פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2687/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' כשר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בבית הדין הרבני הגדול ירושלים תיק 1018249/3 בשם העותרת: עו"ד טליה גיגי פסק-דין השופט י' עמית: עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), בגדרו תיקן בית הדין טעות שנפלה בפסק דין קודם שניתן בסכסוך שבין הצדדים. 1. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1995, ועברו להתגורר בדירה שהייתה בבעלותה של העותרת עוד בטרם נישואיהם (להלן: הדירה). בשנת 1996 העבירה העותרת למשיב מחצית מהזכויות בדירה, והיא נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. עוד עולה כי בשלב מסוים לאחר מכן העביר המשיב לעותרת סך של 100,000 ₪, לכאורה, בתמורה לחלקו בדירה. 2. בשנת 2002 חתמו העותרת והמשיב על הסכם גירושין שבו נקבע, בין היתר, כי המשיב יחזיר לעותרת את חלקו בדירה (להלן: הסכם הגירושין ו-סעיף הדירה, בהתאמה). בהמשך אותה שנה נתן בית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: בית הדין האזורי) להסכם הגירושין תוקף של פסק דין. אלא שהעותרת והמשיב לא התגרשו, המשיכו לחיות יחד, וברבות השנים אף נולד להם ילד נוסף (חמישי במספר), עד אשר התגרשו סופית בשנת 2015. כחלק מסכסוך הגירושין מתנהלים בין העותרת למשיב הליכים שונים, ובכלל זה גם הליך בבית הדין הרבני האזורי, שבמסגרתו נתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לבעלות בדירה, בעקבות סעיף הדירה שבהסכם הגירושין. בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כי הסכם הגירושין בטל, משום שהעותרת והמשיב לא התגרשו בפועל זמן סביר לאחר שנחתם, ועל כן המשיב זכאי למחצית מערך הדירה, בהתאם לזכויותיו הרשומות. 3. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 1.11.2022 (הנושא את הכותרת "החלטה", להלן: פסק הדין המוקדם) נקבע, בין היתר, כי קיים ספק באשר לתוקפו של הסכם הגירושין; וכי ללא קשר לכך, בנסיבות המקרה דנן קיים גם ספק רב אם הצדדים ביקשו לקיים את סעיף הדירה במנותק מהסכם הגירושין, אם לאו, ובכלל זה לנוכח העובדה שבשנת 2004 השיבה העותרת למשיב את הסך של 100,000 ₪ שנתן לה. לאור זאת נקבע בפסק הדין כי: "בהתאם לכל הספיקות המצטברות שנמנו לעיל, לדעתנו מן הראוי הוא לעשות פשרה, ובמתכונת הבאה. הואיל ולפי טענות האיש, שיש לבטל את ההסכם, יש להורות על פירוק השיתוף בדירה בהתאם לרישום שלפיו מחצית של הדירה היא בבעלותו (ואז עליו להחזיר לאישה את 100,000 ש"ח שקיבל ממנה בחזרה), ומאידך, לטענת האישה לא מגיע לו דבר מהדירה לאחר שקיבל את אותם 100,000 ₪, הפשרה שאותה אנו קובעים תהיה כלהלן: האיש יקבל מתמורת הדירה 25% משוויה העדכני (לפי השומה שתיקבע על ידי שמאי מוסמך) בניכוי ערכם העדכני של אותם 100,000 ₪ לפי הערך היחסי של עליית הדירה מיום השבתם על ידי האשה [...] עד ליום השומא העדכני". 4. הצדדים פעלו בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין, מינו שמאי מוסכם והגישו פסיקתה מוסכמת אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 1.1.2023 (להלן: הפסיקתה). דא עקא, שחוות דעתו של השמאי העלתה כי המתווה שנקבע בפסק הדין מוביל לכך שעל העותרת לשלם למשיב כ-8,700 ₪ בלבד. 5. ביום 9.1.2023 הגיש המשיב "בקשה לעיון מחדש" בפסק הדין המוקדם. בבקשה נטען, בין היתר, כי "המבקש לא הסכים לקיפוח שכזה ואין בתוצאה המתקבלת ריח של פשרה, לפיכך מבוקש לפתוח את התיק הנ"ל לעמוד על החלטת ביה"ד שבוודאי לא הביאה בחשבון פשרה בה המבקש לא מקבל דבר בניגוד לפסיקת בית הדין האזורי המקנה לו 50%". בחלוף כחודש, ביום 9.2.2023 ומשלא ניתנה כל החלטה בבקשה, הגיש המשיב בקשה למתן החלטה כאמור. ביום 14.2.2023, קיבל בית הדין הגדול את בקשת המשיב, ונתן פסק דין חדש תחת פסק הדין המוקדם (הנושא אף הוא את הכותרת "החלטה", להלן: פסק הדין המאוחר), כדלקמן: "לאחר העיון, בית הדין מבהיר שאכן נפלה טעות בתחשיב שאותו ביקש בית הדין לקבוע כפשרה בנסיבות התיק, והתחשיב לא היה נכון. אין ספק, שהטעות בתחשיב הובילה לכך שהפשרה שנקבעה כבר איננה פשרה בין טיעוני הצדדים אלא קבלת עמדת האישה. קבלת הנתונים המספריים לאחר השמאות מצביעה בעליל על הטעות בתבנית של הפשרה שאותה ביקשה לקבוע כפשרה, ואין מנוס מהחזרה ממנה, ומקביעת פשרה מדוייקת יותר. הבסיס לפשרה המקורית היה הענקת מחצית מהזכויות בפער שבין תביעות וטענות הצדדים (וזה היה העקרון של הפשרה שבפסק הדין הנ"ל) אלא שארעה טעות בתבנית ובתחשיב של הפשרה, שאותה קבענו" (ההדגשה במקור – י"ע). לאור זאת, קבע בית הדין הגדול תחשיב חדש תחת התחשיב הקודם, אשר התבסס על הממוצע בין עמדות הצדדים כלהלן: לפי עמדת המשיב הוא זכאי ל-370,000 ₪ (שהם מחצית משווי הדירה בניכוי 100,000 ₪ שקיבל בשנת 2004, לפי הערכת השווי העדכנית שקבע השמאי), ואילו לפי עמדת העותרת המשיב אינו זכאי לסכום כלשהו. כפועל יוצא נקבע בפסק הדין המאוחר כי "בהתאם לפשרה האמורה, היה מקום להורות לאישה להעביר לאיש לאלתר סך של 185,000 ₪, עבור 'חלקו' בדירה שעליו התעורר הספק". 6. ביום 22.2.2023 הגישה העותרת בקשה דחופה לביטול פסק הדין המאוחר. נטען, בין היתר, כי בית הדין הגדול פעל בניגוד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון) ולעקרונות הצדק הטבעי, בכך ששינה את פסק הדין המוקדם ואת הפסיקתה מבלי לזמן את הצדדים לבירור נוסף, ומבלי שביקש כלל את תגובת העותרת. ביום 28.2.2023 דחה בית הדין הגדול את בקשת העותרת. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי: "שינוי התחשיב לפשרה בהחלטתנו הנ"ל [...] אינו שינוי ההחלטה המקורית כלל אלא שינוי התחשיב המספרי של הפשרה וכפי שהובהר בהחלטתנו מיום 14.2.22 [צ"ל 14.2.23 – י"ע]. [...] הפשרה שנפסקה על ידנו לא נשענה על הסכמת הצדדים לעשיית פשרה, ואף לא נדרשה הסכמתם לכך. פשרה זו היא חלק מהכלים השיפוטיים להכרעת דין כאשר לא ניתן לברר מי מבעלי הדין צודק בטענותיו [...]. פסק דיננו מיום 14.2.23 [צ"ל 2023 – י"ע] קובע שלאור העובדה שלא ניתן לברר, האם ההסכם המדובר בוטל אם לאו, אנו מכריעים על דרך הפשרה שמקבלת מחצית מהתביעה ודוחה את מחציתה. לצערנו, מבלי משים, התחשיב המתרגם את הפשרה הזו למספרים היה מוטעה, והוא אינו מותנה ולא קשור כלל לטענות ולמענות הצדדים שנדונו בפנינו, אלא אך ורק לתחשיב המתמטי של עשיית הפשרה. לאחר שהתבררה לנו הטעות התחשיבית ניתנה החלטתנו המעודכנת, שלא הייתה קשורה לטענות הצדדים כלל אלא לאופן התחשיב". 7. מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה שבה העותרת על עיקר טענותיה בבקשה שהגישה לבית הדין הגדול, וביקשה כי נורה על בטלותו של פסק הדין המאוחר. נטען, בין היתר, כי פסק הדין המאוחר ניתן תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי ומתקנות הדיון המחייבות לזמן את הצדדים לבירור נוסף, בטרם ביטול פסק דין בשל טעות שנפלה בו; וכי בכך נפגעו קשות זכויותיה של העותרת. העותרת הוסיפה וטענה כי טעות ב-"תחשיב" שנקבע שקולה לטעות בפסק הדין, ואין מקום להבחין ביניהן; כי משום שמדובר בהכרעה על דרך הפשרה "אשר התקבלה ללא עוררין על ידי הצדדים ואושרה" בית הדין הגדול מנוע מלחזור בעדו; כי אילו הייתה ניתנת לה אפשרות להשמיע טענותיה, היה באפשרותה להראות כי היא זו שהשביחה את ערך הדירה על חשבונה, לאחר שנפרדה מהמשיב, וכי בחודש דצמבר 2021 פטרה את המשיב מחוב בגין מזונות קטינים בסך של 65,000 ₪. עוד נטען כי לא נפלה כל טעות בתחשיב שנעשה בפסק הדין המוקדם, ולא התקיימה כל עילה המצדיקה עיון מחדש בו. בד בבד עם הגשת העתירה נתבקש גם צו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין המאוחר עד להכרעה בעתירה, תוך שצוין כי ביצועו מעוכב כעת עד למתן החלטת בית הדין האזורי בדיון הקבוע ליום 29.5.2023 (ביחס לשאלת הכתובה). 