עזבון המנוח האני תאופיק יונס נ. רשות מקרקעי ישראל

26 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2705/23 לפני: כבוד השופט (בדימ') יוסף אלרון כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: עזבון המנוח תאופיק יונס ואח' נגד המשיבות: המשיבים הפורמליים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. קרן קיימת לישראל 3. עיזבון המנוח מחמוד שאכר יונס ז"ל 4. עיזבון המנוח אחמד מחמוד יונס ז"ל 5. מוחמד מחמוד יונס 6. אסמאעיל מחמוד יונס 7. אבראהים מחמוד יונס 8. עבד אללה מחמוד יונס 9. שאכר מחמוד יונס 10. יוסף מחמוד יונס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.2.2023 בת"א 29847-07-20 שניתן על ידי כבוד השופטת אספרנצה אלון תאריכי הישיבות: כ"ד אדר תשפ"ה (24.3.2025) כ"ח תשרי תשנ"ו (20.10.2025) בשם המערערים: עו"ד שמעון רביב; עו"ד מרואן מורה בשם המשיבות 2-1: עו"ד גיטל דימס גוטליב; עו"ד מרוה בז'ה בשם המשיבים 10-3: עו"ד וחיד עותמאן פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אספרנצה אלון) מיום 1.2.2023 בת"א 58394-02-19 ובת"א 29847-07-20, במסגרתו נדחתה תביעה שהגישו המערערים למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של הסכם חליפין שנערך בין מורישי המערערים לבין קרן קיימת לישראל (המשיבה 2. להלן: קק"ל). רקע והשתלשלות העניינים ביום 18.9.1959 נחתם בין המנוח מחמוד שאכר יונס (להלן: המנוח שאכר יונס) לבין רשות הפיתוח (אשר משנת 1960 ענייניה מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל וכיום רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה 1. להלן: רמ"י) הסכם פיצויים בגין הפקעת חלקות שהיו בבעלותו של המנוח שאכר יונס מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: הסכם הפיצויים). בגדר ההסכם, נקבע בין היתר כי הפיצוי שיינתן למנוח שאכר יונס בגין הפקעת חלקותיו יהיה בהעברת שטח של 3/20 חלקים בחלקה 55 בגוש 12165 (להלן: חלקה 55) המצויה בשטח היישוב ערערה. חרף ההסכם האמור, זכויות המנוח שאכר יונס לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אך אין חולק כי במהלך השנים הוא תפס חזקה בחלקה 55, עִיבְּדָהּ ובנה עליה מבנים. מספר שנים לאחר מכן, ביום 22.11.1966 נחתם הסכם חליפין בין קק"ל לבין המנוחה נזירה אחמד יונס (להלן: המנוחה נזירה) ושלושת בניה המנוחים – האני תאופיק יונס, ג'מיל תאופיק יונס וסובחי תאופיק יונס (להלן, יחדיו: שלושת הבנים המנוחים). על פי ההסכם, המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים העבירו לקק"ל את מלוא זכויותיהם בחלקה 33 בגוש 12159 ובחלקה 21 בגוש 12166, המצויות בשטח היישוב ערערה (להלן: המקרקעין המופקעים), וזאת כנגד שטח של 3/20 חלקים בחלקה 55, חלקה 40 בגוש 12173 במלואה, שתי חלקות נוספות (שטרם הוסדרו), בשטח של 330 מ"ר כל אחת, במרכז היישוב ערערה וסכום כסף מסוים (להלן: הסכם החליפין). זכויות המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים אומנם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אולם הלכה למעשה הם לא קיבלו לידיהם את חלקם בחלקה 55 ולא תפסו בה חזקה. בשנת 1994 התקבלה בידי שלושת הבנים המנוחים דרישה לתשלום מס רכוש בגין חלקה 55 (להלן: דרישת התשלום). או אז, ובעקבות בירורים שערכו, נודע להם על פי הנטען כי חלקה 55 מוחזקת על ידי יורשי המנוח שאכר יונס, וכי למעשה נפלה טעות בידי קק"ל, עת ערכה התחייבויות סותרות ביחס לחלקה 55. בעקבות זאת, פנו יורשי שלושת הבנים המנוחים לקק"ל, הן לצורך תיקון הטעות והן לשם ביטול דרישת התשלום, ובין הצדדים התקיים דין ודברים על מנת להסדיר את העניין. ברם, מאמצים אלו לא נשאו פרי, כאשר גרסאות הצדדים חלוקות לגבי מה שהתרחש בשעתו. על פי הנטען על ידי קק"ל, במסגרת חילופי הדברים נעשה ניסיון לרשום את זכויות המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים על חלקה 56 בגוש 12165 (להלן: חלקה 56) חלף חלקה 55, והיא אף נמסרה בפועל (למצער חלק מהשטח) לידי המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים, אשר בשלב מסוים העבירו את חלקם לצדדים שלישיים. יורשי שלושת הבנים המנוחים, לעומת זאת, טענו תחילה כי אומנם קק"ל הודתה בדבר הטעות, אך היא התעלמה מדרישותיהם ולא השיבה לפניותיהם, ועל כן השיג והשיח הגיע למבוי סתום (ראו סעיפים 16, 25-23, 29, 35-33, 39-37 לכתב תביעתם). יחד עם זאת, בהמשך טענו וחידדו יורשי שלושת הבנים המנוחים כי במהלך השיחות נציגי קק"ל הבטיחו כי יפעלו להשבת המצב לקדמותו או למתן קרקע חלופית. חרף זאת, הבעיה לא באה על פתרונה. עוד יצוין כי בשנת 2010, ובשנים שלאחר מכן, נעשה ניסיון נוסף להסדיר את הסוגיה, מול יורשי שלושת הבנים המנוחים, אך גם ניסיון זה לא צלח. בהמשך, אף נוהלו בין הצדדים שני הליכים משפטיים. ברם, אלו נמחקו – פעם אחת, לשם מיצוי המשא ומתן בין הצדדים (ת"א 23520-05-13) ופעם נוספת בשל הקושי לאתר באותה עת את כל היורשים הרלוונטיים של שלושת הבנים המנוחים (ת"א 21776-02-17) (להלן: התביעה הראשונה ו-התביעה השנייה, בהתאמה; ויחדיו יכונו: ההליכים הקודמים). על רקע האמור, ביום 24.2.2019 הגישו יורשי המנוח שאכר יונס (הם המשיבים 10-3) תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בחלקה 55 הן בבעלות המנוח שאכר יונס, ולחלופין בבעלות יורשיו (ת"א 58394-02-19. להלן: תביעת יורשי המנוח שאכר יונס). בתמצית, יורשי המנוח שאכר יונס טענו כי לא רק שהסכם הפיצויים קודם להסכם החליפין ועל כן גובר עליו, אלא שמאז החתימה על הסכם הפיצויים חלקה 55 הוחזקה על ידי המנוח שאכר יונס או יורשיו, ומעולם לא נשמעה כל השגה בנוגע לזכאותם בחלקה. לפיכך, התבקש בית המשפט קמא להורות על ביטול הסכם החליפין, ותיקון הרישום באמצעות רישום זכויותיהם של יורשי המנוח שאכר יונס בחלקה 55 חלף המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 14.7.2020, בעקבות החלטת בית המשפט קמא בתביעת יורשי המנוח שאכר יונס לפיה "ככל שלנתבעים ו/או מי מהם טענות ו/או תביעות כלפי מי מהצדדים, יש להגיש כתב תביעה בפני בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה" (פסקה 3 להחלטה מיום 23.6.2020), הגישו יורשי שלושת הבנים המנוחים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם החליפין בטל, וכפועל יוצא יש להורות על השבת זכויותיהם במקרקעין המופקעים, ולחלופין להורות על מתן קרקע חלופית שוות ערך לחלקה 55 (ת"א 29847-07-20. להלן: תביעת יורשי שלושת הבנים המנוחים). בעיקרו של דבר, בפי יורשי שלושת הבנים המנוחים שלוש טענות מרכזיות: ראשית, נטען כי לאור הטעות שנפלה ביחס לחלקה 55 (בה הודו נציגי קק"ל), ובהינתן גרירת הרגליים של קק"ל לתיקונה, הסכם החליפין בטל, ויש להורות על השבת המצב לקדמותו. שנית, יורשי שלושת הבנים המנוחים טענו כי במסגרת המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, הוסכם כי הסכם החליפין בטל והובטח להם כי המקרקעין המופקעים (למצער חלקם) יושבו לידם, ולחלופין כי יימסר להם שטח אחר במקום חלקה 55 – והתחייבות זו עולה לכדי הבטחה מנהלית. לחלופין, נטען כי עמדת קק"ל ביחס להצעות אלה במסגרת ההליכים הקודמים מקימה השתק שיפוטי. שלישית, ובהמשך לכך, נטען כי מעולם לא נחתם כל הסכם ביחס לחלקה 56, הם לא קיבלו זכויות ביחס אליה ולא תפסו בה חזקה; ומכל מקום בחלקה זו לא נותר שטח פנוי שווה ערך לזה שהובטח להם בחלקה 55, כאשר בסופו של דבר גם שארית חלקה 56 נמסרה על ידי קק"ל לצדדים שלישיים, כך שממילא לא הייתה רלוונטית. בנוסף, התבקש מתן היתר לפיצול סעדים על מנת שיתאפשר ליורשי שלושת הבנים המנוחים לתבוע בעתיד פיצויים בגין הפרת הסכם החליפין, ולרבות בשל כך שלאורך כל השנים לא יכלו לעשות שימוש בקרקע שהובטחה להם בשל הטעות. [הערה: המנוחה נזירה הלכה לעולמה במועד שאינו ידוע לנו. יחד עם זאת, דומה שאין חולק כי את מלוא זכויותיה העבירה