להיפרע מאותם נכסים, כדי להעיד על זיקה מספקת לאנגליה (שם, בעמ' 11-10): "A proper connection with the jurisdiction must be established by sufficient evidence to show (a) that the company has some asset or assets within the jurisdiction, and (b) that there are one or more persons concerned in the proper distribution of the assets over whom the jurisdiction is exercisable." שנית, נקבע כי כדי לעמוד ב"דרישת הנכסים", אין צורך להצביע על נכסים המעידים על קיומה של פעילות עסקית באנגליה, או על נכסים שיש להם הקשר מסחרי. כך גם אין דרישה כי הנכס יהיה נתון בידי המפרק לחלוקה לכלל הנושים, ודי בכך שצו הפירוק יועיל בדרך אחרת, ולו לנושה אחד, כדי לבסס את סמכותו של הטריבונל האנגלי לפרק את החברה: " It suffices if the assets of the company within the jurisdiction are of any nature; they need not be "commercial" assets, or assets which indicate that the company formerly carried on business here. The assets need not be assets which will be distributable to creditors by the liquidator in the winding up: it suffices if by the making of the winding up order they will be of benefit to a creditor or creditors in some other way". (שם, שם). קביעה אחרונה זו אף ערערה על התפישה המסורתית של הליך הפירוק כ: A" collective administration of assets for the benefit of a numerous and diverse body of creditors" (Fletcher, 137), ודומה, על כן, שהיא מעידה על שינוי בתפישת האפקטיביות של צו הפירוק, כתנאי לרכישת סמכות בינלאומית. נראה, אם כך, שהפסיקה האנגלית נעה מפרשנות צרה של המונח "נכסים" כביטוי לאפקטיביות הפירוק עבור כלל הנושים – לפרשנות גמישה, שמעלה על נס את קיומה של זיקה לאנגליה, ומסתפקת באפקטיביות או תועלת פוטנציאלית, במובן הרחב. מכאן גם נגזרת המשמעות הרחבה שהוענקה למונח: "נכס" בבריטניה לצורכי קניית סמכות לדון בענייני פירוק של חברה זרה. 66. להשלמת התמונה יוער כי מאז – חלה באנגליה התפתחות פסיקתית נוספת, ולאחר מכן אף בא שינוי במישור החקיקה (עם חקיקת ה-Insolvency Act, 1986), וכיום התנאי המרכזי לקניית סמכות בינלאומית לפירוקה של חברה זרה נשען על קיומה של "זיקה מספקת" של החברה לאנגליה, המצדיקה את קיום ההליך, ובלבד שקיימת "אפשרות סבירה" כי פסק הדין יועיל לנושים המבקשים לפרק את החברה, וכי לפחות אחד מהם יהיה כפוף לסמכות השיפוט האנגלית. זיקה זו איננה נדרשת להתבטא בהכרח אפילו בקיומם של נכסים באנגליה (ראו באופן כללי: Dicey, בעמ' 1548-1559, וכן פסברג, בעמ' 1309). כלומר, נראה שבכך הושלם המהלך הרעיוני שהחל בפרשת Compania Merabello (שהוא הרלבנטי ביותר לענייננו): דרישת האפקטיביות רוככה וצומצמה, וההכרעה בדבר קיומה של סמכות בינלאומית לפירוק מתבססת שם כיום, בראש ובראשונה, על קיומו של קשר מהותי לאנגליה. הפרשה שבמסגרתה הותווה לראשונה המבחן המהותי החדש האמור, עסקה בחברה שהתאגדה בליבריה והפרה הסכם הלוואה, שכרתה עם בנק אנגלי. הגם שלחברה לא היו נכסים באנגליה – בית המשפט קבע כי יש לה קשר מספק לפורום האנגלי. בכך, למעשה הפכה דרישת ה"נכסים" למקרה פרטי של מבחן רחב יותר, הבודק את זיקותיה המהותיות של החברה לפורום. באשר לשאלת האפקטיביות – נקבע באותה פרשה כי ניתן להניח באופן סביר שבנסיבות המקרה, ניהולו של הליך הפירוק באנגליה יועיל לבנק, וזאת בשל האפשרות לתבוע באופן אישי את הדירקטורים של החברה, שנמצאים באנגליה (ראו: Dicey, בעמ' 1556-1555 וכן באופן כללי: Re A Company (no.00359 of 1987) [1988] Ch. 210). הנה כי כן, הפסיקה האנגלית הרחיבה והגמישה את התנאים לקניית סמכות לפירוקה של חברה זרה, ואולם, גם היום, נדמה שהם ממשיכים עדיין להישען, למעשה, על שני האדנים שגולמו בעבר במבחן ה"נכסים" – הראשון והמרכזי: קיומה של זיקה לאנגליה, והשני: אפקטיביות הליך הפירוק, במובן הרחב. 67. בפרשה נוספת: Re A Company (no.003102 of 1991), Ex p. Nyckeln Finance Co. Ltd. [1991] B.C.L.C. 539 (להלן: פרשת Nyckeln), שעשויה להיות גם לה חשיבות לענייננו בשל נסיבותיה המשיקות לשלנו – נדון פירוקה של חברה, אשר התאגדה בצרפת, וחבה לאחד מנושיה האנגליים כ-16.6 מיליון ליש"ט. החברה החזיקה בנכסים מנכסים שונים בפורטוגל, ואולם לא הוכח כי היו ברשותה נכסים באנגליה. יחד עם זאת, הסכמי ההלוואה עם הנושה-המבקש נעשו באנגליה, והחברה קיבלה ייעוץ משפטי מעורכי דין אנגליים. כמו-כן, עסקיה של החברה נוהלו בפועל על-ידי מנהל אנגלי, מתוך מלון באנגליה, וזאת הגם שהמנהל האמור לא נחשב "דירקטור" (או נושא משרה פורמלי), והמלון לא היה בבעלות החברה. בית המשפט האנגלי קבע כי בנסיבות המקרה, אין צורך להוכיח אפילו קיומם של נכסים באנגליה לשם רכישת סמכות לפרק את החברה, וזאת משום שמירב זיקותיה של החברה הן לאנגליה. פרשה זו מדגימה אף היא כיצד בנסיבות דומות לאלו שבפנינו – בית המשפט האנגלי קנה לעצמו סמכות לפרק חברה, וזאת אפילו מבלי צורך לבחון האם יש לה נכסים באנגליה, באמצעות הפעלת מבחן מהותי גמיש המבוסס על "מירב זיקות" של החברה לפורום האנגלי (וראו: Dicey, 1557-1556, וכן באופן כללי, פרשת Nyckeln). זה המקום להעיר כי אנו לא חייבים ללכת כל כך רחוק, כפי שנעשה הדבר בעשורים האחרונים בבריטניה, בין השאר בהסתמך על החוק החדש שם, ודי לנו להסתפק בהתפתחות שחלה שם בשלב הביניים, שפירשה בהרחבה את המונח: "נכס" לצורך הזיקה הנדרשת. הנה כי כן לנו די בהלכת Compania Merabello ואין לנו אפילו צורך להגיע להלכת פרשת Nyckeln. 