בבית המשפט העליון
רע"א 2701/97
רע"א 2907/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
המבקשים ברע"א 2701/97: 1. מדינת ישראל
2. שר התחבורה
3. משרד התחבורה רשות
הרישוי
המבקשים
ברע"א 2907/97: 1. המועצה הארצית למניעת תאונות
2.
המכון הארצי לתחבורה
נגד
המשיבים ברע"א 2701/97: 1. צ'רטוק דניאל
2. רונה מוזס
3. המועצה הארצית למניעת
תאונות
4. המכון הארצי לתחבורה
המשיבים
ברע"א 2907/97: 1. צ'רטוק דניאל
2.
מוזס סימון רונה
3.
מדינת ישראל
4.
שר החבורה
5.
משרד התחבורה
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 3.4.97
בת"א
1029/96 שניתנה על ידי כבוד סגן
הנשיא
מ' טלגם
תאריך
הישיבה: א' טבת תשנ"ט (20.12.98)
שם
המבקשים ברע"א 2701/97: עו"ד רחל
זכאי-נוימן, עו"ד מיכל שטיין
בשם
המשיבים 1-2 ברע"א
2701/97: עו"ד
אריה צ'רטוק, עו"ד סימון
בשם
המבקשים ברע"א 2907/97: עו"ד יוסף מולאור
בשם
המשיבים 1-2 ברע"א
2907/97: עו"ד
אריה צ'רטוק, עו"ד סימון
בשם
המשיבים 3-5 ברע"א
2907/97: עו"ד
רחל זכאי-נוימן, עו"ד מיכל שטיין
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אושרה תובענה
ייצוגית לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981- (להלן: חוק הגנת הצרכן). התובענה היצוגית אושרה לפי בקשת המשיבים
1-2 (להלן - המשיבים) כנגד מדינת ישראל, שר התחבורה ורשות הרישוי במשרד התחבורה
(להלן יכונו במשותף - המדינה) וכנגד המועצה הארצית למניעת תאונות בע"מ (להלן
- המועצה) והמכון הארצי לתחבורה (להלן - המכון). עניינה של התובענה הייצוגית הוא
בשאלת חוקיות גביית תשלום בגין השתתפות בקורס השתלמות בנהיגה, אשר חלה לגביו חובת
השתתפות המוטלת על פי דין ומהווה, בנסיבות מסוימות, תנאי לחידוש רשיון נהיגה (ראה
תקנה 213 לתקנות התעבורה). בפועל מופעל קורס ההשתלמות על ידי המכון, שהוקם על ידי
המועצה, מכח הסכמים שנערכו בין המדינה לבין המועצה.
2. המשיבים הוזמנו באמצעות הדואר להשתתף בקורס
השתלמות בנהיגה כאמור בתקנה. ההזמנה נשלחה למשיבים בטופס רשמי של משרד התחבורה
וצורף אליה שובר תשלום על סך 90 ש"ח אותו נדרשו לשלם עבור ההשתתפות
בהשתלמות. לטענת המשיבים התשלום האמור הנו "אגרה", הנגבית בלא הסמכה
מפורשת בתקנה 15א(א) לתוספת הראשונה לתקנות התעבורה, ולפיכך, היא נגבית שלא כדין.
בגבייתה שלא כדין, הוסיפו וטענו, יש כדי הטעיה בעניין מהותי כאמור בסעיף 2 לחוק
הגנת הצרכן, וכן ניצול מצוקת הצרכן כאמור בסעיף 3(ב) בחוק.
בית המשפט קמא קיבל את הטענה האמורה ודחה את
טענת המדינה כי התשלום הנגבה עבור ההשתתפות בהשתלמות הנו בגדר "מחיר"
המחושב על בסיס מסחרי, המשקף את עלות ההשתלמות, עומד תחת פיקוח הרשויות ובא בגדרו
של חוק יציבות המחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה), התשמ"ה1985-. בית
המשפט קבע כי מחד גיסא אין מצויה בחוק האמור כל הסמכה לגביית התשלום ומנגד מעלה
העיון בתקנות התעבורה כי כרגיל, כאשר פועלת הרשות מכוחן, נגבית בגין הפעולה אגרה.
