סרגי דוידנקו נ. הפול- המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 267/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 267/12 ע"א 1267/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"א 267/12 והמשיב בע"א 1267/12: סרגי דוידנקו נ ג ד המשיבה בע"א 267/12 והמערערת בע"א 1267/12 : הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 24740-11-10 שניתן ביום 18.12.2012 על ידי כבוד השופט י' שפסר תאריך הישיבה: י"ט באדר התשע"ב (13.3.2012) בשם המערער: עו"ד שמואל מאיר בשם המשיבה: עו"ד עוזי לוי פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' שפסר), בת"א 24740-11-10 מיום 18.12.2011, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). 1. המערער בע"א 267/12 והמשיב בע"א 1267/12 (להלן ולמען הנוחות: המערער), יליד 22.9.1980, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.5.2009. המשיבה בע"א 267/12 והמערערת בע"א 1267/12 (להלן ולמען הנוחות: המשיבה) היא מבטחת הרכב החייבת בפיצוי לפי חוק הפלת"ד. בית המשפט המחוזי מינה את ד"ר יפתח בר כמומחה בתחום האורטופדי. המומחה קבע כי למערער נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של כ-40% כלהלן: 30% בגין הגבלה בינונית בכל התנועות במפרק ירך שמאל; 30% חופפים בגין ארטריטיס של מפרק ירך שמאל; 5% בגין נזק עצבי לעצב תחושתי בירך רגל שמאל; 5% בגין נזק עצבי לעצב תחושתי בשוק רגל שמאל; ו-5% בגין כאב בברך שמאל לאחר ניתוח הכנסת מסמר תוך לשדי. עוד קבע המומחה, כי הנזקים העצביים שנגרמו לעצב התחושתי בירך ובשוק שמאל אינם תפקודיים. המומחה העריך כי תתכן החמרה במצב מפרק הירך הפגוע, כי עשוי להידרש ניתוח כריתת ההסתיידות החוץ מפרקית, וכי קיים סיכוי סביר כי יוחלף מפרק ירך שמאל. לבסוף, העריך כי יידרש ניתוח להוצאת המסמר משוק שמאל, וכי ייתכן שיידרשו פיזיותרפיה וטיפולים תרופתיים נוגדי דלקת. 2. בית משפט קמא העמיד את שיעור הפגיעה התפקודית של המבקש על 30% וקבע את בסיס השכר לחישוב אבדן כושר השתכרות לפי השכר הממוצע במשק. על פי שני נתוני בסיס אלה חישב בית משפט קמא את ראשי הנזק כדלקמן: הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד - 689,057 ₪; הפסדי פנסיה - 30,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר 50,000 ₪ ולעתיד 206,883 ₪; כאב וסבל לפי נכות רפואית 40% בצירוף 16 ימי אשפוז - 76,217 ₪; והוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד - 30,000 ₪ (להלן: סעיף הסל). מסכום זה הופחתו תשלומים תכופים ותגמולי מל"ל כך שסכום הפיצוי הכולל הועמד על 993,890 ₪. 3. כנגד פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפנינו. המערער הלין על בסיס השכר שנקבע; על כך שנכותו התפקודית הועמדה על 30% בלבד; וכנגד הסכום שנפסק לו בסעיף הסל של הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד. בהקשר זה, הפנה המערער להערכת המומחה כי מצבו הרפואי עלול להחמיר וכי יידרש לעוד 3 ניתוחים בעתיד. ואילו המשיבה טענה בערעורה כי הפיצוי בגין עזרת צד ג', הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, והוצאות רפואיות וניידות הוערכו ביתר, וכי היה על בית המשפט להעמיד בסיס השכר על סכום נמוך מהשכר הממוצע במשק. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שקבע למערער פיצוי בגין אובדן שכר לפי טבלת גובה השכר הממוצע במשק ללא עובדים זרים ועובדי השטחים המועסקים בתחום ישראל. 