פלוני נ. משרד החינוך

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2703/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ג' קרא העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך 2. בית הדין הרבני האזורי פתח תקוה 3. בית הדין הרבני הגדול ירושלים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לעיכוב ביצוע בשם העותרת: בעצמה; עו"ד דוד נווה פסק-דין השופט ג' קרא: לפנינו עתירה לביטולן של החלטות אשר נתן המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (כב' הדיינים א' שמן, א' אבידר וד' גרוזמן) (להלן: בית הדין) בתיק 1064980/3 מהימים 17.3.2021, 6.4.2021 ו-12.4.2021 (להלן: ההחלטות), במסגרת סכסוך בין בני זוג שהתגרשו ולהם ילד משותף (להלן, בהתאמה: העותרת, האב והקטין). תמצית העובדות והליכים קודמים העותרת עברה לגור עם הקטין בחריש בינואר 2021, כאשר קודם לכן הם גרו בפתח תקוה, זאת לאחר שהעותרת חתמה על הסכם שכירות ביום 22.12.2020. במסגרת העתירה מבוקש לאשר את רישום הקטין לבית ספר יסודי ממלכתי בחריש, הסמוך למקום מגוריו הנוכחי. בהחלטת בית הדין מיום 17.3.2021, נקבע, בין היתר, כדלקמן: "בהחלטה מיום י' בכסלו התשפ"א (26/11/2020) דחה ביה"ד את בקשת האישה למעבר דירה לעפולה, כדלהלן: 'בית הדין אוסר על האם בצו לעבור להתגורר בעפולה ובכל מקום פרט לפתח תקוה. צו זה הינו עד להחלטה אחרת של בית הדין. לאחר חידוש הקשר בין האב לבין הילד ישקול בית הדין החלטה זו במידה ותוגש בקשה מתאימה'. אולם האם בצעד חד צדדי ועל דעת עצמה החליטה לעבור מעיר המגורים של שני הצדדים פתח תקוה לעיר חריש, יחד עם בנה הקטין, ואף חתמה על חוזה שכירות. וכעת האם מבקשת לרשום את הקטין לבי"ס בחריש... האב בתגובתו מתנגד למעבר לחריש... לאחר העיון ביה"ד מחליט: לאחר העיון ביה"ד מחליט לא לאשר את המעבר לאשה לחריש שזהו מרחק לא מידתי ובמיוחד שהאב מתנגד כיוון שזה יגרום להמשך ניתוק הקשר בינו לבין בנו ויש לטענתו על מה לסמוך ובמיוחד שכיוון שנתנו החלטות של ביה"ד בזה. לאור האמור לעיל אין ביה"ד מאשר לאם לרשום את הקטין לבי"ס בחריש. ככל וישנו תסקיר וועדת התסקירים השולל ביצוע אבחון שכזה על אגף הרווחה להמציאו לביה"ד בהקדם. ככל והאם לא תקיים את הסדרי הראייה כסדרם כפי שנקבע עד כה וככל ולא תשתף פעולה עם ביצוע האבחון ככל שיידרש, על אגף הרווחה ובצד השני לדווח על כך מיידית לביה"ד, וביה"ד ישקול מתן קנסות כבדים לרבות מאסר בפועל...". בהחלטת בית הדין מיום 6.4.2021 בבקשת העותרת להבהרת ההחלטה מיום 17.3.2021 נקבע כי: "ביה"ד מבהיר, כי החלטת ביה"ד ברורה ומוחלטת [...] לאור האמור: על האשה לחזור ולהתגורר עם הקטין בפתח תקוה בלבד". בהחלטת בית הדין מיום 12.4.2021 בבקשה מטעם האב כי בית הדין יטיל קנסות על העותרת מחמת אי עמידה בהחלטות בית הדין, נקבע, בין היתר, כי: "א. ביה"ד מורה לאשה לחזור עם הקטין לפתח תקוה, ולקבוע שם את מקום מגוריהם תוך 60 יום ממועד חתימת החלטה זו. ב. ביה"ד מורה לאשה לרשום את הקטין בבית-ספר בפתח תקוה בתוך 7 ימים. ג. ביה"ד מורה לאשה להגיש לביה"ד מסמך המאשר את רישום הקטין בקטין בבית-ספר