עמוס סופר נ. עמוס חורי

3 1 בבית המשפט העליון רע"א 2673/24 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המבקש: עמוס סופר נ ג ד המשיב: עמוס חורי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה י' שבח) מיום 29.1.2024 בת"א 45831-03-23 ות"א 2203-04-23 בשם המבקש: עו"ד יעקב שפיגלמן בשם המשיב: עו"ד ישי מאירסדורף פסק-דין השופט ד' מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה י' שבח) מיום 29.1.2024 בת"א 45831-03-23 ות"א 2203-04-23, בו התקבלה בקשת המשיב לאישור פסקי בוררות בכפוף לתיקון אחד מהם, ונדחתה מרבית בקשת המבקש לביטולם. הרקע לבקשה המבקש והמשיב הם בעלי מניות בחלקים שווים בחברת סופר-חורי מבנים בע"מ (להלן: החברה) אותה ניהלו במשותף, בחלק מהזמן באמצעות גורמים מטעמם. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות כספיות בנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם ובין החברה, מחלוקות אשר הביאו להפסקת פעילותה העסקית של החברה. ביום 1.4.2014 נחתם הסכם בין הצדדים ובין החברה במטרה להסדיר את המחלוקות בדרך מוסכמת ובו נקבע מתווה לפתרון הסכסוך בעל מספר שלבים. השלב האחרון בהסכם כלל מינוי בורר על ידי יו"ר לשכת רואי החשבון בישראל שיכריע במחלוקות ביניהם באופן סופי ומוחלט (להלן: ההסכם). בהסכם נקבעו הוראות לגבי אופן ניהול הבוררות, ובכלל זה הוסכם "כי היתרות בכרטיסי החברה נכון ליום 1.1.2006 מקובלות עליהם, וכי על הבורר לבחון תנועות ו/או פעולות כספיות רלוונטיות החל מתאריך זה [...]" (סעיף 4.4 להסכם). בחלוף מספר שנים, בשנת 2019, מינתה נשיאת לשכת רואי החשבון בישראל את עו"ד ורו"ח שמשון מרון כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר). בהמשך לכך, בשנת 2021 נחתם בין הצדדים הסכם בוררות בו נקבע כי הצדדים מסכימים למינויו של הבורר להכרעה במחלוקות שביניהם (להלן: הסכם הבוררות). ביום 23.9.2021 ניתן על ידי הבורר פסק ביניים (להלן: פסק הביניים) בו נקבע כי על החברה לשלם למשיב סך של 2.5 מיליון ש"ח, בגין חוב עבר לרשות המיסים שהמשיב פרע עבורה בשנת 2018, וניתנו הנחיות לגבי אופן ביצוע התשלום ותנאיו. המבקש הגיש בקשה לביטולו של פסק הביניים, ואילו המשיב הגיש בקשה להעברת הבורר מתפקידו על רקע טענות לפעולות חד-צדדיות מצדו. ביום 11.2.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים וביניהן כי פסק הביניים יאושר בכפוף לתיקון מסוים, כאשר לצדדים שמורות טענותיהם אם תוגש בקשה לביטול פסק הבוררות הסופי שיינתן בבוא העת (ת"א 28040-11-21; ת"א 43110-11-21). ביום 12.3.2023 ניתן פסק הבוררות (להלן: פסק הבוררות) בו הכריע הבורר במספר רב של סוגיות חשבונאיות לגביהן נחלקו הצדדים, והוא כלל טבלאות ותחשיבים שונים. בין היתר, הורה הבורר על תיקון ספרי החברה ודוחותיה הכספיים, ולשם כך נקבע כי הצדדים ימנו בהסכמה רואה חשבון אשר יתקן את ספרי החברה ויגיש לרשויות המס דוחות מתוקנים. אם לא יגיעו הצדדים להסכמה, ימונה משרד רואה חשבון אשר טיפל בעבר בדוחותיה הכספיים של החברה והוא זה שיגיש את הדוחות. כן נקבע כי על המבקש וגורמים נוספים שהיו מעורבים בניהול עסקיו לשאת בתשלום למשיב בסך של 8,608,444 