אליהו בן שושן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2677/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2677/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 21.2.06 בת.פ.ח. 912/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: י"ח באדר התשס"ז (8.3.2007) בשם המערער: עו"ד מ' רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד ע' אופק בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העובדות הצריכות לעניין כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (פח 912/02) המייחס לו עבירה של אינוס, עבירה לפי סעיף 345 (ב) (1) בנסיבות סעיף קטן (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (ב) (1) בנסיבות סעיף קטן (א) (1) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי במהלך שנת 1996, בתקופת הקיץ, הועסקה נ.ב, ילידת 1985 (להלן: המתלוננת) על ידי המערער במספרה שהיתה בבעלותו בעיר קרית-גת. על פי כתב האישום, לאחר כשבוע מהיום שבו החלה לעבוד אצלו ובמהלך ארבעת חודשי עבודתה, נהג המערער להושיבה על רגליו ועל איבר מינו, נישקה בכוח, תוך שהכניס לשונו לפיה ונגע בחזה, בגופה ובאיבר מינה. הגם שהמתלוננת ביקשה מהמערער לחדול ממעשיו, הלה הושיבה בכוח על ברכו, נתן לה למלא טופס לוטו ובאותה העת החדיר אצבעותיו לאיבר מינה, כשהוא מקפיץ את רגלו. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער, במועד שאינו ידוע למשיבה, באחד מימי שישי, סיפר את המתלוננת ומשסיים, העביר את ידיו מעל לבגדיה-מכתפה לחזה ולאיבר מינה. זאת ועוד. בזמן תשלום השכר השבועי למתלוננת, המערער אף הפעיל לחץ על המתלוננת, באומרו: "אם את רוצה יותר כסף, פעם הבאה תהיי יותר טובה ואל תברחי ממני". המערער נהג לומר למתלוננת, לא לספר הדבר וכי עליה לשמור הכל בסוד. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען, כי עסקינן בעלילה שקרית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענות המערער בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא השופט י' פלפל, כבוד השופט (כתוארו אז) נ' הנדל וכבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) קבע בהכרעת הדין, כי גירסתו של המערער מופרכת בציינו כי "על סמך מראה עינינו 'בביקור במקום' [כי] הנאשם יכול היה, בזמן שביצע את המעשים הנטענים בכתב האישום במתלוננת, לראות מה שהתרחש מחוץ למספרה- כך שאם היה מבחין במאן דהוא מתקרב, יכול היה להפסיק מיד את התעסקותו במתלוננת" (שם. בעמ' 101). עוד קבע, כי גירסת המתלוננת אמינה עליו וכי אינו מאמין לטענות המערער שלא פגע בה ולא עבר כלפיה את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים ותמיכות לגרסת המתלוננת, שהיה בהם, להערכתו, כדי להגביר את האמון בעדותה ולהרחיב את מארג הראיות להרשעת המערער. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב-האישום. בבואו לגזור את דינו, התחשב בית המשפט בכמה נסיבות מקלות, כגון, העדר הרשעות קודמות, תפקודו החיובי בקהילה ובמשפחה, העובדה שגם אחרי שנעברו העבירות נשוא כתב האישום, לא עבר, במשך כעשר שנים, עבירות נוספות וכן העובדה שמאז ביצוע העבירות חלפו כעשר שנים. בית המשפט הטיל על המערער עונש מאסר לתקופה של שבע שנים, מהן חמש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מבית-הסוהר, לבל יעבור את העבירות המפורטות בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, למעט סעיפים 349 (א) ו-352 לחוק הנ"ל וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסך של 30,000 ש"ח. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. המערער טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי, שעה שהרשיע אותו על סמך עדות המתלוננת ומבלי שנימק ופירט את המניעים לכך, אלא קבע באופן כוללני וגורף מדי, כי הלה מבכר את גירסת המתלוננת. בא-כוח המערער סבור, כי טעה בית המשפט המחוזי בהעניקו משקל יתר לעדותה הכבושה של המתלוננת וכי מוטל היה על בית המשפט להמעיט בערכה של עדות זו. עוד הוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיע אותו בעבירת אינוס, בייחוד כשסמך בעיקר על עדותה של המתלוננת. לטענתו, מדובר בעדות שיוצרת לא מעט ספקות לאור הסתירות הרבות המתגלות בה. בא-כוח המערער הצביע על שורה של סתירות ותמיהות הן בעדות המתלוננת והן בעדויות ובראיות האחרות שהוגשו לבית המשפט. לטענתו, בית המשפט התעלם לחלוטין מהסתירות המהותיות והמשמעותיות הללו. עוד ציין, כי טעה בית המשפט המחוזי, שעה שלא התחשב ברקע האישי ותיאור דמותה של המתלוננת, המאופיינת בחציית גבולות וחוצפנות. זאת ועוד, שגה בית המשפט המחוזי עת ביכר את גירסת המתלוננת על פני גרסתו של המערער אשר הכחיש את טענתה, לפיה ניתן לראות מתוך המספרה אם מאן דהוא מתעתד להיכנס לתוכה, ואם כן, היה אז סיפק בידי המערער לחדול ממעשיו. לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הטיל על המערער עונש של מאסר לריצוי בפועל לתקופה כה ארוכה ולא התחשב בנסיבות העבירה, עברו הנקי של המערער ובתקופה של 10 שנים שעברו מיום ביצוע העבירה. עוד הוסיף, כי לא נגרם נזק קונקרטי ישיר למתלוננת כתוצאה מהאירועים, שבנסיבות אלו, יש להשית עליו רמת ענישה כה גבוהה. דיון התערבות בממצאי הערכאה הראשונה בפתח הדברים יוער, כי בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות "לחלוטין", כלשונו של המערער. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. צא וראה, כי ההכרעה בעניינו של המערער לא עסקה בשאלות סבוכות של דין, אלא בהתלבטות בין שתי גרסאות עובדתיות. הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד (4) 266). מספר טעמים לכך. ראשית, לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון בולט ומובהק על פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4), 632 ; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (2) 661; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690 ; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 561). שנית, לערכאה הראשונה ישנה שליטה מלאה בחומר הראיות על דקויותיו. יפים לעניין זה, דבריו של המלומד מ' קרמניצר, שעיקרם נוסח כהאי לישנא: "..ניתוח עובדתי חייב להיות מבוסס על שליטה מוחלטת ומושלמת בחומר... בתחום חשוב זה, נמצאת הערכאה הראשונה בעמדת יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו, כאשר קליטת הפרוטוקול מחיה ומרעננת אצלו את זכרון העדויות שקלט ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות". (ראו מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407, 411. להלן: קרמניצר במאמרו). שלישית, לשופטי הערכאה הראשונה היתרון של ניסיון שיפוטי בהערכת מהימנות, ניסיון הנרכש על ידי שמיעת משפטים במאטריה דומה (קרמניצר במאמרו הנ"ל, בעמ' 411-412 ; ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1 (להלן: ע"פ 7595/03); ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581). יושם-אל-לב, כי בע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 485, התייחס בית משפט זה להלכה דלעיל וקבע, מיניה וביה, כי על אף תמיהות מרובות שנתגלו בגירסת המתלוננת בעבירה של אינוס, ואף שהפרוטוקול עצמו אינו משכנע לחלוטין את הקורא בנכונות הגירסה שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שאין מקום להתערב בקביעת הערכאה דלמטה. אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 7595/03 דלעיל). בית המשפט המחוזי בחן את העדויות שהוצגו לפניו באופן מעמיק, לכאן ולכאן, התייחס בפסק דינו לעובדת היות העדות עדות כבושה, לעובדה שאחד מהאנשים עליו הצביעה המתלוננת כמי שראה אותה באחד מהאירועים קמה על רגליה שעה שהמערער ישב מאחוריה - לא הובא להעיד מטעם מי מהצדדים בקשר לאירוע הנ"ל, כן התייחס לעימות בין הצדדים, למתלה הכביסה שהמערער ניסה לקשור אליו את המתלוננת כאמור במכתב שכתבה לאימה כשנה קודם לעדותה והלה מכחיש את האירוע והתייחס לסתירה עליה הצביע המערער בעניין זה. בית המשפט בחן את גירסת המתלוננת מול גירסת המערער בנקודה עליה נסובה המחלוקת, שהיא כאמור, נוגעת ליכולתו של המערער להבחין מתוך המספרה באנשים הבאים מחוצה לה ומשך הזמן עד להגעתם, ולאחר ביקורו במקום- ביכר את גירסת המתלוננת. בית המשפט ראה את הכחשתו של המערער כבלתי אמינה ודחה אותה, כמו גם את טענתו, כי המתלוננת מבקשת להתנקם בו וכי נרקמה נגדו עלילת שקר - והעדיף על פניה את עדות המתלוננת. אינני סבור כי המקרה שבפנינו הינו בגדר חריג לעניין זה. איפכא מסתברא. בפני בית המשפט המחוזי הונח מארג של ראיות בהן נתן אמון, ומארג זה מצביע, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מבוססות על עדויותיהם של אנשי מקצוע, עדויותיהם של המערער והמתלוננת, מעגל חבריה ובני משפחתה ואלה אף נתמכות בחיזוקים, בין היתר, בדמות רישומים של גורמי רווחה. זאת ועוד. ככל שהדברים האמורים ב"סתירות" לכאורה בעדותה של המתלוננת, הרי ש"סתירות" אלו אינן אלא אי דיוקים בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. לא מצאתי ממש בסתירות עליהן מצביע המערער. אכן, סתירות ישנן, אולם כאמור בית המשפט המחוזי שהיה ער להן וציין אותן בהכרעת דינו בחר לקבל את גירסת המתלוננת. כך או אחרת, אין באותם אי דיוקים כדי להשמיט הקרקע תחת עדותה של המתלוננת ולהביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה נשענת על מהימנות גרסתה מחד וחוסר אמינותה של גרסת המערער מאידך. אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ושוכנעתי, כי יש וראוי לאמץ את התרשמותו מעדות המתלוננת כפי שהוצגה בפניו, כמו גם את ממצאיו בדבר חוסר אמינותו של המערער. מהדברים האמורים עולה, כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כבישת העדות ואמינות המתלוננת המתלוננת סיפרה על קרות האירועים בחלוף כשנתיים מאז התרחשותם. המערער שבפנינו טוען כאמור, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת לא ייחס משמעות מהותית לכבישת עדות המתלוננת במשך זמן רב כנתון הפוגע במהימנות גירסתה. טענותיו של המערער בעניין השיהוי בהגשת התלונה אינן מביאות, בהכרח, לפגיעה במהימנות המתלוננת. ואבהיר עמדתי. סוגיית