לילדיה – שלושת הבנים המנוחים. לפיכך, לשם הנוחות, ההתייחסות בפסק דין זה לשלושת הבנים המנוחים, כמוה כהתייחסות גם למנוחה נזירה במקומות הרלוונטיים.] קק"ל ורמ"י (להלן, יחדיו: המדינה) הודו כי אכן נפלה טעות, ובהסכם החליפין הובטח בשגגה למנוחה נזירה ולשלושת הבנים המנוחים שטחים בחלקה 55, אשר הובטחו קודם לכן למנוח שאכר יונס במסגרת הסכם הפיצויים. לטענת המדינה, מדובר בטעות סופר שהתגלתה בסמוך לחתימה על הסכם החליפין, שכן המשא ומתן בין הצדדים נוהל ביחס לחלקה 56 (הגובלת בחלקה 55), והם אף קיבלו את החזקה בחלקה זו, ובהמשך העבירו את חלקם בה לצדדים שלישיים. בכל הנוגע לבקשת יורשי שלושת הבנים המנוחים לביטול הסכם החליפין, המדינה טענה כי יש לדחותה מחמת התיישנות, שכן עילת התביעה התגבשה עם החתימה על הסכם החליפין, או בסמוך לה כפי שעולה מהתכתבויות בין הצדדים, ולכל המאוחר במועד בו התגלה דבר הטעות לפי גרסת יורשי שלושת הבנים המנוחים – שנת 1994 – 26 שנים עובר להגשת התביעה. לחלופין, נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בשל הזמן הרב שחלף עד שזו הוגשה. כן נטען כי לנוכח השיהוי שדבק בתביעה והנזק הראייתי שנגרם בעקבותיו, יש לבכר את עמדת המדינה הנשענת על תכתובות מזמן אמת בין גורמי המדינה למנוחה נזירה ולשלושת הבנים המנוחים (שהיו מיוצגים), על פני טענות היורשים, שלא היו מעורבים במישרין בהתרחשויות בעבר, ועדותם אינה אלא עדות מפי השמועה. לגופו של עניין, טענה המדינה כי הסכם החליפין בוצע במלואו, כאשר אומנם נפלה טעות כאמור ביחס לחלקה 55, אך זו תוקנה, עת נמסרו בפועל שטחים בחלקה 56 תחתיה, הגם שאלו לא נרשמו על שמם של שלושת הבנים המנוחים. לפיכך, לא ניתן כיום לבטלו. כן טענה המדינה כי דבר הטעות התגלה בסמוך לחתימה על הסכם החליפין, והצדדים פעלו לתיקונה בזמן אמת וברצף מאז 1969 (ולא משנת 1994). בהקשר זה, דחתה המדינה את טענות יורשי שלושת הבנים המנוחים לפיהן הוסכם בין הצדדים, במסגרת משא ומתן שנוהל ביניהם לאורך השנים, על ביטול הסכם החליפין, לא כל שכן שנוצרה כלפיהם הבטחה מנהלית להשבה או למתן קרקע חלופית – טענה אותה המדינה דחתה גם מחמת הרחבת חזית אסורה. לבסוף, טענה המדינה כי אין לשהות לבקשה למתן היתר לפיצול סעדים. לתמיכה בטענותיה צירפה המדינה מספר מסמכים מהשנים 1994-1967 אשר הועברו בין בעלי תפקידים במינהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י) וקק"ל, וכן בינם לבין מי משלושת הבנים המנוחים או באי כוחם, אשר על האמור בהם, ועל המסקנות שניתן להסיק מהם, נעמוד בהמשך הדברים (להלן: מסמכי המדינה). דיוני ההוכחות בתביעת יורשי המנוח שאכר יונס ובתביעת יורשי שלושת הבנים המנוחים נשמעו יחדיו, ובהמשך הדיון בתביעות אוחד. בסופו של דבר, ביום 1.2.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קיבל את תביעת יורשי המנוח שאכר יונס ודחה בעיקרה את תביעת יורשי שלושת הבנים המנוחים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפתח הדברים דחה בית המשפט קמא את טענת ההתיישנות מטעם המדינה, הן משום שעל פי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים אינה נתונה להתיישנות, והן משום שהמדינה הודתה בעבר, ומודה גם כיום, בדבר הטעות באשר לחלקה 55, ואף ניסתה להסדיר את הסוגיה לאורך השנים. בכל הנוגע לטענת השיהוי, בית המשפט קמא מצא כי יש בו כדי להשפיע במישור הראייתי. הוטעם, כי שלושת הבנים המנוחים הלכו לעולמם שנים רבות לאחר החתימה על הסכם החליפין, ולאחר שנודע על דבר הטעות (סובחי תאופיק יונס נפטר בשנת 2004, ג'מיל תאופיק יונס נפטר בשנת 2007 והאני תאופיק יונס נפטר בשנת 2018), וכך גם נציגי המדינה שהיו עמם בקשר, ובפרט אלו החתומים על מסמכי המדינה – ובכך נגרם נזק ראייתי, משנמנעה האפשרות לשמוע את עדותם של מי שהיו מעורבים באופן ישיר באירועים מושא התביעה ובקיאים בנושא מידיעה אישית. לפיכך, נקבע כי בהיעדר עדויות ישירות, ובשים לב לזהות בין התצהירים שהוגשו מטעם יורשי שלושת הבנים המנוחים ולעדויות שנמסרו, יש להעדיף את מסמכי המדינה, שהועברו בין המעורבים הישירים בעניין בזמן אמת, על פני עדויות יורשי שלושת הבנים המנוחים, שהיו צעירים לימים בזמנים הרלוונטיים, ולא היו מעורים במשא ומתן שהתקיים בשעתו. בהמשך לכך, נקבע כי ממסמכי המדינה עולה כי כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת המדינה הייתה מודעה להתחייבויות הסותרות ביחס לחלקה 55 ופעלה, באמצעות נציגיה, מול המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים לצורך תיקון הטעות. במסגרת זו, בית המשפט קמא התרשם כי על אף היעדרו של הסכם מתוקן או חלופי, והגם שהדבר לא הוסדר ברישום, מסמכי המדינה תומכים במסקנה כי תחת חלקה 55, המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים קיבלו בפועל מידי המדינה שטח של כ-1.5 דונם מחלקה 56 (אשר נמכר בהמשך לצדדים שלישיים). עוד צוין כי העובדה שבמשך שנים רבות לא נשמעה כל טרוניה בנושא, ולמצער לא הובאה כל עדות לכך, מחזקת מסקנה זו. בית המשפט קמא הוסיף ודחה את טענות יורשי שלושת הבנים המנוחים בדבר ביטול הסכם החליפין. נפסק, כי הראיות בתיק אינן מלמדות כי מי מהצדדים להסכם שלח בשלב כזה או אחר הודעת ביטול, בין אם מפורשת ובין אם משתמעת; ואילו כיום, בהינתן השתלשלות העניינים לאורך השנים, חלף המועד להגשת הודעת ביטול ב"תוך זמן סביר" כנדרש בחוק. כך, אפילו אם מקבלים את עמדת יורשי שלושת הבנים המנוחים לפיה ידעו על דבר הטעות רק בשנת 1994, עם דרישת התשלום. כמו כן, נדחתה הטענה לקיומה של הבטחה מנהלית. בראש ובראשונה נקבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה של יורשי שלושת הבנים המנוחים. שנית, ולגופו של עניין, נקבע כי לא הוכחו התנאים הנדרשים להיווצרותה של הבטחה מנהלית מחייבת. באופן דומה, נדחתה טענת יורשי שלושת הבנים המנוחים לקיומו של השתק שיפוטי נוכח עמדת המדינה בהליכים הקודמים, בהיעדר קביעות משפטיות קונקרטיות באותם הליכים, אשר הסתיימו במחיקת התביעות. עוד צוין כי ממסמכי המדינה עולה כי בנוסף לשטח בחלקה 56, המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים היו אמורים לקבל שטח נוסף, בגודל של כ-1.5, בחלקה 21 בגוש 12165 (להלן: חלקה 21) אך זה לא הועבר לידם עד היום. לפיכך, בשים לב לפרק הזמן שחלף מאז הוצע השטח האמור, נקבע כי הצדדים יקיימו שיג ושיח על מנת להגיע להסכמות באשר לסוגיה זו, בין אם בהעברת השטח בחלקה 21, בין אם בהעברת שטח חלופי אחר ובין אם בתשלום כספי בגינו; וכי ככל שהדבר לא יועיל להביא להסכמות בתוך 6 חודשים ממועד מתן פסק הדין, יהיו יורשי שלושת הבנים המנוחים רשאים להגיש תביעה חדשה בעניין זה. לבסוף, דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן היתר לפיצול סעדים, בהפנותו להחלטות קודמות שניתנו בהליך, ובקבלו את עמדת המדינה בעניין. טיעוני הצדדים בערעור המערערים (הם יורשי שלושת הבנים המנוחים) חוזרים על עיקר טענותיהם לפני בית המשפט קמא, תוך שהם מדגישים כי בעוד הם קיימו את חלקם בהסכם החליפין, קק"ל לא עמדה בהתחייבותה כלפיהם, עת לא קיבלו את השטח המובטח להם בחלקה 55, ואף לא בחלקה אחרת תחתיה. לפיכך, משום שעסקינן בהפרה יסודית של הסכם החליפין, קמה למערערים זכות לבטלו, והם אף הגישו שלל ראיות – מהן התעלם בית המשפט קמא – אשר מצביעות כי בהתנהגותה בפועל ביטלה קק"ל את הסכם החליפין. בהקשר זה דוחים המערערים את טענת המדינה כי בהסכם החליפין נפלה טעות סופר ותו לא, ושבים וטוענים כי לא הוכח שהם קיבלו שטח כלשהו בחלקה 56, בה ממילא לא היה לקק"ל די שטח להעביר לידי שלושת הבנים המנוחים לפי ההסכם; וכי מסמכי המדינה עליהם ביסס בית המשפט קמא את קביעותיו הם לא יותר מהתכתבויות פנימיות בין גורמי המדינה, ששלושת הבנים המנוחים לא היו חלק מהן. עוד טוענים המערערים כי במהלך המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, וכן בשים לב לעמדת המדינה בהליכים