ש"ח בתוספת הוצאות ההליך. ביום 2.5.2023 ניתן פסק בוררות נוסף בו, בין היתר, התקבלה טענת המשיב לתיקון טעות קולמוס ביחס לסכום של 628,720 ש"ח שצוין באחת מהטבלאות המסכמות שנכללו בפסק הבוררות. על רקע האמור הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות. המבקש מנגד הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות ופסק הביניים, בהסתמך על מספר עילות ביטול לפי הוראות סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), ובעיקר עילת החריגה מסמכות לפי סעיף 24(3) לחוק. אתמקד להלן רק בטענות אותן העלה המבקש גם בבקשה שלפנַי. המבקש טען כי בהתאם להוראות ההסכם היה על הבורר להכריע במחלוקות החשבונאיות בנוגע לשנים 2006 ועד 2014, ואילו הבורר החליט להרחיב על דעת עצמו את סמכותו, ולהכריע בסוגיות החורגות מטווח זמנים זה. במסגרת זו הבורר התייחס בפסק הבוררות לפעילות כספית שהתרחשה קודם לשנת 2006, ואף קבע כי "יחטא בתפקידו" אם יקבל על עצמו את "הסכמות הצדדים כלשונן" בקשר לטווח השנים; פסק הביניים עסק במחלוקת שנולדה שנים לאחר שנחתם ההסכם בשנת 2014, בנוגע לתשלום ששילם המשיב למס הכנסה בשנת 2018, ועל כן הבורר גם לא היה מוסמך לדון בה; דינו של פסק הביניים להיבטל גם לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, שעניינה במצב שבו לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, שכן פסק הביניים ניתן מבלי שנשמעו עדויות; הבורר חרג מסמכותו כאשר מינה רואה חשבון לחברה לצורך הגשת דוחות מתקנים לרשויות המס בהתאם לפסק הבוררות, אשר לא הייתה לו הסמכות למנותו; מתקיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, שכן הבורר לא הכריע בעניין מרכזי שנמסר להכרעתו בקשר למשמעותם של הדוחות הכספיים המבוקרים והמוסכמים של החברה לשנים 2016-2015. חרף המשקל המשמעותי שניתן לדיון בקשר לדוחות אלה, וחרף מינויה של מומחית שצידדה בעמדת המבקש כי אכן מדובר בדוחות מוסכמים, בסופו של יום לא ניתנה להם כל משמעות, ולא ניתנה כל הכרעה אופרטיבית ביחס אליהם. המשיב בתשובתו טען כי לא קמה כל עילה לביטול פסק הבוררות. לגבי ההכרעה ביחס לפעולות שנעשו לפני שנת 2006, נטען כי מדובר בפעולות שלהן השלכות הכספיות על השנים הרלוונטיות ולכן לא הייתה מניעה לקחת אותן בחשבון; כי המבקש עצמו הסכים כי לבורר סמכות לדון בכך; וכי זה הדבר הנכון לעשותו מטעמי צדק. באשר לטענה לחריגה מסמכות בפסק הביניים אשר בו הוכרעה מחלוקת מאוחרת למועד ההסכם, נטען כי המבקש עצמו הגיש בקשה לעיכוב הליכים בתביעה שהוגשה בחודש אוגוסט 2020 נגד החברה (ת"א 23526-08-20) שעילתה נולדה רק בשנת 2014 ודרש להעבירה לבוררות והתביעה אכן נמחקה; וכך גם בהסכמת המבקש הועברה להליך בוררות תביעה נגזרת שעילתה משנת 2015 (תנ"ג 52524-01-20). גם אין מקום לטענת המבקש בקשר לחריגה מסמכות בקשר למינוי רואה חשבון לחברה, שכן בזמן אמת המבקש לא התנגד למינוי ובכל מקרה מדובר במינוי העולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים להסדיר את שאלות המיסוי הכרוכות בהתחשבנות שתבוצע על פי פסק הבורר. כן נטען כי גם טענת המבקש לעניין הדוחות הכספיים משנים 2016-2015 אינה מקימה עילה לביטול הפסק, שכן אין בהתעלמות מראיה או בקביעה מנוגדת אליה כדי להוות עילה לביטול. ביום 29.1.