בפ"ת תוך 7 ימים. ולהמציא לביה"ד מסמך המעיד על השכרת/רכישת דירה בפ"ת תוך 60 יום. ד. ביה"ד מורה, כי במידה והאשה לא תעמוד בסד הזמנים שהציב ביה"ד, ביה"ד יחייב את האשה בסך 300 ₪ על כל יום שחולף, הן לגבי הרישום לביה"ס, והן לגבי העתקת מקום המגורים חזרה לפ"ת". העותרת מציינת בעתירתה, כי על פי נוהל של המשיב 1, משרד החינוך, במעבר בית ספר של קטין להורים גרושים, נדרשת הסכמת בן הזוג לרישום הקטין לבית הספר, וככל שאין הסכמה כאמור – נדרש צו שיפוטי המתיר רישום לבית הספר. ברם, העותרת לא קיבלה הסכמה שיפוטית המתירה לה לרשום את הקטין לבית הספר בחריש ללא הסכמת האב. לפי החלטות בית הדין, על העותרת לחזור ולהעתיק את מקום מגוריה עם הקטין לפתח תקוה. טענות העותרת העותרת טוענת כי התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות נדרשת לשם עשיית צדק ולשם טובת הקטין, הדורשת כי העותרת תוכל לרשום את הקטין לבית ספר בחריש. לטענתה, בית הדין לא שקל את טובת הקטין הטמונה במעבר המגורים לחריש. בית הדין האזורי גיבש דעה שלילית נגדה והוא מקפח ומפלה אותה לרעה. העותרת מסבירה את סיבת הגשת העתירה לבית משפט זה מחמת כך שבית הדין הרבני הגדול "הזהיר" את העותרת שישית עליה הוצאות אם תפנה אליו ומחמת קביעתו כי בקשותיה מבית הדין האזורי היו בקשות סרק (החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 12.1.2021). לכן, כך נכתב בעתירה, "ואחרי זה יכלה בכלל העותרת לחשוב להגיש ערעור". בד בבד עם הגשת העתירה, הגישה העותרת בקשה דחופה כי נורה, במעמד צד אחד, על עיכוב ביצוע החלטותיו של בית הדין וכי על בית הדין להימנע ממתן החלטות נוספות הנוגעות לקטין. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק תתרחש בנסיבות חריגות בלבד בהן יש חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו, למשל: בג"ץ 2699/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 וההפניות שם (9.3.2020)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף עת מדובר בהחלטת ביניים של בית הדין הרבני (ראו, למשל: בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי, פס' 17 (18.3.2021)). נסיבות חריגות אלו אינן קיימות בענייננו. למעשה, עיקר טענותיה של העותרת הן טענות ערעוריות, המופנות כלפי החלטות בית הדין הרבני האזורי, כשבמרכזן טענותיה לגבי טובת הקטין ועיקרן ברצון העותרת לאשר את רישום הקטין לבית ספר בחריש – טענות אשר אינן מקימות עילה להתערבות. כמו כן, העותרת מעלה טענות על קיפוח ואפליה וכי בית הדין גיבש "דעה שלילית" עליה. גם ביחס לטענות אלו, שהועלו בעלמא וללא ביסוס, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה ההליך הנכון לבירורן. גם לא נמצא ממש בטענות העותרת לפיהן אין טעם, מאותן הסיבות, בנקיטת הליך ערעורי על החלטות בית הדין האזורי, אלא עליה למצות את ההליכים המשפטיים בבתי הדין הרבניים. סוף דבר, העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' באייר התשפ"א (‏21.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21027030_Q01.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1