כבישתה של עדות, בכלל, נדונה רבות בפסיקה. אכן, לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה וממהימנותה, שכן אך טבעי הדבר כי לרוב, מי שכובש את עדותו חשוד בדבר אמיתותה. ברם, הדבר נכון, שעה שאין הסבר סביר בפי העד על סיבת שתיקתו למשך תקופה כה ארוכה, ומדוע גמל בליבו לחושפה דווקא בעיתוי מסויים. זאת, היות ו"בימינו השכלנו ללמוד, כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן בכלל, וכי אצל אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות...עד שמספרים למקורבים על אשר אירע או עד שמגישים תלונה למשטרה" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 361. להלן: ע"פ 5612/92). קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות ולגורם שהביא לנתינתה בזמן נתון, מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת (ראו לעניין זה, ע"פ 795/88 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294). כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. במצבים אלה, עצם ההשתהות בהגשת התלונה לא תפחית בהכרח מאמינותה. בית משפט זה קבע לא אחת, כי רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה. במקרה דנן, מתווספת תחושת חוסר המוצא, התלות והמחויבות של קורבן העבירה ביחס למעבידה כמו גם לפרנסת משפחתה. עסקינן במערכת יחסים מורכבת, כאשר מימד נוסף נלווה לכך שעה שקורבן העבירה הינה קטינה רכה בשנים אשר אינה תופסת את מלוא משמעות מעשה העבירה, בסמוך להתרחשותו (וכלשונה של המתלוננת בעמ' 6 לפרוטוקול: "אני לא הבנתי שהוא עושה לי דברים אסורים, פשוט הרגשתי שזה לא כיף לי" ובהמשך, בעמ' 14: "אני לא ידעתי שזה אסור"), כאשר זו אינה חזקה מספיק על מנת להתמודד כנגד הפוגע וספק אם היתה מודעת לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לה עזרה. ייתכן ואי הפנייה להליך פלילי נובעת מסיבות של חשש "לכתם" או העדר כוחות נפשיים ואולי אף שליטה תודעתית של הפוגע בקורבן. לעיתים אף נוצרים קשרים או יחסי תלות רגשית בתוקף ודיווח פירושו שבירת סוד הקשר ובגידה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ומשכך, קבעה הפסיקה לאורך כל הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת המין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ראו ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684). די בטעמים אלה על מנת להסביר את אי גילוי האירועים על ידי המתלוננת אף לאורך שנים לאחר שחדלו (ראו ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684 ; ע"פ 5612/92 דלעיל). ומן הכלל אל הפרט. המתלוננת אומנם כבשה את עדותה, אולם אין מדובר בשיהוי שנמשך שנים ארוכות. לשאלה מדוע לא סיפרה לאימה במשך תקופה ארוכה על מה שעולל לה המערער, השיבה, כי חששה מתגובתה של אימה. לדבריה, העובדה שלא שיתפה את אימה בסוד לא נבעה מהצורך לגונן עליה, אלא "אמא שלי לא היה לה כסף ואני ואחי היינו צריכים לאכול ולא היה כסף בבית והלכתי מיוזמתי לעבוד. זה שלא סיפרתי לה זה כי לא ידעתי איך היא תגיב" (ראו עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). המתלוננת החלה לעבוד אצל המערער, לדבריה, בשל המצב הכלכלי הקשה בביתה. לאחר שהוריה התגרשו, אביה לא שילם די כסף לכלכלת הבית ומשכך, הלכה לעבוד אצל המערער. מהסיבה הזו כאמור נמנעה מלספר לאימה, וכלשונה: "אני הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שיגיע לאמא שלי כסף אמא שלי היתה זקוקה לכסף" (שם, בעמ' 14). המתלוננת אף שיתפה את הפסיכולוגית שהיתה תחת טיפולה בפנימייה בה למדה, הגב' סטייסי יהושוע, אחת העדות בפרשה, בנימוק מדוע השתהתה בהגשת תלונה נגד המערער ולדבריה, היה זה בשל החשש מתגובתה של אמה, היות והמתלוננת "רצתה להגן עליה ושהיא בעצם עם כל הסבל בחרה להמשיך לעבוד כיוון שהרגישה חובה כלכלית כלפי המשפחה", וכי "אופן ההתמודדות היה לשמור הכל בתוכה, היה נסיון אחד לספר לאמה היא כתבה מכתב והשאירה במקום שחשבה שאמא שלה תראה אבל היא התחרטה ומשכה את המכתב"(שם, בעמ' 25). המערער מצטט את דברי העובדת הסוציאלית באשר להתנהגותה של המתלוננת כחוצפנית וכחוצה גבולות, דבר שלטענתו, שומה על בית המשפט המחוזי היה ליתן את הדעת עליו. ודוק; אמירות אלו נאמרו באשר לתקופה של כשלוש שנים לאחר קרות האירועים המיוחסים למערער בכתב האישום, אשר בעקבות התנהגותה של המתלוננת והיותה שרויה "במצוקה ושהיא מעונינת בטיפול" הופנתה לטיפולה של הפסיכולוגית על ידי אותה עובדת סוציאלית. המתלוננת לא יזמה את התלונה במשטרה אלא העובדת הסוציאלית. חרף תמיכת הגורמים הטיפוליים, המתלוננת חששה ושאלה "אם פירושו של דבר שגם אמא שלה תדע". דבר המחזק גם מחזק את הלחץ בו היתה שרוייה ומסביר את כבישת עדותה. בית המשפט המחוזי סיכם את הסיבות שהביאה המתלוננת לכבישת עדותה, כדלקמן: ראשית, המערער התרה בה לבל תגלה לאף אדם מה שאירע ביניהם, לא לאמה, לא לאשתו ולא לבנותיו, שכן, מדובר בסוד משותף. שנית, המתלוננת סיפרה כאמור לפסיכולוגית סטייסי יהושוע, כי רצתה לשתף את אמה במה שאירע, ולשם כך כתבה מכתב והניחה אותו במקום שאמה תגלה אותו, אך משהמכתב לא נתגלה לקחה אותו בחזרה. שלישית, המתלוננת חששה לספר לאמה, שכן חששה, שאם תעשה כן, המערער יפסיק את עבודתה במספרה, עבודה שעזרה לאמה, שהיתה במצב כלכלי קשה, לפרנס את המשפחה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הסבריה של המתלוננת, המתחשבים בגילה בעת קרות האירועים הנטענים ובמצב בו היתה שרויה משפחתה וכן בעובדה שהמערער היה שכנה של המתלוננת ומשפחתה ואשר התגורר ועבד בשכונת מגוריה, הינם הסברים ראויים ומניחים את הדעת לשם קביעת מהימנות דבריה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי תמך יתדותיו בע"פ 5612/92 דלעיל וקבע, כי יש לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת וכי לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה. הסבריה של המתלוננת, הגיוניים ומשכנעים גם בעיני. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לראות בכבישת עדותה ובנסיבות שהביאו אותה לחשוף את הפרשה משום עילה לערעור מהימנות גירסתה או לפגיעה באמינות עדותה ובמשקלה. העדפת גירסת המתלוננת בא-כוח המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי, עת ביכר את עדות המתלוננת על פני עדותו של המערער באשר לנקודות השנויות במחלוקת. אין בידי לקבל טענה זו. ואבהיר עמדתי. התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של השופט מהעדים המעידים בפניו, היא לרוב מהווה מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו, וחזקה עליו, כי בהרשיעו את המערער על יסוד עדותה של המתלוננת, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי. ולגופו של עניין. המערער טען בעדותו והביא לכך ראייה בדמות קלטת