68. זה המקום להוסיף למעלה מן הצורך כי אף במדינות נוספות בעולם האנגלו-אמריקני והקונטיננטלי, לרבות: ארה"ב, צרפת, קנדה, גרמניה והולנד – בית המשפט המקומי קונה סמכות בינלאומית לצורך הליך פירוק, שלא בהכרח על בסיס קיומם של נכסים, כי אם על פי מבחנים מהותיים-גמישים, כגון: אם מרכז הניהול העסקי של החברה ממוקם במדינה (ראו: פסברג 1312-1304), וודאי כך כשיש בנמצא נכסים במדינה בה מתבקש פירוק. כך, לדוגמה, הרגולציה של מועצת האיחוד האירופי ביחס להליכי חדלות פירעון, משנת 2000 (The Council Regulation (EC) 1346/2000 of 29 May 2000 On Insolvency Law) קובעת כי הסמכות הבינלאומית לפרק חברה תהיה נתונה למדינה שבה נמצא מרכז האינטרסים (The Center Of Main Interests) של החברה. ברגולציה זו נקבעה חזקה הניתנת לסתירה, שלפיה – מרכז האינטרסים ממוקם במדינה שבה החברה רשומה. בית המשפט האירופי לצדק (ECJ) קבע עם זאת שהחזקה תיסתר, ככלל, בנסיבות שבהן החברה מנהלת את האינטרסים שלה על בסיס קבוע ממדינה אחרת, שהיא גם הפורום, אשר הנושים מזהים, באופן טבעי, כמקום שבו מצוי "מרכז האינטרסים" שלה. הפסיקה בבתי המשפט המקומיים של מדינות אירופה פירשה את מבחן "מרכז האינטרסים" בצורה גמישה עוד יותר, תוך התחשבות במאפיינים נוספים, לרבות: המקום שממנו מנווטת פעילות החברה (כגון זה שבו מתקיימות פגישות הנהלה, ומתקבלות החלטות עסקיות), המקום שבו החברה מנהלת מו"מ סביב חוזים עתידיים, או המקום שבו שוכנים הדירקטורים של החברה, או נמצאים נושי החברה, או מדינת המטבע שבו נקוב החוב של החברה (ראו באופן כללי: Paschalis Paschalidis, freedom of establishment and private international law for corporations, 160-179 (2014)). 69. המעבר למבחני סמכות גמישים, המבוססים על זיקותיה המהותיות של חברה לצורך דיון בפירוקה – משקפים ניסיון להתמודד עם בעיה האופיינית למציאות החיים המודרנית, שבה חברות מנהלות את עסקיהן במדינה אחת (או יותר), אך מאוגדות הלכה למעשה במדינה אחרת, ובכך עשויות "להתחמק" ממערכות האכיפה המדינתיות, גם כאשר הן אינן עומדות בהתחייבויותיהן. עמד על כך גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו ב-פר"ק 13800-10-10 מתאריך 23.2.2011, מושא הערעורים שלפנינו, כשהבהיר את הצורך להכריע באופן שבו הכריע, בהנמקה הבאה: "נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש, כי דין הפוך, אם יאומץ, יצור פרצה משמעותית ביכולת לנהל הליכים כנגד חברות מסוג זה, אשר הולכות והופכות לחזיון נפוץ יותר ויותר עם התקדמותה המהירה של הטכנולוגיה, ועם המשכו של התהליך ההופך נכסים רבים יותר ויותר ל"וירטואליים", וחסרי קיום "פיזי" מוחלט משל עצמם. עניין אחרון זה מעמיד אתגר משמעותי, וקשה, בפני מערכת האכיפה המדינתית. פעם אחר פעם מסתבר, כי נוכח האפשרויות הטכנולוגיות הקיימות כיום ונוכח התקדמות הגלובליזציה, הרי לא זאת בלבד כי נכסים, מהם רבי-ערך, הופכים וירטואליים וחמקמקים יותר ויותר, ומהם ניתנים להעברה אל מעבר לגבול בלחיצת מקש... אי לכך, הרי שאין מערכת האכיפה המדינתית, ובמקרה הנוכחי, מערכת האכיפה הישראלית, יכולה לעצום עיניה או לגלגלן השמימה נוכח אתגר הולך וגובר זה... גופים, אשר אינם מהססים לנהל עסקים בישראל, אולם ברגע בו אין הם עומדים בהתחייבויותיהם, הם כופרים בסמכותה של המדינה ומשלחים את התובעים למדינה אחרת, אשר בה התבצע הרישום הפורמלי". (ראו שם: בפיסקאות 3-1). 70. סיכומו של דבר, הפסיקה האנגלית פירשה את דרישת הנכסים באופן שמגשים את עקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי, עליהם עמדתי לעיל, בדבר אפקטיביות וזיקה לפורום. אולם, דומה כי המשקל שיוחס לשתי התכליות הנ"ל במסגרת ההליך הפרשני, לא היה זהה. למעשה, באיזון שבין שני האדנים, או התכליות של דרישת הנכסים – ידו של עקרון הזיקה היתה על העליונה, בעוד שעקרון האפקטיביות צומצם ורוכך. במלים אחרות, כדי לרכוש סמכות לפירוק חברה זרה באנגליה על בסיס קיומם של נכסים באנגליה, נדרש היה להראות שלחברה ישנו נכס המייצר זיקה חזקה לפורום, ואולם לא כזה שמשיא, בהכרח, את תועלתם של הנושים במובן הצר, או הניתן לחלוקה לכלל הנושים. גישה זו הלכה והתרחבה לנוכח השתנות הדפוסים העסקיים ותהליכי הגלובליזציה, עד שהפסיקה האנגלית זנחה כליל את דרישת הנכסים, ועברה לבחון, באופן מהותי, את מכלול זיקותיה של החברה הזרה לפורום האנגלי, כדי לרכוש סמכות לפרקה. 71. ומאנגליה – אשוב עתה לסעיף 380(א) לפקודה שלנו. כפי שכבר בואר, שורשיו של הסעיף האמור נטועים עמוק בדין האנגלי, ואולם, אין משמעות הדבר שיש לפרשו כיום, באופן שעולה בהכרח בקנה אחד עם הפסיקה הבריטית משנת 1929 דווקא. פרשנותו הראויה של הסעיף הנ"ל דורשת התאמה למציאות החיים המודרנית, ועל כן עליה לשקף את התמורות שחלו בעולם העסקי, ובעקבות זאת – אף בפסיקה, בהקשר שבו עסקינן. כאן המקום להזכיר מושכלות יסוד: הגישור על הפער שבין המשפט לבין מציאות החיים העדכנית הוא בגדר מטלותיו של בית המשפט. הוא נדרש לעשות כן בתוך טווח האפשרויות הפרשניות שלשון החוק חובקת. עליו לעמוד על כוונת המחוקק לצורך גיבוש תכלית החקיקה, וזאת בהתאם לתנאי הזמן והמקום בהווה. כלומר, מקום שמתאפשרת פרשנות עדכנית – אין לשאוף ל"הקפאתו" של החוק, כך שלא ישרת את הכלל בהתאם לעקרונות השיטה המשפטית וערכיה, אלא יש לפרש את הדברים באופן דינמי, מתוך מודעות לשינוי העתים והמקום. שיקול הדעת השיפוטי והפרשנות התכליתית הם הכלים הנתונים בידו של בית המשפט כדי למנוע מן החוק "לקפוא בזמן" (ראו: ברק – פרשנות החקיקה, בעמ' 271, 272 ו-274). בית משפט זה הביע כבר בעבר לא פעם דעתו, כי פקודות מנדטוריות תתפרשנה על פי התכלית שהן נועדו להגשים בחברה הישראלית, המודרנית והדמוקרטית ואין לפרשן רק על-פי התכלית, העקרונות והערכים שעמדו לנגד עיני הנציב העליון בעת חקיקתן (ראו לדוגמה: ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 31 (1999) וההפניות שם). סיכומה של נקודה זו, בהענקת פרשנות לחקיקה אין כל חידוש. זהו תפקידו המסורתי של השופט. זו היא גם חובתו, ודברים אלה יפים הם אף מקום שהשופט מעניק פרשנות חדשה לדבר חקיקה קיים, כבענייננו. 