נהריה על הים 2004 בע"מ נ. אבנר חדד

פסק-דין בתיק ע"א 2704/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2704/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערערת: נהריה על הים 2004 בע"מ נ ג ד המשיב: אבנר חדד ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 15213-07-12 מיום 22.2.2015 שניתן על-ידי סגן הנשיא י' כהן תאריך הישיבה: ו' בשבט התשע"ז (2.2.2017) בשם המערערת: עו"ד ויקטור מנסור בשם המשיב: עו"ד יואב סלומון פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' כהן) בתביעות שנדונו במאוחד – ת"א 50774-02-11 ו-ת"א 15213-07-12 – מיום 22.2.2015, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב, לפיה על המערערת לשלם לו סך של 6,000,000₪, בצירוף ריבית חודשית בשיעור 2.5% החל מיום 7.11.2011 ועד למועד התשלום בפועל; ומנגד נדחתה תביעת המערערת. 2. חברת נהריה מול הים 2004 בע"מ (להלן: המערערת או החברה), היא חברה הנמצאת בבעלותם של שלושה: 40% מהון מניות החברה בבעלות חברת גליל מעיליא השקעות בע"מ בבעלותו של עיד נסראת (להלן: נסראת); 30% מהון המניות בבעלותו של מירבי יעקובי (להלן: יעקובי); ו-30% מהון מניות החברה בבעלותו של נתן פיקהולץ (להלן: פיקהולץ). 3. ביום 29.3.2005 נחתם הסכם הלוואה בין החברה לבין אבנר חדד (להלן: המשיב או חדד), במסגרתו הלווה המשיב למערערת סך של 500,000$ בשיעורי ריבית מסוימים, ונקבע שסכום ההלוואה הכולל יסולק עד ליום 25.12.2005 (להלן: הסכם ההלוואה). לשם הבטחת תשלום ההלוואה, הוסכם בין הצדדים על משכון ועל רישום הערות אזהרה לטובת המשיב, על זכויות המערערת במקרקעין הידועים כחלקות 9, 16 ו-22 בגוש 18134 בנהריה (להלן: המקרקעין); בעלי מניות החברה חתמו כערבים להסכם. 4. לימים, התגלע סכסוך בין בעלי המניות של החברה, ואלה החליטו לייחס לכל אחד מהם חלק יחסי בפרעון ההלוואה. ברבות השנים שולמו סכומי כסף שונים, אולם ההלוואה, אשר תפחה לסכומי-כסף בשיעורים גבוהים, לא נפרעה במועד שנקבע בהסכם. 5. ביום 19.1.2010 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, במסגרתו נקבע כי: סכום יתרת החוב עומד על סך של 1,200,000$, וזאת בתנאי שישולם למשיב עד ליום 28.2.2010; תשלום החוב יתחלק בין בעלי מניות החברה באופן הבא: 600,000$ ישולמו על-ידי יעקובי; 400,000$ ישולמו על-ידי פיקהולץ; ו-200,000$ ישולמו על-ידי נסראת; כנגד ביצוע התשלום, יפעל המשיב למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובתו על המקרקעין (להלן: ההסכם הנוסף). 6. יתרת החוב לא שולמה במועד שנקבע בהסכם הנוסף, וביום 27.2.2011 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר תוקנה ביום 7.11.2015, על סך של 6,000,000₪, בצירוף שיעורי הריבית הקבועים בהסכם ההלוואה (ת"א 50774-02-11). לטענת המשיב, יתרת החוב עולה על סכום התביעה, ומטעמי אגרה הסתפק בתביעת סכום זה. 7. ביום 8.7.2012 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה עתרה למתן סעדים הצהרתיים: ביטולו של הסכם ההלוואה והסכמים נוספים שנחתמו בעקבותיו בין המערערת ובעלי מניותיה לבין המשיב, ולחלופין להצהיר כי פרעה את מלוא חובה כלפי המשיב בגין הסכמים אלה; כמו כן ביקשה המערערת להצהיר על ביטול רישומן של הערות האזהרה על המקרקעין שנרשמו לטובת המשיב (ת"א 15213-07-12). בתביעתה טענה, כי הסכם ההלוואה בטל, מפני שחדד שכנע את בעלי מניותיה של החברה, כי הריבית שתגבה בגין ההלוואה לא תחרוג מהוראות חוק הסדר הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993. עוד טענה המערערת, כי מדובר בחוזה אחיד שתנאיו מקפחים. לגופם של דברים טענה כי פרעה את חובה והפנתה בענין זה לאסמכתאות שונות המעידות לשיטתה, על כך שסילקה את ההלוואה. בנוגע להסכם הנוסף, העלתה המערערת טענות להטעיה ולעושק; ובאשר לרישום הערות האזהרה, טענה כי בהסכם ההלוואה נקבע שהחברה תמשכן את זכויותיה במקרקעין, אולם חדד או מי מטעמו, עשו שימוש במסמכים מזויפים, כדי לרשום לטובתו הערות אזהרה על המקרקעין. דבר המרמה לכאורה, נודע למערערת, לטענתה, רק למקרא תביעתו של חדד. 8. הדיון בשתי התביעות אוחד, וביום 22.2.2015 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר דחה את תביעת המערערת וקיבל באופן חלקי את תביעת המשיב. בית המשפט המחוזי קבע, כי הוראות חוק הסדר הלוואות חוץ-בנקאיות אינן חלות על הסכם ההלוואה, משום שזו ניתנה לחברה, תאגיד, המוחרגת מהוראות החוק, וכן משום שבעלי מניותיה, שבשלב