הקודמים, חלק מההצעות שנדונו היו מקובלות על ידי המדינה, ובפרט ההצעות להשיב את המצב לקדמותו או למסור קרקע חלופית תחת חלקה 55, ועל כן נוצרו הבטחה מנהלית והשתק שיפוטי המחייבים את המדינה לפעול על פי אותן הצעות, בהיעדר כל שינוי במצב הדברים העובדתי או המשפטי. כן מלינים המערערים על כך שפסק דינו של בית המשפט קמא לא הביא לסיום המחלוקות בין הצדדים שעה שהותיר אותם להתדיין על יתרת השטח שלא הועבר לידם. לבסוף, גורסים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשתם למתן היתר לפיצול סעדים. המדינה, בתגובתה לערעור, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתה, טענות המערערים רובן ככולן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, ומכל מקום מדובר בקביעות מוצדקות ומתבקשות. בתוך כך, שבה וטוענת המדינה כי באף שלב לא שלח מי מהצדדים הודעת ביטול לצד השני, ועתה חלף המועד לעשות כן. על כל פנים, נטען כי בחלוף שנים רבות כל כך מאז נערך הסכם החליפין, ובשים לב לשינויים שחלו הן במצב הזכויות והן במצב המקרקעין בשטח, אין להורות על ביטול ההסכם חלף אכיפתו בקירוב, שאף עולה בקנה אחד עם בחירת הצדדים כפי שזו משתקפת מניסיונם לאורך השנים להביא לפתרון הסוגיה. בהמשך לכך, טוענת המדינה כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה המערערים קיבלו לידם 1.5 דונם מחלקה 56, אשר מבוססת על מכלול הראיות והעדויות בתיק. עוד הדגישה המדינה כי כפי שפעלה לאורך השנים על מנת למצוא פתרון, היא עודנה נכונה להידבר עם המערערים בנוגע ליתרת השטח החסרה ולהביא את הסוגיה לידי סיום. כמו כן, נטען כי בצדק דחה בית המשפט קמא את טענות המערערים להבטחה מנהלית והשתק שיפוטי. בנוסף, המדינה גורסת כי אין להיענות לבקשה לפיצול סעדים, משום שהיעתרות לה תרחיק את פתרון הסכסוך בין הצדדים לפרק זמן לא ידוע, בעוד נזקם של המערערים, ככל שהוא קיים, התגבש זה מכבר, ולא הוצג כל טעם המצדיק ניהול תביעה נוספת. כך ביתר שאת בשים לב לריבוי ההליכים בהם נקטו המערערים בעבר באותו עניין. ביום 24.3.2025 נערך דיון במעמד הצדדים, במסגרתו הוצע להם להידבר ביניהם לצורך מציאת פתרון לסיום הסכסוך ארוך השנים ביניהם, ברוח הדברים שהועלו על ידי בית המשפט. למרבה הצער, ניסיון הידברות זה לא צלח. בהמשך, נערך דיון בתר-ערעור ביום 20.10.2025 לשם מיצוי ההידברות בין הצדדים, אך במהלכו ביקש בא-כוח המערערים כי יינתן פסק דין בערעור. במצב הדברים שנוצר, ולמרות הרצון להביא פרשייה מתמשכת זו לידי סיום, אין מנוס ממתן הכרעתנו זו – אשר לצערנו גם בה לא יהיה כדי להביא את הצדדים אל המנוחה ואל הנחלה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בחומר הכתוב, ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו – וכך אציע לחבריי לעשות, כפי שיפורט להלן. כזכור, טענות המערערים תחומות לשלוש סוגיות עיקריות: הראשונה, האם יש להורות על ביטולו של הסכם החליפין; השנייה, האם ההצעות שנדונו בעבר בין הצדדים והוצגו בכתבי הטענות בהליכים הקודמים שנוהלו ביניהם עולות לכדי הבטחה מנהלית, ולמצער מקימות השתק שיפוטי כלפי המדינה; השלישית, האם הוכח כי שלושת הבנים המנוחים קיבלו שטח חלופי בחלקה 56. נדון בסוגיות אלה כסדרן. האם עומדת למערערים זכות לביטול הסכם החליפין? נקודת המוצא לדיוננו היא כי אין חולק שחרף האמור בהסכם החליפין, ועל אף המצב הרישומי במרשם המקרקעין, הלכה למעשה, המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים לא קיבלו שטח כלשהו בחלקה 55, כתוצאה מההתחייבויות הסותרות של המדינה ביחס לחלקה זו. דבר הטעות שביצירת התחייבויות נוגדות ביחס לחלקה 55 – בין שנודע לצדדים בסמוך לחתימה על הסכם החליפין ובין שהמערערים גילו עליו רק בשנת 1994 עם קבלת הדרישה לתשלום מס רכוש – אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, ומוכן אני להניח לצורך הדיון, כי היה על המדינה לדעת על הטעות בעת החתימה על הסכם החליפין, וכי אין מדובר בטעות סופר (שאינה מהווה עילה לביטול חוזה, אלא לתיקונו בלבד; סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)) – ועל כן חל, מבחינת המערערים, סעיף 14(א) לחוק החוזים, לפיו "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". הערה: בהנחה שכוונת הצדדים אכן הייתה להתקשר בהסכם ביחס לחלקה 55 (קרי, שאין מדובר בטעות סופר), הרי שהטעות בה מדובר היא טעות משותפת של שני הצדדים, שכן ניתן להניח שהן המערערים והן המדינה לא היו מתקשרים בהסכם אילו היו יודעים על הטעות (דהיינו, על כך שחלקה 55 כבר הובטחה לצד שלישי). במצב דברים זה, זכות הביטול מחמת פגם ברצון עומדת לשני הצדדים, ואולם בעוד שלגבי המערערים חל סעיף 14(א) לחוק החוזים (בהיות הטעות כזו שהמדינה צריכה הייתה לדעת עליה), לגבי המדינה דומה שהטעות היא בגדר סעיף 14(ב) לחוק החוזים, שכן ספק אם ניתן לקבוע שעל המערערים היה לדעת על דבר הטעות (וזאת בהנחה שיש לפרש את הסיפא של סעיף 14(א) לחוק החוזים כמתייחס לידיעה על דבר הטעות, ולא רק על יסודיות העניין מבחינת הצד שכנגד. להרחבה בסוגיה זו ראו איל זמיר "טעות והטעיה בכריתת חוזה" ספר אור – קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור 203, 250-236 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013(). במצב דברים זה, בו כריתתו של החוזה נפגמה מחמת טעות יסודית שנפלה בו מבחינת המערערים, זכותם לביטול החוזה מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים היא אומנם זכות עצמאית שאינה תלויה בהכרעה שיפוטית (להבדיל מסעיף 14(ב) לחוק) אך מימושה מותנה בפעולה אקטיבית מצידם, באמצעות קיום הפרוצדורה הקבועה בסעיף 20 לחוק החוזים, המורה כדלהלן: ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה. לאמור, חוזה הנגוע בפגם בכריתתו אינו פוקע מאליו, ועל מנת להביא לבטלותו נדרש הצד הזכאי לכך למסור הודעה לצד השני, וזאת תוך פרק זמן סביר מעת שנודע על עילת הביטול. תכליתה של ההודעה היא ליידע את הצד השני (בענייננו, המדינה) כי הצד הנפגע (בענייננו, המערערים) בחר לממש את אפשרות הביטול ולהשתחרר מן החוזה, ובכך להעמיד אותו על מצבו המשפטי החדש והיקף חובותיו וזכויותיו הנגזרים ממנו; ובד בבד למנוע מן הצד הנפגע להשתהות בהחלטתו ולנצל את דבר הפגם באופן היוצר חוסר ודאות באשר לתוקפו של החוזה ואף עלול ליצור הסתמכות של הצד השני על המשך קיומו של החוזה (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 545 (1986) (להלן: עניין רבינוביץ); ע"א 262/86 רוט נ' Deak and Co. Inc, פ"ד מה(2) 353, 375 (1991); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 458 (2019); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 515 (מהדורה שנייה, 2020) (להלן: פרידמן וכהן)). מתן הודעת ביטול לצד השני כפוף להוראת סעיף 60(א) לחוק החוזים, לפיה "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין". למעט הוראה זו, החוק אינו מסדיר את נוסח ההודעה לצד השני או צורתה, וגישת הפסיקה בעניין זה נוטה להקל (ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מז(1) 357, 367-366 (1993); ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, מט(1) 369, 391 (1995); פרידמן וכהן, בעמ' 516). זאת ועוד, הפסיקה הכירה בכך כי לצד האפשרות למסור הודעה באופן פורמאלי (המקרה הפרדיגמטי הוא באמצעות הודעה בכתב), ניתן, במקרים המתאימים, לבטל חוזה גם בהתנהגות, ובלבד שמדובר בהתנהגות שהובאה לידיעת הצד השני, ושיש בה כדי ללמד באופן ברור וחד משמעי על כוונה לבטל את החוזה (ע"א 498/88 מירון נ' קידר, פ"ד מד(4) 250, 255 (1990) (להלן: עניין מירון); ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו(3) 158, 165 (1992)). בכל הנוגע למועד בו תימסר הודעת הביטול, כבר נפסק לא אחת כי פרק "הזמן הסביר" משתנה ממקרה אחד למשנהו, בהתאם למהות החוזה וטיבו, התנהגות הצדדים ומכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"א לג(3) 567, 575 (1979); ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 613 (1983); ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, פ"ד לז(4) 635, 643 (1983); ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט(2) 737, 740 (1985); ע"א 8012/12 רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון, פסקה 44 (11.3.2014). לעניין הנסיבות שיש להביא בחשבון, ראו פרידמן וכהן, בעמ' 532-531). לפיכך, ייתכנו מקרים שבהם תקופה קצרה של מספר ימים תיחשב כבלתי סבירה (ראו, למשל, ע"א 650/73 לוי נ' האניה "איריני" ובעליה, פ"ד כח(1) 505, 511-510 (1974); ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 273 (1976); ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 128 (1998)), בעוד שישנם מקרים שבהם תקופה ארוכה של מספר חודשים ואף שנים תיחשב כסבירה (השוו: ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, פסקה 24 (24.6.2007); ע"א 5978/14 חשב גרניט - יזום וישום פרוייקטים בע"מ נ' כתבי (19.11.2015); בע"מ 6470/15 פלונית נ' פלונית, פסקה 3 (15.2.2016); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט ניל הנדל (9.10.2018); ע"א 5328/21 אבו רקיה נ' חנדקלו, פסקה 95 (3.1.2023)). משמעות הגבלה זו היא כי אם לא נמסרה הודעה בתוך זמן סביר, זכות הביטול פוקעת ויש לראות בחוזה כחוזה תקף ש"אושר" למרות הביטול. בענייננו, המערערים מצביעים על מספר מופעים אשר, לשיטתם, יש לראות בהם כהודעת ביטול כדין. אפס, גם תחת ההנחה המקלה לפיה שלושת הבנים המנוחים (וכפועל יוצא המערערים אשר נכנסו בנעליהם) ידעו על הטעות רק בשנת 1994, עם קבלת הדרישה לתשלום מס רכוש, ולא קודם לכן, בסמוך לחתימה על הסכם החליפין, כטענת המדינה – אף לא אחד מהמופעים עומד בתנאים הנדרשים בחוק להפעלת זכות הביטול מחמת פגם ברצון. אסביר מדוע. המופע הראשון והמרכזי עליו נשענים המערערים הוא מכתב הנושא תאריך מיום 3.4.1994 שכותרתו "חלקה 55 בגוש 12165", אשר נשלח על ידי עו"ד אברהם הללי, שעבד בתפקידים שונים בקק"ל ולימים הפך למנהל אגף המקרקעין בארגון (להלן: עו"ד הללי), למשרדי מס רכוש ומס שבח בחדרה (להלן: המכתב מיום 3.4.1994). לטענת המערערים, מכתב זה מהווה הודעה של המדינה בדבר ביטול הסכם החליפין מחמת הטעות. טענה זו אין לה על מה להישען, וזאת מבלי שאדרש כלל לשאלה האם עמדה למדינה (להבדיל מהמערערים) זכות ביטול לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים בשל הטעות שנפלה (להבדיל מזכות ביטול לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. ראו הערה בפסקה 19 לעיל), ובאילו נסיבות, מכתב שנמענו הוא צד ג' (בענייננו, רשויות המס) יכול להוות הודעת ביטול. כך, שכן מהמכתב מיום 3.4.1994 לא עולה כל כוונה מצד המדינה לבטל את הסכם החליפין – נהפוך הוא, המכתב מלמד על כוונה מצד המדינה לבצע את הסכם החליפין תוך תיקון הטעות. נוכח היקפו הקצר, נוכל להביא את נוסחו של המכתב מיום 3.4.1994 במלואו: החלקה הנ"ל אומנם נימסרה למשפחת יונס ג'מיל יונס 2144390 סובחי יונס [...] והאני יונס [...] מערערה בהסכם חליפין עם קרן קיימת לישראל משנת 1966 אך בפועל חלקה זו אינה בבעלותם ואינה מוחזקת על ידם, מכיוון שהיא נימסרה בטעות על ידי מינהל מקרקעי ישראל לתושב ערערה אחר בשם מחמד שאקר. לתקון הטעות שנפלה אנו בוחנים אפשרות למתן חלקה אחרת אשר עליה נדווח לכם במועדו כדי להסב את המס ששולם בעבור חלקה 55 לחלקה שתנתן להם בתמורה. נודה לכם אם תבטלו החיוב במס רכוש שהוטל על משפחת יונס הנ"ל והטלתו על מוחמד שאכר מערערה. עינינו הרואות כי אין במכתב זה כל אמירה ביחס לביטול הסכם החליפין, כי אם בקשה לביטול מס הרכוש שהוטל על שלושת הבנים המנוחים. יתרה מזאת, מהמכתב עולה דווקא כי הצדדים מעוניינים בקיומו של הסכם החליפין, ולא בביטולו, משמצוין בו במפורש כי נבחנת האפשרות לתיקון הטעות באמצעות מתן קרקע חליפית. המופע השני עליו מצביעים המערערים הוא מכתב שנשלח לקק"ל ביום 27.3.1994 על ידי עו"ד מודר יונס, בשם מרשיו – שלושת הבנים המנוחים, תחת הכותרת "עסקת חליפין" (להלן: המכתב מיום 27.3.1994). ואולם, גם מכתב זה אינו מסייע בידם. אף על פי שמדובר במכתב המועבר בין הצדדים הישירים להסכם החליפין, תוכנו מלמד כי גם מבחינת שלושת הבנים המנוחים לא עמדה על הפרק כל כוונה להביא לביטול הסכם החליפין, כי אם לביצועו תוך תיקון הטעות באמצעות רישום הזכויות בחלקה 56, תחת חלקה 55. כך נכתב בחלקים הרלוונטיים של המכתב מיום 27.3.1994: 3. מרשי גילו כי החלקים המועברים בשטר החליפין ביחס לחלקה 55 בגוש 12165 אינם אלה שסוכם כי יקבלו ושגבולותיהם נקבעו ע"י הצדדים ובעצם החלקים המועברים המוסכמים נמצאים בחלקה אחרת היא חלקה 56 בגוש 12165. 4. מרשי נדרשים עתה לשלם חוב מס רכוש בקשר לחלקה 55 אף כי הם מעולם לא רכשו חלקה זו בפועל ולא תפסו כל חזקה בה. 5. לפיכך מרשי מבקשים כי תדאגו לתקון הטעות ומיד ע"מ שיוכלו להסדיר את ענין חוב מס הרכוש המוטל עליהם וזאת ע"י כך כי יבוטל רישום הזכויות שלהם בחלקה 55 ורישום זכויותיהם בשטח של 2683 מ"ר בחלקה 56. (ההדגשה נוספה) והדברים מדברים בעד עצמם. אם לא די בכך, הרי שהתנהלות הצדדים לאחר מכן, ובפרט המשא ומתן הממושך שנוהל בין הצדדים (לו המערערים אינם מתכחשים), מלמדים כי כוונת הצדדים הייתה לקיום הסכם החליפין תוך תיקון הטעות ולא ביטולו (ראו מסמכים הנושאים תאריכים מהימים 3.8.2010, 21.8.2011, 30.11.2011, 30.1.2012, עליהם יפורט בהמשך הדברים. כן ראו פרוטוקול דיון בתביעת יורשי המנוח שאכר יונס מיום 23.6.2020, בעמ' 2 ש' 13-4). זאת ועוד, אם אכן היה מקום לראות במי מהמכתבים האמורים הודעת ביטול כדין, הרי שהיה על הצדדים לבצע השבה הדדית של מה שקיבל כל אחד מהם מהסכם החליפין (סעיף 21 לחוק החוזים). ברם, השבה כאמור לא נדונה כלל, וממילא לא בוצעה – ויורשי שלושת הבנים המנוחים אינם טוענים אחרת. אף עניין זה תומך בטענת המדינה כי הצדדים בחרו בשעתו בתיקון הסכם החליפין, ולא בביטולו. אפשרות נוספת שהעלו המערערים היא כי הסכם החליפין בוטל עם הגשת תביעתם לבית המשפט קמא. אכן, הפסיקה הכירה זה מכבר כי הגשת תביעה, אשר יש בה כדי ללמד על החלטת הנפגע לבטל את החוזה, בין במפורש ובין במשתמע, יכולה לשמש כהודעת ביטול (עניין רבינוביץ, בעמ' 545; עניין מירון, בעמ' 255; ע"א 81/89 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 824, 829 (1991); ע"א 4269/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' דברת, פ"ד מז(5) 147, 162 (1993)). אף על פי כן, אין מקום לקבל טענה זו בנסיבות העניין, בהינתן שהתביעה לא הוגשה בתוך זמן סביר מעת נודעה למערערים עילת הביטול – בשנת 1994, על פי גרסתם, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2020. תקופה כה ממושכת של 26 שנים איננה יכולה להיחשב כזמן סביר. טענה חלופית שמעלים המערערים בהקשר זה היא כי עם היוודע דבר הטעות בשנת 1994 הם נתנו לקק"ל ארכה לתיקון הסכם החליפין, ועל כך נוהל המשא ומתן בין הצדדים. ברם, משהמשא ומתן לא עלה יפה והטעות לא באה על תיקונה, הרי שההסכם בוטל על ידם כדין. גם טענה זו יש לדחות. טענה זו מתבססת על הפרוצדורה לביטול החוזה עקב הפרתו, הקבועה בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה"), אפס, עילת ביטול חוזה מחמת הפרתו לא עמדה לשלושת הבנים המנוחים, ואילו עילת הביטול מחמת פגם בכריתתו אבדה להם. כך, משום שמתכתובות הצדדים שצורפו עולה כי הצדדים ביקשו לקיים את הסכם החליפין באמצעות ריפוי הפגם שנפל בו – ואף המערערים אינם טוענים אחרת. ודוק, עם היוודע דבר הטעות, ניהלו הצדדים דין ודברים על מנת להסדיר את זכויות שלושת הבנים המנוחים בקרקע חלופית. בכך שלושת הבנים המנוחים גילו דעתם כי גם לנוכח הטעות אין הם מעוניינים בביטול הסכם החליפין מחמת פגם בכריתתו, כי