פלוני נ. בית הדין הגדול -בירושלים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2689/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הגדול -בירושלים 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי החלטה בתיק 1412570/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בשם העותר: עו"ד יאיר שיבר פסק-דין השופט י' עמית: עתירה כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), בגדרה התקבלה בקשת המשיבה ליתן לה ארכה לצורך הגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באשדוד (להלן: בית הדין האזורי). 1. מן העתירה עולה כי העותר והמשיבה נישאו בשנת 2002, ולהם שני ילדים בגירים. בשנת 2019 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין האזורי, ובשנת 2020 השניים התגרשו. בין העותר למשיבה מתנהלים הליכים בבית הדין האזורי בנושאים שונים, לרבות בקשר לענייני הרכוש; וכן בבית המשפט לענייני משפחה. בין היתר, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת ביחס לכספים שהפקידה אמו של העותר בחשבונם המשותף, ואשר לטענת העותר שייכים לו בלבד שכן הם ניתנו לו במתנה מאמו מתוך ירושת אביו המנוח (להלן: כספי המתנה). 2. לפי הנטען, בית הדין האזורי ניהל מספר דיוני הוכחות, לרבות ביחס לשאלת השיתוף בכספי המתנה. ביום 10.11.2022 נתן בית הדין האזורי פסק דין חלקי, בגדרו התקבלה בדעת רוב טענת העותר ביחס לבעלותו בכספי המתנה. עוד נקבע בפסק הדין כי יתר הסוגיות יוכרעו במסגרת פסק דין משלים. כחודש לאחר פסק הדין אישר בית הדין האזורי לבא כוחה של המשיבה להתפטר מתפקידו, וזמן מה לאחר מכן המשיבה שכרה בא כוח חדש. בד בבד קיימו הצדדים מגעים על מנת לנסות ולהגיע להסכמות ביחס לסוגיות שטרם הוכרעו. ביום 22.2.2023 – בחלוף למעלה משלושה חודשים ממועד מתן פסק הדין, ולטענת העותר רק "לאחר שדרישותיה של המשיבה לא נענו במסגרת המו"מ" – הגישה המשיבה לבית הדין הגדול בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. העותר בתגובה ביקש לדחות את הבקשה, בין היתר משום שהמשיבה לא הציגה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את האיחור בהגשת הערעור, כנדרש בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון). ביום 19.3.2023, ולאחר שביקש את תשובת המשיבה לתגובת העותר, קיבל את בית הדין הגדול את הבקשה, בקובעו כי "יש לתת לאשה את יומה לשמיעת טיעוניה במסגרת ערעור בזכות, אך יחד עם זאת לחייב בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות משפט ככל שיתברר לבית הדין כי הערעור הינו ערעור סרק". 4. מכאן העתירה שלפניי, בגדרה התבקשנו להורות על ביטול החלטת בית הדין הגדול. בעתירה חזר העותר על טענותיו בבית הדין הגדול, ובכלל זה כי לפי תקנות הדיון בית הדין הרבני רשאי ליתן ארכה להגשת ערעור רק בהתקיים "נסיבות מיוחדות", אשר אינן מתקיימות במקרה דנן; וכי המשיבה כלל לא הבהירה מהן הנסיבות המיוחדות שבגינן יש ליתן לה ארכה כאמור. נטען כי המשיבה הייתה מיוצגת בסמוך לאחר מתן פסק הדין, וגם לאחר ששכרה בא כוח חדש הגישה לבית הדין האזורי "בקשות שונות", אולם לא ראתה לנכון להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד בזמן. לאור זאת נטען כי החלטת בית הדין הגדול לקבל את הבקשה נעשה תוך חריגה מסמכות, שכן היא ניתנה בניגוד לתקנות הדיון; וכי ההחלטה פוגעת בכללי הצדק הטבעי, שכן שהיא אינה מנומקת כנדרש. עוד נטען כי ההחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, פוגעת בעקרון סופיות הדיון, ופוגעת קשות בזכויותיו של העותר וגורמת לו לעינוי ולעיוות דין. 5. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבות בהחלטותיהם תיעשה בנסיבות חריגות בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין או בעניינים שבהם נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4940/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 19 והאסמכתאות שם (29.04.2021)). הדבר נכון ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות דיוניות שעניינן סדרי הדין של בתי הדין הדתיים, ובפרט החלטות פרוצדורליות הנוגעות להארכת מועדים (ראו בג"ץ 4260/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (17.5.2005); בג"ץ 5803/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.9.2019); בג"ץ 7916/21 פלונית נ' בית דין הרבני האזורי פתח תקוה, פסקה 4 (28.11.2021)). חרף טענות העותר, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו בא בגדר אותם מקרים חריגים, ודי בכך כדי לדחות את העתירה. על אף האצטלה העקרונית שמבקש העותר להלביש על עתירתו, עיקרה בטענות ערעוריות באופיין, המופנות כלפי החלטה דיונית המצויה בליבת שיקול הדעת של בית הדין, וביחס לאופן יישום הדין על ידו בנסיבות המקרה. מן החומרים שלפנינו עולה כי בית הדין הגדול נדרש לתגובת העותר לבקשת המשיבה, ובתוך כך גם לטענותיו בגינן לשיטתו היה מקום לדחותה לגופה (טענות אשר הועלו גם בגדרי העתירה דנן), ואף ביקש את תשובת המשיבה לתגובה בטרם הכריע בעניין. טענות העותר בדבר חוסר סבירות קיצוני נטענו בעלמא וללא כל ביסוס; והגם שההחלטה אכן מנוסחת בתמציתיות רבה, לא כל מקרה של העדר הנמקה יוביל להתערבות שיפוטית בהחלטות בתי הדין הדתיים, ולא מצאנו כי בנסיבות דנן מדובר בפגם המצדיק לעשות כן (ראו בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ארבל, וכן פסק דינה של הנשיאה בייניש (27.05.2008) (להלן: עניין פלונית); בג"ץ 6324/22 פלונית נ' בית הדין הדרוזי בעכו, פסקה 5 (6.10.2022)). לכך יש להוסיף כי בענייננו בית הדין הגדול ביכר את זכות הערעור של המשיבה, ועמד על כך שיש לאפשר לה להשמיע את טענותיה לגופן. זאת, בשונה מעניין פלונית, שם בית משפט זה התערב בהחלטת בית הדין הגדול בגדרה נדחתה בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור, באופן שחסם בפניה את האפשרות לערער על פסק הדין. כידוע, אין דומה החלטה דיונית המסיימת את ההליך להחלטה שמשמעותה המשך בירור ההליך לגופו, ובית משפט זה כבר עמד על מידת ההתערבות המצומצמת שיש לנקוט ביחס להחלטות מן הסוג השני (השוו למשל לרע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 23 והאסמכתאות שם (20.8.2020)). 6. סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשו תגובות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' באייר התשפ"ג (‏27.4.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23026890_E01.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1