ג'ואד כנאני נ. חוסיין עזאיזה

9 1 בבית המשפט העליון רע"א 2700/23 לפני: כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקש: ג'ואד כנאני נ ג ד המשיבים: 1. חוסיין עזאיזה 2. בלאל בוקאעי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' נאמן) מיום 2.3.2023 בת"א 62962-11-22 בשם המבקש: עו"ד ח'אלד פייסל בשם המשיב 1: עו"ד עווד עבד אלחלים בשם המשיב 2: עו"ד נאסר דראושה פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' נאמן) מיום 2.3.2023 בת"א 62962-11-22, בבקשה לסעדים זמניים שהגיש המבקש, בגדרה הורה בית המשפט המחוזי על מתן תוקף של החלטה להצעת פשרה שהעלה חרף התנגדות המבקש להצעה האמורה. תמצית הרקע לבקשה ביום 9.3.2022 התקשרו המבקש והמשיב 1 (להלן: המשכיר), בהסכם שכירות בהתייחס למקרקעין המצויים בטמרה (להלן: הנכס). תקופת השכירות נקבעה בהסכם לשנה, החל מיום 10.3.2022 ועד ליום 9.3.2023, עם אופציה להארכתה בשנה נוספת בכפוף להסכמת המשכיר (להלן: האופציה). בסעיף 4(ד) להסכם, הסכימו הצדדים כדלהלן: "סוכם בין הצדדים כי במידה וברצון המשכיר למכור את הנכס (המושכר) הוא תחילה יציע את המושכר לשוכר [...] ואם השוכר ישיב להצעה בתוך 7 ימים באם בכוונתו לרכוש את המושכר או לא ובמידה ולא ייחתם הסכם ולא ירצה השוכר לרכוש את המושכר אז המשכיר ימכור את המושכר לכל צד שלישי שיחפץ, לציין ולהדגיש כי אין כל חובה על המשכיר להציע לשוכר את רכישת המושכר בכתב ומספיקה במקרה זה הודעה בעל פה". אין חולק כי ביום 17.11.2022, בטרם הסתיימה תקופת השכירות הראשונה, מכר המשכיר את זכויותיו בנכס למשיב 2 (להלן: הקונה ו-עסקת המכר). בעקבות כריתת עסקת המכר, רשם הקונה הערת אזהרה על הנכס בלשכת רישום המקרקעין, אך העסקה טרם הושלמה ברישום. ביום 28.11.2022 הגיש המבקש כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בו טען כי המשכיר הפר את הוראת סעיף 4(ד) להסכם השכירות הפרה יסודית, במכירת הנכס לקונה מבלי שזה הוצע לו תחילה. המבקש ביקש מבית המשפט המחוזי להורות על ביטול עסקת המכר והערת האזהרה שנרשמה מכוחו, וכן ביקש לאכוף על המשכיר לקיים את הוראת סעיף 4(ד) להסכם השכירות. בד בבד עם כתב התביעה, הגיש המבקש את הבקשה העומדת ביסודו של ההליך דנן, בגדרה עתר למתן צו מניעה האוסר על המשיבים להשלים את עסקת המכר; לבצע כל פעולה להעברת הזכויות בנכס על שם הקונה; ולעשות כל פעולה לשינוי החזקה בנכס. בהחלטתו מיום 29.11.2022, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד, בהתאם למבוקש בבקשה, תוך שנקבע דיון במעמד הצדדים. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי "מאחר ומטרת צו המניעה הזמני המבוקש כפי שעולה מהבקשה הינו לשמר מצב קיים בלבד ולמנוע עיסקאות סותרות לאור סעיף 4(ד) להסכם השכירות ומאחר ולכאורה איני רואה בשלב זה נזק שעלול להיגרם למשיבים באם יישמר המצב הקיים עד לבירור התובענה, ניתן בזאת צו מניעה זמני-ארעי במעמד צד אחד כמפורט ברישא לבקשה, וזאת עד להכרעה בבקשה בדיון במעמד הצדדים". ביום 18.1.2023 הגיש הקונה את תשובתו לבקשה לצו מניעה זמני, בגדרה התנגד למתן הצו. הקונה טען, בין היתר, כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר יריבות ובהיעדר עילה. נטען כי זכות הקדימה עליה הוסכם בהסכם השכירות היא לכל היותר התחייבות אובליגטורית אשר כוחה יפה ביחסים בין המבקש למשכיר בלבד, וכי אין מדובר בזכות בעלת אופי קנייני, כמשמעה בסעיף 99 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), משזו לא נרשמה בפנקסי המקרקעין. עוד טען הקונה כי זכות הקדימה לא הובאה לידיעתו אלא לאחר השלמת העסקה, וכי במועד חתימת העסקה, הצהיר המשכיר לפניו כי הציע למבקש מספר פעמים לרכוש את הנכס והמבקש לא גילה עניין ברכישתו. למען שלמות התמונה יצוין, כי לצד תשובתו לבקשה, הגיש הקונה לבית המשפט המחוזי "בקשה להכריז על פקיעתו של צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד ולחילופין על ביטולו", בגדרה טען כי המבקש לא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.11.2022 לכניסתו של הצו הארעי לתוקף. בהחלטתו מיום 18.1.2023, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה מן הטעם שזו הוגשה בחלוף חודש וחצי מן המועד בו הומצאו הבקשה וכתב התביעה לקונה ולמשכיר. המשכיר התנגד אף הוא לבקשה למתן צו מניעה זמני. בתשובתו מיום 22.1.2023 טען המשכיר כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מובהק, מקום שהמבקש העלים מבית המשפט המחוזי את העובדה שהמשכיר הציע לו לרכוש את הנכס, בהזדמנויות שונות, אך המבקש סירב להצעותיו ומסר כי אין לו יכולת כלכלית לרוכשו. כן טען המשכיר, כי לא ניתנה למבקש זכות קדימה כמשמעותה בסעיף 99 לחוק המקרקעין, ולא הייתה כוונה ליתן לו זכות שכזו. לשיטתו, סעיף 4(ד) להסכם השכירות הוא לכל היותר "התחייבות נימוסית וג'נטלמנית בין הצדדים" שנבעה "רק בגלל היחסים הטובים והרוח הטובה ששררה בין הצדדים במעמד החתימה על הסכם השכירות". באשר למאזן הנוחות טען המשכיר, כי זה נוטה לטובתו בשים לב לנזקים שייגרמו לו ולקונה, אם יינתן הסעד הזמני. הדיון בבקשה לצו מניעה זמני והחלטת בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קיים שלושה דיונים במעמד הצדדים בימים 25.1.2023, 1.2.2023 ו-21.2.2023, במהלכם נחקר המבקש ארוכות על תצהירו. בית המשפט המחוזי הוסיף והתיר למבקש להגיש תצהירים משלימים לתמיכה בטענותיו וכן לזמן ארבעה עדים מטעמו לדיון. בדיון השלישי שהתקיים ביום 21.2.2023, התברר כי עדי המבקש לא התייצבו למתן עדות, אף שזומנו לדיון. בא-כוח המבקש הודיע כי הוא נכון לוותר על שניים מן העדים אולם עמד על שמיעתם של השניים הנותרים. במצב הדברים שנוצר, ומשלא ניתן היה להשלים את הדיון בבקשה, התקיים בהסכמת הצדדים "דיון לא פורמאלי" בבקשה. לאחר הדיון האמור הוצעה לצדדים הצעת בית המשפט כמפורט להלן: "על מנת לייתר את הדיון בצו המניעה, ולאחר שמשיב 2 הודיע כי ממילא אין בכוונתו לעשות דיספוזיציה בזכויותיו בקרקע ככל שהעסקה תושלם ברישום על שמו, ולשאלת בית המשפט השיב באמצעות בא כוחו, כי גם אם יתחיל בבנייה על הקרקע לאחר שימצה את זכויותיו בתביעת הפינוי כנגד המבקש, לא תהיה לו כל דרישה כנגד המבקש לשיפוי על השקעותיו בקרקע, הרי שלמעשה, גם אם תהיה הצדקה להוצאת צו המניעה, הרי שעל פי הדין והפסיקה, בית המשפט ממילא יהיה חייב להגיע לתוצאה שמאזנת בין שני הצדדים, ותוצאת האיזון הראויה תהיה ממילא, שצו המניעה יבוטל לצורך השלמת העסקה ורישומה על שם משיב 2 [הקונה], כאשר בד בבד עם רישומה על שם משיב 2, יינתן צו מניעה האוסר על משיב 2 לבצע דיספוזיציה מכל סוג שהוא בזכויותיו, לרבות שעבוד, כל זאת עד להכרעה בתביעה העיקרית, וככל שהמבקש יזכה בתביעתו, כאשר הסעד היחידי ממילא שיכול לקבל יהיה ביטול העסקה שבין משיב 1 [המשכיר] למשיב 2, יינתן פסק דין המבטל את העסקה, ומכוח פסק הדין ממילא יבוטל הרישום של משיב 2, ויחזור להיות על שם המשיב 1, כאשר ממילא נרשמה הצהרתו והסכמתו של משיב 2 שלא יוכל לדרוש מהמבקש כל שיפוי על השקעותיו, כאשר בהחלטתי יירשם במפורש שהעובדה שהתרתי את השלמת העסקה ברישום הזכויות על שם המשיב 2, לא תהווה כל טענה של משיב 2 שעצם רישום העסקה מהווה יתרון ו/או הגנה על זכויותיו בהליך זה בלבד. לשם הסרת כל ספק אני אבהיר בהחלטתי, כי בין אם יבוצע רישום על שם משיב 2 ובין אם לאו, אין לכך השפעה ו/או מנגד פגיעה בזכויות מי מהצדדים בכל הליך אחר שיינקט כנגד המבקש, לרבות בתביעת פינוי שתוגש על ידי מי מהמשיבים ו/או שניהם גם יחד כנגד המבקש" (ההדגשות במקור). הקונה הסכים לאלתר להצעתו של בית המשפט המחוזי, תוך שמירת טענותיו. המבקש התנגד להצעה אך ביקש למסור הודעתו הסופית עד ליום 1.3.2023. ביום 2.3.2023 שב המבקש על התנגדותו להצעה ועתר לזימון עדיו לדיון שייקבע. כן הודיע כי הוא מעוניין לחקור את המצהירים מטעם המשיבים על תצהיריהם. עוד באותו יום נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשה לצו מניעה זמני. בהחלטתו הורה בית המשפט המחוזי על מתן תוקף של החלטה להצעתו כפי שפורטה בדיון מיום 21.2.2023, וכפועל יוצא קבע, בין היתר, כי הצו הארעי שניתן ביום 29.11.2022 מבוטל; כי המשכיר והקונה יפעלו להשלמת העסקה עד לרישומה, תוך עדכון המבקש על שלבי הרישום; כי עם רישום הזכויות "המשיב 2 [הקונה] יגיש נוסח צו מניעה בהתאם להצעתי לעיל"; וכי השלמת העסקה ברישום לא תקנה לקונה יתרון משפטי או דיוני בהליך זה או בהליך אחר שיינקט נגד המבקש, לרבות בתביעת פינוי שתוגש על ידי מי מהמשיבים נגד המבקש. 9. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי "לאחר קיום 3 דיונים ושמיעת הצדדים וחלק מהעדים, איני בטוח שלו הדיון היה נמשך, היה ניתן בסופו של יום צו מניעה, יתכן שכן ויתכן שלא; ברם לאור הסכמת הקונה להצעת ביהמ"ש הרי שזכותו של המבקש לא נפגעת כאמור לעיל, והתנגדותו הסתמית והלא מנומקת להצעת ביהמ"ש מעוררת בליבי חשד כבד, שהתחזק מאוד עם קריאת תגובתו הלקונית והסתמית של המבקש, שכל מטרת המבקש הינה להכביד על המשכיר והרוכש ומתוך כוונה להשתמש בצו המניעה כמנוף-לחץ עליהם להסכים לתנאיו – ואת חוסר תום הלב הזה והשימוש לרעה בהליך המשפטי מצווה ביהמ"ש למנוע!" (ההדגשות במקור). בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על חיובו של המבקש בהוצאות המשכיר והקונה, בסך של 4,000 ₪ לכל אחד, זאת "לאור התנגדותו הלקונית והלא מנומקת וחסרת תום הלב של המבקש". בקשת רשות הערעור והתשובות לה בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות מהותיות, המחייבות את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענתו, זכויותיו הדיוניות והמהותיות לא כובדו עת שנשללה זכותו להעיד את עדיו ולחקור את המשיבים והמצהירים מטעמם, בדומה לחקירה שנערכה לו. זאת בפרט לנוכח המחלוקת העובדתית באשר להצעת הנכס למבקש קודם למכירתו. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו למתן צו מניעה זמני, בנימוק יחיד ולפיו המבקש לא נימק את התנגדותו להצעת בית המשפט, וזאת חרף העובדה כי לא חלה עליו חובה בדין לנמק את התנגדותו. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא קיים בהחלטתו דיון בסיכויי התביעה תוך שהתעלם מהסכם השכירות וזכות הקדימה שנקבעה בו, כמו גם מידיעתו של הקונה על קיומה של זכות זו. באשר למאזן הנוחות טוען המבקש, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה זכויותיו מובטחות עד לתום ההליך הינה שגויה ומתעלמת מהנזק הבלתי הפיך שייגרם לו, בשים לב לכך שהמבקש מנהל את עסקו מתוך הנכס. כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי אין בהחלטה כדי לשנות מהמצב הקיים, שכן מתן אפשרות לקונה להשלים את רישום העסקה משמעה שלילת החזקתו של המבקש בנכס. לבסוף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה משחייב אותו בהוצאות משפט, כשעל פניו נראה כי בית המשפט המחוזי העניש את המבקש על כך שלא קיבל את הצעתו. הקונה טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, ולחלופין לגופה. באשר לדחייתה על הסף, נטען כי המבקש לא קיים את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), בין היתר בכך שלא המציא לו הודעה על הפקדת ערובה בהתאם לקבוע בתקנה 135(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ובכך שלא המציא לידיו את בקשת רשות הערעור. כן ביקש הקונה לדחות את חלק הבקשה שעניינו הוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו בהחלטת בית המשפט המחוזי, וזאת בהתאם לסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. הקונה הוסיף והעלה טענות הנוגעות לפקיעת צו המניעה מושא הבקשה דנן, אליהן לא נדרש בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מבקש שבית משפט זה ידון בהן ככל שתינתן רשות הערעור. לעמדתו, ככל שהערעור יידון לגופו – תתחייב ממילא המסקנה כי הצו פקע ולפיכך בקשת רשות הערעור חסרת תוחלת ומתחייבת דחייתה על הסף. עוד טוען הקונה, כי מדובר במבקש חסר תום לב שכל מטרתו היא להכביד על הצדדים במימוש העסקה, תוך שהוא נוקט באמצעים פסולים שונים דוגמת טענתו למימוש האופציה, אשר נטענה על-ידו לראשונה במהלך הדיון ומכאן שהיא עולה לכדי הרחבת חזית פסולה. הקונה מוסיף וטוען כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי משמדובר בהחלטה מנומקת כדבעי, שמפרטת את השיקולים העומדים בבסיסה ומאזנת בין האינטרסים של הצדדים, כאשר לטענתו המבקש לא הוכיח שהותרתה על כנה עלולה לגרום לו נזק. לגישתו, סיכויי ההליך קלושים משזכות הקדימה הנטענת לא נרשמה בספרי המקרקעין. באשר למאזן הנוחות, נטען כי הסעד הזמני שניתן משיג את התכלית שלשמה נועד סעד זמני – אפשרות השבת המצב לקדמותו אם וכאשר יזכה המבקש בתביעתו בהליך העיקרי והעסקה בינו לבין המשכיר תבוטל. אשר לטענות המבקש לעניין חקירת העדים מטעמו, טוען הקונה כי מדובר