אם בקיומו תוך תיקון הטעות. על כן, בחירת שלושת הבנים המנוחים, בסמוך לאחר שהתבררה להם הטעות, לעמוד על קיום הסכם החליפין, חלף מימוש אופציית הביטול שעמדה להם באותה עת, הפכה סופית, ואין הם רשאים לחזור ממנה כיום (ראו: ע"א 379/69 מעודד נ' דון, פ"ד כד(1) 283, 289-288 (1970); ע"א 398/70 "גזית ושחם", חברה לבנין בע"מ נ' מפעלי הנדסה של וולקן, פ"ד כו(1) 446, 448 (1972); ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' פרי, פסקה 13 (16.11.2011); פרידמן וכהן, בעמ' 569-565). ויובהר, גם לאחר הבחירה בקיום החוזה, ייתכנו מצבים שבהם מי מהצדדים לא יעמוד בחיובו ובכך תתגבש הפרה המקנה זכות נפרדת לביטול החוזה (פרידמן וכהן, בעמ' 582). אולם לא זהו המצב בענייננו. הצדדים ניהלו משא ומתן על מנת לאתר קרקע חלופית, אך ניסיונות אלו לא צלחו. הסיבות בגינן לא הבשיל המשא ומתן שנוהל לאורך השנים לכדי הסכמות על קרקע חלופית לא הובררו די צורכם, וממילא המערערים לא הצליחו להראות כי כישלון המשא ומתן רובץ לפתחה של המדינה. לפיכך, לא ניתן לראות בכישלון המשא ומתן משום הפרה מצידה של המדינה, ומכאן שלא עומדת בפני המערערים עילה לביטול הסכם החליפין מחמת הפרתו. לבסוף, יש לדחות מכל וכל את טענת המערערים לפיה פסק הדין קמא הנוגע לתביעת יורשי המנוח שאכר יונס, אשר מורה על ביטול רישום זכויותיהם בחלקה 55, מהווה הודעת ביטול. מלבד העובדה שטענה זו נטענה לפנינו לראשונה, אין לה עיגון כלשהו בחוק או בפסיקה, ומבחינה עובדתית כלל לא הובהר מדוע מתן פסק הדין המורה על מחיקת זכויות שלושת הבנים המנוחים בחלקה 55 הוא שמכונן את עילת הביטול, בהינתן שעוד בשנת 1994, במסגרת המכתב מיום 27.3.1994, ביקש בא-כוחם של שלושת הבנים המנוחים כי יימחקו זכויות שלושת הבנים המנוחים בחלקה 55. הערה: לכאורה יכולים המערערים לטעון כי מחיקת זכויותיהם בחלקה 55 מהווה הפרה של הסכם החליפין, שכן משמעותה שהמדינה אינה עומדת בהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרתו. ואולם, טענה זו אין המערערים יכולים לטעון בנסיבות העניין, מאחר שכבר בשנת 1994 היה ברור לשני הצדדים כי לא ניתן יהיה לקיים את ההסכם בדרך זו, ובאותה עת הוסכם ביניהם על כך שהסכם החליפין יקוים בדרך אחרת, דהיינו באמצעות מתן קרקע חלופית (וזאת תוך שהמערערים עצמם מוותרים במפורש על הטענה לזכויות בחלקה 55). במילים אחרות, אותה התנהלות המלמדת כי המערערים בחרו שלא לממש את זכות הביטול מחמת פגם ברצון, גם מלמדת כי הסכימו על תיקון ההסכם, כך שחלף קיומו באמצעות חלקה 55 הוא יקוים באמצעות מתן קרקע אחרת. הנה כי כן, בחינת השתלשלות העניינים מלמדת כי גם לאחר היוודע דבר הטעות – אשר אין חולק כי הקנתה בשעתו למערערים זכות לביטול הסכם החליפין מחמת פגם בכריתתו – הצדדים (המדינה מזה, והמערערים מזה) לא היו מעוניינים לאחר גילוי הטעות בביטול העסקה מחמת הפגם שנפל בכריתתה, אלא בחרו בשעתו במודע בביצועה תוך תיקון הפגם שנפל בהתקשרות (על דרך של מתן קרקע חלופית שוות ערך). ודוק, באף שלב עד לפתיחת מסכת ההתדיינות לא גילה אף צד להסכם את דעתו כי ברצונו לבטל את הסכם החליפין מחמת פגם בכריתתו, וניסיון המערערים לראות במכתבים או באירועים שונים כהודעת ביטול אין לו על מה להישען, בפרט בהינתן שאף אחד מציוני הדרך הללו לא צולח את הדרישה למתן הודעה "תוך זמין סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". הדברים אמורים ביתר שאת, שעה ששלושת הבנים המנוחים והמערערים היו מיוצגים כל העת, ועמדו על זכויותיהם על פי הסכם החליפין במסגרת המשא ומתן בין הצדדים (והשוו: ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, פסקה 13 (2.4.2015)). בנסיבות האמורות, למרות שהטעות יצרה בשעתו עילה לביטול הסכם החליפין, בחירת שני הצדדים הייתה שלא לממש זכות זו, אלא להביא לקיום העסקה באמצעות מתן קרקע חלופית ושוות ערך, לאשר הובטח למערערים בחלקה 55 – משכך, ומשהמדינה לא התכחשה בשום שלב להתחייבות זו, אין בטעות שנפלה בשעתו כדי לאפשר בעת הזו את ביטול הסכם החליפין. האם השתכללה כלפי המערערים הבטחה מנהלית או קמה להם טענת השתק שיפוטי? טענה אחרת בפי המערערים היא כי עמדת המדינה במסגרת המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, וכן במסגרת ההליכים הקודמים, הקימה הבטחה מנהלית, ולמצער יצרה השתק שיפוטי, ביחס לחלק מההצעות שנדונו והיו מקובלות על המדינה. דין טענה זו, על שני רכיביה, להידחות. כידוע, על מנת להוכיח התגבשותה של הבטחה מנהלית מחייבת, נדרש להראות קיומם של שלושה תנאים מצטברים: ראשית, על ההבטחה להיות מפורשת, ברורה וחד משמעתית (להבדיל מהצהרת כוונות כללית של הרשות), מפורטת ומסוימת דיה, וכן שאינה מסויגת או מותנית; שנית, ההבטחה ניתנה על ידי בעל הסמכות לתתה; שלישית, לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב, וכי הוא גם בעל יכולת למלא אחריה. יתר על כן, אף אם מתקיימים שלושת התנאים האמורים, בית המשפט לא יורה על אכיפת ההבטחה, אם הרשות המנהלית תראה כי קיים צידוק חוקי שלא לקיימה (ראו מיני רבים: בג"ץ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ' מדינת ישראל משרד החקלאות, פסקה 20 (5.1.2020); ע"א 7859/22 דורית חברה לבינוי ופיתוח בע"מ נ' המינהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, פסקה 40 (15.7.2024) (להלן: עניין דורית); בג"ץ 6062/24 שרוני נ' ראש אגף כח האדם בצה"ל, פסקה 23 והאסמכתאות המאוזכרות שם (14.4.2025)). בענייננו, למרות שבמשא ומתן בין הצדדים הונחו מספר הצעות קונקרטיות ומפורטות, והגם שהייתה נכונות והתגייסות מצד גורמי המדינה לפעול בעניין, הצעות אלו לא הגיעו לכדי הבטחה מחייבת של גורם מוסמך, עת הודגש הלוך ושוב כי הצעות אלו דורשות אישור של הגורמים המוסמכים. כך, במכתב פנימי שכותרתו "הסכמי חליפין כפולים: כפר ערערה – חלקות 55, 56 בגוש 12165" הנושא תאריך מיום 1.5.1994, אשר נשלח על ידי אחראי מחוז במינהל מקרקעי ישראל לרכישות הפקעות וחר"ם, מר אברהם ברקת (להלן: מר ברקת), לעו"ד הללי (להלן: המכתב הפנימי מיום 1.5.1994), הועלתה על כתב הצעה למתן קרקע חלופית בחלקה 56 וכן בחלקה 21, והתבקש מקק"ל לבדוק את ההצעה ולהודיע "אם הינכם מסכימים להצעות כדי שנעביר בקשה לאישור ההנהלה". בדומה, במכתב ששלח מר הרצל כהן, מנהל מחלקת עסקאות בקק"ל (להלן: מר כהן), לבא-כוח המערערים, הנושא תאריך מיום 3.8.2010, נכתב ביחס להצעה אחרת, כי "ערכנו פנייה [למינהל מקרקעי ישראל] בה הועברה הצעתך לקבלת קרקע חליפה לחלקה 55 שבנדון מגו"ח 12165/21 ומגו"ח 12176/23. עם קבלת עמדתם הודיעך" (להלן: המכתב מיום 3.8.2010). גם התביעה הראשונה שהגישו המערערים מלמדת כי המשא ומתן לא צלח משאף אחת מההצעות לא הבשילו לכדי הסכם מחייב (ראו, למשל, סעיפים 12 ו-17 לכתב התביעה) וכי לאחריה שבו הצדדים לשולחן המשא ומתן לשם פתרון הסוגיה (ועל כן, התביעה הראשונה נמחקה בהסכמת הצדדים). אף על פי כן, גם לאחר מכן, לא התגבשו הצעות מחייבות בין הצדדים. בתיעוד בכתב האחרון שצירפו הצדדים – מסמך הנושא כותרת "תרשומת מפגישה בירושלים" מתאריך 30.10.2014, נלמד כי הצדדים טרם מצאו פתרון מוסכם וכי נדרש להעלות את הנושא "אצל מנהל מחוז חיפה של רמ"י..." (להלן: התרשומת מיום 30.10.2014). זאת ועוד, במזכר פנימי המעלה על כתב "סיכום פגישה מיום 21/8/11" בין נציגי המערערים ובא-כוחם לבין מר כהן, הוצגו שלוש אפשרות שהועלו במהלך הפגישה והמערערים התבקשו להשיב לאחת מהצעות אלו. בהמשך, שלח בא-כוח המערערים למר כהן את ההצעה בה מעוניינים המערערים במכתב הנושא תאריך מיום 30.11.2011 (וכן צוין כי התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים ביום 29.11.2011. להלן: המכתב מיום 30.11.2011). חרף זאת, הצדדים לא הגיעו להסכמות, שכן הפגישות וההתכתבויות בין הצדדים המשיכו גם לאחר מכן (ראו, למשל, תרשומת מיום 30.1.2012 המעלה על כתב סיכום פגישה בין מר כהן