עוד נדרש בית המשפט בהחלטתו לשאלה האם המדינה, המועצה והמכון עונים להגדרת
"עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן וקבע כי העברת
ההשתלמות על ידי המכון נעשית "כדרך עיסוק" כהגדרת החוק. בית המשפט הוסיף
וקבע כי אמנם מדובר בפעילות שהיא שלטונית בעיקרה אולם היות שהמועצה והמכון הנם
גופים עצמאיים - מוסדית ותקציבית - הרי שאין מדובר בפעולה בעלת אופי שלטוני מובהק;
יתרה מזאת: טענות התובעים אינן מופנות כנגד עצם קיום הפעילות אלא כנגד התשלום
שנגבה בגינה. על יסוד דברים אלה ולאחר שקבע כי, בנסיבות העניין, נתמלאו התנאים
המוקדמים להגשת תובענה ייצוגית כמפורט בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן, אישר בית המשפט
את התובענה הייצוגית בעילות לפי החוק כאמור לעיל.
3. שתי בקשות לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשו לבית משפט
זה; הן נדונו במאוחד והחלטנו לדון בהן כאילו ניתנה רשות לערער והוגשו ערעורים. בקשה
אחת הוגשה על ידי המדינה והבקשה האחרת על ידי המועצה והמכון גם יחד. עיקר טענות
המערערים לפנינו ביחד עם טענות נוספות הן כי אין להכיר בהם, בנסיבות העניין,
כ"עוסק" על פי ההגדרה המצויה בחוק הגנת הצרכן וכי התמורה המשתלמת בגין
ההשתתפות בהשתלמות איננה אלא "מחיר".
4. הגעתי לכלל
מסקנה כי דין הערעורים להתקבל כבר מהטעם שהמשיבים לא הניחו תשתית מספקת כדי לקבוע
כי התמורה הנגבית בגין ההשתתפות בהשתלמות היא "אגרה" ולא
"מחיר". לפיכך העדר הסמכה בתקנה 15א(א) לתקנות התעבורה לגביית התשלום
אינו מעלה ואינו מוריד.
מקובל לומר על
ה"אגרה", כמו גם על ה"מחיר", כי הנם תשלומים המוטלים על ידי
השלטון בזיקה לשירות מסוים ובכך להבדילם מן ה"מס" שאין כנגדו תמורה
ישירה (ראה למשל: א' ויתקון וי' נאמן דיני מיסים, עמ' 4-7; ד"ר א.
יורן, הפיקוח התחיקתי על מערכת המיסים בישראל - חידושים ופגמים, משפטים ז'
310, 314). האבחנה המקובלת בקרב המלומדים ובפסיקתו של בית משפט זה בין
"אגרה" ו"מחיר" היא כי בעוד ש"אגרה" עשויה לכלול
רכיב של מס או סובסידיה הרי שה"מחיר" הנו בגדר תשלום תמורת ערך השירות
(ראה: ע"א 706/71 פ"ד כז(1) 160, 166; ע"א 474/89 פ"ד מו(3)
375, 377).
עיון בתיק בית המשפט המחוזי ובמסמכים שהונחו
לפנינו מגלה כי המשיבים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע אם התמורה הנגבית
כוללת רכיב של מס או סובסידיה או שמא היא משקפת נאמנה את עלות ההשתתפות בהשתלמות.
לעומת זאת, מתצהירו של מר שלמה אלישר, סגן בפועל למנהל האגף לתכנון וכלכלה במשרד
התחבורה, ומעדותו עולה כי אכן יש יסוד לסברה, כטענתה של המדינה, כי התמורה הנגבית
אינה אחא "מחיר". כך, נאמר בתצהיר כי התשלום נגבה על יסוד
"...תעריף שנועד לכסות את העלויות הריאליות של עריכת ההשתלמות ..." וכן
כי עדכון התעריף נערך על יסוד בדיקת רכיבי העלות בהתאם לאמת מידה כלכלית -
תקציבית. בעדותו מיום 14.11.96 הוסיף ואמר מר אלישר כי התעריפים אשר גובה המכון
מאושרים לשם כיסוי עלויות. ועוד: במענה לטענת המשיבים כי כרגיל גובה המדינה אגרה
בגין פעולותיה מכוח תקנות התעבורה, הצביעה המדינה על חוק יציבות מחירים במצרכים
ובשירותים (הוראת שעה) התשמ"ו1985- כמקור מכוחה לגבות "מחיר" בגין
ההשתתפות בהשתלמות. במאמר מוסגר אעיר כי ביום 31 במרס 1996, פקע תוקפו של החוק
הנ"ל, אולם הצווים שהוצאו מכוחו נותרו לעמוד בתוקפם בהתאם להוראת המעבר
שבסעיף 42 לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו1996-.
