בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2682/99
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
העותר: דוד
אפל
נגד
המשיבים: 1.
פרקליטת המדינה
2.
פרקליטת מחוז המרכז
3.
משטרת ישראל
עתירה
למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה: י"ג
בטבת התשס"א (08.01.01)
בשם
העותר: עו"ד משה ישראל
בשם
המשיבים 1-3: עו"ד שי ניצן
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
עניינה של העתירה הוא בקשת העותר כי בית המשפט
יורה לפרקליטת המדינה ולפרקליטת מחוז המרכז למשטרה לשנות את עילת סגירת תיקי
החקירה שנפתחו נגדו. השינוי המבוקש הוא, שהתיקים ייסגרו בעילה של "אין במעשה
משום עבירה פלילית" במקום בעילת סגירתם, שהיא, "חוסר עניין
לציבור". כן מתבקש בית המשפט להורות למשטרה למחוק מרישומיה כל איזכור הנוגע
לתיקי החקירה האמורים.
1. לפני כ11- שנים נפתחו נגד העותר תיקי חקירה
פליליים. המשטרה המליצה להעמיד את העותר לדין בכל התיקים, בהיותה בדעה כי קיימות
ראיות מספיקות לשם העמדה לדין. פרקליטת מחוז המרכז החליטה להגיש נגד העותר כתב
אישום בתיקים מסוימים שעניינם פרשה אחת - פרשת יוספטל - ולהמתין עם הגשת כתבי
אישום בתיקים הנוספים עד לסיום המשפט שנפתח נגד העותר.
משפטו של העותר נמשך שנים ארוכות והסתיים
בזיכויו. לאור הזיכוי ובשל השנים הארוכות שחלפו מאז ביצוע העבירות נשוא תיקים אלה
ומאז נפתחו התיקים, החליטה פרקליטת מחוז המרכז, לסגור את תיקי החקירה בעילה של
"חוסר עניין לציבור". העותר פנה לפרקליטת המדינה, ביקש לראות בפנייתו
ערר על החלטתה של פרקליטת המחוז והעלה את בקשתו להמרת העילה לסגירת התיקים, כאמור.
עוד בטרם נתקבלה החלטת פרקליטת המדינה, הגיש
העותר עתירה מקורית שהתייחסה ל14- תיקי חקירה. אלא שעובר לדיון בעתירה - ביום
30.3.00 - החליטה פרקליטת המדינה להיעתר לבקשת העותר באופן חלקי. כך הוחלט, כי
מתוך 14 התיקים עליהם נסבה העתירה המקורית, 11 תיקים - "אשר על פניהם
מתייחסים לעניינים דומים לאלו שנתבררו בבית המשפט המחוזי בפרשת יוספטל - יסגרו
מחוסר אשמה", ושלושת התיקים הנותרים (פ.א. 41/89, 22/90, 155/90) - "אשר
על פניהם כוללים מאפיינים נוספים, אשר לא נדונו בפרשת יוספטל... ישארו סגורים
בעילה שאין נסיבות העניין מצדיקות העמדה לדין". עילה זו, היא, באופן מהותי,
סגירה עקב "חוסר עניין לציבור" וכך הבין זאת גם העותר כעולה מטענותיו
בפנינו. אומרת פרקליטת המדינה בהחלטתה, "... בשל הזמן הרב שעבר והעובדה כי
נוהל נגד מרשך שנים ארוכות תיק פלילי, ממנו בסופו של דבר זוכה, אף אם יש בתיקים
אלו משום ראיות לכאורה, אין מקום להעמדה לדין ולפיכך, אין כל טעם להקצות כוח-אדם
בעניין זה אשר יבדוק תיקים אלו לעומקם". לאור החלטת פרקליטת המדינה, הגיש
העותר - על-פי רשות בית משפט זה - עתירה מתוקנת, בה מתבקש שינוי עילת הסגירה של
שלושת התיקים האמורים, היא העתירה שלפנינו.