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובו נדחו מרבית טענות המבקש, והפסק אושר בכפוף לתיקונו על דרך הפחתת סכום של 628,720 ש"ח. נקבע כי הסכם הבוררות קובע בלשון ברורה וחד-משמעית כי על הבורר לבחון פעולות כספיות החל משנת 2006 בלבד. לפיכך, התקבלה טענת המבקש – וטענה זו בלבד, כי לבורר לא הייתה הסמכות להרחיב את בדיקתו גם לשנים שקדמו לשנת 2006 בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם. מאחר שבדיון שהתקיים בבית המשפט אישר בא-כוח המבקש כי הטענה לחריגה מסמכות בקשר להתחשבנויות לתקופה שקדמה לשנת 2006 מסתכמת בקביעתו של הבורר ביחס לסך של 628,720 ש"ח, יש להפחית סכום זה מחישובי הבורר. יתר טענות המבקש נדחו, ובכלל זה טענת החריגה מסמכות בפסק הביניים. נקבע כי אמנם התשלום למס הכנסה נעשה רק בשנת 2018, אך אין מדובר בחוב "חדש" אלא בחוב שנוצר על ידי החברה בעבר ולא שולם, שהרי אין חולק שבעת חתימת ההסכם כבר הושבתה פעילות החברה. מעבר לכך, נוסח ההסכם הגביל את ההתדיינות החל משנת 2006, אך בניגוד לטענת המבקש, ההסכם לא הגביל את ההתדיינות עד למועד מסוים. יתרה מכך, המבקש אף מנוע מלטעון כי הבוררות נועדה לברר מחלוקות שנתגלעו עד למועד ההסכם, שעה שהוא הגיש בעצמו בקשה לעיכוב הליכים בתביעה שהוגשה בשנת 2020 וטען שיש לבררה במסגרת הבוררות, כאשר התביעה אכן נמחקה עקב בקשה זו. בנוסף נדחו טענות נוספות שהעלה המבקש בעניין פסק הביניים, ובהן כי פסק זה ניתן בטרם שמיעת ראיות, ונקבע כי המבקש כלל לא כפר בקיומו של החוב למס הכנסה ובכך שהמשיב פרע אותו. משכך בסופו של יום אושרו שלושת פסקי הבוררות בכפוף לתיקון פסק הבוררות על דרך הפחתת הסך של 628,720 ש"ח. מכאן לבקשה שלפנַי בה נטען כי בית המשפט המחוזי לא דן ולא הכריע בחלק מהטענות המרכזיות שהעלה המבקש בקשר להתקיימותן של עילות ביטול שונות. כך, לא נדונה טענתו לפיה הבורר לא נתן כל משקל לדוחות הכספיים המבוקרים והמוסכמים לשנים 2016-2015 שהיתרות שבהן נוגדות את טענות המשיב, ועל כן מתקיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק שעניינה אי-הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעת הבורר; לא נדונה הטענה כי מינוי רואה החשבון לחברה על ידי הבורר נעשה תוך חריגה מסמכות; והגם שבית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו לחריגה מסמכות עקב הכרעת הבורר בטענות לגבי פעולות כספיות מלפני שנת 2006, הוא ביטל בשל כך פעולה אחת של הבורר שחרגה מטווח זה, אך התעלם מכך שהבורר לקח בחשבון פעולה כספית מהותית נוספת שנעשתה קודם למועד המוסכם. זאת בקשר לתשלומים שנקבע שנמשכו שלא כדין על ידי המבקש מהחברה והביאו לתיקון הרישומים בספרי החברה לשנת 1999. המבקש גם חזר על טענתו כי פסק הביניים ניתן בחוסר סמכות מהטעם שהבורר הכריע בו בעילה שהתגבשה שנים ארוכות לאחר עריכת ההסכם. כמו כן בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי שקבע כי פסק הביניים נסוב על חוב שנוצר על ידי החברה עובר לחתימת ההסכם, הרי שהחוב כלפי המשיב נוצר רק בשנת 2018, במועד בו שולם הסכום על ידו, ולא מוקדם