לבין נציגי המערערים ובא-כוחם, במסגרתה נדונו שלוש הצעות מטעם המערערים; התרשומת מיום 30.10.2014 המלמדת כי הצדדים עודם דנים בהצעות לפתרון). קיצורו של דבר, ההצעות שנדונו בין הצדדים לא רק שלא היו מוסכמות על ידי הצדדים, לרבות המערערים, אלא שדובר היה בהצעות המותנות בקבלת האישורים הרלוונטיים על ידי הגופים המוסמכים במדינה – אישורים שלא התקבלו. כפי שציינתי במקרה אחר, "לא ניתן לראות בנכונות שהייתה קיימת בשעתו, אף לא בניסיונות כושלים לממשה, כמבטאים התחייבות חוזית או הבטחה מנהלית מצד גורמי המדינה. רצון טוב לחוד, וגמירות דעת ליצור התחייבות בעלת תוקף משפטי לחוד – והמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי בעניינה נחצה הקו המפריד בין הראשון לשני" (חוות דעתי בעניין דורית. וראו גם: ע"א 6678/20 מדינת ישראל נ' נבואני, פסקאות 17-16 (10.3.2025)). אם כן, הבטחה מנהלית – אין. האם חל בענייננו השתק שיפוטי? בעניין זה מבקשים המערערים להסתמך על האמור בכתב ההגנה שהגישה קק"ל בתביעה הראשונה, במסגרתו ציינה כי חלק מההצעות שנדונו בין הצדדים היו מקובלות עליה. בפרט צוין כי הצעה מסוימת – צמצום הסכם החליפין באמצעות השבת חלקה 21 בגוש 12166 לידי המערערים (להלן: חלופת ההשבה של חלקה 21) – הוצעה בשלבים שונים של המשא ומתן הן על ידי קק"ל והן על ידי המערערים וכי במועד הגשת התביעה הראשונה היא "מקובלת על הקק"ל" (סעיף 22 לכתב ההגנה. כן ראו גם סעיפים 15 ו-20 לכתב ההגנה). בתמצית, כלל ההשתק השיפוטי, אשר התגבש בפסיקה, קובע כי בעל דין אינו רשאי לטעון טענות סותרות בהליכים שונים, אפילו מדובר ביריב אחר (ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח(4) 133, 200-194 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון)). כלל זה מקורו בעקרון תום הלב ותכליתו היא למנוע ניצול לרעה של הליכים משפטיים וכן למנוע מתן הכרעות סותרות באופן שיביא לפגיעה בטוהר ההליך הציבורי ואמון הציבור במערכת המשפט (עניין בית ששון, בעמ' 633; ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 24 (25.11.2012); ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי, פסקה 13 (24.6.2019)). אפס, דינה של הטענה להשתק שיפוטי להידחות, כבר מהטעם שאין לראות בדברים שנכתבו בשעתו, לבין עמדת המדינה כיום, משום מצב בו קיימים "סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות" (ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון(קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ט (17.9.2007)). אבאר בקצרה. במסגרת כתב ההגנה ציינה קק"ל את מכלול ההצעות שהוצגו למערערים במסגרת הפגישה מיום 21.8.2011, וכן את הצעות המערערים מפגישה שהתקיימה מספר חודשים מאוחר יותר, מיום 30.1.2012, תוך שהדגישה כי חלופת ההשבה של חלקה 21 עולה כחלופה אפשרית הן מהצעות קק"ל והן מהצעות המערערים, ועל כן היא מקובלת עליה. בהמשך, בעקבות נכונות הצדדים להמשיך במשא ומתן ביניהם, התביעה הראשונה נמחקה כאמור. מכאן, שטענת קק"ל בכתב הגנתה בדבר היתכנות אפשרית של חלופת ההשבה של חלקה 21 בראיית שני הצדדים בשעתו, שיקפה את מצב הדברים כהווייתו, וממילא לא היה כל חוסר תום לב בהעלאתה. אלא שמאז חלף זמן רב, במהלכו חלו התפתחויות במשא ומתן בין הצדדים, שעסק רובו ככולו באפשרות הקצאת קרקע חלופית, ואשר למרבה הצער לא הועיל להביא להסכמות. ברי, כי המערערים אינם יכולים להשיב את הגלגל לאחור, ולעצור בנקודה בזמן אשר היום, בראייה לאחור, מקובלת עליהם, בעוד בזמן אמת חלופת ההשבה של חלקה 21 לא הייתה המועדפת על הצדדים, אלא הם ביקשו לבחון לה חלופות. במילים אחרות, לא ניתן לצפות כי מכלול הצעות המדינה בשעתו יעמדו בתוקפן גם היום, בחלוף עשור מאז נדונו, ובוודאי שלא ניתן לכבול את המדינה אליהן מכוח השתק שיפוטי. סיכומו של חלק זה, הן טענת המערערים לקיומה של הבטחה מינהלית והן טענתם לתחולתו של השתק שיפוטי – דינן להידחות. האם הוכח כי הועבר לידי שלושת הבנים המנוחים שטח בחלקה 56? כפי שעולה מהאמור לעיל, למרות הטעות שנפלה בהסכם החליפין, הצדדים לא היו מעוניינים בביטולו, כי אם בביצוע הסכם החליפין תוך תיקון הטעות. כעת, נשאלת השאלה האם הצליחו הצדדים להביא להשלמתו של הסכם החליפין על דרך של מתן קרקע חלופית לחלקה 55. בפרט, נדרש לבחון האם אכן הועבר שטח כלשהו לשלושת הבנים המנוחים בחלקה 56 כפי שטוענת המדינה. בית המשפט קמא, בהתבסס על העדויות שנשמעו והראיות שהונחו לפניו, הגיע לכלל מסקנה כי הוסכם בין הצדדים שחלף הזכויות שנרשמו בחלקה 55, יועבר לידי שלושת הבנים המנוחים שטח בגודל של כ-3 דונם בקרקע חלופית. יחד עם זאת, נמצא, כי רק מחצית מהשטח המובטח, בגודל של כ-1.5 דונם, הועבר בפועל לידי שלושת הבנים המנוחים, בחלקה 56, ואילו השטח הנוסף לא הועבר אליהם עד היום. המדינה אינה כופרת בקביעות אלו, בעוד המערערים גורסים כי אכן הובטח להם שטח בגודל של כ-3 דונם, אך זה לא הועבר אליהם כלל, לא מקצתו ולא במלואו. כידוע, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, המבוססים על מארג הראיות שהונח לפתחה ועל התרשמותה הישירה מהעדויות שנשמעו לפניה, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הממצא שנקבע אינו עומד במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו מיני רבים: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (15.1.2004); ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט, פסקה 90 (18.7.2022)). אף על פי כן, לפנינו מצב שאיננו רגיל. בעלי הזכויות המקוריים אינם בין החיים. כך גם נציגי קק"ל ורמ"י שהיו מעורבים בלב ההתדיינויות בין הצדדים. אף באי-כוחם של שלושת הבנים המנוחים, אשר ניהלו את המשא ומתן מול נציגי המדינה, לא נטלו חלק בהליך על מנת לשפוך אור על שהתרחש. נותרנו, איפוא, עם העדים מטעם המערערים – שניים מיורשי שלושת הבנים המנוחים – אשר כפי שקבע בית המשפט קמא, נמצאו "בלתי מעורים בפרטים העובדתיים ובהתנהלות המשפטית שאירעה דאז בין הצדדים הישירים, בין אם אלה נעשו באופן ישיר על ידי המנוחים עצמם ובין אם באמצעות מי מטעמם" (פסקה 30 לפסק הדין), ובהתאם, ולאור סתירות שעלו בין תצהיריהם לעדויותיהם, נקבע כי "[]משקלם הראייתי הינו נמוך ביותר" (פסקה 31 לפסק הדין); וכן עם העדה מטעם המדינה (בעלת תפקיד בקק"ל) אשר הודתה כי עדותה נשענת על עיון במסמכי המדינה, וכי היא אינה יודעת על שהתרחש בעבר מעבר לאותם מסמכים (צמד המילים "לא יודעת" חוזר על עצמו עשרות פעמים בפרוטוקול דיון החקירות מיום 23.2.2022). במצב דברים זה, לא נותר לבית המשפט קמא אלא להישען על המסמכים שצירפו הצדדים – אשר ביחס אליהם לא הושמעו טענות להעדר אותנטיות. מכאן שאנו נמצאים בפני אחד מאותם מקרים חריגים בהם יתרונה של הערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור אינו כה מובהק, שכן הממצאים העובדתיים מתבססים "על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, [אשר] הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא" (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.6.2012). להכרה בתחולתם של החריגים לכלל אי ההתערבות גם בהליכים אזרחיים ראו: ע"א 9226/17 פולק נ' ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG, פסקה 13 (28.7.2019); ע"א 1409/23 שוורץ נ' חדד, פסקה 18 לחוות דעתי (29.10.2025). עוד ראו: ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 148 (1984)). מצוידים בתובנה זו, נפנה לבחון את המסמכים שלפנינו. בטרם נצלול לבחינה זו, ראוי לייחד מספר מילים על נטלי ההוכחה החלים בעניינו, על מנת להעמיד על דיוקה את מסגרת הדיון. כזכור, המדינה אינה חולקת על כך שנפלה טעות בהסכם החליפין, אשר בעקבותיה נרשמו שלושת הבנים המנוחים כבעלים של 3/20 מחלקה 55, בה אין חולק כי לא ניתן להקנות להם זכויות בשל הסכם הפיצויים – הסכם קודם שנערך עם צד שלישי (המנוח שאכר יונס). כתוצאה