לאור דברים אלה סבור אני כי המשיבים לא הרימו
את הנטל (המוסף) המוטל על התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית להוכיח לכאורה את
העובדות הנטענות על ידו בכתב התביעה. דרישה זו, המחמירה עם התובע המבקש רשות להגיש
תובענה ייצוגית בהשוואה לתובע בתובענה רגילה, נקבעה אמנם לענין תובענה ייצוגית לפי
חוק ניירות ערך, תשכ"ח1968- (ראה: ע"א 2967/95 פ"ד נא(2) 312,
326-330), אולם השיקולים העומדים ביסוד גישה זו יפים גם לענייננו: רע"א
6567/97 פ"ד נב(2) 713. מנגד, חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא על ידי
המערערים נוטה יותר לעבר הקביעה כי הסכום הנגבה בגין ההשתתפות בהשתלמות אינו בגדר
"אגרה" אלא אך "מחיר", הכל כאמור לעיל. לפיכך: נמצא כי קטנים
הסיכויים שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. שיקול אחרון זה של סיכויי התובענה להצליח
אמנם אינו מובא בגוף חוק הגנת הצרכן כחלק מן הדרישות שהתובע חייב לעמוד בהן, אולם
שקילתו מתחייבת לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות ששימוש
בו (ראה: רע"א 6567/97 לעיל).
יכול וניתן היה לטעון כי התשלום הנגבה בגין
ההשתתפות בהשתלמות הוא "דמי השתתפות". אך טענה זו לא הועלתה באופן מפורש
בבית המשפט המחוזי וגם לפנינו ומן הטעמים שפורטו לעיל - לא מצאתי לנכון לעוררה
מיוזמתנו.
קראתי את פסק דינו של הנשיא, ואני מסכים עמו
שדין הערעור להתקבל גם משום שלא נתקיימו במקרה שלפנינו יחסי "עוסק"
ו"צרכן".
המשנה
לנשיא
הנשיא א' ברק:
אני מסכים עם חברי המשנה לנשיא ש' לוין כי דין
הערעורים להתקבל. גישתי זו מבוססת על כך כי שוכנעתי, כי בנסיבות העניין שלפנינו לא
נתקיימו התנאים שבסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981- (להלן - החוק). ואלה
נימוקי.
1. סעיפיו השונים של החוק - לרבות ההסדר בדבר
תובענה ייצוגית שבפרק ו'1 לחוק - מותנים בקיומם של יחסי "עוסק" -
"צרכן". על פי סעיף 1 לחוק, "עוסק" הוא "מי שמוכר נכס או
נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". "צרכן" מוגדר באותו הסעיף,
כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי
או משפחתי". כלום מתקיימים יחסי "עוסק" ו"צרכן" כמשמעם
בחוק במקרה שבפנינו? תשובתי לשאלה זו, היא בשלילה.
2. אכן, הנתבעים בתובענה הייצוגית שהוגשה הם, בין
היתר, רשויות המדינה (המבקשים ברע"א 2701/97). אולם, על פי סעיף 42 לחוק,
"לעניין חוק זה דין המדינה כעוסק כדין כל עוסק אחר". משמעות הדבר היא,
כי הגם
שהמדינה ורשויותיה יכולים להיחשב כ"עוסק" על פי החוק, הרי שיש לבחון בכל
מקרה על פי נסיבותיו, אם המדינה אכן "עוסק" כמשמעו בסעיף 1 לחוק. במקרה
שבפנינו, פעולת המבקשים ברע"א 2701/97 התמצתה בפעולות להקמת מוסד שיכשיר
נהגים ובעיקר בהודעת התשלום שנשלחה לנהגים שנדרשו להשתתף בקורס השתלמות בנהיגה.
