שחר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 26827-06-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין העותרת: אורלי שחר נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. משרד הרווחה והשירותים החברתיים- המשרד הראשי 3. נציבות שירות המדינה – חוק שירות ציבור עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד יהודה שוורץ פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ר' פוליאק, א' סופר, וד' ספיבק, ונציגות הציבור הגב' ו' אדוארדס והגב' נ' זנדהאוז) בע"ע 5836-05-24 מיום 7.4.2025, שבגדרו נדחה ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור הגב' ו' קאופמן ומר ז' פוגל) בפ"ה 18142-10-23 מיום 7.4.2024, שבמסגרתו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעה שהגישה העותרת. 2. העותרת, ילידת 1959, עבדה בעמותת "בית לכל ילד" (להלן: העמותה) בשנים 1999-1994 (להלן: התקופה שבמחלוקת). בשנת 1999 היא החלה לעבוד במשרד הרווחה – תחילה במעמד זמני, ובהמשך, בשנת 2003, מונתה בכתב מינוי כעובדת מדינה. מאז ועד היום עובדת העותרת בשירות המדינה, תוך שהיא מבוטחת בהסדר פנסיה צוברת. 3. בחודש אוקטובר 2023 הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, שבמסגרתה טענה כי העסקתה בעמותה במהלך התקופה שבמחלוקת הייתה פיקטיבית, וכי למעשה היא עבדה בשנים אלו בשירות המדינה. נוכח זאת, ביקשה העותרת להכיר בה כעובדת מדינה בתקופה האמורה, וכן להכיר בזכאותה לפנסיה תקציבית. בנוסף, טענה העותרת כי יש להשעות את תקופת ההתיישנות החלה על תביעתה, בשל הטעיה מצד המדינה ובשל התיישנות שלא מדעת, בהתאם לסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. 4. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. נקבע כי העותרת הייתה צריכה להעלות את טענותיה בנוגע להיותה עובדת מדינה בתקופה שבמחלוקת לכל המאוחר בשנת 2010 – 7 שנים לאחר שקיבלה את כתב מינויה כאמור כעובדת מדינה. באשר לטענה בדבר זכאותה לפנסיה תקציבית, נקבע כי העותרת שובצה עם תחילת עבודתה בשירות המדינה, בשנת 1999, במסלול פנסיה צוברת; כי העותרת ידעה על שיבוצה כאמור לכל המאוחר בשנת 2003, עת קיבלה את כתב המינוי; וכי לפיכך אף טענה זו התיישנה לכל המאוחר בשנת 2010. לבסוף, בית הדין האזורי דחה את טענותיה האמורות של העותרת באשר להשעיית תקופת ההתיישנות ביחס לתביעתה, וקבע כי טענות אלו לא הוכחו כדבעי, וכי זכויותיה הפנסיוניות של העותרת היו ידועות לה זה זמן רב. 5. העותרת ערערה על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, אשר אישר את פסק הדין של בית הדין האזורי מכוח סמכותו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך, נקבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן לאחר בירור עובדתי בסוגיית ההתיישנות; וכי הוא מיישם נכונה את ההלכה לעניין התיישנות עילת תביעה לזכות פנסיונית. 6. מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה חוזרת העותרת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה בהליכים הקודמים. בתוך כך נטען, בין היתר, כי המדינה פגעה בזכויותיה הפנסיוניות, כאשר העסיקה אותה באופן פיקטיבי והשתהתה במינויה כעובדת מדינה; וכי לעותרת נודע על זכויותיה הפנסיוניות רק בסמוך למועד פרישתה, ועל כן היה מקום להשעות את מרוץ ההתיישנות החל על תביעתה. לנוכח כל האמור, נטען כי נפלה טעות משפטית מהותית בהכרעתם של בתי הדין בענייננו, וכי שיקולי צדק מחייבים את התערבותו של בית משפט זה. 7. דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 8. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה, והתערבות בפסיקתם תיעשה במקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות מהותית בעלת חשיבות עקרונית, וכאשר ההתערבות נדרשת לשם עשיית צדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 4064/23 חלפון נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פס' 4 (27.11.2023); בג"ץ 46349-03-25 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 7 (21.4.2025)). העתירה דנן אינה נמנית עם מקרים חריגים אלה. טענותיה של העותרת הן בעלות אופי ערעורי מובהק, ומכוונות בעיקרן נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, אשר על בסיסן נקבע כי תביעת העותרת התיישנה זה מכבר. טענות אלו נבחנו ונדחו על ידי שתי ערכאות, ואין מקום להידרש אליהן פעם נוספת במסגרת עתירה לבית משפט זה, אשר כאמור, אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה. 9. העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ל' סיוון תשפ"ה (26 יוני 2025). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט