פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק ע"א 2687/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2687/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: פלונית ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' דרורי) מיום 13.3.2007, לפסול עצמו מלדון בע"מ 1117/06 בשם המערערת: עו"ד משה בראון פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' דרורי) מיום 13.3.2007, לפסול עצמו מלדון בע"מ 1117/06. 1. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אשר דחה את תביעתה כנגד בתה, המשיבה, להשבת כספים שלטענתה נלקחו ממנה על ידי המשיבה. את ההליכים מנהל עבור המערערת בנה, בהיותה של המערערת חסויה. המשיבה הגישה ערעור שכנגד, בו טענה כי היה מקום לסילוק התובענה בבית המשפט לענייני משפחה על הסף. המותב שנקבע לשמיעת הערעורים כלל את השופט דרורי. לאחר הגשת עיקרי טיעון נקבעו הערעורים לדיון ביום 13.3.2007. בראשית הדיון נכנס לאולם השופט דרורי לבדו, וניסה לגבש פשרה בתיק, לפיה הוצע למשיבה להשאיר בידה את מרבית הכספים ולהשיב למערערת מקצתם. המשיבה ובא-כוחה התנגדו להצעה. אז טען בא-כוח המשיבה כי המשיבה חשה פחד, ומבקשת לפסול את בית המשפט מאחר ושמו של השופט דרורי הוזכר בבית המשפט קמא כמי שייצג את בנה של המערערת בעבר, וכתב בשמו מכתב בעניין נשוא הדיון. בא-כוח המשיבה הבהיר כי אין שום טענות או חשד מצידו, ואולם בשל הבהלה מצד המשיבה הוא מבקש פסילה מחמת מראית עין. המערערת התנגדה לבקשה בהעדר עילת פסלות. נטען כי המכתב אליו מפנה המשיבה נכתב ביום 19.9.1996, לפני כ- 11 שנים, כאשר לא היו באותו זמן הליכים בין הצדדים והמכתב אינו עוסק באותם עניינים. צוין כי הבן נחקר בדבר המכתב בבית המשפט לענייני משפחה, והעיד שהוא כלל לא זוכר כי עו"ד דרורי ייצג אותו בעניין זה. גם השופט דרורי, כשהוצג בפניו המכתב בדיון מיום 13.3.2007, אמר מפורשות כי הוא לא זוכר את המכתב. על כן, סברה המערערת, כי לא קמה עילה לפסילת השופט. עוד נטען כי בא-כוח המשיבה התבשר על זהות ההרכב בהזמנה לדיון, ואז היה עליו להעלות טענותיו כנגד ישיבתו של השופט דרורי בהרכב. ואולם, הוא שתק, ורק לאחר שהשופט דרורי העלה הצעת פשרה שלא נראתה למשיבה, פתאום עלתה הטענה בעניין המכתב. 2. בית המשפט, בהחלטה מיום 13.3.2007, קיבל את הבקשה, ופסל עצמו מלדון בערעור. השופט אישר כי המכתב נשוא בקשת הפסלות אכן יצא ממשרדו והחתימה עליו היא חתימתו. ואולם, צוין כי השופט אינו זוכר את המכתב, שנכתב לפני כעשר שנים וחצי, עת היה עורך דין. השופט סבר כי יש הרבה מן הצדק בטענות בא-כוח המערערת, לפיהן בקשת הפסילה הועלתה רק לאחר שהשופט התבקש על ידי אב בית הדין לנסות ולהביא את הצדדים להסדר מוסכם, והיא נבעה מחוסר שביעות רצונה של המשיבה מההצעה. יחד עם זאת, כדי שהצדק יראה, וכדי שלא יהיה בליבה של המשיבה ולו חשש קל שמא עניינה לא נדון על ידי שופט אובייקטיבי, החליט השופט לפסול את עצמו מלדון בתיק. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעורה חוזרת המערערת על טענותיה בדיון ומוסיפה כי המכתב נשוא בקשת הפסלות הוא מכתב כללי, הדורש העתק מסמכים שהיו צריכים להיות מוגשים על ידי המשיבה לאפוטרופוס הכללי בעניינה של המערערת, אשר נכתב על ידי השופט דרורי לפני למעלה מעשור, עת היה עורך דין. השופט, כמו גם בנה של המערערת, לא זכרו את קיומו של המכתב ולא זכרו כי התקיימו ביניהם יחסי עורך דין-לקוח. ההתקשרות ביניהם היתה נקודתית באופייה, לצורך כתיבת מכתב בלבד, ולמשך זמן קצר ביותר. אף הצדדים לא היו אותם צדדים שעניינם נדון כעת. ככל שהבקשה נבעה מהצעת הפשרה, נטען, כי עצם העלאת הצעת פשרה אינה מבססת עילת פסלות. יתרה מכך, הצעת הפשרה הועלתה עוד לפני שהשופט היה מודע לכתיבת המכתב על ידו, ולכן לא ניתן לומר כי היא נגועה במשוא פנים כלשהו. לטענת המערערת בקשת המשיבה חסרת תום לב שכן היא מנסה באמצעות העלאת טענת פסלות חסרת בסיס להביא לסילוקו של שופט מההרכב, רק משום שהציע הצעת פשרה שלא היתה לרוחה. נטען כי בא-כוח המשיבה אף לא הסתיר זאת כאשר הודה שכלל לא התכוון להעלות את טענת הפסלות והטענה עולה רק בשל ה"בהלה" שאחזה במשיבה למשמע הצעת בית המשפט. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. ראשית, כפי שמציינת המערערת, בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם)). אין ספק כי המשיבה השתהתה בהעלאת טענת הפסלות, שכן שיבוצו של השופט דרורי בהרכב היה ידוע לה עם קבלת ההזמנה לדיון, והמכתב האמור הוזכר כבר בהליך בפני בית המשפט לענייני משפחה. 5. גם לגופו של עניין, עולה כי יש טעם בטענת המערערת, לפיה לא התקיימה במקרה הנוכחי עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט. אכן, בפנינו מקרה של פסילה עצמית של בית המשפט. במקרה כזה מובן שיש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי לא ראוי שיידון בתיק, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. עם זאת, המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם); ע"א 756/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס נ' יורשי טובה אחימן ז"ל (לא פורסם); ע"א 883/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גלי אלפא תקשורת בע"מ (לא פורסם); ע"א 3158/05 טיולי אלון (טבריה) בע"מ נ' חופית קיבוץ כנרת בע"מ (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 24-23). 6. אשר לעילת הפסלות, כבר נפסק בעבר כי על השאלה האם ביחסי עורך דין-לקוח בעבר יש כדי לגבש עילה לפסילת שופט אשר עומד לפניו כבעל דין לקוחו מהעבר, יש לענות לפי נסיבות העניין המשתנות. יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם קיומו של הקשר האמור יוצר "חשש ממשי למשוא פנים" כלפי מי מבעלי הדין. בבחינתה של שאלה זו יש לשקול שלושה שיקולים מנחים, המהווים אמת מידה ראשונית ולא בלעדית בבחינת הסוגיה, והם: מה היתה מהותו של הקשר שבין עורך הדין ללקוחו, מה היה משכו ומה היתה מידת עוצמתו; האם יש קשר בין העניין בו עסק השופט כשפעל כעורך דין לעניינים הנדונים בפניו; מה טווח הזמן שעבר מאז קיומם של יחסי העבודה שבין השופט לבעל הדין (ע"א 6640/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סלע (לא פורסם); ע"א 7661/00 פונט נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 3623/02 נ.מ. הובלות בע"מ נ' מילר ושות' חברה להנדסה בע"מ (לא פורסם); מרזל בעמ' 264). החלתם של מבחנים אלה על נסיבות העניין שבפנינו, מצביעה כי אין מקום לפסילתו של בית המשפט. אמנם ישנו קשר מסוים בין המכתב שכתב השופט כעורך דין לבין הסכסוך בין הצדדים, ואולם מדובר בקשר רחוק. המכתב אכן נוגע לסכסוך כספי בין הצדדים, אך הוא מתייחס להליך אחר, שהתקיים בבית המשפט המחוזי באותה תקופה. המכתב הוא מכתב כללי הדורש העתק מסמכים שהיה על המשיבה להגיש לאפוטרופוס הכללי בעניינה של המערערת על פי החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף את העובדה שהזמן שעבר מאז כתב השופט את המכתב בשם הבן הוא זמן ארוך (מעל עשר שנים). כמו כן, מהנתונים שבפני עולה כי לא דובר בקשר מקצועי ארוך זמן וכבד משקל בין השופט לבן, אלא ככל הנראה מדובר בכתיבת מכתב אחד בו נדרשו מסמכים. לכך יש להוסיף את העובדה ששני הצדדים, השופט והבן, כלל לא זכרו כי התקיימו ביניהם יחסי עורך דין-לקוח, כשהוצג בפניהם המכתב. מכל אלה עולה כי לא הוכח חשש ממשי לכך שהשופט יפעל במשוא פנים. 7. זאת ועוד, מהחלטת השופט דרורי עולה כי הוא סבור שאין עילה אובייקטיבית המצדיקה את פסילתו, והחלטתו מונעת אך מתחושות סובייקטיביות של המשיבה ומשיקולי מראית פני הצדק. אשר לשיקולים אלה נקבע כי לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של בעל דין היא הקובעת לעניין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (ע"א 5243/05 אב-קור בע"מ נ' מרסל ירושלים בע"מ (לא פורסם)). באשר לטענת מראית פני הצדק, נפסק לא אחת כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענה זו לכל מקרה בו מועלית טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם)). 8. מעיון בטענות המשיבה בבקשת הפסלות נראה כי הסיבה האמיתית להגשת הבקשה היא חוסר שביעות רצונה של המשיבה מהצעת הפשרה, כפי שאף סבר בית המשפט. מסקנה זו עולה מעיתוי העלאת הבקשה והאופן בו נוסחו הדברים על ידי בא-כוח המשיבה. בהקשר זה כבר נפסק, כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין (ע"א 5214/05 פדידה אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 10714/05 גינזבורג נ' ליבוביץ (לא פורסם); ע"א 6050/06 קונובר נ' בלום (לא פורסם); מרזל, בעמ' 179-178). במקרה הנוכחי הועלתה הצעת הפשרה בראשית הדיון בערעור, על סמך החומר שבתיק, ועוד טרם היה השופט מודע לקיומו של המכתב. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה, וכי דעתו לא "ננעלה" בפני טענות המשיבה. אפשר שבראייתה של המשיבה נוצר חשש, כי הצעת הפשרה או המכתב מצביעים על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור מתקבל. התיק יוחזר להמשך טיפול בפני ההרכב שנקבע לדיון בערעור, כולל השופט דרורי. ניתן היום, ד' באייר התשס"ז (22.4.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07026870_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il