וידאו, כי המספרה בתקופת הקיץ פתוחה משני צידיה וכי יש לה שני פתחים ומשני הכיוונים באים לקוחות למספרה ובדרך כלל ללא התראה מוקדמת. לדבריו, האירועים המיוחסים לו לא יכולים להתרחש במספרה, שכן, הכל קורה "תוך שניות". בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער שהוצגה בסרט וידאו שצילם והוגש כאמור על ידו כראיה לבית המשפט כדי להזים את טענתה של המתלוננת, לפיה, המערער יכול היה לבצע את זממו ולהבחין מבעוד מועד באנשים המתקרבים למספרה. זאת, בהסתמך, בין היתר, על התרשמותו בביקור בזירת האירוע, לפיה המערער יכול היה להבחין בעוברי אורח שהתקרבו לתחום המספרה. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה, לפיה המערער לא הצליח להצביע על מניע בעטיו תעליל עליו המתלוננת. המערער אף סתר עצמו לגבי מעורבות אמה של המתלוננת בהפללתו. לדברי המערער בעדותו, הוא לא היה מרוצה מתפקודה של המתלוננת, ואילו בחקירתו במשטרה ציין, כי לא ידוע לו מדוע זו הפסיקה לעבוד אצלו. במענה, טען המערער כי סיפר את המתלוננת לפני תקופת העסקתה ולאחריה. בחקירתו במשטרה, כשנשאל אם סיפר את המתלוננת, ענה כי אינו זוכר. כמו כן, מהחשבוניות שהציג בבית המשפט, כאינדיקציה למספר הלקוחות שפקדו את המספרה באותה תקופה, חשבוניות אשר לא הוצגו על ידו במשטרה, עולה כי בוודאי היה סיפק בידיו לבצע את זממו. המערער טוען, כי בית המשפט הכריע חרף היותו נותר "ללא מענה למספר סוגיות רלוונטיות להכרעה". המערער היה מיטיב לעשות לו היה מדייק באמירתו זו. בית-המשפט המחוזי ציין, כי לאחר שצפה בקלטת מטעמו של המערער, הוא נותר "ללא מענה למספר סוגיות רלוונטיות להכרעה ועל כן זימנו את הצדדים ובהחלטה שניתנה ביום 03.04.05 קבענו לקיים ביקור במקום בנוכחות הנאשם ובא כוחו, המתלוננת וב"כ המאשימה וזאת על מנת ללמוד בעצמנו את הבעייתיות במקום, באם היא אמנם קיימת" (ראו עמ' 101 להכרעת-הדין. הדגשה שלא במקור-ס.ג). עוד הוסיף בית המשפט, כי המערער הודה שהמקום לא השתנה. בית המשפט רשם את התרשמותו בדו"ח וקבע, מיניה וביה, כי "על סמך מראה עינינו 'בביקור במקום', כי הנאשם יכול היה, בזמן שביצע את המעשים הנטענים בכתב האישום במתלוננת, לראות מה שהתרחש מחוץ למספרה-כך שאם היה מבחין במאן דהוא מתקרב, יכול היה להפסיק מיד את התעסקותו במתלוננת ולאור, העובדה שאף אחד מהם לא היה ערום, אלא הדברים נעשו מעל הבגדים של המתלוננת או מתחת למכנסיה, כאשר הנאשם לבוש כולו, אין ממש בטענה, כי נדרש זמן רב ל"הסתדר" לאחר המעשים באם מתקרב אדם למקום" (שם,שם. הדגשה במקור-ס.ג). לשון אחר, בית המשפט המחוזי ביכר את גירסת המתלוננת בעניין, לפיה אם אדם היה בא, המערער יכול היה לראות אותו כשתי דקות טרם הגעתו וזאת על ידי הסתכלות מהמראות והויטרינה, אשר מאפשרת ראיה מבפנים החוצה ולא ההיפך כשתי דקות טרם הגעתו, זמן המאפשר למערער לחדול ממעשיו, בעוד שגירסת המערער, לפיה אין כל אפשרות לראות בזמן ישיבה על הכיסא דרך המראות, את התקרבותם של הלקוחות למקום והכל, לדבריו, קורה כאמור "תוך שניות" נדחתה. בית המשפט בסופו של יום קובע, "כי אינני מאמין לטענות הנאשם שלא פגע במתלוננת ולא עבר כלפיה את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לעומת זאת אני מאמין לגרסת המתלוננת ובכל מקום שגרסתה נסתרה עם עדות הנאשם אני מבכר את דבריה ומוצא אותם אמיתיים" (שם,שם). במאמר מוסגר יוער, כי בית המשפט רשאי להביע אמון במתלוננת בהצגת גירסתה ובאותה מידה לא לקבל את דברי המערער. נראה לי, כי במקרה דנן, ראוי גם ראוי לסמוך על התרשמות שופטי הערכאה הראשונה, אשר בחנו באופן בלתי אמצעי את העדויות שהובאו בפניהם ובדקו אותן לפרטיהן, ובפרט לגבי עדות המתלוננת, היא קורבן עבירות המין. שלושת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה, כי גירסתה של המתלוננת, מטבע הדברים, לא היתה תמיד נקייה מסתירות או משוללת תמיהות. משוכנע אני, כי שופטי ההרכב התמודדו עם אי ההתאמות, בחנו אותן ואיזנו באיזמל ניתוח דק, תוך שהם מתחקים אחר גרעין האמת שבגירסת המתלוננת, ובסופו של יום, מצאו אותה פה אחד אמינה נוכח, בין היתר, קיומן של ראיות שונות לחיזוק. לסתירות ולאי-ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים. אפשר שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלוננת ושהיה עשוי להביאה לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות (ראו: ע"פ 5874/00 הנ"ל; ע"פ 7595/03 הנ"ל). בקליפת אגוז ייאמר, כי גם במקרה בו קיימים כמה תמיהות וחללים עובדתיים, כך למשל, בנוגע להתנהגות לא מוסברת של מתלוננת או בסתירות מסוימות בגירסאותיה, הרי שאין בטענות אלו כדי לקעקע אמינותה של מתלוננת (ראו רע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, האמון שניתן לעדות זו היה מוחלט וחוזק בעדויות של עדים אחרים. במצב דברים זה, בדין נתן בית המשפט המחוזי אמון בעדותה של המתלוננת ואין כאמור עילה להתערבות בממצאי בית המשפט המחוזי בנקודה זו. גזר הדין על בית המשפט, בבואו לגזור דינו של אדם, מוטלת החובה להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. במסגרת שיקוליו, כאחד מהשיקולים החשובים, ישים על כפות המאזניים גם את נסיבותיו האישיות של העבריין. התכלית החברתית והמוסרית ביסוד דיני העונשין היא להגן על הערכים שהחברה מבקשת להגן עליהם, ובראש ובראשונה על שלומם של הקטינים, חסרי הישע, על שלמות גופם ונפשם. העונשים שבית המשפט גוזר על נאשמים צריכים לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים המבחילים ולהרתיע כאמור עבריינים פוטנצייאלים אחרים (ראו ע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; ע"פ 6214/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; ע"פ 77/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) . יצוין, בקצירת האומר, כי בנסיבות המקרה דנן, ניצב גם שיקול עצמאי נוסף, והוא הצורך להגן על גופן של נשים, כמו גם על כבודן. לית מאן דפליג, כי מעשי המערער רמסו את כבודה של המתלוננת, שמוה לבוז ופגעו בזכותה לאוטונומיה על גופה. עסקינן בילדה כבת 11 שנים בעת האירועים. ברי, כי לא ניתן לייחס לה יכולת הבנה של מיניות, בגרות מינית, מתירנות או אי-מתירנות. נראה לי, כי מעשיו של המערער חמורים פי כמה, שעה שבינו לבין המתלוננת שררו יחסי מרות מכוח יחסי עובד– מעביד והלה ניצל את סמכותו כמעסיקה, ניצל את תמימותה ומצוקתה של ילדה, ניצל את האמון שנטעה בו, כמו גם את התלות שנוצרה עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתה והיעדרות דמות אב סמכותית בחייה. לא זו אף זו. המערער ניצל את היכרותם המוקדמת מכוח יחסי השכנות ששררו ביניהם ואת המצב הנפשי אליו נקלעה לאור גירושי הוריה, ביודעין, כי הוא ואין בלתו, מהווה עבורה מקור פרנסה וכפועל יוצא, יתד ליציבות המשפחה. המערער טוען, כי יש להקל