72. אשר על כן, סבורני כי פרשנות ראויה למונח "נכסים" בסעיף 380(א) לפקודה נדרשת לשקף את תכליותיו של הסעיף האמור בראי ההתפתחות הענפה בפסיקה האנגלית (ובמדינות מערביות נוספות) בהקשר הנדון ולמציאות המודרנית. כלומר, דומה עלי כי יש ליתן למונח "נכסים" בסעיף הנ"ל פרשנות מרחיבה, כך שהוא יעיד, בראש ובראשונה, על קשר מספק לישראל, וכן יצביע על אפקטיביות ניהול ההליך בפורום הישראלי, במובן הרחב (קרי על כך שראוי לנהל את ההליך בישראל). רק פרשנות שכזו תגשים באופן מיטבי, לשיטתי, את תכליתו הנוכחית של הסעיף האמור, והיא מתחייבת אף כעניין שבמדיניות שיפוטית ראויה, לנוכח תמורות העתים שחלו מאז נחקקה פקודת החברות, וכדי להתאים לדפוסים העסקיים המקובלים כיום. פרשנות שכזו אף משתלבת במגמה העולמית, המאפיינת שיטות משפט מודרניות-מקבילות – לרכוש סמכות שיפוט על סמך קריטריונים מהותיים של "מירב הזיקות", ובכך היא גם עולה בקנה אחד עם עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, המהווה עיקרון יסוד במשפט הבינלאומי הפרטי. 73. לאחר שפרסתי את התשתית הנדרשת להכרעה בענייננו, אבחן האם ניתן לראות ב"ניהול עסקים" – "נכס" כמשמעו בסעיף 380(א) לפקודה. אם אמצא שהתשובה לכך היא שלילית, אמשיך ואבחן האם יש לחברות נכסים אחרים: בדמות גיוס חוב בישראל, או זכות תביעה פוטנציאלית כנגד האורגנים שלהן ובעלי המניות שלהן (באנלוגיה, למשל, לרציונל שבתביעה נגזרת), או בעצם החוב, או ההפסד שנוצר. ניהול עסקים – כ"נכס" 74. הדין הישראלי נוקט במפורש לשון "נכסים" ועל כן איננו מאפשר להכיר בזיקות עצמאיות-חלופיות, לרבות "ניהול עסקים" כבסיס לרכישת סמכות בינלאומית לפרק חברה זרה. אולם – האם ניתן לפרש את המונח "נכס" כטומן בחובו גם "ניהול עסקים", כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד? דומה עלי כי התשובה לכך היא בשלילה. פרשנות שכזו איננה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 380(א) לפקודה, שכן המונח "נכס", גם על פי הגדרותיו המרחיבות ביותר, כפי שהובאו לעיל – איננו יכול להתפרש, מבחינה לשונית, כ"ניהול עסקים". לפיכך, גם אם ניהולם של עסקים, במדינה פלונית, מגשים, במובנים מסוימים, את תכליותיו של סעיף 380(א) לפקודה – לא ניתן לראות בו "נכס" לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בשאלת הפירוק על פי החלופה שנוצרה כאן (עיינו עם זאת: סעיף 381 לפקודה). חוב למחזיקי אגרות חוב – כ"נכס" 75. החברות, מושא ענייננו, הנפיקו אגרות חוב בישראל, בשווי מאות מיליוני ש"ח. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעלי אגרות החוב – נושיהן העיקריים של החברות – נמצאים בישראל. יוצא מכך שחובן העיקרי של החברות הוא בישראל. המשיבים טוענים, בהקשר זה, כי גיוס "חוב" בישראל, עשוי להיחשב "נכס" במשמעות סעיף 380(א) לפקודה וזאת משום שלאחר הנפקת אגרות החוב, נמצאו בבעלות החברות נכסים נזילים – כספים – בישראל. אין בידי לקבל את טענתם זו של המשיבים כפשוטה. אף אם ניתן לראות בכסף נזיל "נכס" המקיים את התכליות האמורות של סעיף 380(א) לפקודה – ואינני מביע כל עמדה בשאלה זו – הרי שנכס זה ממילא לא נמצא, פיזית, בישראל במועד הגשת בקשת הפירוק, ועל כן איננו יכול להוות מקור לקניית סמכות בינלאומית. 76. יחד עם זאת, בשים לב לתכליתו של הסעיף האמור, ולפרשנות המרחיבה, שיש ליתן לשיטתי למונח: "נכסים" המופיע בו – מתבקשת המסקנה כי חוב, או הנפקת אגרות חוב עשויים לשמש בסיס ליצירת "נכסים" אחרים עבור חברה, במדינת ההנפקה. אבאר את הדברים להלן. 77. מבחינה לשונית, כבר בואר כי המונח "נכס" התפרש במספר דברי חקיקה בהקשרים המשיקים לענייננו, גם כחוב (וראו ההגדרות בפקודת פשיטת הרגל, ובתקנות סדר הדין האזרחי, שהובאו בפיסקה 48 שלעיל). אולם, בפרשנות לשונית לא די, ויש לבחון האם קיומו של "חוב" במדינת הפורום עשוי לקיים את דרישת הנכסים בסעיף 380(א) לפקודה. לכך אעבור עתה. 78. ראשית, קיימות נסיבות מסוימות, הגם שלא נטען לקיומן של אלה בענייננו, שבהן חוב (או גלגולו של אותו חוב) טומנים בתוכם ערך כלכלי עבור החייב. במקרים אלו, החוב יהווה "נכס" של החייב, במובנו הרחב של מונח זה. כך, לדוגמה, כאשר החוב לובש צורה של הפסד, ניתן למכור אותו או לקזזו לפי סעיף 28(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב] (ובלבד שעסקת המכר לא תסווג כ"עסקה מלאכותית" כמשמעותה בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב] – ראו באופן כללי: ע"א 3415/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ (31.7.2003), במיוחד בפיסקה 14 לפסק-הדין; עיינו גם בחוות דעתי בעניין: ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אייל ארנברג (22.9.2014)); השוו: ע"מ (ת"א) 46960-07-13 ספידי לינק בע"מ נ' פקיד שומה ת"א, 3 (05.07.2015). דוגמה נוספת מצויה בעסקאות לרכישת חוב שנועד למימון נכס ספציפי, בנסיבות שבהן שווי השוק של הנכס פוחת. אלו דוגמאות למקרים מובהקים וקונקרטיים, שבהם חוב עשוי להניב תמורה כספית עבור החברה, ולסייע לה לפרוע את התחייבויותיה. אולם בכך לא מתמצה האפשרות להכיר בחוב (או לכל הפחות, בהליך שבמסגרתו הוא נוצר) כנכס לצורך רכישת סמכות בינלאומית בפירוק. פרשנות תכליתית של המונח "נכס" בסעיף 380(א) לפקודה מובילה למסקנה שגם כאשר אין לחוב "ערך כלכלי" מובהק עבור החייב במועד הגשת בקשת הפירוק, עדיין ניתן לראות בו "נכס", כמשמעו בפקודה, המייצר זיקה מספקת לפורום הישראלי. זאת למצער במקרים כבענייננו, שבהם החוב הינו תוצר של הנפקת אגרות חוב. במה דברים אמורים? על כך מיד בסמוך. 