2. טוען בא-כוח העותר, עורך-הדין משה ישראל, כי
לאחר זיכויו של העותר בפרשת יוספטל, הפרקליטות לא בדקה את התיקים לגופם לצורך
החלטה בדבר סגירתם ולצורך קביעת עילת הסגירה. אי עריכת בדיקה כזו והנימוק לכך
שניתן על-ידי פרקליטת המדינה בהחלטתה, אינם עומדים - לטענתו - בפני הביקורת,
בהיותם נוגדים את הנחיות פרקליט המדינה, את כללי הצדק הטבעי, את הפסיקה ואת דבר
החקיקה הרלבנטי (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-).
עוד טוען הוא, כי בניגוד לנטען על-ידי המשיבים, הנטל להוכיח לגופם של דברים את
הטעם לסגירת התיקים, רובץ על המשיבים ולא עליו.
3. החשיבות שבשינוי העילה כמבוקש, נעוצה בנושא
הרישום. בעוד אשר תיקים שנסגרו מ"חוסר אשמה" אינם מופיעים ברישומים
כלשהם של המשטרה, הרי שתיקים שנסגרו מ"חוסר עניין לציבור" מופיעים
ברישומי המשטרה, כפי שיבואר להלן.
סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את נושא
של סגירתם של תיקי חקירה. הסעיף קובע לאמור: "ראה התובע שהועבר אליו חומר
החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין
במשפט ענין לציבור...". במסגרת סמכותו, מפעיל התובע שקול דעת לפי הכללים
להפעלתו על-ידי רשות שלטונית. במסגרת שקול דעתו מחליט הוא על העמדה או אי העמדה
לדין ובמקרה האחרון קובע הוא את עילת סגירת התיק. ב2.1.94- הוציא פרקליט המדינה
הנחיות לעניין הפעלת שיקול הדעת (הנחיות מס' 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר
ראיות' ובעילת 'חוסר אשמה'"; להלן: הנחיית הפרקליט). ההנחיות מבהירות את אופן
הפעלת שיקול הדעת לעניין סגירת תיק בשל חוסר ראיות מספיקות. ההנחיות יוצרות תת-סיווג
בתוך עילת סגירת תיק מ"חוסר בראיות מספיקות", בהוסיפן לעילות הסגירה
הקבועות בחוק, עילת סגירה מחמת "חוסר אשמה". לפי אותן הנחיות, כאשר סבור
תובע "כי קיימות בתיק החקירה ראיות המעוררות חשד לביצוע עבירה על ידי פלוני,
אלא שחומר הראיות אינו מספיק להוכחת אשמתו של החשוד, וממילא אינו מספיק להעמדתו
לדין, ייסגר התיק לגבי אותו חשוד בעילה של "חוסר ראיות" וכך גם תנומק
החלטת הסגירה" (סעיף 2). ואילו, כאשר השתכנע התובע מתיק החקירה "כי כלל
לא בוצעה עבירה באותו עניין או כי אין שמץ ראיות לביצועה, יש לנמק את סגירת התיק
ב'העדר אשמה' ולא ב'חוסר ראיות'" (סעיף 6). ההנחיות מבהירות, כי סגירת התיק
בעילה של "חוסר אשמה" - שאינה מוזכרת בחוק - נועדה "למנוע מראית
עין כאילו יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי לגרום לו עוול
מיותר" (סעיף 7). בית משפט זה אימץ בפועל את ההבחנה בין סגירת תיק
מ"חוסר ראיות" לבין סגירתו מ"חוסר אשמה" וקבע, כי יש הצדקה
לסגור תיק "מחוסר ראיות" ולא מ"חוסר אשמה", כאשר הראיות
הקיימות משאירות ספק סביר בחפותו של החשוד (בג"ץ 4539/92 קבלרו ואח' נ'
היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נ(3)50, 55-54).
4. כאמור, חשיבותה של עילת סגירת תיק נוגעת לנושא
הרישום. חוק סדר הדין הפלילי אינו מסדיר את נושא הרישום של תיק שנסגר בעילה כלשהי.
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א1981- (להלן: חוק המרשם) מסדיר את הנושא
ומבחין - לעניין הרישום - בין שני סוגים של מאגרי מידע המנוהלים על-ידי המשטרה.
