פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2694/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2694/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.2.09 בתפ"ח 1055/06 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, ח' סלוקי מ' ברנט תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.2009) בשם המערער: עו"ד יאיר נדשי בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (פ"ח 1055/06) מיום 14.11.2007 לפיה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 18.2.2009. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי הכולל שלושה אישומים. האישום הראשון, מייחס למערער עבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) יחד עם סעיף 345(ב)(3) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין ועבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.10.2005 או בסמוך לו, פגש המערער את המתלוננת (להלן: המתלוננת 1) אשר היתה ביניהם היכרות קודמת וביקש ממנה להיפגש עימו בערב בבית ספר הקרוב למקום מגוריהם. כשפגש המערער את המתלוננת 1 הוביל אותה לאזור ליד עצים, אז החל לגעת בה בניגוד לרצונה, הפשיטה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך שהוא נוהג בה באלימות כל זאת למרות התנגדותה, בכייה ותחנוניה שיחדל. המערער איפשר למתלוננת 1 להתלבש רק לאחר שאיים עליה שאם תספר על מעשיו יהרוג אותה. בנוסף, דרש ממנה להלוות לו 500 ש"ח, שאם לא כן הוא יספר לאביה כי היא "זיון קל", בשל חששה נענתה המתלוננת 1 לדרישתו. האישום השני, מייחס למערער עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של מעשה סדום לפי סעיפים 347(ב) יחד עם 345(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, בערך כחודשיים לאחר קרות האירוע המפורט באישום הראשון, סמוך ליום 21.11.2005 התקשר המערער למתלוננת 1, טען כי הוא נמצא בצבא וכי הוא השאיר לה את הכסף שלווה ממנה בעליית גג בבניין המצוי בשכונה הסמוכה למקום מגוריהם. כשהגיעה מתלוננת 1 לעליית הגג, ארב לה שם המערער וכשזו נכנסה, סגר את הדלת במוטות ברזל ודרש ממנה להתפשט. משסירבה, אחז בה והפשיטה מבגדיה בפלג גופה התחתון, הצמידה לקיר והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהוא אוחז בה בחוזקה וכל זאת למרות בכייה ובקשותיה שיחדל ממעשיו. לאחר מכן, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת שלה והמשיך עד שהגיע לסיפוק מיני. אז, איים המערער עליה כי אם תספר על מעשיו הוא יהרוג אותה והוסיף ואמר לה כי אין לו מה להפסיד. האישום השלישי, מייחס למערער עבירה של ביצוע מעשה מגונה לפי סעיפים 348(ג1) יחד עם 345(א)(1) לחוק העונשין, ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, במועד הסמוך לחודש נובמבר פגש המערער במתלוננת קטינה, ילידת 1989 (להלן: המתלוננת 2), שהיתה בניהם היכרות מוקדמת, ליד בית הספר הסמוך למקום מגוריהם, והלך עמה לכיוון ביתה. אז הציע לה להיכנס עמו לבית הספר, תחילה סירבה אך לאחר ששכנע אותה המערער, נכנסה עמו לבית הספר והוא הובילה למקום הסמוך לאולם הספורט ליד עצים. מאחר שירד גשם, ביקש ממנה להיכנס למקום מסתור מתחת לבנין, תחילה סירבה אך הוא שב ושכנעה וזו התרצתה. אז החל המערער לגעת באיבריה האינטימיים, כשניסתה להתנגד לו, איים עליה כי יהרוג אותה והמשיך במעשיו תוך שהוא נוקט כלפיה באלימות ומכריח אותה לגעת באיבר מינו. כשהתיר לה לחדול מכך, איים עליה כי אם תספר על מעשיו, הוא יצא מן הכלא ויהרוג אותה ואת בני משפחתה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. ביום 14.11.