8. דין העתירה להידחות אף ללא צורך בתגובה. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני הגדול, והתערבות בפסיקותיו תיעשה אך במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין, פגיעה בכללי הצדק הטבעי או בעניינים שבהם נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4940/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 19 והאסמכתאות שם (29.4.2021)). אני נכון להניח כי נפל פגם בכך שבית הדין הגדול שינה את המתווה שנקבע בפסק הדין המוקדם, מבלי שנתן לעותרת הזדמנות להשמיע את טענותיה. אולם לאחר עיון בעתירה ובנספחים לה, הגעתי למסקנה כי במכלול הנסיבות, ועל אף הפגם האמור, אין מדובר במקרה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, בהתחשב באמות המידה המחמירות שצוינו לעיל. 9. לבית הדין הגדול מוקנית סמכות לבחון מחדש את קביעותיו אם עלה בליבו חשש כי נפלה טעות בפסק דינו, כאמור בפרק י"ד לתקנות הדיון (השוו למשל לבג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פסקה 18 (18.3.2021)). כאמור, יש טעם בטענת העותרת כי היה על בית הדין הגדול להעביר לתגובתה את בקשת המשיב (השוו, לדוגמה, לפסיקה לפיה קיפוח הזכות להגיש תגובה או תשובה לתגובה – מכוחן של תקנות 241(ג) ו-241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – הביא לביטול ההחלטה ולהחזרת התיק לערכאה הדיונית על מנת שתדון בעניין מחדש. ראו, מני רבים, רע"א 6003/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (16.12.2020)), אך במקרה דנן אין מדובר בפגם היורד לשורשה של החלטה (השוו לבג"ץ 6673/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 12 (16.1.2020); בג"ץ 4509/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, פסקה יא (3.5.2010); רע"א 4450/17 אבו עיד נ' עאסי, פסקה 7 (13.9.2017)). במקרה שלפנינו העותרת שטחה את טענותיה לפני בית הדין הגדול במסגרת בקשתה להורות על ביטול פסק הדין המאוחר, ובית הדין הגדול נדרש להן, ובהחלטה מנומקת דחה אותן לגופן. בתוך כך ביאר בית הדין הגדול מדוע המתווה האופרטיבי שנקבע בפסק הדין המוקדם שגוי, ואינו מבטא את הקביעה המהותית שנקבעה שם; ומדוע הוא אינו רואה לנכון לבטל את התחשיב החדש שקבע בפסק הדין המאוחר, חרף העובדה שלא ניתנה לעותרת הזדמנות להשמיע טענותיה בטרם עשה כן. משנדרש בית הדין הגדול לטענות העותרת, הגם שבדיעבד, והוציא תחת ידיו החלטה מנומקת כאמור, יש בכך כדי להקהות את עוקצו של הפגם, כך שאין תוחלת בעתירה. לכך יש להוסיף כי גם לגופם של דברים, דומה כי אכן נפלה שגגה בתוצאה הכספית על פי המתווה שנקבע בפסק הדין המוקדם, שהיה אמור להביא לתוצאה של מעין-פשרת-אמצע בין טענות הצדדים; ואף בכך יש כדי לרכך את נפקותו של הפגם. לאור כל זאת, לא מצאנו כי הפגם שנפל מצדיק את התערבותנו, בהתחשב באמות המידה המצמצמות שתוארו לעיל (השוו למשל לבג"ץ 2862/14 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פסקה 12 (15.10.2015); בג"ץ 5507/22 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות (9.11.2022)). 10. עוד יוער כי שאר טענות העותרת, המופנות כנגד פסק הדין המאוחר לגופו, הן טענות ערעוריות באופיין, וככאלה ודאי שאינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו למשל בג"ץ 5463/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 4 (5.10.2021)). 11. אשר על כן, העתירה נדחית; וממילא מתייתרת גם הבקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין המאוחר. משלא התבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז באייר התשפ"ג (‏18.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23026870_E02.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1