בעונשו, היות ולא נגרם נזק של ממש למתלוננת. טוב לו טענה זו לא היתה נטענת כלל וכלל. דומה, כי אין צורך להכביר מילים לגבי חומרת העבירות בהן הורשע המערער. העבירות בהן הורשע הינן מהחמורות והבזויות שבעבירות עלי ספר. המערער, שהינו כיום בן 42 ואב לארבעה ילדים, הפך קטינה, רכה בשנים, קורבן לסטייתו. אין מדובר במעשה חד פעמי, אלא בהתנהגות שנמשכה מספר חודשים. נחזור למושכלות היסוד. ההתמקדות בביצוע עבירה פלילית הינה בעבריין: מה עשה ומה היתה כוונתו. מטרת המעשה וכוונתו היתה להביא לסיפוק אונו של המערער, תוך התייחסות משפילה. זאת, כאשר הלה עשה בה כבשלו, כחומר ביד היוצר. לכך יש להציב תמרור אזהרה. יש להעביר מסר חד וברור, לכל מאן דהוא, וזאת יעשה בדרך הענישה, כי בתי המשפט יתייחסו בחומרה יתירה למי שמטמא גופה של אישה ומבזה את כבודה וכי לא יירתע מלמצות את הדין עם עברייני מין. ראוי כי הענישה תהא מוגברת, כל שכן, כאשר עסקינן בעבריינות מין כלפי קטינים. לטעמי, גזר דינו של בית המשפט המחוזי משקף גם משקף את המגמה הראוייה של החמרה בעונשם של עברייני מין ושל הטלת עונשים כבדים המשקפים את סלידתה של החברה מעבירות אלה. בן זוגה של המתלוננת, שהיה חבר שלה במשך כשנתיים וחצי, תיאר את קשייה לקיים עימו יחסי מין. לדבריו, "במהלך התקופה שהיינו חברים ניסינו לקיים יחסי מין אבל לא הצלחנו" (ראו עמ' 38 לפרוטוקול הדיון). בסופו של דבר, הוא לא קיים יחסי מין עם המתלוננת כיוון ש"היא רצתה שאני אשכב איתה אבל לא יכלה" (שם,שם). המתלוננת שתקה ולא הביעה את כאבה מפאת חשש לפגוע באימה. לשתיקתה יש מחיר המתבטא בפגיעה בנפש ולדאבוני, בהתחשבות לקולא בעבריין. מעשה המערער חתה גחלים על ראשה של המתלוננת וזו מתקשה לתפקד בחיי היומיום. מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה עולה, כי דימויה העצמי נפגע באופן ממשי, היא חשה חסרת הגנה, מלווה בתחושת כישלון, הלה גיבשה תמונת עולם פסימית, איבדה את אמונה בעצמה ובאחרים ומגלה קושי מיוחד בקשר שלה עם מבוגרים בכלל ובעלי סמכות בפרט. העולה מהמקובץ, כי אין בעונש שהוטל על המערער כדי להלום את חומרת מעשיו ואין בו כדי להלום את הנזק שנגרם לגופה ולנפשה של המתלוננת כמו גם הנעורים שגזל ממנה והטראומה שתלווה אותה עוד שנים רבות. ודוק; בטיעונים לעונש, בא-כוח המערער טען, בין היתר, "כי קיים צורך לפצות את המתלוננת על מנת לאפשר לה קבלת טיפול, בגין הטראומה אותם חוותה". ולא בכדי. סעיף 355 לחוק העונשין קובע, כי אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים 345 ו- 348 (ב), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, ועונש כגון דא, לא יהיה כולו על תנאי. בגין עבירת האינוס, העונש על פי דין הינו מאסר של 20 שנים ובגין ביצוע המעשים המגונים-10 שנים. קביעת עונשים כה חמורים מעידה, על פניה, על רצונה של המערכת המשפטית להעניק לנשים הגנה משמעותית מפני פגיעה מינית בהן בדרך של אונס. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, לרבות נסיבות אישיות. צא ולמד, כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש מתון וראוי, אשר בוודאי אינו מצדיק את התערבות בית משפט זה. סוף דבר: אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ל' בניסן התשס"ז (18.4.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06026770_H07.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il