79. איגרת חוב מוגדרת בחוק החברות כ"מסמך שהנפיקה חברה המעיד על קיומה של התחייבות כספית שחבה החברה, ומגדיר את תנאיה". עסקה להנפקת אגרות חוב, מהווה למעשה עסקת הלוואה: רוכשי אגרות החוב מלווים כסף לחברה, והיא פורעת את חובה כלפיהם במועד עתידי, בתנאים שנקבעו ופורסמו בתשקיף ההנפקה. אין חולק כי איגרת החוב, והזכות לפירעון החוב, אשר קבועה בצדה, מהוות "נכס" של הנושה. אולם אין להתעלם מן התרומה שנושאות ההנפקה, או יצירת החוב, גם עבור המנפיק-החייב. כידוע, אגרות חוב הן אמצעי בידי חברה למימון פעילות עסקית. גיוס הכספים משמש מנוף להגשמת יעדיה העסקיים של החברה-המנפיקה, לרכישת נכסים, ולצמיחה כלכלית. כלומר, הנפקת אגרות חוב היא פעולה שנועדה לייצר, עבור החברה-המנפיקה, נכסים עתידיים, וניתן, מבחינה מושגית, לראות בה משום השקעה בפוטנציאל הפקת הרווחים הצפוי של החברה. 80. בהקשר של אנשים, בשר ודם, הפסיקה מכנה את פוטנציאל הרווח האמור "כושר השתכרות" ומכירה בו כנכס. בהיותו נכס, כל גידול בו, כמו-גם, כל גריעה ממנו – ניתנים לכימות בכסף. כך, לדוגמה, בדיני הנזיקין, "אובדן כושר השתכרות" נחשב נזק ממון המגלם את הפגיעה ביכולתו של אדם להתמיד במקום עבודתו, ולהתפרנס כפי שהיה יכול לעשות, אלמלא הנזק שנגרם לו. בהקשר זה, הפסיקה אף הכירה בפיצוי על הפסד כושר השתכרותו של אדם ב"שנים האבודות", שבהן "צפוי היה הניזוק להשתכר מעמלו, אלמלא קוצר פתיל חייו בעוולה" (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח (4) 486 (2004) בפיסקאות 8-7 לפסק דינו של המשנה לנשיא (דאז) א' ריבלין). "תמונת הראי" של "אובדן כושר השתכרות", מצויה ב"נכסי הקריירה" של אדם – הם האמצעים להגדלת פוטנציאל ה"רווח" העתידי שלו, והם כוללים, בין היתר: "מוניטין אישיים, רישיון מקצועי, תעודה, תואר, דרגה מקצועית או הכרה מסוג אחר". נכסי קריירה נחשבים, למצער, בדיני המשפחה, כנכסים לכל דבר ועניין, הניתנים לשיתוף או לאיזון במסגרת הליך איזון המשאבים (ראו: נסים שלם יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה 33 (2013)). עינינו הרואות אם כן, שהפסיקה רואה הן בכושר ההשתכרות והן בכל האמצעים להגדלתו (המהווים חלק אינטגרלי ממנו) – משום נכס. 81. מבחינה מושגית, ניתן להקביל בין פוטנציאל הרווח של תאגיד לבין כושר ההשתכרות של אדם. תאגיד, בדומה ליישות בשר ודם, עשוי להפיק רווחים בעתיד, בין היתר, עקב כישוריהם האישיים, ניסיונם וההחלטות העסקיות של האורגנים שלו (תכונות שניתן, כידוע, לייחס גם לתאגיד עצמו, וראו באופן כללי: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, מה (4) 364 (1991)), כך גם בזכות ה"מוניטין" שלו, וכך גם כתלות בפרמטרים נוספים כגון: תחום העיסוק שלו, ההון שלו, מבנה האחזקות והשליטה בו, מיהות בעלי השליטה שלו וכיוצא באלו "תכונות" המפורטות בתשקיף ההנפקה. אשר על כן, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי מקרים אחרים, דומה עלי שלמצער בהקשר של הדין הבינלאומי הפרטי החל על סוגיית הפירוק, אין מניעה לראות בהנפקת אגרות חוב כאקט שמשפר (ואף מגלם) את "פוטנציאל ההשתכרות" של החברה, ומשום כך – נכס של החברה. הטעם לכך הינו שההנפקה, וביתר דיוק – החוב שנוצר כתוצאה ממנה, משקף למעשה את "השקעתה העכשווית" של החברה ברווחיה העתידיים, או במילים אחרות, בשיפור כושר ההשתכרות שלה, ועל כן ניתן לראות בו מעין "נכס קריירה" של החברה. 82. זאת ועוד – אחרת. פעולת הנפקת אגרות החוב בישראל, אשר יוצרת חוב בישראל, מקיימת, לשיטתי, את תכליות סעיף 380(א) לפקודה, שדובר בהן בהרחבה לעיל: ראשית, ההנפקה בישראל, ככל הנפקה, מניבה ערך כלכלי לחברה. שנית, היא מעידה על זיקה מספקת לפורום הישראלי ולו מהסיבה שהיא מייצרת מקורות מימון משמעותיים בישראל (השוו: פרשת Nyckeln). באופן זה, ניתן להמשיל, למעשה, את נכסיהן "המוחשיים" של חברות זרות, שאין להן בישראל אלא חוב למחזיקי אג"ח (כחברות מושא ענייננו) לעץ – שפירותיו נמצאים אמנם בחו"ל, אך שורשיו – נטועים עמוק בישראל. שלישית, ניהול הליך הפירוק במדינה שבה בוצעה ההנפקה, יש בו כדי להגשים את דרישת האפקטיביות במובן הרחב. כך במיוחד כאשר קבוצה גדולה של נושים מצויה במדינה האמורה, ומבקשת להיעזר בבתי המשפט שלה לשם כך. 83. אכן, ההשוואה הנ"ל בין אדם לתאגיד בהקשר שבו עסקינן, איננה חפה מקשיים, אם כי אלה קיימים בעיקר במישור הפרקטי, ונעוצים בהגדרתו של המונח "כושר השתכרות", כפי שהשתרשה בפסיקה: "בדברנו על כושר השתכרות אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד". (עניין פלוני, בפיסקה 21) כלומר, כושר ההשתכרות הוא נכס שפירותיו צופים פני עתיד. דא עקא, הדיון בסעיף 380(א) לפקודה עוסק בתאגיד שמצוי על סף פירוק, כלומר, בשלב האחרון ב"חייו". במועד הפירוק, התאגיד מאבד למעשה את "כושר ההשתכרות העתידי" שלו. במלים אחרות, גם אם ניתן להכיר ב"כושר השתכרות" או בחוב שנוצר כתוצאה מהנפקת אגרות חוב, כ"נכס" של תאגיד, הרי שבמועד פירוקו, הנכס האמור מתדלדל. הסיבה לכך ברורה, ונעוצה בכך שנראה שאין ל"כושר ההשתכרות" ערך כלכלי בהווה, אם הוא איננו צפוי להניב עוד פירות בעתיד ככזה. אולם, כל עוד לא הוצא צו פירוק – והחברה טרם "סיימה" את חייה באופן רשמי, "כושר ההשתכרות" שלה עומד בעינו, גם אם שוויו הופך נמוך מתמיד. זאת, במיוחד לנוכח המגמה המסתמנת בשנים האחרונות לעודד הבראת חברות, ולהרחיב את סמכויות בית המשפט והמפרק בהקשר זה (וראו לדוגמה דברי ההסבר להצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א-2011). אשר על כן, בשלב המקדמי שבו עוסק סעיף 380(א) לפקודה, שעניינו רכישת סמכות לדיון בפירוקה של החברה – ניתן עדיין להמשיך להכיר ב"כושר ההשתכרות" של החברה, שנוצר כתוצאה מהנפקת