מכך הוסכם בין הצדדים בשעתו כי יוקנו לשלושת הבנים המנוחים זכויות חלופיות שוות ערך (בין אם בחלקה 56 ובין אם בחלקה אחרת, בהתאם למשא ומתן בין הצדדים). אלא, שהמדינה ממשיכה וטוענת כי לשלושת הבנים המנוחים הועבר בהתאם להסכמה זו שטח של כ-1.5 דונם בחלקה 56 (אותו מכרו בשלב מסוים לצדדים שלישיים), ועל כן אינה נדרשת להעביר לידי המערערים את מלוא השטח החלופי שסוכם עליו, כי אם רק חלק ממנו. מכאן, שהנטל לשכנע כי אכן שלושת הבנים המנוחים קיבלו שטח כלשהו – מונח על כתפי המדינה (בין אם מכוח הדוקטרינה של "הודאה והדחה" או בהיקש ממנה, ובין אם מכוח הכלל לפיו נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט. ראו, למשל: ע"א 642/61 טופר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1006-1004 (1962); רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 106-105 (1992); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, פסקאות 23-21 (15.4.2007). כן ראו: ראו רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן, פסקה 7 לפסק הדין של השופט ניל הנדל והערתו של השופט יצחק עמית (23.2.2012)). ועתה לבחינת ענייננו. דומה שלא יכול להיות חולק כי לכל הפחות עד לשנת 1969, לא הועבר שטח כלשהו לידי שלושת הבנים המנוחים, תחת חלקה 55. יעידו על כך מכתבים שנשלחו למר ג'מיל תאופיק יונס ממינהל מקרקעי ישראל (הנושא תאריך מיום 20.11.1967) ומקק"ל (הנושא תאריך מיום 1.4.1969), בהם מתבקש מר ג'מיל תאופיק יונס להגיע למשרדי מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל, בהתאמה, לצורך בירור הסוגיה; וכן מסמכים שהועברו בין קק"ל למינהל מקרקעי ישראל בסמוך לכך (הנושאים תאריכים מיום 6.3.1969 ומיום 4.4.1969) המלמדים על כוונה להעביר לשלושת הבנים המנוחים קרקע חלופית, שטרם השתכללה לכדי ביצוע (להלן: המכתב מיום 6.3.1969 ו-התרשומת מיום 4.4.1969, בהתאמה). עוד יצוין כי הן במכתב מיום 6.3.1969 והן בתרשומת מיום 4.4.1969, עולה על כתב הכוונה למסור לשלושת הבנים המנוחים שטח של כ-3 דונם (במכתב מיום 6.3.1969 מבקש עו"ד הללי ממינהל מקרקעי ישראל שלא יבצעו חליפין או יתנו כפיצויים את חלקם בחלקה 56 לאור ההתחייבות ליורשי שלושת הבנים המנוחים להעביר לידם כ-3 דונם בחלקה זו; בתרשומת מיום 4.4.1969 נרשם "3 דונם בערך: 200 מ"ר יותר"). במכתב אחר שכותרתו "מחמוד שאקר יונס-כפר ערערה" הנושא תאריך מיום 6.5.1974 ואשר נשלח לעו"ד הללי, על ידי מר שמש, אחראי מחוזי לרכישות, הפקעות וחר"מ במינהל במקרקעי ישראל, נכתב כי המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים "[]מחזיקים בפועל בחלקי ק.ק.ל בחלקה 56 בגוש 12165" (ועל כך חוזרים בהמשך המכתב – "לרשום על [המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים] את חלקי ק.ק.ל בחלקה 56 בגוש 12165 המוחזקים על ידם בפועל"), וכן כתוב באותו מכתב כי חלקי קק"ל בחלקה 56 הם "9/180 חלקים ששטחם 1,205 דונם" (להלן: המכתב הפנימי מיום 6.5.1974). 20 שנים מאוחר יותר, במכתב מיום 27.3.1994, אשר כאמור נשלח לקק"ל על ידי בא-כוחם בשעתו של שלושת הבנים המנוחים, נכתב, על רקע גילוי הטעות עקב דרישת תשלום מס הרכוש, כי "מרשי גילו כי החלקים המועברים בשטר החליפין ביחס לחלקה 55 בגוש 12165 אינם אלה שסוכם כי יקבלו ושגבולותיהם נקבעו ע"י הצדדים ובעצם החלקים המועברים המוסכמים נמצאים בחלקה אחרת היא חלקה 56 בגוש 12165" (סעיף 3 למכתב) ו-"לפיכך מרשי מבקשים כי תדאגו לתקון הטעות ומיד ע"מ שיוכלו להסדיר את ענין חוב מס הרכוש המוטל עליהם וזאת ע"י כך כי יבוטל רישום הזכויות שלהם בחלקה 55 ורישום זכויותיהם בשטח של 2683 מ"ר בחלקה 56" (סעיף 5 למכתב). אם כן, ממכתב זה עולה דרישה לרשום את שלושת הבנים המנוחים כבעלי הזכויות בשטח של 2,683 מ"ר בחלקה 56, חלף חלקם בחלקה 55, אך בניגוד למכתב מיום 6.5.1974 לא הוברר אם שלושת הבנים המנוחים קיבלו חלקים אלה בפועל, ונותר רק להסדיר את הרישום כפי שעולה לכאורה מהמכתב מיום 6.5.1974, או כי ישנה כוונה להעביר חלקים אלה לידיהם אך זו טרם יצאה מן הכוח אל הפועל. תמיכה באפשרות השנייה ניתן למצוא במכתב מיום 3.4.1994, אשר נשלח כאמור על ידי עו"ד הללי מקק"ל לרשויות המס, בו נכתב כי "לתקון הטעות שנפלה אנו בוחנים אפשרות למתן חלקה אחרת אשר עליה נדווח לכם במועדו כדי להסב את המס ששולם בעבור חלקה 55 לחלקה שתנתן להם בתמורה". כלומר, מהמכתב עולה כי בשלב זה טרם הועברה קרקע חלופית למנוחה נזירה ולשלושת הבנים המנוחים. במכתב הפנימי מיום 1.5.1994, אשר כזכור נשלח ממר ברקת ממינהל מקרקעי ישראל לעו"ד הללי מקק"ל, וממנו עולה כי ניתנו התחייבויות סותרות לא רק ביחס לחלקה 55 (מול המונח שאכר יונס) אלא גם ביחס לחלקה 56 (אל מול המנוח נחמני ובני שריף עבד אלקדר יונס), מצטיירת אפשרות ביניים – כי הועבר לידי המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים בשעתו שטח חלופי בחלקה 56 בעד חלקם הרשום בחלקה 55, אך לא מלוא השטח שסוכם בין הצדדים. כך נכתב בחלקים הרלוונטיים: 2. (בתאריך) בשנת 1966 נחתם הסכם חליפין בין קק"ל לבין נזירה אחמד יונס ובניה: ג'מיל, סובחי, האני, בני תופיק סלימן יונס. לפי אותו הסכם, מסרו להם: גוש חלקה שטח 12165 55 2.683 12173 40 481 שטח בנוי 660 השטח נרשם על שמם בספרי האחוזה, אולם בפועל מסרו להם כ-1.500 דונם מחלקה 12165/56 הגובלת עם חלקה 55 כי חלקה 55 נמסרה לאחרים שהחזיקו בה. (במפה סומן שטח של 3 דונם מחלקה 56). [...] כדי לצאת מהסבך ולפתור את הבעיה מוצע: נזירה אחמד יונס ובניה ג'מיל, צובחי וה-האני מחזירים לקק"ל את 12/80 חלקים מחלקה 12165 חלקה 55 שהם 2.683 דונם שירשמו ע"ש מחמוד שאקר יונס שקיבל אותם בהסכם פיצויים ומחזיק בהם. לנזירה אחמד יונס ובניה – ג'מיל צובחי ו-האני ימסרו כ-1.500 דונם חלקים מחלקה 56 בגוש 12165 שאותם מכרו לצד שלישי שבנה שם 2 מיבנים ועוד כ-1.500 דונם חלקים מחלקה 21 בגוש 12165. הוצאות שנוי ההסכם עם נזירה ובניה, דהיינו, אם יחול מס-שבח ומס-רכישה, הם תובעי כי ההוצאות יהיו ע"ח קק"ל. לדבריהם, הם שילמו את המס בעיסקה המקורית. תשלום מס-רכוש לחלקה 12164/21 [כך במקור – ע.ג.] יחול עליהם מיום חתימת ההסכם החדש. שטח חלקה 56 הוא 24.107 דונם בחלקה 56 רשום בשם ר"פ 3413/18000 שהם 4571 רשום בשם קק"ל 17/720 שהם 569 סה"כ 5.140 [...] מתוך 5.140 דונם יועברו כ-1.500 דונם לנזירה ובניה כנ"ל. [...] אנו מבקשים בדיקתכם והודעתם אם הינכם מסכימים להצעות כדי שנעביר בקשה לאישור ההנהלה. תמיכה מסוימת לאפשרות ביניים זו, ניתן למצוא גם במכתב מיום 3.8.2010, בו מועלית על הכתב פעם נוספת בחינת האפשרות להעביר לידי שלושת הבנים המנוחים קרקע חלופית בחלקה 21 בגוש 12165, תחת חלקם בחלקה 55 ("ערכנו פנייה [למינהל מקרקעי ישראל] בה הועברה הצעתך לקבלת קרקע חליפה לחלקה 55 שבנדון מגו"ח 12165/21 ומגו"ח 12176/23. עם קבלת עמדתם הודיעך"). תמיכה מסוימת אמרנו, משום שאומנם מדובר בהצעה חופפת לכאורה להצעה מהמכתב הפנימי מיום 1.5.1994, אך לא נכתב מהו גודל שטח המדובר, ועל כן עשויה להתעורר השאלה האם מדובר בשטח חלופי בגודל של כ-1.5 דונם, כפי שכתוב במכתב הפנימי מיום 1.5.1994, או בשטח בגודל של כ-3 דונם, שטח החלופה הכולל. הספק האמור מתחזק לנוכח כך שמתבקשת קרקע חלופית גם מחלקה 23 בגוש 12176. המסמכים המאוחרים יותר שהוצגו (תרשומות בכתב יד עליהן חתימה הנחזית להיות חתימתו של מר כהן, מהימים 21.8.2011 ו-30.1.2012, והמכתב מיום 30.11.2011) אינם שופכים אור על סוגיה זו, שכן במסגרתם מועלות הצעות שונות לחלוטין מאלו שהוצגו במכתב הפנימי מיום 1.5.1994, ובהיעדר התייחסות מי מהצדדים באשר לשקילות בין חלופות אלו לבין החלופה שהוצגה במכתב הפנימי מיום 1.5.1994, יש קושי להעריך האם החלופות המאוחרות באות במקום שטח של כ-3 דונם או שטח של כ-1.5 דונם (בחלקה 56). המדינה כאמור עומדת על כך כי החזקה בשטח של כ-1.5 דונם בחלקה 