פלוני נ. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 2695/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2695/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים 2. נשיא בית הדין לערעורים 3. בית הדין השרעי באקה אל ג'רביה 4. פלונית עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד וואיל חוסרי בשם המשיבים 3-1: עו"ד אבזך אדם בשם המשיבה 4: עו"ד מקדאד נאשף פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו להורות למשיב 1 (להלן: המשיב או בית הדין לערעורים) לנמק מדוע הוא לא נעתר "לבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה יחד עם הערעור, לפי סעיף 14 לפקודת הקמת בית הדין השרעי לערעורים -1925, בתיק שמספרו 128/2018, ופעל בחריגה מסמכות, וסטה מהוראות הדין ללא כל נימוק על אף שהדין לא נותן שיקול דעת למשיב". 2. לעתירה זו נלוותה בקשה למתן צו ביניים, לעיכוב ההליכים המשפטיים המתקיימים בבית הדין השרעי בבאקה אל ג'ארביה (להלן: המשיב 3 או בית הדין), בתיק מספר 1368/2017, עד להכרעה בערעור שמספרו 128/2018, אשר הוגש לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים, או עד למתן החלטה בעתירה דנן. הרקע להגשת העתירה 3. העותר והמשיבה 4 (להלן: המשיבה) הם בני זוג נשואים, המנהלים תובענה לפני בית הדין (כב' הקאדי ע' אל-כרים עבאס), בגין סכסוך שהתגלע ביניהם כתוצאה ממריבות וחילוקי דעות. סכסוך זה מחייב מינוי בוררים, לפי הוראות סעיף 130 לחוק זכויות המשפחה העות'מאני, 1917 (להלן: חוק המשפחה העות'מאני). המשיבה, היא התובעת בתובענה, הציעה למנות בורר מטעמה, וגם העותר, הוא הנתבע באותה תובענה, הציע למנות בורר מטעמו, כאשר מינויָים של הבוררים המוצעים אושר על ידי בית הדין. בהמשך ההליך, העלה כל אחד מהצדדים טענות נגד הבורר שהוצע על ידי הצד שכנגד, בטענה כי הוא אינו ראוי לשמש כבורר בהליך הנוכחי. בנסיבות אלה, החליט בית הדין, ביום 30.01.2018, לשחרר את הבוררים המוצעים מתפקידם, ומינה תחתיהם שני בוררים אחרים מטעמו, אחד לכל צד. 4. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין לערעורים (ערעור מס' 47/2018), בטענה כי בית הדין לא נתן לו הזדמנות למנות בורר מטעם משפחתו, כפי המתחייב על פי הדין השרעי, ובהתאם לקוראן. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש העותר בקשה להקפאת החלטתו של בית הדין, מיום 30.01.2018, עד להכרעה בערעור. ביום 01.02.2018, דחה בית הדין לערעורים (כב' נשיא בית הדין לערעורים, הקאדי ע' אלחכים סמארה) את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקובעו כי "לאחר שבחנו התנהגות הצדדים בעניין הבוררים והבקשות שהוגשו בהקשר זה ומה שהחליט ביה"ד. לאחר התנהגות זו אנו לא רואים בשלב זה לעכב את ביצוע ההחלטה הנ"ל עד לדיון בערעור. חזרנו פעמים על החלטותינו הקודמות שאכן הגשת הערעור אין בה בהכרח לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור". ביום 13.02.2018, הגיש העותר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, בטענה כי דחיית בקשתו הופכת את ערעורו לתיאורטי. ביום 15.02.2018, דחה בית הדין לערעורים את הבקשה, בקובעו כי "בית הדין אמר את דבריו". 5. לאחר זאת, הגיש העותר לבית הדין בקשה לפסילת הבורר שמונה עבורו על ידי בית הדין, וזאת בטענה כי הכללים לפסילת קאדי חלים גם על פסילת בורר; וכי הבורר הרלוונטי הסכים לפסול את עצמו. ביום 13.03.2018, דחה בית הדין את בקשת העותר לפסילת הבורר, וזאת לאחר שהוברר כי הבורר אינו מתכוון לפסול את עצמו. בית הדין קבע בהחלטתו, כי הבקשה לפסילת הבורר הוגשה בשיהוי ולאחר שהליכי הבוררות כבר החלו, ולפיכך הורה לעותר לשתף פעולה עם הליכי הבוררות. 6. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין השרעי לערעורים (ערעור מס' 128/2018). בנוסף, הגיש העורר בקשה לעיכוב החלטתו של בית הדין, במסגרתה נדחתה בקשת העותר לפסול את הבורר שמונה לו, עד להכרעה בערעור. ביום 28.03.2018, דחה בית הדין לערעורים (כב' נשיא בית הדין לערעורים, הקאדי ע' אלחכים סמארה) את בקשת העותר לעיכוב ביצוע ההחלטה, בקובעו כי: "ביה"ד הנ"ל חזר פעמים על החלטותיי הקודמות שאכן הגשת הערעור אין בה בהכרח לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור. על כן ולאור הנתונים לעיל בהקשר זה מחליטים לדחות את הבקשה". העותר אינו משלים עם החלטותיהם של המשיבים 3-1, ומכאן עתירתו. למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 28.03.2018, התקיים דיון בערעור מס' 47/2018 בפני בית הדין לערעורים (ערעור המשיג על ההחלטה שלא לאפשר לו למנות בורר מטעמו), ובהמשך ניתן פסק דין הדוחה את הערעור; ואילו, ערעור מס' 128/2018 (הנוגע לבקשת העותר לפסול את הבורר שמונה לו) עודנו תלוי ועומד בפני בית הדין לערעורים. תמצית העתירה 7. בעתירתו, טוען העותר כי בית הדין לערעורים חרג מסמכותו ופעל בסטייה מהוראות הדין השרעי, על פיהן הוא מחויב לפעול. לשיטת העותר, "סעיף 14 לפקודת הקמת בית הדין השרעי לערעורים-1925" אינו מותיר שיקול דעת לבית הדין לערעורים בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע; וכי עיכוב הביצוע, בעת הגשת ערעור, הוא בגדר הליך אוטומטי, למעט בעניינים המופיעים בסעיף 14 לפקודה הנ"ל, המהווה רשימה סגורה. העותר הוסיף וטען, כי המחוקק לא ראה לנכון להקנות סמכות לבית הדין לערעורים לסטות מהכלל האמור, אפילו מטעמים מיוחדים שירשמו. בהמשך, נטען על ידי העותר כי המנעות מעיכוב הביצוע בעניינו פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי; והופכת את ערעורו, הלכה למעשה, לתיאורטי בלבד. העותר הוסיף וטען, כי דחיית בקשתו על ידי בית הדין לערעורים בלא כל הנמקה, מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, שכן בית הדין לערעורים "מחויב לתת החלטה מנומקת, ולהפעיל את המבחנים הנדרשים ולבדוק ולפרט מה הנזק שעלול להיגרם לעותר עת דחיית בקשתו, מה הסיכויים שהערעור יתקבל, ומבחנים אחרים ומתן החלטה מנומקת". לבסוף, נטען על ידי העותר כי התערבותו של בית משפט זה דרושה לשם מתן סעד מן הצדק; וכי אין בידי העותר "למצוא סעד יעיל ודחוף במקום אחר". על יסוד האמור, מבקש העותר כי בית משפט זה יוציא מלפניו צו על תנאי המורה למשיבים לנמק "מדוע סטו מהוראות הדין ולא עיכבו ביצוע בהתאם לסעיף 14 לפקודה, ופעלו בחריגה מסמכות ללא כל נימוק"; "לצוות... כי הצו על תנאי ייעשה למוחלט"; ו"לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין, בצירוף מע"מ כחוק". תגובת המשיבים 8. בתגובתם המקדמית של המשיבים 3-1 נטען, כי החלטתו של המשיב 3 לשחרר את הבוררים שמונו מטעם הצדדים, נעשתה לנוכח חילוקי דעות שנתגלעו בין התובעת לנתבע בעניין התאמתם של הבוררים, וזאת על פי סמכותו בדין, לפי סעיף 130 לחוק המשפחה העות'מאני. לשיטת המשיבים 3-1, אין מקום לקבל את טענת העותר, לפיה הכללים בדבר פסילת קאדי חלים גם על פסילת בורר, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו, בשינויים המחויבים. עוד נטען על ידי המשיבים 3-1, בהקשר זה, כי: "יוצא, כי לאור מיהות הבורר ומהות התפקיד שלו, יש להפעיל את המבחן המקל לעניין פסילת בורר, ובמיוחד כאשר העדיפות הראשונה שיהיה מטעם בני המשפחות של בני הזוג, ועיקר תפקידו גישור ופיוס, ובהעדר אפשרות כזו פירוק נישואין וקביעת האשמה וסכום המוהר המגיע לאישה על פי הוראות סעיף 130 לחוק המשפחה. וכי דיני הראיות הרגילים בדין השרעי אינם חלים בהפעלת תפקיד זה, אלא דיני הגישור והבוררות". בהמשך, נטען על ידי המשיבים 3-1, כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, ובתי הדין השרעיים בכלל זה; וכי התערבות בעניינים הנוגעים לסדרי הדין של בית הדין הדתי תהא מוגבלת אף יותר. עוד הובהר על ידי המשיבים 3-1, כי אף לא אחת מהעילות, המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, מתקיימת במקרה דנן. המשיבים 3-1 הזכירו כי הערעור שמספרו 47/2018 נדחה; ואילו הערעור שמספרו 128/2018 עדיין תלוי ועומד בפני בית הדין לערעורים. על יסוד האמור, טוענים המשיבים 3-1 כי יש לדחות את העתירה על הסף, ועמה גם את הבקשה למתן צו ביניים. 