אג"ח בישראל, כנכס שמצוי בישראל – ואשר די בו כדי לבסס את סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בפירוק לפי הסעיף הנ"ל. 84. התוצאה הנ"ל, המאפשרת להכיר בהנפקת אגרות חוב כאקט המייצר נכס – "כושר השתכרות", או "חוב" המהווה "נכס" קריירה – במדינת ההנפקה, מתחייבת גם כעניין שבמדיניות שיפוטית ראויה. זאת כדי להבטיח הגנה על הנושים, בנסיבות שבהן מתעורר החשש, שהובע בפיסקה 69 שלעיל, כי החברה המנפיקה מבקשת להתחמק מהנושים ומרשויות האכיפה במדינה שבה גייסה את הונה. סבורני כי תוצאה זו משתלבת במגמה העולמית של מעבר לכללים המבוססים על זיקות גמישות ו"מהותיות" של התאגיד – לשם הקניית סמכות לפורום המדינתי הרלבנטי לפרקו, ועולה בקנה אחד גם עם הפרשנות הרחבה שניתנה למונח "נכס" בדין האנגלי, אף בפסיקה המוקדמת (הלכת Compania Merabello). יתרה מכך, תוצאה זו משתלבת היטב אף עם מגמת המחוקק הישראלי, כפי שבאה לידי ביטוי בתיקון מס' 50 לחוק ניירות ערך, שמטרתו להכפיף חברות זרות המציעות ניירות ערך לציבור הישראלי – לכללי הממשל התאגידי הקבועים בדיני החברות הישראלי (כפי שבואר בפיסקה 5 שלעיל). בהמשך לכך, ועל פי הגיונם של הדברים האמורים עד כה, אעיר כי אינני מוציא מכלל אפשרות להכיר גם ב"מקורות המימון" של החברה, קרי אלו אשר נוצרים בעת הנפקת אגרות החוב – כ"נכס" המצוי במדינת ההנפקה. 85. ומן הכלל אל הפרט: בנסיבות הערעורים שלפנינו, החברות הנפיקו אגרות חוב בישראל, ונושיהן העיקריים ישראלים. לנוכח מסקנתי בדבר האפשרות להכיר בכושר השתכרות של תאגיד כ"נכס", או בחוב שנוצר כתוצאה מהנפקת אגרות חוב כמעין "נכס קריירה", ובדומה גם במקורות המימון של חברה-מנפיקה כ"נכס", ואף בהפסד שנוצר כ"נכס" – דומה עלי כי ניתן לראות בחברות, מושא ענייננו, כמי שמחזיקות "נכסים" בישראל במשמעות סעיף 380(א) לפקודה, ולפיכך הן כפופות לדיני הפירוק הישראליים ולסמכותו של בית משפט של פירוק הישראלי, כפי שנפסק בבריטניה בהלכת Compania Merabello. 86. מכתבי הטענות של הצדדים וכך גם מפסיקתו של בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי ככל שיש לחברות מושא ענייננו, נכסים "מוחשיים" כלשהם, הם מצויים בחו"ל. אולם, האקט המכונן, שאיפשר את פעילותן הכלכלית והעסקית של החברות התבצע בישראל. כאן נזרעו הזרעים ונטעו השורשים של החברות, כאן גם צמח גזע העץ, שענפיו פרוסים ברחבי מדינות אירופה ופירותיהם (שנרקבו) שם. הנפקת אגרות החוב בישראל – שביססה את "כושר ההשתכרות" של החברות והובילה ליצירתם של מקורות מימון משמעותיים עבורן, מעידה על זיקתן העמוקה של החברות לישראל, ואף מבטיחה את אפקטיביות הדיון בפירוק בפורום הישראלי, זאת במיוחד לנוכח העובדה שעיקר הנושים של החברות מצויים בישראל. 87. לנוכח כל האמור לעיל – אני מוצא בסיס לסמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בשאלת פירוקן של החברות, מושא ענייננו. מעבר לכך דומה שקיימת עילה נוספת המקנה גם היא סמכות שיפוט עקרונית לבית המשפט הישראלי לדון במכלול. בזו אדון להלן. אפשרות סבירה ל"הרים את מסך ההתאגדות", או להטיל אחריות אישית על נושאי משרה – כ"נכס" 88. המשיבים טוענים כי נכס מרכזי של החברות בישראל הינו האפשרות ל"הרים מסך" כלפי בעלי השליטה שלהן, או לחילופין, לחקור את נסיבות קריסתן ובמידת האפשר, לייחס אחריות אישית לנושאי המשרה שלהן. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי לעיל, אינני רואה לנכון להכריע פסקנית בסוגיה זו כאן. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אעיר בקצרה כי אינני סבור שניתן לראות באפשרות "להרים מסך" משום "נכס" של חברה, ואולם ניתן לראות באפשרות לייחס אחריות לנושאי המשרה של החברות כנכס שלהן. אבאר את הדברים להלן. 89. "הרמת מסך" הינה דוקטרינה, המעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, אשר מאפשרת לבית המשפט לייחס, במקרים חריגים, חוב, או זכות של החברה לבעל מניותיה (ולהיפך). בכך, הדוקטרינה האמורה מהווה חריג לעקרונות האחריות המוגבלת והאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בהתאמה (ראו באופן כללי: שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח(2) 5 (2004), וכן: גרוס, חוק החברות, בעמ' 67-66. לסקירת התנאים שבהם יורה בית המשפט על "הרמת מסך", במיוחד לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.2015), בפיסקה 56 לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר וההפניות שם (להלן: פרשת שמואל שמעון)). בהקשר שבו עסקינן כאן, עניין לנו, איפוא, באפשרות לייחס את חובן של החברות כלפי מחזיקי איגרות החוב שלהן – לבעלי השליטה הישראלים של החברות. 90. מטבעם של דברים, השימוש בוריאציה זו של "הרמת מסך", נעשה לעתים בנסיבות שבהן חברה מגיעה לכדי חדלות פירעון, ואיננה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנושים. על כן, האפשרות לרדת אל נכסי בעלי המניות עצמם, נועדה לספק הגנה לנושי החברה, לבל יצאו מהליכי הפירוק וידיהם על ראשם (ראו לדוגמה, באופן כללי: ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548 (2009); ע"א 2223/99‏ קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ''ד נז(5) 116 (2003)). יחד עם זאת, יש להדגיש כי הסעד של "הרמת מסך" נחשב "קיצוני ומרחיק לכת", וזאת משום שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, תוך שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. לפיכך, בית המשפט יורה על "הרמת מסך" אך ורק במקרים חריגים, שבהם "צודק ונכון לעשות כן": כאשר השימוש במסך ההתאגדות נעשה במטרה "להונות אדם, לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (ראו: סעיף 6(א)(1) לחוק החברות). כל זאת, ובלבד שהוכח כי בעל המניות היה מודע להתנהגות הפסולה, או למצער, כי קינן בו חשד באשר לכך, והוא נמנע מבירורו (ראו: סעיף 6(א)(2) לחוק החברות, וכן: פרשת שמואל שמעון, שם). 