בעדים שנועדו לאשרר את טענות המבקש לעניין התשלום הנטען עבור תקופת האופציה, כאשר הטענה בדבר מימוש האופציה מהווה הרחבת חזית פסולה אליה התנגד בהזדמנות הראשונה. מכל מקום, נטען כי עניין זה ממילא איננו רלוונטי לצו המניעה, מאחר שהתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי אינה עוסקת כלל בתקופת האופציה. לפי הנטען, שאלת תקופת השכירות ומימוש האופציה אמורה להיות מוכרעת בתביעת הפינוי שהגישו המשיבים לבית משפט השלום ואין לה קשר לתביעה מושא הבקשה דנן, העוסקת בטענת המבקש לזכות קדימה. הקונה הוסיף והצביע על כך שהמבקש לא הזכיר בבקשת רשות הערעור את קיומו של הליך הפינוי, ואף הצהיר כי לא מתקיים הליך נוסף בקשר לאותה מסכת עובדתית. המשכיר הצטרף בתשובתו לכל האמור בתשובה שהוגשה מטעם הקונה "כאילו הוגשה מטעמו", וביקש להורות על דחיית בקשת רשות הערעור. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 5.6.2023 הוריתי על עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל במובן זה שבקשת המבקש לסעדים זמניים תושב לבית המשפט המחוזי לשם השלמת הדיון בה במעמד הצדדים ומתן החלטה חדשה לגופה. כידוע, לבקשות למתן סעד זמני נודעת חשיבות מעשית רבה משעה שהכרעה בהן עשויה להשליך באופן מרחיק לכת על האינטרסים והזכויות של הצדדים, ולעיתים אף על גורל התיק העיקרי כולו (ראו: רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, פסקה 15 (21.10.2014); רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 19 (12.1.2016) (להלן: עניין פלוני)). לפיכך, בבואו ליתן החלטה בעניין סעדים זמניים, שומה על בית המשפט לבחון כדבעי את מכלול טענות הצדדים, בהתאם לאמות המידה שהותוו בדין. בתוך כך, עליו לאזן בין שני שיקולים מרכזיים – סיכויי התביעה; ונטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד (ראו תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי; וכן לעניין יישום אמות המידה בבקשה כגון דא, ראו מיני רבים: רע"א 1547/23 ארז (ג.ז) יעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' פרז, פסקה 12 (14.5.2023); רע"א 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בע"מ נ' רותם בטיחות בע"מ, פסקה 14 (6.7.2022)). בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו בבקשת המבקש לסעדים זמניים, בטרם הושלם הדיון בבקשה. אף שהתיר למבקש לזמן עדים נוספים לתמיכת בקשתו (החלטתו מיום 29.1.2023), בפועל לא אפשר את גביית עדותם ואף לא אפשר לבא כוח המבקש לחקור את מצהירי המשיבים כפי שהותר למשיבים לעשות בעניינו של המבקש (ולחשיבותה של הזכות לחקירה נגדית של המצהירים בהליך, בפרט מקום בו הגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת, ראו: רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, 34 (1998); רע"א 2918/17 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד, פסקה 4 והאסמכתאות המובאות שם (9.4.2017)). בית המשפט המחוזי אף לא בחן את טענות הצדדים לגופן בהתאם לאמות המידה החלות על בקשות לסעד זמני, ובפרט לא דן בסיכויי התביעה. בית המשפט המחוזי השתית את החלטתו, למעשה, על הצעת פשרה שהציע לצדדים, שנתקבלה על דעת הקונה, חרף התנגדותו של המבקש להצעה שלגביה נקבע כי מדובר בהתנגדות "לקונית, בלתי מנומקת וחסרת תום לב". ראוי אפוא להבהיר: בעל דין רשאי לעמוד על בירור בקשתו ומתן החלטה לגופה, ולא חלה עליו חובה לקבל את הצעת בית המשפט. ניסיונו של בית המשפט לייעל את ההתדיינות ולהציע הצעת פשרה שתאזן בין זכויות הצדדים עד להכרעה בתביעה העיקרית הוא כמובן ראוי ואין בו פגם. עם זאת, בעל דין רשאי לקבל את ההצעה והוא רשאי לדחותה, אף ללא הנמקה, מבלי שהדבר ייחשב לו כשלעצמו כהתנהגות חסרת תום לב. ממילא, אין מקום לכפות על בעל דין את הצעת הפשרה ואף לא לבוא אתו חשבון על דחייתה. אכן, בתום הדיון בבקשה עשוי בית המשפט להגיע למסקנה כי הבקשה שהוגשה אינה עומדת באמות המידה החלות על בקשה למתן סעד זמני, או שנפל חוסר תום לב בהתנהלות המבקש. בהתאם, הוא רשאי להטיל על המבקש את הוצאות הבקשה. עם זאת, ככלל אין מקום לעשות כן בשלב מוקדם של הדיון בטרם מוצו זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. הדברים נכונים במיוחד משעה שבית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו על כך שקיימת אפשרות כי בתום הדיון היה ניתן הסעד הזמני למבקש בציינו כי "איני בטוח שלו הדיון היה נמשך היה ניתן בסופו של יום צו מניעה, יתכן שכן ויתכן שלא". במצב דברים זה, כאשר לא ניתן לדעת בבירור לאן נוטה ההכרעה, מתחזק ביתר שאת הצורך להשלים את הדיון בהליך באופן שיאפשר להגיע להחלטה מבוססת ומנומקת. נימוק נוסף שעמד ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי עסק במאזן הנוחות. בית המשפט המחוזי סבר כי בהתאם להצעתו "מאזן הנוחות של אף אחד מהצדדים לא נפגע" וכי המבקש "מקבל צו מניעה ללא שום סיכון משפטי וזכויותיו מובטחות עד לתום ההליך". ספק בעיני אם אלה הם פני הדברים. כך למשל, בהצעת בית המשפט לא ניתנה כל התייחסות לחלק מן הסעדים שנתבקשו בבקשה לצו מניעה, ובהם הבקשה לאסור על המשיבים "לעשות כל פעולה לשינוי החזקה במקרקעין הנמצאת בידי המבקש". אף רישום הזכויות בנכס על שמו של הקונה עלול לשאת עמו "סיכון משפטי" של רישום זכויות צדדים שלישיים על הנכס, דוגמת נושים אפשריים של הקונה. גם באשר לסיכויי ההליך, לא היה מקום לטעת מסמרות בכל המתייחס לזכויות הצדדים, או בדבר האופן שבו יש לאזנן, בטרם נערך בירור כהלכתו של הבקשה, לרבות בשאלה האם עומדת למבקש זכות קדימה והאם זו הופרה על-ידי המשכיר. אשר לטענותיו של הקונה בכל המתייחס לפקיעת הצו הארעי – בית המשפט המחוזי נתן דעתו לטענות אלה וראה לדחותן בהחלטתו מיום 18.1.2023. ככל שביקש הקונה להשיג על החלטה זו, היה עליו להגיש השגתו בהתאם לקבוע בדין. משלא עשה כן – אין מקום להידרש לטענותיו בגדרה של הבקשה שלפניי. סוף דבר – הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2023 תבוטל, והבקשה לסעדים זמניים תושב לבית המשפט המחוזי לשם השלמת הדיון בה ומתן החלטה חדשה בבקשה לגופה, מבלי שאני נוקטת עמדה לגוף הדברים. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך 4,000 ₪ כל אחד. ניתן היום, ‏כ"ח בתמוז התשפ"ג (‏17.7.2023). ש ו פ ט ת _________________________ 23027000_X04.docx הנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1