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי וא' יעקב), אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את עיקר הכרעתו על קביעת ממצאי מהימנות ביחס לעדים שהעידו בפניו ובראשם המערער והמתלוננות. בנוגע למתלוננת 1 קבע בית המשפט כי העידה עדות אמת והוא מאמין לעדותה, בית המשפט סמך את קביעתו זו על מספר דברים: האופן בו העידה מעל דוכן העדים על כך שהיא העידה כי פחדה מהמערער בעת ביצוע המעשים, אך עם זאת לא טענה כי הוא נהג כלפיה באלימות קשה ולא הגזימה בתיאור נסיבות המקרים הנדונים. כמו כן, קבע בית המשפט כי הודאתה של המתלוננת בדבר ניסיונה להפליל את המערער במכירת סמים בכדי לגרום לכך שיכלא, מגבירה את האמון בעדותה. בנוסף, סבר בית המשפט כי עדותה על איומי המערער, כי אם תספר אודות מעשיו יהרוג אותה, ואיומיו כי אם לא תיתן לו 500 ש"ח יספר לאביה כי היא "זיון קל", יחד עם טענתה כי בעת קרות המעשים היתה בתולה יש בהם כדי לעורר אמון בגרסתה. כן, נקבע כי עדותה לפיה המערער ביצע בה את המעשים בשני מקומות המוכרים לו ושהוא אף קשר עצמו למקומות אלו, יש בהם כדי לתמוך בגרסתה. לגבי מתלוננת 2 קבע בית המשפט כי הוא נותן אמון בעדותה וכי העידה עדות אמת. בית המשפט התרשם כי היא דייקה ככל הניתן בדבריה, וכי גרסתה היתה עקבית ומשופעת בפרטים אותם היתה מתקשה למסור אלמלא היו נכונים, וכן הרושם שהתקבל ממנה כי העידה על עובדות אותן חוותה. כמו כן, על אף כעסה על המערער היא לא הגזימה בתיאור האירועים, ואף לא הסתירה כי היא זו ששכנעה את מתלוננת 1 להתלונן במשטרה וכי היוזמת להגשת התלונה היתה אימה. בית המשפט אף מצא תמיכה לגרסתה במצבה הנפשי של המתלוננת 2 בשעה שהעידה, אשר התבטא בבכי ובבקשתה לעזוב את האולם. ההסבר שנתנה המתלוננת 2 להתנהגות זו, היה כי היא נבעה מקושי עקב ההזכרות בדברים. בית המשפט ראה זאת כמצב נפשי קשה המהווה סיוע, כאשר הוא מתגלה בסיטואציה של חקירה בה צפה ועולה הטראומה מחדש של קורבן העבירה. אשר על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת המתלוננות ודחה את גרסת המערער. טענתו העיקרית של המערער היתה כי המתלוננת 1 העלילה את הדברים כנגדו, מכיוון שזו נתנה לו סכום כסף בכדי שירכוש עבורה סמים והוא לא סיפק לה את הסמים ואף לא השיב לה את כספה. על כן, טען המערער חברה מתלוננת 2 למתלוננת 1 בכדי לנקום בו על חובו למתלוננת 1 וכי כל כולה של תלונתה של מתלוננת 2 נועדה לתמוך ולחזק את תלונתה של מתלוננת 1. בית המשפט סבר כי הקרקע תחת טענה זאת נשמטת מאחר והוא מקבל את טענת מתלוננת 1 לפיה היא כלל לא רצתה להגיש תלונה כנגדו, ורק לאחר שמתלוננת 2 פתחה תיק במשטרה, הלכה אף היא והגישה תלונה. בית המשפט מצא חיזוקים לטענה זו אף בעדויותיהן של המתלוננת 2 ואימה. כך אמר בית המשפט בענין זה: "לא סביר בעיני, ההסבר שנתן הנאשם לעלילה שהעלילו כביכול המתלוננות עליו, כאילו בשל כך שלא החזיר למתלוננת 1 את הסכום של 500 ש"ח, חברו המתלוננות, שהן חברות, להעליל על הנאשם עלילה כה נוראה". בית המשפט המחוזי אף דחה טענות נוספות אותן העלה המערער בדבר אמינותה של גרסת מתלוננת 1 ואלו הן: (א) אמינותה של מתלוננת 1 נפגמת מאחר והיא ניסתה בעבר להפלילו בביצוע עבירות סמים אותן לא ביצע. בית המשפט קיבל את טענת מתלוננת 1 כי היא ניסתה להביא להפללתו של המערער בכדי שיכלא בשל המעשים שביצע בה, זאת משום שלא רצתה להתלונן על האונס במשטרה מכיוון שהתביישה. על הסבר זה חזרה המתלוננת 1 הן בעימות מול המערער והן בעדותה בבית המשפט. (ב) המערער טען כי השיהוי שבהגשת תלונתה של מתלוננת 1 מפחית את אמינותה. אולם, בית המשפט קיבל את הסברה של מתלוננת 1 לכבישת עדותה, לפיו בשל בושתה היא נמנעה