מכך. בכל מקרה, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, בחינת ההסכם מלמדת כי הוא נועד להביא לבירור המחלוקות הכספיות שהתעוררו עד למועד חתימתו, ולא מעבר לכך. בשולי הבקשה חזר המבקש גם על טענתו כי לא ניתנה לו ההזדמנות להביא את טענותיו טרם שניתן פסק הביניים. על כל אלה נטען כי מדובר בפגמים המעוררים שאלות עקרוניות של ממש ובעלות השלכה ציבורית ומשפטית רחבה, וכי פגמים אלו גם יצרו עיוות דין משמעותי המצדיק מתן רשות ערעור. ביום 3.4.2024 הוריתי כי הבקשה לרשות ערעור מצריכה תשובה רק לעניין סמכותו של הבורר למנות רואה חשבון מטעם החברה לצורך הגשת דוחות מתוקנים לרשויות המס. בהתאם לכך הוגשה תשובת המשיב. המשיב טען כי בניגוד לטענת המבקש, הבורר לא מינה בעל תפקיד בחברה אלא רק קבע כי במקרה שבו הצדדים לא יגיעו להסכמה לגבי מינוי רואה חשבון, רואה החשבון הנוכחי של החברה יגיש את הדוחות המתוקנים. מכל מקום, הבורר מוסמך למנות בעל תפקיד בחברה לצורך הגשת הדוחות, וזאת בהתאם לאמור בהסכם כי הצדדים מעוניינים להסדיר את המחלוקות ביניהם והבורר יכריע בכל עניין חשבונאי; כי פסק הבוררות יסיים באופן סופי ומוחלט את כל המחלוקות ביניהם; וכי הצדדים יסדירו את שאלות המיסוי הכרוכות בהתחשבנות שתבוצע על פי פסק הבורר. מעבר לכך, המבקש לא התנגד למינוי רואה החשבון על ידי הבורר בזמן אמת ולכן הוא מושתק מלטעון זאת כעת. המבקש אף מושתק מלטעון לחוסר סמכותו של הבורר מחמת מעשה בית דין, שכן תביעה שהגיש המבקש נגד המשיב (ת"א 33196-12-21) בה התבקש מינוי רואה חשבון לחברה לשם הגשת דוחות החברה החל משנת 2017, נדחתה לאחר שנמצא כי היא מתייתרת לאור פסק הבוררות שניתן. על כן מדובר במעשה בית דין המורה כי מדובר בסעד המצוי בסמכות הבורר. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי מכוח תקנה 149(2)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וליתן רשות ערעור רק לעניין הסעד שעניינו מינוי רואה חשבון לחברה על ידי הבורר. שאר חלקי הבקשה אינם מצדיקים מתן רשות ערעור, משאין הם עומדים באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור בענייני בוררות (ראו למשל, לאחרונה: רע"א 1159/24 מכנו דין בע"מ נ' יעקובי (8.2.2024); רע"א 1691/24 מפלים 26 אלד בע"מ נ' טרבלסי, פסקה 9 (1.4.2024)). כך למשל, חרף ניסיונו של המבקש לבסס את טענותיו בדבר הדוחות הכספיים לשנים 2016-2015 על עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות שעניינה אי-הכרעת הבורר באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, הלכה למעשה טענתו התמצתה בכך שהבורר לא נתן, לדעתו, את המשקל הראוי לדוחות האמורים. מדובר בטענה ערעורית באופייה הנטועה כולה בדל"ת אמותיה של המחלוקת הפרטנית בין הצדדים. כך גם ביחס לטענת המבקש באשר לאופן שבו בית המשפט המחוזי נתן ביטוי לקבלת הטענה לחריגת הבורר מסמכותו, בקשר לפעולות כספיות נוספות מלפני שנת 2006. בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את טענת המבקש לחריגה מסמכות בהקשר זה, גדר את נפקותה המעשית של קבלת טענה זו לכדי הפחתת סך של 628,720 ש"ח מפסק הבוררות. בית המשפט המחוזי נימק תוצאה זו בהתבסס על קביעתו כי בדיון לפניו, בא-כוחו של המבקש ציין כי מתוך ההתחשבנויות המתייחסות לתקופה שקדמה לשנת 2006 נלקח בחשבון על ידי הבורר רק סכום זה. מכאן אפוא, שטענות המבקש, באשר לאופן שבו יישם בית המשפט את המסקנה אליה הגיע בדבר חריגת הבורר מסמכות, גם כן אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור. מה גם, טענות המבקש נסובות על תשלומים שנרשמו לזכותו בשל מכירת מגרש לחברה רק בשנת 2008 (הגם כי המסקנה בעניין זה הביאה לתיקון הרישומים בספרי החברה לשנת 1999), ועל כן אף סיווג פעולה כספית זו ככזו אשר רלוונטית לטווח השנים המוסכם, לא היה מגלה עילה להתערבות. אף בעניין פסק הביניים, טענתו המרכזית של המבקש בהקשר זה הייתה כי הוא ניתן בחוסר סמכות מאחר שהוא הכריע בסוגיה שנולדה כארבע שנים לאחר עריכת ההסכם. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש לא ביסס את טענתו לפיה ההסכם הגביל את תוקפו לגבי סכסוכים שקדמו למועד חתימתו. אם בכלל, האמור בהסכם כי ברצון הצדדים להגיע ל"הכרעה סופית בדבר הסכומים המגיעים לכל אחד מן הצדדים" לאחר ביצוע "התחשבנות מלאה" (סעיף 3.2 להסכם) אינו עולה בקנה אחד עם עמדת המבקש. זאת אף מבלי להתייחס לכך שהסכם הבוררות שנחתם לבסוף רק בשנת 2021, קובע אף הוא כי הצדדים מסכימים למינויו של הבורר להכרעה במחלוקות שביניהם מבלי שהחריג את המחלוקות שהתגלעו לאחר שנת 2014. לעומת זאת כאמור, טענה אחת שהעלה המבקש ראויה לדיון, ולגביה מצאתי ליתן רשות ערעור. זאת ביחס לטענה בקשר לחריגת הבורר מסמכות במינוי רואה חשבון מטעם החברה לצורך הגשת דוחות מתוקנים לרשויות המס. בניגוד לטענת המשיב, אין בהוראות ההסכם כדי להקנות לבורר את הסמכות האמורה. ההוראות אליהן הפנה המשיב, כי "הצדדים מעוניינים להסדיר את המחלוקות ביניהם" (המבוא להסכם); כי הבורר "יכריע בכל עניין חשבונאי בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים בישראל" (סעיף 3.4.6.4. להסכם); או כי "פסק הבורר יסיים באופן סופי ומוחלט את כל המחלוקות והטענות בין הצדדים בקשר עם הסכסוך וההתחשבנות" (סעיף 3.4.6.9.), אין בהן כדי לבסס את טענתו כי הצדדים אכן הסמיכו את הבורר ליתן את הסעד האמור. אכן, הצדדים קבעו כי על הבורר להכריע במכלול המחלוקות ביניהם, באופן סופי ומוחלט, לרבות המחלוקות החשבונאיות. אולם מכאן ועד מינוי רואה חשבון לחברה, לשם הסדרת ההשלכות של תוצאת הפסק על חבותה של החברה במס, הדרך ארוכה. יצוין כי גם ההוראה בהסכם על פיה "מובהר בין הצדדים, כי מחובתם המשותפת, כבעלי החברה, להסדיר את שאלות המיסוי הכרוכות בהתחשבנות שתבוצע על פי פסק הבורר, ובכלל זה לדאוג כי החברה תעמוד במלוא התחייבויותיה כלפי רשויות המס בעניין זה" (סעיף 4.10 להסכם), אינה תומכת בעמדת המשיב. אם בכלל, ההיפך הוא הנכון, שכן מהוראת סעיף זה עולה כי הסדרת סוגיות המיסוי בקשר לחברה שעשויות להתעורר עקב הפסק, אינן מסוג הסוגיות שהבוררות נועדה לבררן, אלא על הצדדים להביאן באופן משותף לפתרון, לאחר מתן הפסק, מבלי שלבורר ניתנה סמכות כלשהי בקשר לכך. ויודגש, כי אין מדובר במינוי מומחה לשם הכרעה בסוגיות הטעונות מומחיות, סמכות הנתונה לבורר בהתאם לפרט י"ב לתוספת הראשונה לחוק, החל מקום בו אין כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הבוררות (סעיף 2 לחוק הבוררות, וכן ראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 519 (1991) (להלן: עניין ולקו); רע"א 4886/08 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' פריטלי בע"מ, פסקה 26 (24.9.2008); רע"א 4572/20 שמש נ' גגות וחיפויים בע"מ, פסקה 11 (23.9.2020)). מינוי רואה החשבון בענייננו לא נעשה כדי ליתן חוות דעת המשמשת להכרעה בסכסוך, אלא לשם ביצוע פעולות מטעם החברה כחלק מיישום תוצאת הפסק. סעד מסוג זה אשר הצדדים לא הסמיכו את הבורר לתת, אינו בגדר הסמכויות הטבועות הנתונות לו בדין. המשיב טען אמנם כי המבקש כלל לא התנגד למינוי רואה החשבון בזמן אמת. ואכן, צד שלא מעלה טענה לחריגת הבורר מסמכותו בהזדמנות הראשונה במהלך הליך הבוררות, מנוע מלהעלותה לראשונה בתום ההליך (רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב, פסקה 15 (16.3.2010); רע"א 8293/14 יובלוי נדל"ן והנדסה בע"מ נ' יפים פרידמן ובניו חברה להנדסה ולבניין בע"מ, פסקה 9 (11.1.2015); רע"א 2911/18 חביב נ' גרון, פסקה 14 (30.4.2018)). ברם, מעיון בכתב ההגנה שהגיש המבקש בהליך הבוררות (בו עיינתי באמצעות מערכת נט המשפט, בת"א 28040-11-21) עולה כי המבקש התנגד גם התנגד למינוי הבורר בטענה שהבורר כלל אינו מוסמך ליתן סעד מסוג זה (סעיף 174.2 לכתב ההגנה מיום 15.7.2021). ויודגש בהקשר זה, כי "די במחאה ברורה וחד-משמעית, שנעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד, כדי לסכל קיומה של טענה להרחבה מכללא של סמכות הבורר" (עניין ולקו, עמ' 516; וראו גם: רע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור (2001) בע"מ, פסקה 7 (4.12.2005); רע"א 8862/22 חסיד נ' קוכמן, פסקה 16 (23.3.2023)). לבסוף אוסיף כי אין ממש בטענת המשיב לקיומו של מעשה בית דין בנוגע לסוגיה זו. בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אליו הפנה המשיב (ת"א 33196-12-21), לא ניתנה הכרעה פוזיטיבית לפיה הסעד של מינוי רואה חשבון לחברה מצוי בסמכותו של הבורר. כל שנקבע בהחלטה מיום 25.1.2023 באותו הליך הוא כי לא נמצא "לקבוע מסמרות בשאלה האם המחלוקת כאן אינה קשורה כטענת התובע למה שנדון בבוררות או כטענת הנתבעים שהמחלוקת כאן קשורה לבוררות"; ובהחלטה מיום 12.6.2023, שניתנה בהקשר של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, צוין כי "קרוב לוודאי שאישור פסק הבוררות יביא להתייתרות התביעה". זאת, כאשר סוגיית סמכותו של הבורר ליתן סעד מסוג זה לא נדונה באותו הליך באופן ישיר, אלא התעוררה רק אגב השאלה אם יהיה בכך כדי לייתר את אותה התביעה. מטעם זה אין בהחלטות שניתנו בהליך שם כדי ליצור מעשה בית דין בנוגע לסוגיה זו. סופו של דבר, אציע אפוא לחבריי כי הערעור יתקבל רק בנוגע לביטול מינוי רואה החשבון על ידי הבורר לפי סעיף 44.1.2 לפסק הבוררות. נוכח התוצאה האמורה, ובהינתן שמרבית בקשת המבקש נדחתה, כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏י"ט באייר התשפ"ד (‏27.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24026730_N02.docx מל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1