56 הועבר בשעתו (קרי, בסמוך לכריתת הסכם החליפין) לידי שלושת הבנים המנוחים, ובשלב שאינו ידוע נמכר לצדדים שלישיים, וזאת בהתבסס בעיקר על המכתב הפנימי מיום 1.5.1994. המערערים, לעומת זאת, גורסים כי לא הועבר לידם שטח כלשהו, וכי המכתב הפנימי מיום 1.5.1994 אינו נתמך בתיעוד חיצוני כלשהו, ובפרט בהסכם כתוב או ברישום במרשם המקרקעין. במחלוקת האמורה, יש להעדיף את עמדת המערערים. אינני סבור כי ניתן לראות במכתב הפנימי מיום 1.5.1994 (אף לא כשמצטרף אליו המכתב הפנימי מיום 6.5.1974) משום ראיה מספקת, המלמדת כי המדינה הקנתה בשעתו לשלושת הבנים המנוחים זכויות ב-1.5 דונם מתוך חלקה 56. כך, בהינתן שהמסמך עצמו לא נשלח בשעתו לשלושת הבנים המנוחים או למי מטעמם, וממילא לא היה באפשרותם להתייחס אליו בזמן אמת; היות שלא ניתן היה לחקור את עורך המסמך בדבר נכונות האמור בו; והחשוב מכל – משום שלא הובאו כל תימוכין חיצוניים לאמור במסמך זה: לא ראיות לכך שחלק מחלקה 56 נמסרו בפועל למנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים; לא ראיות לכך שהועברה בעלות בחלק מחלקה 56 אליה או לצד שלישי מטעמם. ויובהר, עיון בנסח רישום המקרקעין של חלקה 56 אינו מלמד כי נרשמו בו זכויות לטובת המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים או של הצדדים השלישיים שניתן לזהותם כמי שרכשו את הזכויות מהם (כאשר זהותם אף אינה ידועה). במקביל, רישום זכויותיהם של שלושת הבנים המנוחים בחלקה 55 נותר כל העת על כנו. קשה שלא לתהות מדוע עסקאות עם המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים ביחס לחלקה 56, או מי מטעמם, ככל שאכן התרחשו, לא זכו לתיעוד כלל (ולמצער מדוע אין אצל המדינה מסמכים מזמן אמת המעידים על ביצוען), וזאת בשים לב לטיבה של הטעות שהובילה לצורך בהחלפת המקרקעין ולמשא ומתן הממושך שנוהל בין הצדדים. ודוק, המכתב הפנימי מיום 1.5.1994 אינו מהווה תיעוד מזמן אמת המאשש את עמדת המדינה, אלא רק דיווח שנמסר עשרות שנים לאחר מעשה – כאשר, כאמור, לא ברור מהו מקור המידע עליו דיווח זה מבוסס, ואין כל אפשרות לחקור את הגורם שמסר את הדיווח על כך. במצב דברים זה, אין מנוס לשיטתי מהמסקנה שהמדינה לא עמדה בנטל, המוטל כאמור עליה, להוכיח שניתנו בשעתו מקרקעין חלופיים למנוחה נזירה ולשלושת הבנים המנוחים בחלקה 56. ודוק, קיימות בחומר אינדיקציות לכך שכוונת הצדדים בשעתו הייתה לתת למערערים זכויות בחלקה 56, ולא בחלקה 55 (ומכאן הטענה שמדובר בטעות סופר). אינדיקציות אלה עולות גם ממסמך ששלחו המערערים בשעתו (ראו סעיף 3 למכתב מיום 27.3.1994), והן עשויות להתיישב עם האפשרות שבסמוך למועד עריכת הסכם החליפין נמסרה למנוחה נזירה ולשלושת הבנים המנוחים חזקה בשטח המצוי בחלקה 56 (עניין זה אף צוין במפורש במכתב הפנימי מיום 6.5.1974). עם זאת, אין לדעת ברמת וודאות מספיקה אם אכן כך נעשה הלכה למעשה, ואין כל ראיות המלמדות על כך באופן מבורר – למעט המכתב הפנימי מיום 1.5.1994 – מסמך שנשלח כ-27.5 שנים לאחר עריכת הסכם החליפין, שבו לבדו, מהסיבות שפורטו לעיל, אין די. סיכומו של דבר, מהטעמים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי המדינה – אשר עליה מוטל נטל ההוכחה בסוגיה זו בנסיבות עניין – לא הצליחה לשכנע כי המנוחה נזירה ושלושת הבנים המנוחים קיבלו בשעתו שטח כלשהו בחלקה 56. משמעות הדבר היא כי המדינה עודנה נדרשת להעביר לידי המערערים שטח חלופי ל-2.683 דונם שהיו אמורים להימסר להם בחלקה 55 לפי הסכם החליפין – וזאת במקרקעין שקולים להם בערכם ובטיבם. הבקשה למתן היתר לפיצול סעדים כזכור, בצד תביעתם הגישו המערערים בקשה למתן היתר לפיצול סעדים. בית המשפט קמא דחה בקשה זו, בהסתמך על החלטות קודמות מהימים 23.7.2020 ו-21.2.2022, וכן מנימוקים לגופו של עניין. סבורני כי בעניין זה נפלה שגגה בידיו. ראשית, ביום 14.7.2020 הורה בית המשפט קמא (כב' השופטת רבקה איזנברג) למערערים להבהיר האם הסעד הכספי שיתבקש במסגרת ההליך הנפרד יעבור את גבול סמכותו של בית משפט השלום, ואם לא כן – מדוע נדרש היתר לפיצול סעדים. משחלף המועד ולא הוגשה התייחסות, קבע בית המשפט קמא ביום 23.7.2020 כי בהיעדר התייחסות הנחתו היא כי הסעד שיתבקש יהיה בסמכות בית משפט השלום ועל כן אין צורך בהיתר. אי-לכך, הורה על מחיקת הבקשה. מספר ימים לאחר מכן, הודיעו המערערים ביום 29.7.2020 כי להערכתם הסעד הכספי שיתבקש יכנס לגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. בעקבות זאת, הועברה הבקשה לתגובת המדינה. תגובה המדינה לא הוגשה, אך גם הכרעה בבקשה לא ניתנה. על רקע האמור, במהלך דיון קדם-משפט שנערך ביום 30.11.2021 חזרו המערערים על בקשתם. ברם, בית המשפט קמא (כב' השופטת אספרנצה אלון) דחה את הבקשה בהסתמך על ההחלטה מיום 23.7.2020. ביום 20.2.2022 הגישו המערערים בקשה חוזרת לפיצול סעדים, אך זו נדחתה ביום 21.2.2022. בסופו של דיון ההוכחות מיום 2.3.2022, חזרו המערערים על בקשתם, ובית המשפט קמא התיר להם לשוב ולעתור לפיצול סעדים במסגרת הסיכומים, וכך הם עשו. בסופו של דבר, כאמור, הבקשה נדחתה במסגרת פסק הדין. הנה כי כן, התיאור שלעיל מלמד כי הבסיס לדחיית הבקשה בהחלטות המאוזכרות על ידי בית המשפט קמא הוא הנחתו של בית המשפט כי הסעד הכספי העתידי אינו בסמכות בית המשפט המחוזי, ועל כן אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. ברם, לא רק שהמערערים הבהירו בהתייחסותם כי הסעד הכספי העתידי עולה על סמכותו של בית משפט השלום, אלא שבהחלטה מאוחרת בית המשפט קמא ביקש את תגובות המדינה ויורשי המנוח שאכר יונס, אך אלו לא הוגשו, ודומה כי לאור החלפת המותב שדן בתיק נפלה ההכרעה בסוגיה זו בין הכיסאות. לפיכך, סבורני כי לא היה מקום לדחות את הבקשה על בסיס טעם זה. אף לגופם של דברים לא היה מקום לדחות את הבקשה. עיקר טענות המדינה נגד מתן היתר לפיצול סעדים נוגע להתמשכותו של הסכסוך בין הצדדים ולמספר ההליכים הקודמים שנוהלו ביניהם. אפס, סבורני כי בנסיבות העניין מוצדק להיעתר לבקשה. כך משום שלהכרעה בתביעה דנן – האם בוטל הסכם החליפין או האם בוצע, בחלקו או במלואו – יש השלכה ישירה על שאלת קיומו, כמו גם טיבו, של הסעד הכספי העתידי (וראו: ע"א 329/73 מלון סטפניה בע"מ נ' עזבון המנוחה מירר, פד"מ כח(1) 19 (1973); ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177, 183-182 (1990); בש"א 384/88 מרגלית נ' כהן, פ"ד מז(2) 617 (1993); רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, 960-959 (2003)). נוכח האמור, בקשת המערערים למתן היתר לפיצול סעדים מתקבלת. מכלול זכויות וטענות הצדדים ביחס לתביעה הכספית שמורות להם. סוף דבר לו תישמע דעתי, נורה על קבלת הערעור בחלקו, כמפורט בפסקאות 54 ו-59 לעיל. טוב יעשו הצדדים אם ינסו להגיע, גם בשלב זה, להבנות כוללות אשר ייתרו את הצורך בהמשך ההתדיינות המשפטית בפרשיה מצערת ומתמשכת זו. ככל שלא יושגו הבנות עד ליום ד', 1.6.2026, תעביר המדינה למערערים הצעה קונקרטית בכתב למתן קרקע חלופית, ושוות ערך, לזו שהתחייבה לתת בחלקה 55 במסגרת הסכם החליפין (להלן: הצעת המדינה לקרקע חלופית). הצעת המדינה לקרקע חלופית תיתמך בחוות דעת שמאית שתצורף אליה. יובהר כי בהיעדר הבנות כוללות, אין ליצור התניה בין הצעת המדינה לקרקע חלופית לבין התביעה הכספית. המערערים יודיעו למדינה בתוך 30 יום האם ההצעה המדינה לקרקע חלופית מקובלת עליהם. מכלול זכויות וטענות הצדדים, למקרה שלא תושג הסכמה ביחס לקרקע החלופית, שמורות להם. בנסיבות העניין, משהערעור התקבל בחלקו ונדחה בחלקו, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות. עופר גרוסקופף שופט השופט (בדימ') יוסף אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט בדימוס השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו (01 דצמבר 2025). יוסף אלרון שופט בדימוס עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט