מדינת ישראל נ' פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 2698/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2698/03 ע"פ 2800/03 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערת בע"פ 2698/03 והמשיבה בע"פ 2800/03: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 2698/03 והמערער בע"פ 2800/03: פלוני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 5.2.03, בתיק פ.ח. 905/02, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' טימור, ש' דברת, ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ב' בכסלו תשס"ד (27.11.2003) בשם המערערת: עו"ד גלי פילובסקי בשם המשיב: עו"ד ליאור בלקין פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, פלוני, הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בביצוען של מספר עבירות כלפי בת-זוגו (להלן: "המתלוננת") - אינוס, תקיפת בן-זוג, איומים והדחה בחקירה - עבירות לפי סעיפים 345(א)(1), 380 + 382(ג), 192, ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה נגזרו למערער 5 שנות מאסר וכן שנתיים מאסר על-תנאי. המערער משיג בפנינו על הרשעתו (ע"פ 2800/03), בעוד שהמשיבה, מדינת ישראל (להלן – "המשיבה"), משיגה על קולת העונש (ע"פ 2698/03). 2. הרשעת המערער התבססה בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר הוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי כ"אשה תמימה, ישרת דרך ואיננה מניפולטיבית" (עמ' 7 להכרעת הדין). את תלונתה במשטרה הגישה המתלוננת ביום 23.1.02, ובה גוללה את קורותיה. לטענתה, ביום שני, כשבוע לפני הגשת התלונה, הגיע המערער לביתה, וחרף התנגדויותיה ומחאותיה, אנס אותה. המתלוננת הבהירה למערער כי היא עתידה להתלונן במשטרה, ועל כך הגיב באיום כי ישים קץ לחייו. בהמשך, דיבר המערער על לבה של המתלוננת שלא תממש את איומה להתלונן נגדו, ואף הזמין אותה להתארח בביתו ביום המחרת, כדי ליישר את ההדורים ביניהם. ואמנם, המתלוננת הגיעה לביתו של המערער בלוויית ילדם המשותף, אולם במהלך אותו ביקור תקף אותה המתלונן פעם נוספת, ואף ניסה לחנוק אותה. לאחר שהמתלוננת נחלצה מידיו ועשתה את דרכה אל מחוץ לדירה, הלך המערער בעקבותיה והציע לפצותה בכסף כדי שתימנע מלפנות למשטרה. לבסוף, סוכם כי המערער ישלם לה סכום של 1000 ₪, שאת מחציתו הוא שילם עוד באותו יום, ואת היתרה השלים ביום המחרת. הקש ששבר את גב הגמל מבחינת המתלוננת וגרם לה להגיש את תלונתה, היה דיון שנערך בין בני הזוג בפני בית המשפט לענייני משפחה, במהלכו הכחיש המערער כי נהג באלימות במתלוננת, והוא אף כינה אותה "שקרנית". על כך התקשתה המתלוננת למחול, ובעקבות כך שמה את פעמיה אל תחנת המשטרה. 3. בית המשפט המחוזי היה שותף לתהייה, מדוע הסכימה המתלוננת לשוב ולפגוש את המערער גם לאחר שלטענתה אנס אותה, וכיצד היתה מוכנה להימנע מהגשתה של תלונה רק משום שהוצע לה פיצוי כספי. אך בית המשפט גם התרשם שלכל אלה יש הסבר סביר, ובלשונו (עמ' 6 להכרעת הדין): "נראה כי מדובר במתלוננת, אשר כמו נשים מוכות רבות שאינן מתלוננות, בהאמינן לדברי בעליהן או בני זוגן כי הם מצטערים על מעשיהם ולא יחזרו עליהם, האמינה גם המתלוננת לנאשם כי הוא מצטער על מעשיו ולא יחזור עליהם, זאת על אף שהמעשים חזרו על עצמם". 4. עניין אחר עליו נדרשה הערכאה הראשונה לתת את דעתה, היא העובדה כי נתגלתה סתירה בגרסת המתלוננת בשאלת המועד בו התרחשה עבירת האינוס. כאמור, טענה המתלוננת בהודעותיה במשטרה, כי עבירה זו בוצעה בגופה ביום שני, כשבוע לפני שנרשמה אמרתה נ/1 (ביום 23.1.02). אולם בעדותה בבית המשפט טענה המתלוננת, כי האינוס בוצע ביום שבת, ובלשונה בעמוד 14 לפרוטוקול הדיון: "הנאשם אנס אותי ביום שבת בערב. אני לא יכולה לציין את השעה המדויקת, יתכן בשעה 16.00 או בשעה 18.00. הנאשם עזב את הדירה בסביבות השעה 21.00. יתכן גם בשעה 22.00, אחרי השעה 19.00 בכל מקרה. כשאמרתי במשטרה שהייתי אצל הנאשם למחרת, למעשה התכוונתי לאחר יומיים. אני חשבתי שלמחרת בעברית זה כעבור יומיים". בהמשך חקירתה הנגדית נאמר למתלוננת כי בחקירתה במשטרה היא טענה שהאונס התרחש ביום שני, אולם היא נותרה איתנה בדעתה כי נתון זה שגוי, הואיל והאירוע התרחש ביום שבת. 5. חרף הקושי הנובע מהסתירות בעדותה של המתלוננת בשאלת מועד ביצוע האונס, סבר בית המשפט המחוזי, כי אין בכך כדי לפגום בעדותה, מאחר והמתלוננת הותירה רושם מהימן ולעדותה נמצאו חיזוקים שהוגדרו כ"משמעותיים" (עמוד 8 להכרעת-הדין). בדברו על חיזוקים, כיוון בית המשפט לאלה: סימני אלימות שאובחנו על גופה של המתלוננת (ראו המוצג ת/2); עדות אמה של המתלוננת; ועדות שכנתה בה ראה בית המשפט עדה אובייקטיבית. עדה זו מסרה, כי באחד מימיו של חודש ינואר 2002, היא ראתה את המתלוננת והמערער צועקים זה על זה. לאחר שהמערער הלך לדרכו, היא נכנסה לביתה של המתלוננת, והבחינה בפצע על לחייה. לשאלתה, השיבה המתלוננת, כי המערער תקף אותה, ותשובה זו קיבלה חיזוק כאשר העדה הבחינה לאחר מספר ימים בחבורות על ידיה של המתלוננת. 6. כידוע, הלכה היא שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הדיונית, לנוכח יתרונה של האחרונה להתרשם בדרך ישירה ובלתי אמצעית ממהימנות העדים המופיעים בפניה (ע"פ 4977/92, 5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ז (2), 690, 695; ע"פ 2439/93, זריאן נ' מדינת ישראל פד"י מח(5), 266, 280). אולם לכלל זה נקבעו גם חריגים, ועליהם נמנים פסק-דין המתבססים על שיקולים שבהיגיון או כאלה שבהם לא ניתן משקל ראוי לגורמים העלולים להצביע על אי-מהימנות העד בכלל, או ביחס לחלק מגרסתו, בפרט (ע"פ 190/82, מרקוס נ' מדינת ישראל, פד"י לז(1), 225; ע"פ 201/86, בדש נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4), 281, ע"א 497/84 ביטון נ' אמר ואח', פ"די מא(1), 376, 678). לאחר שלמדתי את הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, ועיינתי בראיות הצדדים ובפרוטוקול הדיון, אני סבור כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים בהם התערבותו של בית משפט שלערעור מותרת ואף נדרשת, ככל שהדבר נוגע להרשעת המערער בעבירת האינוס. להלן אבהיר את דברי. 7. בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען, כי עבירת האינוס המיוחסת לו בוצעה "במועד בלתי ידוע באמצע חודש ינואר 2002". נוסח זה מקובל הוא באותם מקרים בהם מתקשה הקורבן לציין את תאריך תקיפתו, משום חלוף הזמן ו/או עקב ריבוי האירועים. ואף שאמרתי "מקובל" אין זה מצב רצוי, הואיל והוא שולל מנאשם הטוען לחפותו, את אחת מטענות ההגנה המובהקות - היכולת להוכיח כי בעת ביצוע האינוס שהה במקום אחר, הרחק מזירת העבירה. כך או כך, למנסחו של כתב-האישום הנוכחי לא תעמוד הטענה בדבר ריבוי האירועים (שהרי מדובר במעשה אינוס אחד), ולא חלוף הזמן, הואיל וכתב האישום הוגש ביום 30.1.02, שבועיים בלבד לאחר ביצועה של אותה עבירה. זאת ועוד, מעיון באמרותיה של המתלוננת בעת חקירתה, ניתן היה אף לנקוב ללא קושי בתאריך המדויק בו התרחש האינוס, הואיל והיא מסרה כי העבירה בוצעה ביום שני, כשבוע לפני חקירתה במשטרה (23.1.02). בדיעבד התברר, כי גם אם היה מצוין בכתב-האישום התאריך המדויק בו בוצעה עבירה האינוס, גרסתה של המתלוננת בבית המשפט היתה טורפת את כל הקלפים. כאמור, היא העידה שהאונס בוצע ביום שבת, ומותר וגם צריך היה לתהות מה גרם לה לעדה, שבטווח זמנים כה קצר, תתקשה לזכור את היום בו בוצע בגופה מעשה שלדעת הכול הינו קשה וטראומטי. אולם זה אינו העניין היחיד שראוי היה להרהר אחריו, הואיל ונראה כי גם גרסתה המאוחרת של המתלוננת, לפיה בוצע האינוס ביום שבת, אינה עומדת במבחן הביקורת. כוונת הדברים לכך, שמתוך גרסת המתלוננת עולה, כי באותו יום שבת הגיע המערער לביתה בשעה 10.00 לערך (ראו עמוד 5 לפרוטוקול), והוא שהה שם עד לשעה 19.00. בשלב זה כפה המערער על המתלוננת לקיים עמו יחסי-מין, ולדרכו הוא הלך בין השעות 21.00 עד 22.00 (ראו עמוד 14 לפרוטוקול). דא עקא, מתוך פלטי שיחות טלפון שהוגשו לבית המשפט עולה, כי המערער שוחח באותו ערב מספר פעמים עם המתלוננת מהטלפון שברשותו, ובין היתר, בשעות שבהן על פי גרסת המתלוננת הוא שהה בדירתה. עובדה זו, בצירוף הימים הסותרים בהם נקבה המתלוננת כיום בו נאנסה, וכן בשילוב עם ביקורה התמוה בביתו של המערער יום או יומיים בלבד לאחר שהתרחש האינוס הנטען, מעוררים ספקות אשר לא ניתן היה לדלג מעליהם בהינף קולמוס, גם אם בית משפט קמא התרשם בחיוב מאישיותה של המתלוננת וממהימנותה. מטבע הדברים, להתרשמות זו נודעת חשיבות רבה, אולם משקלה נפגם בנסיבות שתוארו בערעור זה ולנוכח הממצאים שמניתי. מכאן השקפתי, כי נכון היה להכריע את הכף בכל הנוגע לעבירת האינוס, לזכות המערער, ולו מחמת הספק, ומשהדבר לא נעשה בערכאה הראשונה, אני מציע כי נקבל את ערעורו של המערער באופן חלקי, ונזכה אותו מעבירת האינוס בה הורשע. זיכוי המערער מעבירות האונס אין בו כדי להשליך על הרשעתו בעבירות הנוספות אשר יוחסו לו, הואיל וזו התבססה על ראיות חיזוק נוספות - סימני החבלה שנמצאו על גופה של המתלוננת, וכן עדותן של אמה ושכנתה. מכאן הצעתי לחברי להותיר חלק זה של ההרשעה על כנו. מאידך, לזיכוי המערער מעבירת האינוס יש השלכה על העונש. ראשית, הוא משמיט את הקרקע מתחת לערעורה של המדינה, ושנית, הוא מחייב הקלה בעונש אשר נגזר למערער בבית המשפט המחוזי. אני מציע, אפוא, כי נעמיד את עונש המאסר בו על המערער לשאת על שנתיים, בעוד שהמאסר על-תנאי יישאר על כנו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ת' אור: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי. ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ד (10.12.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03026980_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il