לשיטתי, אין לראות פעולות אלה כ"דרך עיסוק". כך, שכן לא כל פעולה של
המדינה יכולה להיחשב כ"דרך עיסוק" ולהביא לראייתה כ"עוסק" על
פי החוק. יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, אותן מבצעת
המדינה - כמו כל גוף פרטי אחר - ובין פעולות ציבוריות, שלטונית, שאינן מסחריות. רק
במקרים בהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות בהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף
מסחרי-פרטי אחר, ניתן יהיה לראות את פעולותיה כ"דרך עיסוק" וממילא
לראותה כ"עוסק" לצורך תחולתו של החוק. לא כך נסיבות המקרה שבפנינו. כפי
שיובהר, סבור אני כי הפעולות שביצעו המבקשים במקרה שבפנינו הן שלטוניות במהותן
ואינן מאפשרות לראות במבקשים, על-כן, כ"עוסק" כמשמען בחוק.
3. מסקנתי לפיה יש להבחין בין פעולות
מסחריות-פרטיות של המדינה ובין פעולות שלטוניות-ציבוריות שלה, בהקשר הגדרת
"עוסק" על פי החוק, מבוססת על מספר אדנים. ראשית, לשון החוק.
החוק לא חל על מי שאך "מוכר נכס או מוכר שירות". נדרש גם כי מכירת הנכס
או מתן השירות יהיו על דרך של עיסוק. המונח "עיסוק" מופיע בהקשרים רבים
בחקיקה ובפסיקה. המובן הפשוט של ביטוי זה הנו מקצוע, עבודה, מסחר של הפרט. עיסוק
הוא "פעילות מתמשכת של האדם אשר עשויה להעניק לו בסיס לחיים" (בג"ץ
1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ (1986) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד
מט(4) 808, 816). מרבית הפעולות שמבצעת המדינה אינן נכללות במסגרת זו. אלו פעולות
שלטוניות שאינן קשורות למסחר או למקצוע של הפרט (ראו למשל: בג"ץ 2505/90 התאחדות
סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' שר התחבורה ואח', פ"ד מו(1) 543, 550).
ממילא אין לראות בהן - על פי החוק - כמאפשרות ראיית המדינה כ"עוסק"
לצורך החוק. שנית, תכלית החוק. אין חולק בדבר תכלית זו. עיקרה "להשליט
אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק.
החוק בא להבטיח, כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף, על מנת להתעשר שלא כדין
על חשבונו של הצרכן" (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק חב' ישראלית לתקשורת
בע"מ,(טרם פורסם) ראו עוד: הצעת חוק הגנת הצרכן, תש"ם1980-.
ה"ח, תש"ם, 302). החוק בא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש
להם מומחיות בתחום עיסוקם, ובין הפרט (רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). מתכלית זו עולה, כי אין היא מתקיימת ברוב המקרים בהם הפעילות
המבוצעת היא פעולה שעיקרה שלטוני-ציבורי. אכן, "מכירת מוצרים או שירותים דרך
עיסוק מוציאה ממסגרת הגנת הצרכן מתן שירותים ציבוריים הניתנים כחלק מפעולות
שלטוניות שהן חלק מן המשפט הציבורי" (ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן
239-240 (2001)).