מלהגיש תלונה ורק לאחר ששוחחה עם מתלוננת 2 והוגשה תלונה על ידי אימה, החליטה אף היא להגיש תלונה כנגד המערער. (ג) העובדה שבעת הגשת התלונה במשטרה סיפרה מתלוננת 1 רק על התרחשותו של אירוע אחד נשוא האישום הראשון, ואילו לאחר ששמעה את טענת המערער כי המניע שלה בהגשת תלונה הוא חובו אליה בסך 500 ש"ח, סיפרה גם על המקרה השני נשוא האישום השני. בית המשפט קיבל את טענת המתלוננת, כי הסיבה שבגינה סיפרה תחילה רק על המקרה הראשון ולא על שניהם היתה בושתה. אך לאחר שהוצגה בפניה טענתו של המערער לפיה המניע שלה בהגשת תלונה הינו עלילה אותה רקמה עקב חובו, החליטה לחשוף גם את המקרה השני. כך, גם דחה בית המשפט את טענתיו של המערער בדבר מהימנותה של גרסת מתלוננת 2, לפיהן באמירותיה במשטרה היא טענה כי המקרה נשוא האישום השלישי, ארע כשלושה חודשים לפני מסירת התלונה ואילו אחר כך טענה כי האירוע התרחש לאחר ששבה מביקור אצל רופאה, כאשר מההשוואה עם נתוני המרפאה עלה כי הביקור התקיים כשישה חודשים עובר להגשת התלונה. בית המשפט קבע כי למרות הקושי שהיה למתלוננת 2 לנקוב במועד המדויק בו בוצעו המעשים, אין בכך בכדי לפגום במהימנות גרסתה. המערער אף טען לטענת אליבי ביחס לשלושת האישומים. בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום שירת המערער בצבא. לגבי האישום הראשון אשר במסגרתו נטען כי הוא אירע ביום 17.10.2005 שחל בערב סוכות. טען המערער כי יצא מהבסיס בו שירת בשעות הבוקר, סעד עם משפחתו בשעות הערב המוקדמות, נסע עם אחיותיו לרמלה ומשם המשיך עם חברתו לתל-אביב וכלל לא פגש במתלוננת 1 ביום זה. לגבי האישום השני אשר נטען כי ארע ביום 21.11.2005, טען המערער כי יום קודם לכן השתחרר מריתוק ואילו ביום זה עשה סידורים בבסיסים שונים ולכן ישן אצל אחותו בתל אביב. בית המשפט דחה את טענת האליבי ביחס לשני האישומים הללו וקבע כי המתלוננת נקבה בשני תאריכים בהם המערער לא היה במסגרת הצבאית וכל טענת האליבי שלו מבוססת על עדותו ועדות אחיותיו ואינו נותן אמון בעדויות הנאשם ואחיותיו בענין זה. בנוגע לאישום השלישי, אשר לטענת המתלוננת 2 התרחש ביום 6.11.2005 טען המערער כי כלל לא היה בעיר מגוריהם כי אם בבסיס בו שירת. לצורך הוכחת טענת אליבי זו העידו שני מפקדיו של המערער, בית המשפט סבר כי אין בעדותם של המפקדים להביא לזיכויו של המערער ולו מחמת הספק. 3. ביום 18.2.2009 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר השית על המערער שבע שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בית המשפט נמנע מלפסוק פיצויים למתלוננות בשל מצבו הכלכלי הקשה של המערער. עוד קבע בית המשפט כי מעשי המערער הינם חמורים, וכי מדובר במעשים אשר נעשו במתלוננות בהיותן קטינות והותירו אותן עם תחושות קשות וצלקות בנפשותיהן הצעירות. נוסף על כך, המערער לא נטל אחריות על מעשיו והוא נוטה להאשים את הסביבה החיצונית בהם. לקולה, הביא בית המשפט בחשבון את גילו הצעיר של המערער, מאמצים חלקיים שנעשו מצידו להשתלבות בחברה, גיוסו לצבא ומעצר הבית הממושך בו הוא נתון. מכאן הערעור שלפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין. טענות הצדדים 4. עיקר טענותיו של המערער הינן כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות וממצאי המהימנות, כאשר קיבל את גרסת המתלוננות ודחה על פניהן את גרסתו ואת טענות האליבי שהציג ביחס לאישומים השונים. בהודעת הערעור שב וכופר המערער במעשים המיוחסים לו וחוזר על טענות האליבי אותן דחה בית המשפט המחוזי. ואלו בין היתר טענתיו של המערער: (א) לגבי למתלוננת 1 טוען המערער כי שגה בית המשפט משנתן אמון בעדותה למרות הסתירות המהותיות והתמיהות