מדינת ישראל נ. אבו חוסיין אחמד

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2676/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: אחמד אבו חוסיין ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.3.97 בת"פ 92/96 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן תאריך הישיבה: י' בתמוז התשנ"ז (15.07.97) בשם המערערת: עו"ד אורי כרמל בשם המשיב: עו"ד תרצה קינן קצינת מבחן: גב' א' פרויד פ ס ק - ד י ן על רקע חשדו, שאשתו מקיימת יחסי קירבה עם גיסו, החליט המשיב לבוא חשבון עם הגיס. לילה אחד, לאחר חצות, עקב אחרי גיסו כשזה נסע במכוניתו ביחד עם אשתו וילדיהם מבית הורי אשתו לביתם בבקעה אל-גרביה. ברשות המשיב היה אקדח, אותו רכש שבועות אחדים לפני כן ושאותו החזיק ונשא ללא רשות כחוק. לאחר שהגיס (להלן - המתלונן) החנה את רכבו בחניית ביתו, יצא מן הרכב ופנה לסגור את השער שבכניסה לחצר. המשיב המתין ליד השער במארב למתלונן. כשהתקרב המתלונן, כיוון המשיב את אקדחו לעברו וירה. הכדור חדר לבטנו של המתלונן מעל לטבור. המתלונן ניסה להימלט על נפשו לעבר הבית אך המשיב רדף אחריו וירה לעברו שני כדורים נוספים, שלא פגעו במתלונן. בשלב זה נסוג המשיב מן המקום ונמלט. מלכתחילה הואשם המשיב בעבירה של ניסיון לרצח וכן בעבירות בנשק; אך בגדר הסדר טיעון, בין התביעה לבין סניגורו, הומר האישום של ניסיון לרצח לאישום בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, כמשמעה בסעיף 329(1) לחוק העונשין. המערער הודה בעובדות הדרושות לביסוס האשמה הזאת והורשע, לפי הודייתו, בעבירות לפי סעיף 329(1) ולפי סעיף 144 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר על המשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. ערעור המדינה שלפנינו מופנה כנגד קולת העונש, והערעור בדין יסודו. הכול מסכימים, כי עד לביצוע המעשה שבעטיו הובא לדין קיים המשיב אורח חיים נורמטיווי. אין לחובתו כל הרשעות קודמות ובשלב הדיון לפני בית המשפט המחוזי העידו עליו מכריו, כי הוא איש בעל תכונות ומידות חיוביות וכי המעשה שבגללו הובא לדין חורג מדרכו הרגילה. אך חוששנו שבית המשפט המחוזי, שייחס משקל לאישיותו ולעברו הנקי של המשיב, נמנע מלתת את המשקל הראוי והמתחייב לחומרת העבירה ולצורכי ההרתעה שהענישה עליה מיועדת לקדמם. מנסיבות ההתרחשות עולה, כי המשיב תיכנן את מעשהו בקפידה. הוא הצטייד בנשק, אותו החזיק ברשותו שלא כדין, עקב אחר המתלונן ברכבו בשעת לילה מאוחרת, ארב למתלונן בחשיכה ליד שער ביתו וירה בו מטווח קצר כשהוא מכוון את אקדחו לעבר גופו. לא זו בלבד, אלא שגם משנפגע המתלונן וניסה להימלט על נפשו, לא הירפה ממנו המשיב והוסיף וירה לעברו עוד שני כדורים שבדרך-נס לא פגעו בו. כאמור, הודה המשיב שהוא עשה את המעשה בכוונה לגרום למתלונן חבלה חמורה שיש עמה נכות או מום. בשל מעשה זה מן הראוי היה להשית על המשיב עונש חמור בהרבה מזה שגזר עליו בית המשפט המחוזי. סניגוריתו המלומדת של המשיב קיוותה לשכנענו שבנסיבות העניין ניתן להסתפק בתקופת המאסר שנגזרה על המשיב. לדידה, יש לייחס משקל מסוים לרקעו של המעשה. חשדותיו באשתו ובגיסו גרמו למשיב חרדה גדולה והוא עשה את המעשה על רקע המצוקה אליה נקלע ושהיה בה מימד של קינטור. טענה זו איננה יכולה להתקבל. דווקא בנסיבות בהן מבוצעים פשעים חמורים בתחום המשפחה, בשל חשדות בנאמנות בן-הזוג או על רקע כבוד המשפחה, מתחייבת ענישה מהותית שיהיה לה כוח מרתיע לא רק כלפי המעורב הישיר, שבמקרים מסוג זה הינו לרוב אזרח מתוקן מכל בחינה אחרת, אלא גם ובעיקר כלפי הרבים. העונש שהושת על המשיב רחוק מלתת ביטוי למגמה זו. אילו ישבנו בדינו של המשיב בערכאה הראשונה רואים היינו להחמיר בעונשו יותר משאנו מתכוונים לעשות. אך בקביעת עונשו של המשיב נהגנו על פי מידתנו הרגילה, שלא למצות את הדין בערעור. אשר על-כן אנו מחליטים לקבל את הערעור במובן זה שתחת עונש המאסר של שנתיים בפועל, שנגזר על המשיב בערכאה הראשונה, אנו גוזרים עליו עונש מאסר בפועל של ארבע שנים. יתר הוראות גזר-דינו של בית המשפט המחוזי עומדות בעינן. ניתן היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026760.F02