4. רעיון זה - לפיו יש להבחין בין פעולותיה
השונות של הרשות ולראות רק בפעולות העסקיות-פרטיות שלה כמאפשרות ראייתה
כ"עוסק" כמשמעו בחוק - מוצא ביטוי גם בפסיקת בתי המשפט השונים. כך,
במקרה בו הרשות לא סיפקה שירותי קליטת טלוויזיה נקבע כי המדובר בפעילות ציבורית של
הרשות שאינה כלולה בגדרי החוק (בג"ץ 3472/92 ברנד ואח' נ' שר התקשורת,
פ"ד מז(3) 143 והשוו: רע"א 8733/96 הנ"ל). גם במקרה בו מנהל
מקרקעי ישראל חייב רוכשי מגרשים בתשלום עבור פרצלציה ורישום, נקבע כי הפעולה היא
שלטונית ואיננה מאפשרת לראות ברשות כ"עוסק" כמשמעו בחוק. כך, שכן הרישום
באותו המקרה היה מימוש של מדיניות כללית של הממשלה (המ' 24480/97 (מחוזי-חי') שועלי
ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). הוא הדין לגבי מקרה בו רשות הרישוי
גבתה אגרה לשם קבלת תוצאות של מבדקים רפואיים של מבקש רשיון נהיגה (המ' 6791/97
(מחוזי-ים) קניאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). צויין, כי "המדינה,
כשהיא פועלת בסמכותה השלטונית להסדיר רישוי נהגים, אינה "עוסק". היא
אינה מוכרת דבר ואינה נותנת שירותים דרך עיסוק. לכן החוק לא חל עליה כשהיא פועלת
בסמכותה השלטונית". כיוצא בזה ניתן למצוא פסקי דין נוספים (ת.א. 579/96
(מחוזי-ת"א) זיתוני וצ'רטוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(מתן שירותי
משפט); ת.א. (מחוזי-חיפה) 109/97 דדון נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא
פורסם)(חיוב רוכשים בתשלום מע"מ על פיתוח קרקע על ידי מנהל מקרקעי ישראל)).
מאידך, במקרה בו הרשות פעלה "על דרך עיסוק" במובן זה שביצעה פעילות
מסחרית-עסקית, שאינה פעולה שלטונית (מכירת כרטיסים לנסיעה ברכבת), הוכר למעשה
מעמדה כ"עוסק" על פי החוק (ראו: ת"א (מחוזי חי') 11054/97 בולדו
נ' רשות הנמלים והרכבות (לא פורסם)).
5. הנה כי כן, יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם עניין
לנו בפעולה מסחרית-פרטית של הרשות ולהבדיל מפעולה שלטונית-ציבורית שלה. התשובה
לשאלה זו אינה ניתנת להגדרה מראש ויש להניח עניין זה לבחינה בכל מקרה לגופו, על
יסוד נסיבותיו והתאמתן לתכליות החוק. על רקע זה נפנה עתה לבחון את נסיבות המקרה
שבפנינו.
6. בית המשפט המחוזי קבע כי יש בשל העובדה כי
הפעילות מבוצעת על ידי גופים "פרטיים", אין המדובר עוד בפעולה שלטונית
מובהקת, ועל כן התקיים יסוד ה"עוסק" בנסיבות המקרה. זאת ועוד: המבקשים
ברע"א 2907/97 פועלים עצמאית וההכנסות מן התשלומים הנגבים על ידם לא מועברים
למדינה. אשר על כן המדובר, במקרה בו המדינה מזמינה שירות מגוף פרטי שהוא עוסק.
לדעתי, שגה בית המשפט במסקנתו זו ומן הדין היה לקבוע כי המבקשים שבפנינו אינם
"עוסק" על פי החוק. אכן, המשיבים החזיקו ברשיון נהיגה ומכוח תקנה 213
לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: התקנות), זומנו לקורס השתלמות עיונית בנהיגה.
קורס ההשתלמות בוצע אמנם על ידי המכון הארצי לתחבורה, שהוקם על ידי המועצה הלאומית
למניעת תאונות (שהיא איננה רשות מרשויות המדינה), אולם המדובר בסופו של יום במימוש
של הסדר שנקבע בתקנות ותכליתו שמירה על רמתם וכושרם של נהגים על ידי משרד התחבורה,
המופקד על נושא זה. גם גביית התשלום מהווה חלק ממימוש פעילות זו. ודוק: אין המדובר
בשירות או מכר נכס על דרך "עיסוק". מי שאינו משתתף בהשתלמות אינו יכול
לחדש את רשיון הנהיגה שלו. ההשתלמות מועברת על ידי המבקשים ברע"א 2907/97
בלבד והיא המוכרת על ידי המדינה לצורך העמידה בדרישות התקנות. עצם העובדה כי
הפעולה השלטונית מבוצעת כאן על ידי גוף פרטי, איננה גורעת מאופייה השלטוני בנסיבות
המקרה. במצב דברים זה, נחה דעתי כי אין לראות במבקשים ברע"א 2701/97
כ"עוסק" על פי החוק. תרופתם של המשיבים איננה במסגרת החוק אלא בתחומי
המשפט הציבורי (ומבלי להביע עמדה בעניין זה לגוף טענותיהם).