מסוים קיבלו על עצמם לפרוע את ההלוואה באופן אישי, לא נתבעו באופן אישי בתביעתו של חדד. 9. באשר להסכם ההלוואה, נקבע כי תנאיו הם כדלקמן: סכום ההלוואה עומד על סך של 320,276$; בכל חודש תשולם למשיב ריבית בשיעור של 2.5% בצירוף מע"מ ובתוספת ניכוי המס שחל עליו; סכום ההלוואה יסולק עד ליום 25.12.2005; ריבית פיגורים חודשית מצטברת בשיעור של 5%, בצירוף מע"מ ובתוספת ניכוי המס שחל על המשיב. עוד נקבע, כי היות שהמשיב לא המציא אסמכתאות לשיעור ניכוי המס ששילם, הרי שהמערערת אינה חבה בגינו בתשלום. בית המשפט ציין, כי התרשם שבעלי מניות החברה הם אנשי עסקים אשר הבינו לאשורו את משמעותו של הסכם ההלוואה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכום הכולל של ההלוואה במועד שנקבע בהסכם ההלוואה, יום 25.12.2005, עומד על סך של 404,386$. 10. מכאן, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את ביצוע התשלומים על-ידי החברה ובעלי מניותיה, בין היתר בשים לב להסכם הנוסף שנחתם בין הצדדים ביום 19.1.2010. בית המשפט המחוזי קבע, כי רק החל משנת 2007 שילמו הלווים סכומי כסף שונים לחדד על חשבון פירעון ההלוואה, ואלה הסתכמו בסך של 300,000$. על יסוד זאת, ובשים לב לתנאי הסכם ההלוואה, נקבע כי סכום ההלוואה המצטבר נכון למועד כריתת ההסכם הנוסף, יום 19.1.2010, עמד על כ-2,677,000$. 11. ההסכם הנוסף, שנכרת על רקע רצונה של המערערת ובעלי מניותיה למכור את המקרקעין, מלמד על כך שהצדדים היו מודעים לסכום ההלוואה המצטבר נכון למועד כריתת ההסכם, ולכל הפחות לשיעורו הגבוה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערת לבטלותו של ההסכם הנוסף, וקבע כי המערערת ובעלי מניותיה לא הוכיחו כי שילמו למערער סכומי כסף נוספים לאחר מועד כריתתו. אשר על כן, נקבע כי סכום ההלוואה שהמערערת חייבת בהשבתו למשיב עולה על סכום התביעה, סך של 6,000,000₪. 12. בית המשפט המחוזי נדרש לטענת המערערת, לפיה המשיב זייף מסמכים שבאמצעותם רשם לטובתו הערות אזהרה על זכויות המערערת במקרקעין, ודחה אותה על סמך שלושה טעמים: ראשית, בית המשפט שוכנע כי ההערות נרשמו באישור גורם מטעם החברה המוסמך להורות כן, הגם שלא נמצאה זהותו של האדם אשר חתם על מסמכים אלה מטעם החברה; שנית, במסגרת ההסכם הנוסף, הסכים המשיב לפעול למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתו ("אשחרר את המגרש בנהריה"); ושלישית, רישום הערות האזהרה מתיישב עם ההיגיון העסקי העומד ביסוד הסכם ההלוואה. 13. לאור דברים אלה, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת, קיבל בעיקרה את תביעת המשיב, וקבע כי המערערת תשלם לו סך של 6,000,000₪, בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 2.5%, החל מיום 7.11.2011 ועד התשלום בפועל. 14. לטענת המערערת בערעורה, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע, כי הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות אינן חלות על הסכם ההלוואה. זאת, משום שהמשיב עצמו, כך לטענת המערערת, הודה שהוא עוסק במתן הלוואות בהתאם להוראות החוק, ובפרט משציין בעדותו כי הוראות החוק חלות על הסכם ההלוואה. בנוסף לכך, בעלי מניות החברה שילמו מכיסם הפרטי את תשלומי ההלוואה, ולכן גם בשל כך הוראות החוק תחולנה במקרה דידן. משכך, אופן עריכת הסכם ההלוואה, ובפרט קביעת שיעורי הריבית, נוגדים את הוראות הדין; כמו כן, המשיב לא נהג בהתאם לסדרי הדין הקבועים בחוק, בהגישו תביעה נגד החברה כלווה. עוד טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט המחוזי באופן חישוב סכומי-הכסף ששילמה למשיב, אשר בהצטברם פרעה במלואה את ההלוואה. עוד כהנה וכהנה טענה המערערת, טענות שנטענו ונדחו בבית המשפט המחוזי. המשיב, מנגד, תומך את יתדותיו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, על סמך נימוקיו. 15. שקלנו את טענות הצדדים, אלה שבכתב ואלה שבעל פה, על רקע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לא מצאנו מקום לדחות את הממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ואנו סבורים כי אלה תומכים במסקנות המשפטיות שנקבעו בפסק הדין, ולא נפלה בו טעות שבחוק; על כן בהתאם לסמכותנו על-פי הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטנו לדחות את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשע"ז (‏8.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15027040_O08.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il