91. אפשרות נוספת שאליה רומזים כאמור המשיבים בטענותיהם, הינה להגיש תביעות כנגד נושאי המשרה הישראלים של החברות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה. ככלל, סעיפים אלו מאפשרים להטיל אחריות אזרחית על נושאי משרה של חברה הנמצאת בהליכי פירוק, בהתקיים התנאים המנויים באותם סעיפים. יש הטוענים כי בעשורים האחרונים נעשה בסעיפים אלו שימוש הולך וגובר על ידי מפרקים, אשר מעוניינים "למלא [באמצעותם] את קופות החברות הריקות" (כהן, פירוק חברות, בעמ' 727). הטעם לכך ברור, והוא הרצון להגן על נושים, אשר נותרו בפני שוקת שבורה – אל מול חברה חדלת פירעון, מקום בו נושאי משרה בחברה התנהלו שלא כשורה בכל הנוגע לניהול עסקיה (ראו: ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 85-82 (2005)). לדיון בתנאים לתחולת הסעיפים הנ"ל, ובשוני בטיב האחריות המוטלת על פיהם, ראו מהעת האחרונה: ע"א 3515/13 ‏סלים עתאמנה נ' איתן ארז כמפרק חברת בני סלים (11.3.2015), בפיסקאות 11-10 וההפניות שם). יוער כי לצד האפשרות להגיש תביעה לפי הסעיפים האמורים, פתוחה הדלת בפני מפרק החברה (או נושיה), להגיש, בנסיבות המתאימות, תביעה נגד נושאי המשרה גם בעילות שמקורן בדין הכללי – כלומר, עילות חוזיות או נזיקיות. הוכחתן של עילות תביעה כאמור איננה מוגבלת לנסיבות של פירוק או חדלות פירעון בלבד, והיא תיעשה בשים לב לתנאים שפותחו בהקשר זה בפסיקתנו (ראו באופן כללי: פרשת שמואל שמעון, בפיסקאות 62-61 לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר, וכן: כהן, פירוק חברות, בעמ' 729-728). 92. קיים הבדל דוקטרינרי-עיוני בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה של תאגיד. עמד על כך השופט מ' שמגר באחת הפרשות, בציינו כי: "אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו... הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה... ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. ...מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיות המשפטית של החברה... הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי". (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994)). דומה כי הבדל זה יורד לשורש האפשרות להכיר, ולו מבחינה מושגית, באפשרות "להרים את מסך ההתאגדות" כ"נכס" של חברה, וזאת משום שהעיקרון העומד בבסיס הרמת המסך הוא ביטול ה"ישות התאגידית". במצב דברים זה קשה לייחס לתאגיד בעלות בזכות התביעה האמורה, לא כל שכן בפירותיה. 93. שונים הם פני הדברים באשר לזכות התביעה להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בחברה, תביעה שלא זו בלבד שאיננה "מכרסמת" ביישותו של התאגיד, אלא אף מקיימת את העיקרון העומד ביסודו. זאת, אנו למדים גם מהפסיקה האנגלית המסורתית, שם ראו כאמור באפשרות לתבוע דירקטורים ונושאי משרה של חברות שנקלעו לקשיים במסגרת הליכי פירוק – משום "נכסים" של החברות האמורות, וניתן להקיש בענין זה גם מדיני התביעות הנגזרות. הנה כי כן, בשים לב לפרשנות המרחיבה שיש ליתן, לשיטתי, למונח "נכס" המופיע בסעיף 380(א) לפקודה, אני סבור כי מבחינה עקרונית ניתן לראות בזכות תביעה כאמור, המוקנית לחברה שבפירוק ולמפרקה, ואשר מאפשרת לתבוע את נושאי המשרה של החברה, ככל שיוכח שאלה סרחו – כמעין "נכס" לווייני של החברה שפירוקה מתבקש, אשר די בו כדי להקנות לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בשאלת הפירוק. אפרט את הדברים עוד להלן. 94. כפי שבואר לעיל, נכס כמשמעו בסעיף 380(א) לפקודה הוא דבר רכוש, בעל ערך כלכלי, אשר נדרש לקיים שני מאפיינים מרכזיים: הראשון, עליו להעיד על זיקה מספקת של החברה לפורום הישראלי, והשני, עליו להבטיח כי צו הפירוק שיוצא יהיה אפקטיבי לגבי החברה ונכסיה – לטובת הנושים. בענייננו, אין חולק כי זכויות תביעה הן נכס. כאשר זכויות התביעה מופנות כלפי נושאי משרה ישראלים (ונוגעות לנכסיהם המצויים בישראל) נוצר אותו קשר מספק לפורום הישראלי, שיש בו כדי להצדיק קניית סמכות שיפוט. יתרה מזאת, פירותיה של תביעה מוצלחת כאמור עשויים להועיל, באופן סביר, לנושיה של החברה, ובכך מתקיימת גם דרישת האפקטיביות (כפי שכבר נזכר לעיל, דברים דומים נקבעו כאמור גם בדין האנגלי, וראו: Dicey, בעמ' 1556-1555). הנה כי כן, עינינו הרואות כי ניתן להכיר בזכות תביעה כאמור כ"נכס" במשמעות סעיף 380(א) לפקודה. 95. הניתוח הנ"ל מעורר, לכאורה עדיין, שני קשיים מרכזיים שניתן, עם זאת, להתגבר עליהם: הקושי האחד, נעוץ בכך שעל פני הדברים, יכול מאן-דהוא לטעון כי זכות התביעה האמורה כלל איננה שייכת לחברה, כי אם בראש ובראשונה לנושיה. על כך אעיר הערה קצרה: זכות התביעה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, מסורה, בין היתר, למפרק החברה, אשר בא למעשה בנעליה, במסגרת הליכי הפירוק. במובן זה, ניתן לראות בזכות זו – ולו לכאורה – זכות של החברה, ולפיכך, "נכס" של החברה (השוו: ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A (10.2.2011)). אולם, גם בנסיבות שבהן לא כך הוא הדבר, אני סבור כי יש לשאוב השראה מהפסיקה האנגלית בפרשת Merabello Compania, ולהתייחס לזכות התביעה הנ"ל כנכס, שאמנם איננו מוחזק ישירות על ידי החברה, אולם די בו כדי לקיים את דרישות סעיף 380(א) לפקודה. הטעם לכך כפול, ונעוץ הן בזיקתה המהותית של זכות התביעה האמורה לחברה, והן בעובדה שהיא עשויה לשמש לפירעון התחייבויותיה של החברה כלפי הנושים. הקושי השני, הינו שזכות התביעה, למצער לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, בהקשרים הספציפיים שבהם עסקינן, קמה רק לאחר שהוצא צו לפירוק החברה, ואילו כאן – עניין לנו בשלב מקדמי, אשר בגדרו בית המשפט נדרש לבחון האם הוא כלל מהווה את הפורום המוסמך לדון בפירוק מלכתחילה, כאשר בוודאי שאין הוא מכריע, בשלב זה, בשאלת הפירוק או בשאלות הנגזרות ממנה. דומה עלי כי משכך הדבר, די למבקש הפירוק, הטוען לסמכותו של הפורום הישראלי, להציג בפני בית המשפט ראיות לכאורה, שיש בהן ללמד על אפשרות סבירה, כי תעמוד לו בעתיד זכות תביעה טובה כנגד נושאי המשרה של החברה המועמדת לפירוק בישראל (זאת בשים לב לתנאים להוכחתה של העילה הנטענת). סבורני כי די ברמת הוכחה זו כדי להצביע על קיומו של "נכס" המצדיק רכישת סמכות לפירוק החברה בישראל (השוו: רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (5.7.2012), בפיסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (דאז) א' ריבלין). 96. משהגעתי למסקנה כי לפורום הישראלי נתונה, באופן עקרוני, סמכות לדון בשאלת פירוקן של החברות – עדיין נותר לנו לבחון האם בית המשפט הנכבד קמא פעל כדין כאשר בחר להפעיל את סמכותו זו בנסיבות המקרה. נושא זה ילובן מיד בסמוך. האם הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדיון בפירוק 97. המערערות טוענות כי בית המשפט הישראלי איננו הפורום הנאות לדיון, אלא הפורום הקפריסאי, וזאת משעה שכל זיקותיהן של החברות הן, לכאורה, לקפריסין. המשיבות, מצדן, סומכות את ידיהן על קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא – כי הפורום הנאות הוא בישראל. 98. בית המשפט רשאי, כידוע, שלא להפעיל את סמכותו הבינלאומית באם שוכנע כי קיים פורום אחר, זר, הוא הפורום ה"טבעי" לדון בתובענה. שאלת נאותות הפורום הישראלי תוכרע בשים לב לזיקותיהם של בעלי הדין והעניין, מושא התובענה, לכל אחד מן הפורומים המוסמכים (ראו: רע"א 7205/12 אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ נ' EAZ PRODUCTS INC DRI, בפיסקה 18 (11.9.2014); וכן: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics Ltd, בפיסקה 18 (4.9.2007) וההפניות שם. ראו גם: רע"א 3144/03‏ אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' ‏Harefuah Serviços de Saude S/C Ltda.‎‏‏, פ''ד נז(5) 414 (2003) (להלן: פרשת אלביט), וראו גם: ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, מח (1) 554 (1993); וכן רע"א2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., נב(1) 109 (1998)). ההכרעה בשאלה זו תושפע אף משיקולים של מאזן הנוחות (אם כי משקלם של אלה נמוך באופן יחסי – וראו פרשת אלביט, שם) ושיקולים של יעילות דיונית (במסגרתם תיבחנה ציפיותיהם הסבירות של הצדדים כי הנושא יידון בישראל, ומידת העניין של שיטת המשפט הישראלית בתובענה). 99. שאלת נאותות הפורום הישראלי, בנסיבות המקרה שלפנינו, נידונה והוכרעה דבר דבור על אופניו בבית המשפט קמא, ואינני מוצא לנכון לשנות מממצאיו. כלל ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, ש"בהם נפל בממצאי הערכאה המבררת פגם היורד לשורש העניין, או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן" (ראו: ע"א 7575/12 ‏ יפת נ' זלצמן, בפיסקה 20 (4.8.2014); ע"א 3526/11 אברהם נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, בפיסקה 25 (6.5.2013); וראו גם: ע"א 679/11 דרדיקמן נ' נדב (27.3.2014); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (26.12.2012)). אינני סבור שיש לסטות מהלכה זו בענייננו. 100. בית המשפט קמא הנכבד התרשם מהחומר שהובא בפניו, והכריע כי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדיון בפירוק החברות. הכרעתו זו התבססה על שני טעמים מרכזיים: ראשית, נקבע כי המחלוקות מושא העניין קשורות כולן לצדדים ישראלים, להתקשרויות שנעשו בישראל ולדיני חדלות הפירעון הישראליים. שנית, נקבע כי "מרכז הכובד היחסי" של החברות מצוי בישראל, שכן – הן הנפיקו אגרות חוב בבורסה הישראלית, ונושיהן העיקריים, כמו גם בעלי השליטה שלהן, מנהליהן ורוב חברי הדירקטוריון שלהן – ישראלים. על בסיס כל האמור, בית המשפט המחוזי הנכבד הכריע כי תכליתן של החברות היתה לנהל עסקים בישראל, וכי לא הוכח שיש להן פעילות ממשית בקפריסין. כך, לדוגמה, נקבעו הדברים הבאים בגדרי ההחלטה על מינויו של מפרק זמני לחברת סיביל יורופ, בתיק מושא הערעור: "[סיביל יורופ הינה] חברת אחזקות שאין לה נכסים או פעילות ממשית (למצער במובנם ה"קלאסי") אף לא בקפריסין שם היא רשומה. הנכסים המהותיים מצויים בשרשור סבוך של חברות בנות הרשומות ופעילות במדינות שאינן קפריסין (...) במצב כזה כאשר אנו בוחנים את העסקים במובנם הרחב הרי שהדגש עובר (...) [ל]התקשרויות חוזיות. לעניין זה צודק המבקש בטענתו כי בחינה מהותית של הזיקות מבהירה באורח חד משמעי כי הקשר בין החברה לישראל הינו הדוק ומכסה את הרוב המוחלט של פעילות חברת האחזקות (...) משקלה של פעילות זו עולה בהרבה על משקלה של "הכף הקפריסאית". קשה שלא להתרשם כי החברה שבפני שמנהליה ורוב חברי הדירקטוריון שלה ישראלים, מנהלת משרדים והתקשרויות בישראל וסוחרת בבורסה בישראל, אינה קשורה בקשר מהותי אמיתי לקפריסין מלבד רישומה הטכני והחזקת שני דירקטורים קפריסאים, דבר הנדרש ככל הנראה לשם רישום חברה באותה מדינה". (ההדגשות במקור – ח"מ). (שם, בפיסקה 7). ממצאים דומים נקבעו גם ביחס לסיביל ג'רמני (ראו: פר"ק 13723-10-10 אמסלם תיירות ונופש בע"מ נ' he162602 סיביל ג'רמני פאבליק קו. לימיטד ואח', בפיסקה 4 (2010)). 101. קביעותיו הנ"ל של בית המשפט קמא הנכבד מצביעות על זיקות אישיות וענייניות עמוקות של בעלי הדין והמקרה לפורום הישראלי, ומנגד, שוללות את קיומן של זיקות דומות לפורום הקפריסאי. אשר על כן, לא מצאתי כל פגם בהכרעתו כי במכלול הנסיבות דכאן – יש לראות בפורום הישראלי את הפורום הנאות לדון בעניין. 