העולות ממנה. המערער קובל על קביעתו של בית המשפט כי הודאתה של המתלוננת 1 בדבר ניסיון הפללתו של המערער בעבירות אותן לא ביצע מגבירה את האמון בעדותה ולא להיפך. בנוגע לאישום הראשון סבור המערער כי שגה בית המשפט משנתן אמון בגרסת המתלוננת 1 לפיה הצליח המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה חרף התנגדותה ובהיותה עומדת על ארבע. (ב) ביחס לאישום השני, ראשית, טוען המערער כי המתלוננת 1 לא סיפקה הסבר המניח את הדעת מדוע היא סיפרה במשטרה רק על התרחשותו של אירוע אחד, ורק לאחר שהוצגה לה גרסת המערער סיפרה על אירוע נוסף. שנית, טוען המערער כי המתלוננת 1 לא סיפקה הסבר מניח את הדעת ביחס לתמיהה מדוע הגיעה לבקשת המערער לבניין בו ארע האירוע השני לבדה וזאת לאחר שלטעתה הוא ביצע בה מעשים חמורים. שלישית, טוען המערער כי שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירת האינוס, עת לא הוכח היסוד העובדתי של "בעילה" שכן מתלוננת 1 העידה כי המערער ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך לא הובאו בפני בית המשפט ראיות, למצער, על קיומה של ראשית חדירה. (ג) בנוגע למתלוננת 2 טוען המערער כי זו סתרה את עצמה ביחס למועד בו ארע לטענתה המקרה. לדידו, סתירות אלו הינן מהותיות ויורדות לשורשו של ענין. בנוסף, טוען המערער, כי אף בעובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה יש כדי לפגוע במהימנותה. (ד) המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט בקביעת המהימנות והמשקל שנתן לטענות האליבי אותן הציג ביחס לאישומים השונים. לטענתו הוא יצא ידי חובתו בכך שהצביע על "מקום אחר" בו היה ו"נטל השכנוע" מוטל על כתפי התביעה ורשויות החקירה אשר לא עמדו בו בעניינו. בנוסף טוען המערער, בשעה שבית המשפט בחן את טענת האליבי שהציג היה עליו לבחון האם היא מקימה ספק סביר ואילו בעניינו טוען המערער כי לא כך נהג בית המשפט, אלא שקל את גרסתו אל מול גרסת המתלוננות. (ה) לטענת המערער מחדלים בחקירת המשטרה הסבו לו נזק ראייתי מהותי כבד אשר סיכל את הוכחת טענת האליבי, בין היתר, בכך שלא נחקרה גרסתו מול רשויות הצבא. כמו כן, בכך שהמשטרה לא הפנתה את מתלוננת 1 לבדיקה גניקולוגית, העדרן של פלטי השיחות של המערער והמתלוננת 1 לצורך בדיקת מועדי השיחות ביניהם ואי חקירת הזירות מבחינה פורנזית. בנוסף נטען כי במהלך החקירה התנהלותה של חוקרת המשטרה חיבלה בטענת האליבי שלו ובמהימנות הודעתה של מתלוננת 2 באשר למועד בו התרחש האירוע. כן, העובדה שבכתב האישום לא צוינו באופן מדויק זמני ביצוע העבירות, פגעו ביכולתו של המערער להתגונן. (ו) עוד טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא נהג בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 לפיו, משהרשיע בית המשפט את המערער בביצוע עבירת מין, על סמך עדות יחידה של המתלוננות היה עליו לנמק באופן המניח את הדעת מדוע הסתפק לשם ההרשעה רק בעדותן. (ז) המערער אף טוען כי הגרסה אותה הציג בפני בית המשפט המחוזי הינה עקבית וקוהרנטית, אשר לגרסתו נתמכה בעדויות חיצוניות ואף לא הופרכה בידי התביעה ולפיכך היא מהווה לכל הפחות ספק סביר ולכן היה על בית המשפט לזכותו. לחלופין, טוען המערער כי יש להקל בעונש שנגזר עליו בצורה משמעותית זאת לאור גילו הצעיר ונסיבותיו האשיות, מעצר הבית הארוך בו היה נתון אשר לטענתו הוא לא הפר את תנאיו, עבר פלילי שאינו מכביד, וניסיונו של המערער להשתלב בחברה, אשר בא לידי ביטוי בין היתר בגיוסו לצבא. 5. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בין היתר טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין מאחר שהוא מכוון בעיקרו כנגד ממצאי מהימנות ועובדה בהם ככלל לא תתערב ערכאת הערעור, וכי מקרה זה אינו בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות שכזו. לגופו של ענין, המשיבה טוענת כי הנסיבות בהן הוגשו התלונות סותרות את טענת המערער כי המניע להגשת התלונות הינו עלילה בשל חוב בסך 500 ש"ח. עוד סבורה המשיבה, כי המערער הורשע כדין בעבירת אינוס שכן מעדותה של מתלוננת 1 עולה כי התקיימה, למצער, ראשית חדירה. בנוסף, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט משקבע כי הקושי שהיה למתלוננת 2 בנקיבת מועד מדויק בו התרחשו המעשים אין בו כדי לפגוע במהימנות גרסתה כי לפיה המערער ביצע בה את המעשים. כן, לגרסת המשיבה צדק בית המשפט משדחה את טענות האליבי באשר לאישום הראשון והשני, במצב דברים בו בית המשפט לא נתן אמון בעדויות המערער ואחיותיו בענין זה. כך אף באשר לטענת האליבי לאישום השלישי, אשר חרף האמון שנתן בית המשפט בפרטי עדות המפקד הרי שהעדרם של פרטים, מסמכים וסתירות בין עדותו לעדות המפקדת, מנעו מבית המשפט להסתמך על עדותו ולקבלה כמקימה את טענת האליבי. לענין גזר הדין סבורה המשיבה כי לא מדובר בעונש חמור אלא אף מקל בנסיבות הענין, ומכל מקום, מדובר בעונש המצוי בטווח מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלו. דיון ערעור על הכרעת דין ממצאי עובדה, מהימנות ועדות של קורבן עבירת מין 6. עיקר טענות המערער מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי באשר לעדותן של המתלוננות ובאשר לדחיית גרסתו וטענות האליבי שהעלה ביחס לאישומים השונים. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם" (ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)). 7. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירת מין. ראשית, משום אופיין הפולשני של עבירות המין היכול להשפיע על אופן מתן העדות, כפי שכבר נאמר: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426-425 (2004)). שנית, עבירות אלו מבוצעות בדרך כלל בהסתר, בצנעה וללא עדים, לפיכך בית המשפט נדרש פעמים רבות להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות השונות זו מזו, של המעורבים בדבר עצמם. אז, ישנה חשיבות רבה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שעמדו בפניה. לא אחת, עמד בית משפט זה על חשיבותה של ההתרשמות מן העדים כאשר מדובר בעבירות המתבצעות הרחק מעיני כל, יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 לפסק הדין (טרם פורסם, 18.11.2009): "לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של 'גרסה מול גרסה' הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת". ראו גם: בע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); רע"פ 9747/09 מצרווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.1.2010); ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 221-222 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 1.1.2007)). בענייננו, לא מצאתי בטענות המערער טעם המצדיק את התערבותנו בממצאים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה את עדותה של מתלוננת 1 ומצאה אותה אמינה, בין היתר בשל האופן בה ניתנה העדות, משום היותה מפורטת אך לא מוגזמת, ובשל החיזוקים שמצאו לה בעדויות של המתלוננת 2 ואימה. כך גם לגבי מתלוננת 2 קבע בית המשפט כי עדותה הינה אמינה וניכר כי היא מעידה על אשר ארע לה, חרף זאת שלא עלה בידה לנקוב במועד המדויק בו התרחש המקרה. יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002): "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" ראו גם ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 323 (1993) (להלן: ע"פ 5612/92)). כבישת עדות של קורבן לעבירת מין 8. המערער מבקש לטעון כי בכבישת עדותן של המתלוננות יש כדי לערער את מהימנות גרסתן. אומנם, ישנם מקרים בהם כבישת עדות תביא לפגיעה באמינות העדות. עם זאת, הטענה לכבישת עדות כשלעצמה אינה בהכרח מביאה לפגיעה במהימנות, כאשר ניתן הסבר סביר ומתקבל לשיהוי שבהגשת התלונה. לענין כבישת עדות של קורבנות עבירות מין, ציינתי בע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 18.4.2007): "כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. במצבים אלה, עצם ההשתהות בהגשת התלונה לא תפחית בהכרח מאמינותה. בית משפט זה קבע לא אחת, כי רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה". בענייננו, מדובר במתלוננות קטינות, כאשר מתלוננת 1 נמנעה מלהגיש את תלונתה עד שזו שוכנעה על ידי מתלוננת 2 ואימה, ההסבר אותו נתנה לכך הוא בושתה ללכת למשטרה ולספר על האונס. על נימוק זה, חזרה מתלוננת 1 הן בעדויותיה בבית המשפט והן בעימות מול המערער. מתלוננת 2, אף היא נמנעה מלהגיש תלונה בשל בושתה שאף גרמה לה להסתיר את אשר ארע לה מאימה. כאשר נודע הדבר לאימה, היא זאת שיזמה את הגשת התלונה. בנסיבות אלו ההשתהות בהגשת התלונות אינה מערערת את אמינותן. אוסיף ואומר, כי כאן גם המקום לדחות את טענת המערער אותה הוא שב והעלה במסגרת הערעור, לפיה המניע של מתלוננת 1 להגשת התלונה נשוא האישום הראשון הינו חוב של 500 ש"ח שלו כלפיה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי דווקא השתהותה והימנעותה של מתלוננת 1 מלהגיש את התלונה הן אלו המשמיטות את הקרקע תחת טענת העלילה לה טוען המערער. כמו שציין בית המשפט במחוזי בפסק הדין: "טענתה של המתלוננת שנמצאו לה חיזוקים בעדות המתלוננת 2 ואימה, כי לא היתה מעוניינת בהגשת תלונה נגד הנאשם, משמיטה את הקרקע מטענת הנאשם כי המדובר בעלילה בשל כך שלא השיב לה 500 ש"ח. המתלוננת אף נתנה בדבריה כמפורט לעיל, הסבר לכבישת עדותה, שכן לגרסתה התביישה ללכת למשטרה לספר על כך שנאנסה ורק לאחר ששוחחה עם המתלוננת 2 ולאחר שאימה של המתלוננת 2 התלוננה במשטרה, הלכה למשטרה". עבירת האינוס – יסוד הבעילה 9 במסגרת האישום השני הורשע המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעו בעבירה זו שעה שלא הוכח בפניו אחד מרכיבה העובדתיים של העבירה, יסוד הבעילה. לשון הסעיף: אינוס (א) הבועל אשה - (1) שלא בהסכמתה החופשית; ... הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים יסודותיה העובדתיים של העבירה הם: בעילה, של אישה, שלא בהסכמתה החופשית (ע"פ 2606/04 בניבדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2006)). לענין יסוד הבעילה עמד בית משפט זה לא אחת, על כך שדי בהתחלת חדירה ואין צורך בחדירה של ממש אל תוך איבר המין. כן נקבע, כי אין ביצועה של העבירה נשלל רק עקב העובדה שקורבן העבירה נשארה בבתוליה (ע"פ 12043/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.4.2009); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 27.12.2004); ע"פ 569/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5) 385, 396 (2000); ע"פ 5165/98 דסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.1998); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 343 (1993)). בענייננו, אמרה המתלוננת 1 למערער בעימות שנערך ביניהם (ת/8א, עמ' 2): "הוא הכניס את האיבר מין שלו מאחורה פעמיים ופעם אחת גם מקדימה" ובעדותה בפני בית המשפט אומרת מתלוננת 1 בין היתר כך: "ש: ואז מה קרה? ת: וניסה להכניס לי. ש: מה זה ניסה? הכניס