7. הוא הדין לגבי המבקשים ברע"א 2907/97.
אמנם אין הם לכאורה חלק מרשויות המדינה (הגם שלאור תקנון ההתאגדות וההסכמים השונים
שנחתמו עימם ברור כי יש זיקה הדוקה בינם ובין המדינה) אולם אין חולק כי הם מבצעים,
למעשה, פעילות שרשויות המדינה מוסמכות לבצע בעצמן, והפעילות השלטונית אינה מאבדת,
על כן, את אופיה במעבר לידי המבקשים ברע"א 2907/97 (ראו: בג"ץ 1064/94 קומפיוטסט
ראשל"צ נ' שר התחבורה, פ"ד מט(4) 808, 816). העובדה כי המדינה
החליטה כי גוף חיצוני יבצע פעילות זו איננה מעלה ואיננה מורידה בנסיבות העניין,
שכן אין המדובר במקרה בו פעילות המדינה היא עיסקית והיא מבצעת אותה על ידי אחר
מטעמה או מקרה בו גוף פרטי מבצע פעילות מסחרית במקום המדינה. השתלמות עיונית
בנהיגה הנעשית בהתאם לתקנות, לקידום אינטרס של המדינה, על ידי גוף פרטי שהוקם
במיוחד לשם כך, מוציאה את הפעילות - בנסיבות המקרה - מגדר "עוסק" על פי
החוק.
8. למסקנה דומה ניתן להגיע על יסוד השאלה, אם
ניתן לראות במשיבים "צרכן" על פי החוק. כאמור, צרכן הוא מי שרוכש נכס או
מקבל שירות "מעוסק במהלך עיסוקו". מן הטעמים עליהם עמדתי לעיל, אין
לראות בנסיבות המקרה את פעילות המבקשים כפעילות של "עוסק במהלך עיסוקו"
וממילא לא ניתן לראות את המשיבים כ"צרכן" על פי החוק (וראו דויטש הנ"ל,
בעמ' 185).
9. העולה מן המקובץ הוא, לשיטתי, כי אין לראות
ביחסי המבקשים והמשיבים משום יחסי "עוסק" - "צרכן" וממילא,
אין מקום לאשר הגשת תובענה ייצוגית על יסוד החוק בנסיבת המקרה. מטעם זה יש לקבל את
הערעורים שהוגשו ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאמור בפסק דינו של חברי.
10. אוסיף, כי לו סברתי כי נתקיימו בענייננו
הוראותיו של סעיף 1 לחוק, נוטה הייתי לדעה כי התשלום שנגבה מהמערערים אינו "מחיר".
"מחיר" מתאפיין, בין השאר, בכך שהוא תשלום רצוני ולא תשלום כפוי. ברצותו
נזקק פלוני לשירות ומשלם את "מחירו". ברצותו לא נזקק לשירות ולא משלם את
"מחירו". "מחיר" וכפייה אינם דרים בכפיפה אחת (ראו א' ויתקון
וי' נאמן, דיני מסים 7 (מהדורה רביעית, התשכ"ט); א' נמדר, דיני
מסים: מס הכנסה 30 (מהדורה שניה, 1993)). מהו, איפוא, אותו תשלום כפוי? האם
הוא "אגרה" או "דמי השתתפות" - על כך אין לי צורך לדון, לאור
המסקנה שהגעתי אליה בעניין אי תחולתו של חוק הגנת הצרכן בענייננו.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מצטרף למסקנת חברי הנשיא והמשנה לנשיא, כי דין הערעורים
להתקבל. מקובל עלי, שבנסיבות המקרה לא נתקיימו התנאים שבסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן,
התשמ"א1981-, לפיהם המדובר ביחסי "עוסק ו"צרכן", כמבואר בפסק
דינו של חברי הנשיא, ודי בכך כדי להצדיק את קבלת הערעורים.
ש
ו פ ט
אנו מקבלים את הערעורים, מבטלים את החלטות בית המשפט המחוזי
ודוחים את הבקשה להגשת התובענה הייצוגית. המשיבים ישלמו למערערים ברע"א
2701/97 15,000.- ובע"א 2907/97 15,000.- ש"ח.
ניתן היום, כ"א שבט תשס"ב (3.2.2002).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור 97027010.B05
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il