האחד, "מרשם פלילי ובו פרטי רישום לעניין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה או החלטה
אחרת כאמור סעיף 2" (סעיף 1(א) לחוק המרשם). ענייננו אינו בא בגדרו של מרשם
זה; השני, "רישומים אחרים הדרושים לה [למשטרה] לצרכיה" (סעיף 1(ג) לחוק המרשם).
חוק המרשם אינו קובע את הנושאים שיכללו ב"רישומים האחרים". עם זאת, עולה
מסעיפים 11 ו11-א שבו, כי החלטות שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, מצויות בגדרם של
"רישומים אחרים" (בג"ץ 7256/95 פישלר ואח' נ' מפכ"ל המשטרה
ואח', פ"ד נ(5) 1, 5). סעיף 11א לחוק המרשם קובע, כי מידע בדבר החלטה שלא
להעמיד לדין, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק: היועץ המשפטי
לממשלה ותובע משטרתי, לצורך מילוי תפקידיהם; המשטרה, שירות הביטחון הכללי, המשטרה
הצבאית ומחלקת ביטחון שדה של צה"ל, לפי כללים מסוימים; קצין מבחן; וחוקר
מדעי, בתנאים שנקבעו בתקנות. חוק המרשם אינו מסדיר אפשרות של אי רישום תיקי
חקירה שנסגרו וכולם אמורים להיכלל במאגר המידע של "רישומים אחרים". לפי
הנחיות המשטרה, תיקים שנסגרו בעילה של "חוסר אשמה" אינם נרשמים כלל
ב"רישומים אחרים" של המשטרה וממילא לא ניתן למוסרם לגורמים שמחוץ למשטרה
(בג"ץ 7256/95 הנ"ל, בע' 10).
בית משפט זה עמד לא אחת על כך, כי אף שהמידע
בו דן סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי אכן מועבר למספר מצומצם של גופים, פוגע הרישום
בפרטיות ו"מטיל סטיגמה על בעל הרישום, כל אימת שמוגשת נגדו במשטרה תלונה חסרת
כל יסוד" (בג"ץ 7256/95 הנ"ל, בע' 10; בג"ץ 4539/92
הנ"ל, בע' 54). אין תימה, איפוא, שהעותר מבקש להסתופף תחת קורת גגה של הנחיית
הפרקליט, ומבקש שהתיקים נגדו ייסגרו מ"חוסר אשמה" ואז לא יופיעו כלל
ברישומים במאגר המידע של המשטרה.
5. בענייננו, נסגרו כאמור 11 תיקים מ"חוסר
אשמה" ואילו שלושה אחרים, נשוא העתירה המתוקנת נסגרו מ"חוסר עניין
לציבור". החלטה זו, כהחלטות אחרות של פרקליטת המדינה וכהחלטות היועץ המשפטי
לממשלה, אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית, כשהעילה המרכזית לביקורת כזו, היא, חוסר
סבירות קיצונית. אלא שהחלטה בדבר סגירת תיק חקירה ואי העמדתו לדין של מי שנגדו
נערכה חקירה, מצויה בגרעין הקשה של סמכות הפרקליטות והיועץ המשפט לממשלה, לפי
העניין, והפסיקה הכירה בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות המתקבלות בדבר העמדה
לדין או הימנעות מהעמדה לדין ובדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. התערבות בית
משפט זה בהחלטות הניתנות במסגרת סמכות זו, היא מצומצמת וקטנה בהיקפה (בג"צ
2541/97, 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד
נא(3) 1, 25-24, 32-27). קל וחומר שכך הוא כאשר מדובר, לא בעצם ההחלטה על העמדה
לדין או על סגירת תיק, אלא בעילה בשלה ייסגר התיק. בית משפט זה אמר דברו
בסוגיה שלפנינו וקבע, כי הוא "אינו אמור להתערב בשיקול דעת זה [לעניין העילה
בעטייה נסגר תיק] אלא אם ההחלטה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני או באופן
מהותי" (בג"צ 4539/92 הנ"ל, בע' 56). בענייננו, סבורה אני כי החלטת
פרקליטת המדינה עומדת במבחן הסבירות ואינה לוקה בליקויים המצדיקים התערבותנו. במה
דברים אמורים?
6. בחינת עובדות המקרה שלפנינו מלמדת, כי פרקליטת
מחוז המרכז, שהחליטה להמתין עם הגשת כתבי האישום בתיקים נשוא עתירה זו עד לתום
משפטו של העותר בפרשת יוספטל, סברה אף היא, כהמלצת המשטרה, כי יש בתיקים שנפתחו
נגד העותר ראיות מספיקות להעמדתו לדין. אלא, שהחליטה כי בנסיבות העניין, ראוי
להמתין עם הגשת כתבי אישום עד לאחר סיום המשפט התלוי ועומד נגד העותר. חלף זמן רב
- כ17- שנים - מאז נעברו העבירות וכ10- שנים מאז נפתחו התיקים ועד לבדיקה שנעשתה
לאחר זיכוי העותר במשפטו, שארך כ7- שנים. בחלוף תקופה ארוכה זו, החליטה פרקליטת
המדינה לסגור את כל התיקים. אלה שעניינם דומה לפרשת יוספטל, בה זוכה העותר מחוסר
אשמה, נסגרו בעילה של "חוסר אשמה". תיקים אלה לא יופיעו ברישומים במאגר
המידע של המשטרה. ואילו שלושת התיקים שמאפייניהם אינם זהים לאלה שבפרשת יוספטל,
נסגרו בעילה של "חוסר עניין לציבור". אין זה נכון לגרוס, כגרסת העותר,
כי לא נערכה בדיקה לצורך קבלת החלטה זו. נהפוך הוא, בתוך החלטה זו, מובנית עריכת
בדיקה, שהרי ללא בדיקה לא ניתן היה לעשות הבחנה בין התיקים ולקבוע באילו מהם
מאפיינים דומים לאלה שבפרשת יוספטל ובאילו מהם המאפיינים שונים. ההמלצה המשטרתית,
החלטת פרקליטת המחוז בזמנו להמתין עם הגשת כתבי אישום באותם תיקים עד לסיום משפטו
של העותר, הזמן הרב שחלף, הבדיקה הממיינת ומאבחנת שנעשתה לצורך קבלת החלטת פרקליטת
המדינה, כל אלה מוליכים למסקנה, כי החלטת פרקליטת המדינה שנתקבלה במסגרת סמכותה
הרחבה, איננה בלתי סבירה באופן קיצוני או מהותי ואיננה מצדיקה התערבות בית משפט זה
כבית משפט גבוה לצדק.
7. אשר על כן, מציעה אני לדחות את העתירה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן, הבהירה הבהר
היטב את חשיבות ההבחנה עבור העותר בין סגירת תיק פלילי בשל חוסר ראיות או בשל חוסר
עניין לציבור - מחד, לבין סגירתו בשל חוסר אשמה - מאידך. מן הראוי כי אביא בהקשר
זה את דבריו של חברי השופט י' זמיר בפרשת בג"צ 4539/92 קבלרו ואח' נ'
מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 50, בעמ' 55:
אפשר
רק לומר, במאמר מוסגר, כי נראה שאין לתת פירוש מילולי ודווקני לסעיף 6 בהנחיות,
כשהוא מתנה את סגירת התיק בכך שפרקליט המחוז או התובע המשטרתי השתכנע "כי כלל
לא בוצעה עבירה באותו עניין או כי אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד
בתיק". אכן, אפשר בהחלט לתאר מקרים שיש בהם שמץ של ראיה, ועם זאת, בהתחשב
במהות הראיה, במשקל הראיה ובכל נסיבות המקרה, אין זה ראוי שהמשטרה או הפרקליטות
יסתמכו על שמץ זה כדי להשאיר על כנו כתם של חשד באדם. חשד כזה, כשהוא נרשם בתיק
החקירה, שחור על גבי לבן, ראוי לו שיהיה נתמך בראיה שיש בה ממש, גם אם אין היא
מספיקה כדי להגיש כתב-אישום. ראיה כזאת צריכה לעמוד במבחן הראיה המינהלית: צריך
שתהיה זו ראיה שאדם סביר היה סומך עליה כדי לומר שהחשד עדיין קיים ועומד. על מבחן
הראיה המינהלית ראו בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נ'
שרת התקשורת ואח', פ"ד מח(5) 412, בעמ' 424. בהקשר זה ראוי לצטט את סעיף
7 להנחיות האמורות:
"סגירת
התיק בעילה של 'חוסר אשמה'
במקום
בעילה של 'חוסר ראיות', במקרים
המצוינים
בסעיף 6 לעיל, באה למנוע
מראית עין כאילו יש ספק בחפותו של
האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי
לגרום לו עוול מיותר".
אכן,
יש לברך על המגמה העולה מן ההנחיות להימנע מגרימת עוול הנובע מחשד בלתי מבוסס.
לפיכך יש הצדקה לרשום בתיק שהוא נסגר "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר
אשמה") רק אם הראיות הקיימות משאירות ספק סביר בחפותו של החשוד.
נמצא, כי תנאי לסגירת תיק בנימוק של חוסר
ראיות או בנימוק של חוסר עניין לציבור הוא כי יש בפני התובע תשתית ראויה של ראיות.
בית משפט זה מוסמך לבדוק אם התקיים תנאי זה, ואמנם כך נהג בפרשת קבלרו, שם,
בעמ' 56[ד].
והנה, במקרה הנדון נימקה פרקליטת המדינה את
החלטתה לדחות את בקשת העותר לסגור את התיקים בנימוק של חוסר אשמה בדברים הבאים:
---התיקים
הפליליים אשר על פניהם כוללים מאפיינים נוספים, אשר לא נדונו בפרשת
יוספטל... ישארו סגורים בעילה שאין נסיבות העניין מצדיקות העמדה לדין, וזאת, משום
שבשל הזמן הרב שעבר והעובדה כי נוהל נגד מרשך שנים ארוכות תיק פלילי, ממנו בסופו
של דבר זוכה, אף אם יש בתיקים אלו משום ראיות לכאורה, אין מקום להעמדה לדין
ולפיכך, אין כל טעם להקצות כח אדם בעניין זה אשר יבדוק תיקים אלו לעומקם.
(ההדגשה שלי, י'א').
מהנמקה זו עולה, לטעמי, כי לא נערכה, על-ידי
פרקליטת המדינה, בדיקה בדבר קיומה של תשתית ראייתית ממשית, כנדרש בהנחיות. מסקנה
זו נתמכת גם על-ידי הודעת המשיבים, כי באחד מן התיקים הנדונים שבידי הפרקליטות חסר
בוודאות חומר ראיות וייתכן כי אף בתיקים נוספים. בשל כך, ב"כ העותר אף נתבקש
להעביר חומר ראיות החסר לפרקליטות, במידה והוא נמצא ברשותו. יתרה מזו, בהודעה מטעם
פרקליטות המדינה בתגובה לעתירה המתוקנת כלל לא נטען כי פרקליטת המדינה, אשר החליטה
על הסגירה של חלקם הגדול מן התיקים בנימוק של חוסר אשמה, בדקה את חומר הראיות לגבי
שלושת התיקים הנוספים, אותם היא החליטה לסגור בנימוק של העדר עניין לציבור. יש
לזכור, כי פרקליטת המדינה פעלה בסוגיה הנדונה כדרג של ערר מנהלי על ההחלטה של
פרקליטת המחוז. והנה, בהודעה הנזכרת של פרקליטות המדינה, הנימוק העיקרי לדחיית
העתירה הוא כי העותר לא הניח כל תשתית - עובדתית ומשפטית - כי התיקים היו צריכים
להיגנז מעילה של חוסר אשמה. כלומר, הנימוק המועלה על-ידי המדינה לדחיית העתירה הוא
כי העותר לא הרים את נטל ההוכחה בדבר העדר ראיות ממשיות בתיקים הנדונים. לדעתי,
טענה זו של המדינה אינה מבוססת. קיום תשתית ראייתית ממשית, כפי שנדרש על-ידי בית
משפט זה בפרשת קבלרו, הוא, כאמור, תנאי מוקדם לסגירת תיק בנימוק של חוסר
ראיות או של העדר עניין לציבור. לכן, על התביעה להראות כי תנאי זה התקיים.
על רקע כל הנסיבות האלה איני יכול להסכים עם
גישת חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, לפיה "אין זה נכון לגרוס, כגרסת העותר, כי
לא נערכה בדיקה לצורך קבלת החלטה זו. נהפוך הוא, בתוך החלטה זו, מובנית עריכת
בדיקה, שהרי ללא בדיקה לא ניתן היה לעשות הבחנה בין התיקים ולקבוע באילו מהם
מאפיינים דומים לאלה שבפרשת יוספטל ובאילו מהם המאפיינים שונים". לטעמי, אין
די בבדיקת התיקים ובזיהוי המאפיינים הדומים והשונים, אלא יש צורך בבדיקת התשתית
הראייתית, דבר שנראה כי לא נעשה כאן על ידי פרקליטת המדינה.
מסקנתי היא, אפוא, כי החלטתה של פרקליטת
המדינה אינה מבוססת כדין, ומן הראוי להחזיר אליה את העניין לבדיקה נוספת. לכן, לו
נשמעה דעתי, הייתי מורה לפרקליטת המדינה לשוב ולבחון את בקשת העותר לגופו של עניין
ולהחליט, על יסוד החומר המצוי בתיקים הנזכרים, אם יש בהם תשתית ראייתית ממשית
המספקת לשם סגירת התיק בנימוק של חוסר עניין לציבור, להבדיל מן הנימוק של חוסר
אשמה.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
1. השאלה השנויה במחלוקת בין חבריי, השופטים טובה
שטרסברג-כהן ויצחק אנגלרד, היא האם החלטת הפרקליטות לסגור שלושה תיקי חקירה שהיו
תלויים ועומדים נגד העותר בעילה של היעדר עניין לציבור, להבדילה מעילה של היעדר
אשמה, הייתה מושתתת על בדיקה ראויה.
שלושת התיקים היו בין 14 תיקי חקירה שנפתחו
כנגד העותר. 11 תיקים מתוכם נסגרו בעילה של היעדר אשמה. זאת, משום שעסקו בעניינים
דומים לעניינים שהיו מושא משפט שבו העותר נמצא זכאי. ואילו שלושת התיקים, שבדיקה
שערכה הפרקליטות העלתה כי דנים הם בעניינים שונים מאלה שנדונו באותו משפט נסגרו
בעילה של היעדר עניין לציבור.
חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, בדעה כי עצם
ההבחנה שנעשתה בין התיקים על-סמך חומר הראיות הכלול בהם מלמדת כי נערכה בדיקה
סבירה. ואילו חברי, השופט אנגלרד, סבור כי בדיקה על דרך האיבחון אינה מספקת, אלא
היה מוטל על הפרקליטות לשוב ולבחון את חומר הראיות בכל אחד מתיקי החקירה על-מנת
להכריע אם יש בו תשתית ראייתית השוללת את האפשרות לסגור את התיק בשל היעדר אשמה.
במחלוקת זאת, דעתי היא כדעת השופטת
שטרסברג-כהן.
2. מלכתחילה מצאה הפרקליטות כי בכל תיקי החקירה
מצוי חומר ראיות המוכיח, לכאורה, ביצוע עבירות על-ידי העותר. אך היא החליטה להגיש
בשלב ראשון כתב-אישום שעניינו פרשה אחת בלבד - הנוגעת לפינוי מעברת יוספטל באילת -
שבגדרו הואשם העותר בגניבה ממפוני המעברה ובקבלת דבר במרמה ממשרד השיכון. כוונת
הפרקליטות הייתה להגיש כתבי-אישום נוספים על יסוד 14 תיקי החקירה האחרים לאחר שיסתיים
המשפט בפרשת מעברת יוספטל.
המשפט נמשך שנים רבות, ובסיומו זוכה העותר
לאחר שבית-המשפט מצא בפסק-דינו (להלן: פסק-הדין המזכה), כי המעשים שעשה העותר אינם
מהווים עבירות פליליות אלא יסודם "אולי בחוב אזרחי שמקורו ביחסי
נושה-חייב". או אז, החליטה פרקליטת מחוז המרכז לסגור את 14 תיקי החקירה בעילה
של היעדר עניין לציבור, וזאת בשל הזמן הרב שחלף.
