אלי יוחנן מהנדסים בע"מ נ. יחיאל בלוי

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2679-01-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: אלי יוחנן מהנדסים בע"מ נגד המשיבים: 1. יחיאל בלוי 2. טעמה לאה בלוי 3. יצחק שמחה פיירמן 4. נחמה פיירמן ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' זילר) בת"א (י-ם) 30310-01-22 מיום 01.09.2025 ומיום 27.10.2025 בשם המערערת: עו"ד אריק סגל פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' זילר) בת"א 30310-01-22 מיום 01.09.2025 ומיום 27.10.2025. בתמצית יוסבר, כי תחילה הוחלט לקבל, באופן חלקי, את בקשת המערערת לסלק על הסף תביעה שהגישו נגדה המשיבים (להלן: החלטת הסילוק). בהמשך הוחלט למחוק את יתר חלקי התביעה שנותרו (להלן: החלטת המחיקה). הערעור הוגש לאחר תום ההליך ולפיכך עסקינן בערעור בזכות על פסק-דין. בתמצית שבתמצית, מדובר בתביעה שהגישו המשיבים בעניין טענות לליקויים ולאיחור במסירה בבניין מגורים שבנתה המערערת. תביעה זו הייתה למעשה תיקון של תביעה מקורית, שהגישה נציגות הבית המשותף בבניין יחד עם בעליהן של מרבית הדירות בו, לרבות המשיבים. התביעה המקורית כללה הן טענות ביחס לליקויי בנייה ברכוש המשותף בבניין ולאיחור במסירתו; הן טענות בעניין ליקויי בנייה בארבע דירות פרטיות, בהן דירות המשיבים. לאחר הגשת התביעה המקורית, הגיעו הצדדים שם לשני הסכמי פשרה. יוסבר, כי הסכם פשרה אחד נחתם בין נציגות הבניין המשותף, בעלי הדירות שאינם המשיבים, והמערערת (להלן: הסכם הפשרה הראשון). הסכם פשרה שני נחתם בין המשיבים והמערערת, בעניין הליקויים הנטענים בדירות הפרטיות (להלן: הסכם הפשרה השני). לאחר מתן תוקף של פסק דין חלקי לשני הסכמי הפשרה, ושני תיקונים של כתב התביעה, נסובה התביעה המתוקנת על בקשה לצו עשה לתיקון ליקויים ברכוש המשותף, ולחלופין על בקשה לפיצוי בסכום של 497,810 ש"ח, הכולל לפי הנטען פיצוי עבור איחור במסירת השטחים המשותפים, עבור ירידת ערך ועבור עוגמת נפש שנגרמה, לכאורה, למשיבים. כאמור, המערערת ביקשה לסלק את התביעה המתוקנת על הסף. זאת משום שלטענתה, הסכם הפשרה הראשון מיצה את נושא אחריותה הנוגעת לליקויים ביחס לרכוש המשותף. בהחלטת הסילוק מיום 01.09.2025, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי. בתמצית, נקבע, בהסתמך על פסיקת בית משפט זה, כי נציגות הבית המשותף הייתה מוסמכת להתפשר בשם כלל בעלי הדירות בבניין בגין הנזקים הנוגעים לליקויים ברכוש המשותף. אך זאת, רק ככל שלא מדובר בעניינים הנוגעים לנזקים אינדיבידואליים שנתבעו במסגרת התביעה המקורית, דוגמת ירידת ערך הדירות הפרטיות או עוגמת נפש. לפיכך, סולקו אך הרכיבים בתביעת המשיבים שנוגעים לליקויים ברכוש המשותף ושאינם נוגעים לנזקים אינדיבידואליים. זאת, כמוסבר לעיל, נוכח הסכם הפשרה הראשון שנחתם עם נציגות הבית המשותף, ופסק הדין שנתן לו תוקף. בצד זאת, הותרו על כנם חלקי התביעה אשר נוגעים לנזקים אינדיבידואליים: טענות בדבר ירידת ערך בסך כולל של 67,125 ש"ח, טענות לעוגמת נפש בסך כולל נטען של 80,000 ש"ח, וכן טענות לעיכובים במסירת הרכוש המשותף. בסוף ההחלטה הנ"ל ציין בית משפט קמא כי "על פני הדברים, בנסיבות האמורות, שאלה היא אם התביעה מתאימה להמשך בירור בבית [ה]משפט המחוזי. הצדדים יבואו דברים ביניהם בעניין, וככל שנדרש – יגישו טעונים בעניין האופן בו הם מבקשים לקדם הליך זה [...]". כן הורה בית משפט קמא כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך של 6,000 ש"ח. ביום 15.10.2025 ביקשו המשיבים כי בית משפט קמא יורה על סיום ההליך בדרך של מחיקת התביעה מבלי שייפסקו לחובתם הוצאות נוספות, ותוך שמירת זכויותיהם לניהול ההליך, ככל שיידרש, בפני בית המשפט המוסמך. המערערת ביקשה כי המשיבים יחוייבו בהוצאות נוספות, וכי בית המשפט יורה כי ככל שתוגש התביעה מחדש, לא יותר למשיבים להכניס שינוי כלשהו בכתב התביעה מטעמם. ביום 27.10.2025 ניתנה החלטת המחיקה, ובה הורה בית המשפט על מחיקת יתר התביעה, מבלי שפסק הוצאות מעבר לאלו שנפסקו בהחלטת הסילוק, ומבלי שנתן הוראות כלשהן ביחס להגשת תביעה חדשה. מכאן ההליך שלפנינו, אשר מופנה בעיקרו כלפי החלטת הסילוק. המערערת טוענת כי בית משפט קמא שגה משלא הורה על סילוק על הסף של מלוא תביעת המשיבים במסגרת החלטת הסילוק. לטענתה, בית משפט קמא שגה באופן שבו פירש את הסכם הפשרה הראשון והחריג ממנו תביעות בגין ירידת הערך ועוגמת הנפש. דבר שעלול לגרום לה, לטענתה, לשלם כפל פיצוי. כן נטען, כי לא ניתן ביטוי הולם לטענתה כי המשיבים מנועים מלתבוע סעד כלשהו הקשור לדירותיהם הפרטיות, גם מכוח הסכם הפשרה השני. עוד טענה המערערת, כי בית משפט קמא שינה את גדר המחלוקת האמתית בין הצדדים. לדבריה, המשיבים לא הצטרפו להסכם הפשרה הראשון אך בשל מחלוקת על גובה הפיצוי בגין עלות תיקון הליקויים ברכוש המשותף, ומשום כך הגישו את תביעתם המתוקנת – קרי, לא בגלל נזקיהם האינדיבידואליים. בנוסף לכך נטען כי בית משפט קמא שגה משהתיר למשיבים להגיש פעמיים כתב תביעה מתוקן בהיעדר בקשה מפורטת כנדרש, וכן כי שגה משפסק לטובת המערערת הוצאות בסך של 6,000 ש"ח בלבד. לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות בלי צורך בתשובה, מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחבריי כי נורה. החלטת הסילוק שנתן בית משפט קמא מפורטת ומנומקת, והכרעתו נסמכת על ניתוח ויישום פסיקת בית משפט זה בנושא סמכותה של נציגות בית משותף להסכים לפשרה בנושאים כגון זה. זאת עשה בית משפט קמא כשלפניו הסכם הפשרה הראשון והשני, ותוך שלנגד עיניו טענות הצדדים בתביעה המתוקנת, ומלוא טענות המערערת, שהובאו בבקשת הסילוק. לא מצאתי בטיעוני הערעור טעם מבורר להתערבותנו בקביעות בית משפט קמא (השוו: ע"א 4340/24 מירה אבן חן (חלה) נ' דניגד דווידאן, פסקאות 9–10 (14.07.2024)). אף לא מצאתי כל טעם להתערב בהחלטת בית משפט קמא בנוגע לגובה ההוצאות, נושא אשר פורט והובהר בהחלטת המחיקה, וככלל, מצוי בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 10740-11-25 ליזרוביץ נ' טפירו אנשים בונים לאנשים בע"מ, פסקה 8 (07.01.2026)); כך, גם ביחס לעניין תיקון כתב התביעה, ומשברי כי בית המשפט רשאי להורות כן מיוזמתו וכי קיים לו שיקול דעת רחב בהקשר זה (השוו, בהתאמה: רע"א 27031-12-25 אלמוג ב. ז. בניה והשקעות בע"מ נ' נציגות ועד בית רחוב שי עגנון 14, קרית מוצקין ו-9 אח', פסקה 7 (21.01.2026); רע"א 44862-11-25 י.ג. בוארון חברה לבניין בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל רייכמן ז"ל, פסקה 5 (14.12.2025)). הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות. ניתן היום, ט' שבט תשפ"ו (27 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט