פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2699/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. בית הדין הרבני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אופיר ברק בשם המשיב 1: עו"ד מרדכי עמוס בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד שירה בן אלי פסק-דין השופט ג' קרא: העתירה שבפנינו היא לביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 13.9.2018. עיקרי העובדות העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב) היו נשואים זה לזו, נולדו להם שתי בנות והם התגרשו בשנת 1992. בשנת 1994, בהסכמת העותרת והמשיב, תוקן הסכם הגירושין ונקבע בו כי המשיב ישלם לעותרת מזונות בסך של 2,000 ש"ח לחודש עבור בנותיהן הקטינות. לאחר מכן, חזרו העותרת והמשיב לגור יחד עד לפרידתם בשנת 2000. בית הדין הרבני קבע כי הגירושין הראשונים היו פיקטיביים ולכן היה עליהם לעבור הליך גירושין נוסף בשנת 2000. במסגרת הדיון בסוגיות הרכושיות בין הצדדים ובחוב המזונות עד לשנת 2000, קבע בית הדין הרבני האזורי נתניה (להלן: בית הדין) בהחלטה מיום 17.1.2006, כי המשיב זכאי לקבל 40 אחוזים מהכספים שהפקיד בחשבון העותרת, בלא להתחשב במזונות הקטינים (להלן: החוב הפסוק של העותרת למשיב). ביום 2.1.2008, הגישה העותרת לבית הדין בקשה לסתירת הדין שעניינה אופן חישוב החזר הכספים שהפקיד המשיב בחשבון הבנק של העותרת (העותרת סברה כי מהסכום של 40 האחוזים, היה צורך לנכות, בין היתר, את דמי המזונות שחב המשיב לקטינות). בית הדין התנה את הדיון בבקשה לסתירת דין בתשלום החוב של העותרת שאינו שנוי במחלוקת. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור של העותרת על החלטה זו. בשנת 2013 הגישה העותרת תביעה להוצאה לפועל בגין חוב מזונות של המשיב. בדיון בהוצאה לפועל, טען המשיב כי הוא שילם את חוב המזונות עד שנת 2000, באשר אלו נכללו כחלק מפסק הדין של בית הדין. רשם ההוצאה לפועל ביקש מבית הדין הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בשאלה האם יש למשיב חוב מזונות לעותרת בגין מזונות שלא שולמו עד שנת 2000. ביום 23.5.2017, בית הדין הוציא פסק דין במסגרתו שינה את פסק הדין שנתן בשנת 2006 ואשר קבע את החוב הפסוק של העותרת למשיב וקבע כי המשיב הוא שחייב לעותרת סך מזונות של 16,000 ש"ח (להלן: ההכרעה המבהירה לכאורה). המשיב ערער על ההכרעה המבהירה לכאורה לבית הדין הרבני הגדול. ביום 13.9.2018, קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור וקבע כי היה על בית הדין להבהיר את פסק הדין משנת 2006 וכי לא היה מקום לשנות מהחלטת בית הדין, כך שהחוב הפסוק של העותרת למשיב עומד בעינו. כן נקבע כי החוב הפסוק הנ"ל לא יישא חיובי ריבית אלא הצמדה בלבד. ההחלטה של בית הדין הרבני הגדול גם הבהירה את פסק הדין שניתן בשנת 2006 וקבעה שפסק הדין בו נפסק החוב הפסוק של העותרת למשיב כלל גם את המזונות עד שנת 2000. וכך קבע, בין היתר, בית הדין הרבני הגדול: "על כל פנים משספק בידינו ומשבית הדין שפסק בדבר הכריע בצורה ברורה לאחר שהיו בידו כל הנתונים הרי שאין מקום לשנות מדבריו לאחר שנים רבות ועל כן יש לקבל את הערעור. אמנם בנקודה אחת יש לדון כדברי בית הדין האזורי. שהנה יש תמיהה מסוימת בדברי בית הדין האזורי... ומשעל פניו התברר כי הסכומים שהכניס הבעל היו קטנים בהרבה מהנטען מדוע נשאר דבק בעמדתו כי על הבעל לקבל חזרה 40 אחוז. וכפי הנראה זה הוא הממצא שעלה והפריע לבית הדין האזורי בפסיקה האחרונה, שנוצר מצב שלמעשה סכומי המזונות ששולמו עבור הקטינות קטנו וירדו לגבול בלתי סביר... נמצא כי 2 הקטינות קיבלו סך כ1100 ₪ לחודש. כאמור אין אנו מקבלים עמדתו של בית הדין האזורי בפסק הדין המעורער ביחס לעיקר הדברים אולם בדומה שיש די בדעתו כדי להורות כי על כל פנים לא יגבה ריבית מהסכום אותו חייבת האישה". על החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית. טענות הצדדים העותרת טוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי משנת 2006 שגה, משפטית וחישובית, בהכרעתו בענייני הרכוש כפי שהיא מתבטאת בחוב הפסוק של העותרת למשיב. כעולה מטענותיה, הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול משנת 2018, "מאשררת" שלא כדין את הכרעתו של בית הדין האזורי משנת 2006 למרות שלפי הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול, עולות תמיהות בהכרעת בית הדין האזורי. בתגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני נטען כי משמעות העתירה היא ביטולו של פסק הדין משנת 2006 ופתיחתו מחדש של תיק הרכוש. טענות העותרת הן ערעוריות בלבד ונוגעות לפסק דין שניתן בשנת 2006. העותרת טעתה בעתירה שכן בית הדין הרבני הגדול פסק כי לא יושתו ריביות על החוב הפסוק משנת 2006 אלא הוא יוצמד למדד בלבד. לפיכך, סכום החוב נמוך משמעותית מהסכום המצוין בעתירה. המשיב ביקש לדחות את העתירה על הסף. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק תתרחש בנסיבות חריגות בלבד בהן יש חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (בג"ץ 908/19‏ פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים והנהלת בית הדין (‏20.2.2019); בג"ץ 882/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (‏10.2.2019)). נסיבות חריגות אלו אינן קיימות בענייננו. מבחינה מהותית, לעותרת השגות לעניין פסיקת בית הדין ביחס לחוב הפסוק של העותרת למשיב ולעניין אופן חישובו. ברם, פסק דין זה ניתן עוד בשנת 2006 ולעותרת היה יומה להשיג עליו. כאשר יש פגמים בהחלטה או בפסק דין, על המתדיין לפנות ראשית אל ערכאת הערעור (ראו: בג"ץ 5589/16 פלוני נ' פלונית (2.8.2016)). למעשה, העתירה הנוכחית מבקשת מבית המשפט הגבוה לצדק לדון מחדש בסוגית הרכוש ובאופן חישובו ובכך לשמש ערכאת ערעור על פסיקות בתי הדין הרבניים שניתנו לפני שנים רבות. בענייננו, בית הדין האזורי שינה במסגרת ההכרעה המבהירה לכאורה משנת 2017, לטובת העותרת, את פסיקתו הקודמת משנת 2006. אף כי נראה כי לדעת העותרת השינוי של הפסיקה משנת 2006 פתח "פתח" לבחינה מהותית ומחודשת של סוגיות הרכוש, אין הדבר כך. בית הדין הרבני הגדול קבע בערעור על ההכרעה המבהירה לכאורה, כי בית הדין האזורי שגה בכך ששינה את פסיקתו וכן הבהיר את הפסיקה משנת 2006 כמבוקש. אין עילה להתערב בהחלטה זו של בית הדין הרבני הגדול. יתר על כן, עתירה זו נגועה בשיהוי ניכר שכן היא הוגשה שבעה חודשים לאחר שניתנה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 13.9.2018. די היה בשיהוי זה, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה של העתירה (ראו: בג"ץ 1983/05 פינק נ' בית הדין הרבני (28.6.2005); בג"ץ 5974/11 פלונית נ' בית הדין הרבני (31.8.2011)). סוף דבר, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך 1,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג באדר התש"פ (‏9.3.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19026990_Q11.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il