3. בעתירה שהגיש העותר כנגד החלטה זו, ואשר בה
דרש את סגירת כל התיקים בעילה של היעדר אשמה, הסתמך הוא על פסק-הדין המזכה. טענתו
הייתה כי המעשים המיוחסים לו ב14- תיקי החקירה זהים במאפייניהם למעשים שלגביהם קבע
בית-המשפט המחוזי כי אינם מהווים עבירה פלילית, ובלשון העתירה: "מסקנות
בית-המשפט שהובילו לזיכוי זה, נשענו על קביעות עקרוניות הישימות לגבי תיקי החקירה,
דהיינו: לגבי פינוי כל אחד ואחד מהמפונים, בכל המעברות, ולגבי כל הכספים שקיבל העותר
ממשרד השיכון".
במקביל, פנה העותר לפרקליטת המדינה בטענות
דומות, ופנייתו נדונה כאילו הייתה ערר על החלטתה של פרקליטת מחוז המרכז. בדיקה
שנערכה בפרקליטות המדינה העלתה, כי טענת העותר בדבר הזהות שבין עובדות האישומים
שמהם זוכה במשפטו לבין העובדות באישומים העולים מתיקי החקירה נכונה לגבי 11 תיקים,
ועל-כן הוחלט לשנות את עילת הסגירה בהם כבקשת העותר, כלומר, לעילה של היעדר אשמה.
ואילו לגבי שלושת התיקים הנותרים העלתה הבדיקה כי עוסקים הם בעניינים שונים מאלו
שנדונו בפסק-הדין המזכה, ועל-כן נותרה בעינה עילת הסגירה של היעדר עניין לציבור.
בתגובה להחלטה בערר, טען העותר - במסגרת בקשה
לעיון חוזר שהגיש לפרקליטות המדינה - כי עיון בחומר הראיות בשלושת התיקים, שלבקשת
העותר נמסר לידיו, הביא אותו למסקנה, כי אף תיקים אלה יש לסגור בשל היעדר אשמה.
משפנייתו לא הועילה, הגיש העותר את העתירה המתוקנת שבפנינו, שהתייחסה לעילה של
סגירת שלושת תיקי החקירה הנ"ל.
4. הבדיקה שנדרשה איפוא, ושאף בוצעה, הייתה בחינת
חומר הראיות בכל 14 התיקים לצורך הכרעה בשאלה, אם הקביעות בפסק-הדין המזכה ישימות
לגביהם, כלומר, אם 14 התיקים עוסקים בעניינים דומים לעניינים שנדונו בבית-המשפט
המחוזי במשפטו של העותר. בדיקתה של פרקליטת המדינה בגדרי הערר שהגיש העותר העלתה,
כאמור, כי שלושת התיקים שנסגרו בעילה של היעדר עניין לציבור עוסקים בעניינים שונים
מאלה שנדונו בפסק-הדין המזכה.
5. משנמצא בעבר על-ידי הפרקליטות כי בשלושת
התיקים נושא העתירה המתוקנת ישנן ראיות לכאורה המספיקות להגשת כתב-אישום, והעותר
לא העלה כל טענה קונקרטית כנגד דעת הפרקליטות בעניין זה, לא היה עוד כל צורך בקיום
בדיקה נוספת כעת. זאת מלבד הבדיקה שנערכה בדבר השלכות פסק-הדין המזכה. בביטוי הלא
מוצלח בנימוקי פרקליטת המדינה, שעליו מסתמך השופט אנגלרד, כי "אין כל טעם
להקצות כוח אדם בעניין זה אשר יבדוק תיקים אלו לעומקם", אין כדי לסתור את
העובדה, שבדיקת הראיות בתיקים הנדונים נערכה זה מכבר ובפי העורר לא היו כל טענות
ענייניות כנגד העמדה שגובשה אז.
אשר-על-כן, מצרפת אני את דעתי לדעתה של השופטת
שטרסברג-כהן שיש לדחות את העתירה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות של השופטות ט' שטרסברג-כהן
וד' דורנר ועל דעתו החולקת של השופט י' אנגלרד, לדחות את העתירה.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, ג' באדר תשס"א (26.2.01).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
99026820.J06
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99026820.J06