9. בתגובתה המקדמית של המשיבה, נטען כי בית הדין לערעורים טרם סיים את מלאכתו, ולפיכך יש לדחות את העתירה על הסף, בהיותה עתירה מוקדמת. עוד נטען על ידי המשיבה, כי העותר נמנע משיתוף פעולה עם הבוררים שהתמנו על ידי בית הדין, והוסיפה כי בהתאם לאמור בבג"ץ 6567/16 קואס נ' בית הדין השרעי (27.10.2016), "אין בית משפט זה נוהג להתערב בעניינים שבסדרי הדין החלים בפני בית הדין במהלך הדיונים וההליכים המתנהלים על ידו" (להלן: עניין קואס). לאור האמור, נטען על ידי המשיבה כי משאין הצדקה כי בית משפט זה יתערב בהחלטותיו של בית הדין לערעורים, יש לדחות את העתירה על הסף. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – בהיעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם של בית הדין ובית הדין לערעורים. כלל הוא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים – ובתי הדין שרעיים בכלל זאת. התערבות בהחלטותיו של בית דין דתי היא חריגה ומצומצמת ביותר, ותיעשה רק במקרים מובהקים של חריגה מסמכות; פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות כלפי בית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 7298/14 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (15.05.2016); ועניין קואס). כלל זה מקבל משנה תוקף כאשר העתירה משיגה על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית הדין דתי, כדוגמת ההחלטה דנן (ראו: בג"ץ 10063/06 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים (30.01.2007)). לטעמי, עניינו של העותר אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. 11. במסגרת העתירה שלפנינו, מבקש העותר לתקוף את החלטתו של בית הדין לערעורים שלא לעכב את ביצוע החלטתו של בית הדין השרעי בבאקה אל ג'רביה, לפיה אין מקום לפסול את הבוררים שמונו מטעמו עבור הצדדים, במסגרת תיק מס' 1358/2017, וזאת עד להכרעה בערעור מס' 128/2018, שהוגש לבית הדין לערעורים, או עד למתן החלטה בעתירה דנן. הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע נטועה בנסיבות העניין הספציפי, והיא נעשית תוך איזון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. כך עשה בית הדין לערעורים בנידון דידן, תוך שהוא מביא בחשבון את "התנהגות הצדדים בעניין הבוררים והבקשות שהוגשו בהקשר זה ומה שהחליט ביה"ד"; וכן, את העובדה כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ללא כל נימוק ענייני. בנסיבות אלה, אינני רואה כל בסיס להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית הדין לערעורים. 12. עוד יש לדחות את טענות העותר בנוגע לפגמים דיוניים שנפלו, לשיטתו, בהחלטות בית הדין ובית הדין לערעורים. כידוע, נטייתו של בית משפט זה להתערב בהחלטותיו של בית דין דתי שעניינן סדרי דין תהא מצומצמת במיוחד (ראו: בג"ץ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (7.3.2007)). העתירה שלפנינו אינה מעלה כל עילה להתערבות בהחלטות אלה, ואוסיף כי אין חשש לפגיעה בכללי הצדק הטבעי בעניינו של העותר, כנטען על ידו. מהחלטותיהם של בית הדין ושל בית הדין לערעורים עולה, כי ניתן לעותר יומו והוא טען בהרחבה את טענותיו, במספר הזדמנויות. במצב דברים זה, לא קמה, כאמור, עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין השרעיים. 13. סוף דבר, דינה של העתירה להדחות על הסף, ועמה גם נדחית הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בסיון התשע"ח (‏27.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ טת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18026950_I02.doc לש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il