102. בשולי הדברים אעיר כי אינני מוצא ממש בטענת המערערות, לפיה מבחן "מרכז הכובד היחסי" שהתווה בית המשפט המחוזי הנכבד, חותר תחת עקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי, או דיני החברות. אפרט ואנמק: ראשית, כלל לא מדובר במבחן חדש, כי אם בכינוי שונה למבחן "מירב הזיקות", קרי למכלול השיקולים המקובלים לקביעת נאותות הפורום הישראלי. שנית, בנסיבות אלה, אינני רואה קושי מיוחד בהתייחסות למיהות בעלי השליטה של החברות כאחד מני קריטריונים רבים לקביעת זיקותיהן לישראל. יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות באשר למקרים אחרים, אינני מוציא מכלל אפשרות כי תיתכנה נסיבות שבהן לא יהיה זה ראוי להשתמש בקריטריון זה כהצדקה להפעלת סמכות בינלאומית, בוודאי כאשר הוא ניצב לבדו. 103. לעת סיום, אעיר הערה קצרה באשר לתניית השיפוט המופיעה על כריכת תשקיפי הנפקת אגרות החוב של החברות: ככלל, גם כאשר נתונה לישראל סמכות שיפוט סטטוטורית לדון בתביעה – קיומה של תניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים, יכול להוות שיקול התומך במסקנה כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לשם כך. זאת, לדוגמה, בנסיבות שבהן תניית השיפוט קובעת כי העניין יידון בפורום זר (שנתונה לו ממילא סמכות שיפוט סטטוטורית), בעוד שהזיקות האישיות והענייניות לישראל חלשות. יחד עם זאת, כוחו של עיקרון זה נחלש כאשר מדובר בהסכמה להקנות סמכות לנהל הליכי "חפצא", שיש להם השלכות רוחב על גורמים החורגים מהצדדים הישירים להסכם השיפוט. במקרה של פירוק, לדוגמה, חופש ההתקשרות של הצדדים לתניית השיפוט – נדחה מפני החשש ממתן משקל מכריע להסכמות קונקרטיות בין החברה לבין חלק מנושיה בלבד, תוך הכפפת שאר הנושים לאותה הסכמה (פסברג, 1343-1342). 104. בנסיבות המקרה שלפנינו, וכפי שכבר בואר – מירב הזיקות של החברות ושל העניין נתונות ממילא לישראל, ועל כן אין בקיומן של תניות השיפוט בתשקיפי הנפקת אגרות החוב, הקובעות כי הדין החל על החברות הינו הדין הקפריסאי, כדי לגרוע ממסקנה זו. מובן שהדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לאופיו ה"קנייני" של הליך הפירוק, כנזכר לעיל. 105. סוף דבר: אם תישמע דעתי, אציע לחברי לדחות את הערעורים, ולקבוע כי לבית המשפט המחוזי מסורה הסמכות לדון בפירוק החברות לפי סעיף 380(א) לפקודה, והוא אף מהווה את הפורום הנאות לשם כך, בנסיבות המכלול. עוד אציע כי המערערות תישאנה ביחד ולחוד – בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: 1. חברי, השופט ח' מלצר, פרשׂ משנה סדורה ומחכּימה לביסוס גישתו לפיה מן הראוי ליתן פרשנות מרחיבה ל"נכסים" שסעיף 380(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, מדבר בהם. היטיב חברי להראות כי התכלית קוראת להרחבה; הלשון, עם זאת, קוראת לצמצום. כשלעצמי, דומני, כי בין כך ובין כך, המשפט הבינלאומי הפרטי הוא הנותן, בנסיבות העניין, ועל סמכוֹ ניתן לפסוק את הדין בערעורים דנן. אכן, לבית משפט בישראל נתונה סמכות השיפוט לדון בפירוקן של החברות המערערות, הגם שהן חברות-חוץ, וחרף העובדה שאין להן נכסים (למצער – נכסים מוחשיים) בישראל. 2. על-פי כללי המשפט הבינלאומי, יקבע הפורום הנאות בהתאם למבחן מרב הזיקות; בהתחשב עם ציפיות הצדדים באשר לפורום, ציפיות הנובעות גם מקיומם של קשרים מסחריים עם גורמים שונים ברחבי תבל, וכפועל יוצא מכך – האפשרות הריאלית להתדיינות משפטית במדינה שבה מתנהל קשר עסקי; בשים לב לקידמה שעשתה את העולם לכפר גלובלי; ובכפוף ליוצאים מן הכלל. 3. ממצאי עובדה נקבעו בבית המשפט המחוזי על כך שמנהלים וחברי דירקטוריון המערערת 1 הם ישראלים; על ניהול משרדים בישראל; על התקשרויות עסקיות בישראל; ועל מסחר בבורסה בישראל. מרב הזיקות הן באופן מובהק לישראל; לקפריסין – זיקה מועטה, בדמוּתם של שני דירקטורים ובעצם ההתאגדות בקפריסין. משכך, דומה כי מבחן מרב הזיקות מצדיק בנסיבות העניין את החלת דיני הפירוק שבישראל, ובהתקיים עילת פירוק של חדלות פירעון, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ליתן צו לפירוקן של החברות המערערות. 4. קביעה על אודות תחולת הדין המהותי מסורה לבית המשפט, ועל מנת להחיל את דיני הפירוק על המערערות, אין מקום להיזקק להיתר מאת שר המשפטים. גישה זו אינה עומדת בניגוד להוראת סעיף 380(א) סיפא לפקודת החברות. רצוני לומר, כפי עמדת הכנ"ר (העדכנית), כי לשר המשפטים נתונה סמכות להחיל את דיני הפירוק על גופים שונים, אך בהקשר דנן אֵלו הם תאגידים וחבר בני-אדם בישראל שאינם חברה, דוגמת הקדשות, מפלגות וכד'. לגבי גופים שכאלה, עשויה להתעורר שאלה של מדיניות משפטית ראויה, אם נכון להחיל עליהם את דיני הפירוק החלים על חברה, למרות שאינם "חברה". על-פי הרישא לסעיף 380(א) הנ"ל, יחולו דיני הפירוק על כל חברת-חוץ שיש לה נכסים בישראל. לגבי חברת-חוץ שאין לה נכסים בישראל, תתברר סוגיית הדין החל על הפירוק – ככל שבית משפט בישראל קנה סמכות (ובנידון דנן קְנאהּ מכוח המצאה שבוצעה בישראל) – על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. 5. סעיף 380(א) לפקודת החברות אינו עומד אפוא לרועץ למערערות בנסיבות העניין דנן, גם אם לא נפרש את משמעות התיבה "נכסים" כדעת חברי; גם אם נקבע כי אין למערערות נכסים בישראל. 6. אני מסכים אפוא כי דינם של הערעורים להידחות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינו היסודי והמעמיק של חברי השופט ח' מלצר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ' באלול התשע"ה (‏4.9.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11027060_K28.doc גב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il