או ניסה? ת: הכניס ש: מה הוא הכניס? ת: הכניס את האיבר מין שלו עוד הפעם. ש: לאן הוא הכניס את האיבר מין שלו? ת: לפי הטבעת. ש: לפני שהוא הכניס לפי הטבעת הוא הכניס למקום אחר? ת: כן, בהתחלה הוא עשה לי במקום אחר... עשה מקדימה... ניסה להכניס מקדימה ולא הצליח..." (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 22.11.2006). הנה כי כן, ממכלול העדויות עולה כי בהתרחשות האירוע נשוא האישום השני ניסה המערער להכניס את איבר מינו לאיבר מינה של מתלוננת 1, מכך בצדק הסיק בית המשפט המחוזי כי התקיימה לכל הפחות ראשית חדירה, אשר די בה לשם התקיימות יסוד הבעילה, וכבר נפסק כי העובדה שהקורבן נשארה בבתוליה אינה שוללת את ביצוע העבירה. טענות האליבי 10. טענת אליבי, טענת "במקום אחר הייתי" הינה טענת הגנה מכוחה טוען חשוד או נאשם, כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, לא היה במקום התרחשות העבירה כי אם במקום אחר. על הטוען לטענת אליבי לעורר ספק סביר בלב בית המשפט אם אומנם ביצע את המיוחס לו (ע"פ 3338/09 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667 (2000)). על מהותו של הספק הסביר עמד בית משפט זה פעמים רבות, בין היתר נאמר: "על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני, ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות" (ע"פ 6295/05 ועקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 48 לפסק דינה של השופטת פורקצ'ה (טרם פורסם, 25.1.2007)). הגם שנטל השכנוע להוכחת הימצאותו של המערער במקום העבירה מוטל על כתפי התביעה (ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 686 (2000)), על המבקש לעורר ספק באמצעות טענת אליבי להצביע על קיומה של אפשרות ממשית בעלת אחיזה במציאות ובחומר הראיות כי לא היה בזירת העבירה כי אם במקום אחר. בענייננו, טען המערער לאליבי ביחס לשלושת האישומים. בנוגע לאישומים הראשון והשני אשר לגביהם נקבה המתלוננת 1 בשני מועדים מדויקים, נקבע כי בשני המועדים לא שהה המערער בפועל במסגרת הצבאית. המערער טען כי במועדים הרלוונטיים שהה עם בני משפחתו במקומות שונים, טענת אליבי זו בוססה על עדותו ועדותן של אחיותיו. בית המשפט קבע כי "איני נותנת אמון בעדויות הנאשם ואחיותיו בענין זה". משכך לא הצליח המערער לעורר ספק כי בזמן ביצוע העבירה היה במקום אחר ועל כן בצדק נדחתה טענתו. בנוגע לאישום השלישי אשר לטענת המתלוננת 2 ארע ביום 6.11.2005, טען המערער כי ביום זה סיים שבוע של פעילות מבצעית, ולא שב לביתו אלא נשאר בבסיס לתקופה של שבועיים נוספים בשל ריתוק. המערער ביקש לתמוך את גרסתו בעדויותיהם של מפקדיו בטירונות אחינועם בן אהרון (להלן: אחינועם) וישראל בן שימול (להלן: ישראל). אחינועם העידה כי בתקופה הרלוונטית היה המערער בטירונות תחת פיקודה ומיום 31.10.2005 עד ליום 7.11.2005 לקח חלק בפעילות מבצעית, אליה יצא בוודאות, אך היא לא יכלה לומר בוודאות כי לא שוחרר במהלכה. מפקדו ישראל העיד כי הפעילות המבצעית התרחשה בין 30.10.2005 עד 7.11.2005, לטענתו תאריכים אלו היו רשומים במסמכיו. לדבריו, הוא זוכר כי ביום 6.11.2005 שהיה יום לפני תום הפעילות המבצעית, המערער נכח בפעילות ולא יתכן כי עזב ללא ידיעתו. בצדק קבע בית המשפט כי עדותה של אחינועם אינה יכולה לתמוך בטענת האליבי מאחר שהעידה כי אינה יכולה להעיד בוודאות כי המערער לא שוחרר מהפעילות המבצעית, במצב דברים זה עדותה אינה עולה לכדי אפשרות ממשית המעלה ספק בדבר הימצאותו בזירת העבירה. באשר לעדותו של ישראל, ראשית, קמה סתירה במועדים בין עדות המערער לעדותו (ועדות אחינועם), על פי עדותו של ישראל הפעילות המבצעית החלה ביום שני ונמשכה עד ליום שני בתאריך 7.11.2005 ואילו מעדות המערער עולה כי הפעילות המבצעית החלה ביום ראשון והסתיימה ביום ראשון בתאריך 6.11.2005, בו מיוחס לו ביצוע המעשים נשוא האישום השלישי. שנית, ישראל העיד כי מיד עם סיום הפעילות רותק המערער לבסיס וכך גם העיד המערער, אולם מעדותה של אחינועם עולה כי המערער רותק לבסיס רק שבוע לאחר סיום הפעילות בתאריך 14.11.2005. כן, נתגלעה סתירה נוספת בין עדויותיהם של ישראל ואחינועם ביחס למועד תחילת הפעילות, זאת למרות ששניהם הסתמכו על רישומים שהיו בידיהם. כאשר מן הרישומים הללו לא ניתן לשחזר האם המערער נכח בכל הפעילות המבצעית. בנוסף, ישראל העיד כי הוא זוכר כי בתאריך 6.11.2005 נכח המערער בפעילות, אולם משנשאל האם באפשרותו לנקוב בשמות של חיילים נוספים ששהו עם המערער בפעילות לא עלה בידו. בית המשפט קבע כי ככל הנראה ישראל נתפס לטעות בנוגע לשהות המערער בפעילות בתאריך 6.11.2005. לאור הסתירות העולות מבין העדויות השונות, העדרם של מסמכים ואמירתו של ישראל הנסמכת על זכרונו בלבד, כאשר לא עלה בידו לשחזר פרטים אודות חיילים נוספים בפעילות. על כן, אני סבור כי לא נפלה טעות בדין בכך שקבע בית המשפט כי עדותו של ישראל אינה מעלה ספק סביר כי בעת ביצוע העבירה המערער היה בפעילות המבצעית ולא בזירת העבירה. מחדלי חקירה 11. לטענת המערער מחדלים בחקירה הסבו לו נזק ראייתי בעיקר בהוכחת טענת האליבי. אכן, "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)). עם זאת, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה להביא לזיכויו של נאשם. אלא, בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009)). בענייננו, אף אם ראוי היה שהמשטרה תפעל באופן נמרץ יותר לחקירת טענת האליבי אל מול גורמי הצבא הרלוונטיים, הרי שבסופו של יום הגנתו של המערער לא קופחה שכן מפקדיו העידו כעדי הגנה בבית המשפט. בנוגע לטענות בדבר אי קיומן של בדיקה פורנזית בזירות ובדיקה גניקולוגית למתלוננת 1, אני מקבל את עמדת המשיבה כי לאור פרק הזמן שחלף בין מועד ביצוע העבירה למועד הגשת התלונה לא היתה רלוונטיות בביצוע בדיקות אלו. 12. המערער אף טוען כי בית המשפט המחוזי לא עמד בחובת ההנמקה לה נדרש משהרשיעו על בסיס עדות יחידה. דין טענה זאת להדחות. שכן די במתן אמון מלא ומפורש בגרסת הקרבן על מנת למלא אחר חובת הנמקה זו (ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50 (1988)). יתר על כן, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בית המשפט מנה והסביר את הטעמים שעמדו בבסיס החלטתו ליתן אמון בגרסת המתלוננות. 13. לסיכום האמור, איני מוצא מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. וכמפורט לעיל אף דינן של יתר טענות המערער בנוגע להכרעת הדין להידחות. ערור על גזר הדין 14. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאתי סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והביא בחשבון את מכלול השיקולים לקולה ולחומרה, ביניהם מנה בית המשפט את חומרת מעשיו של המערער ואת השפעתם על הקורבנות זאת אל מול גילו הצעיר, מאמציו החלקיים להשתלב בחברה וגיוסו לצבא. כמו כן, מחוות הדעת המעודכנות מטעם שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות המונחות בפנינו, נשקפת תמונה דומה לזו שעמדה בפני בית המשפט המחוזי, בשעה שגזר את דינו של המערער. אשר על כן, איני מוצא מקום להתערב בגזר הדין. סוף דבר 15. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"א בתמוז התש"ע (23.6.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09026940_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il