4. אקדים ואומר כי לא מצאתי במרבית טענותיהם של הצדדים הצדקה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, בניגוד לכלל אי ההתערבות בשומת פיצויי נזיקין (ראו פסק דיני בע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית (לא פורסם, 12.10.2010)). המערער הלין על שיעור הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, שהם מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ראו, לדוגמה, ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח פסקה 8 (לא פורסם, 22.5.2011)). גם לגופו של עניין, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט כי "אין השפעתה התפקודית העתידית של נכותו במקצועו ככימאי, עולה כדי שיעור נכותו הרפואית במלואה" (פסקה 7 לפסק הדין), כך שרשאי היה בית משפט קמא להעמיד הנכות התפקודית על שיעור נמוך במקצת מהנכות הרפואית, מה שנעשה כדבר שבשגרה בתיקים מעין אלה. אף איני רואה לקבל טענות הצדדים לגבי בסיס השתכרותו של המערער. המערער היה בן 29 ביום מתן פסק הדין, סטודנט ללימודי כימיה, ולטענתו, שכר ממוצע למשרת שכיר בענף מחקר ופיתוח בישראל לחודש עומדת על כשילוש השכר הממוצע במשק, ובגילו, פוטנציאל השתכרותו עומד על ככפל השכר הממוצע במשק. מאידך, המשיבה הצביעה על עברו התעסוקתי הדל של המערער, העבודות המזדמנות בהן עסק, מאסרו הצבאי עקב עריקות וניסיונו האקדמי הכושל בלימודיו. קביעתו של בית משפט קמא מהווה איזון בין כלל הנתונים, ואיני רואה להתערב בה. 5. עם זאת, מצאתי להתערב בשיעור הפיצוי בסעיף הסל. נכותו האורתופדית של המשיב עומדת על כ-40%, מתוכם כ-30% נכות תפקודית. לאחר התאונה נעזר המערער בקביים, והיום הוא מתנייד תוך הסתייעות במקל הליכה, כך שיש מקום להעלות את הפיצוי בראש הנזק של ניידות. לכך יש להוסיף את הצפי לשלושה ניתוחים נוספים. אשר על כן, ועל דרך האומדנא, אציע לחברי להוסיף בראש הנזק הכללי סכום גלובלי של 150,000 ₪ נכון ליום מתן פסק דיננו. 6. המשיבה טענה כי "השכר הממוצע במשק" אמור להיות מחושב על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס) לפי החלופה הכוללת גם עובדים זרים ועובדים מהשטחים המועסקים בישראל. לטענתה, הגיעה העת שבית המשפט העליון יאמר את דברו בנושא זה, בו חלוקות הערכאות הדיוניות. אלא שבית משפט זה כבר נתן דעתו לשאלה האמורה, במסגרת החלטתו בבקשה להבהרת פסק-דין בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.4.2007) (להלן: החלטת אקסלרד), שם נקבע כטענת המשיבה: באין אמירה אחרת, השכר הממוצע במשק הוא השכר המביא בחשבון את משרתם של כל השכירים במשק, לאמור: את כל אלה שמקבלים את שכרם במסגרת העסקתם במשק הישראלי, בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים. בנוסף, יש לשוב ולהדגיש כי השכר הממוצע נכון ליום פסק-הדין של הערכאה המבררת, הוא השכר שהיה ידוע ביום פסק-הדין, ואין הוא השכר שנודע בדיעבד, לאחר פסק-הדין, אפילו זה האחרון הוא מדוייק יותר על-פי מה שמתברר לאחר פסק-הדין. השכר הממוצע במשק הוא ממוצע של השכר ברוטו במשק (במאמר מוסגר: יש להבחין בין השכר הממוצע לבין המונח השכר החציוני שעניינו התפלגות השכר, קרי, מחצית המשכורות קטנות ממנו ומחצית המשכורות גדולות ממנו. לא למותר לציין כי השכר החציוני נמוך מהשכר הממוצע, ולמעשה, מרבית השכירים בישראל אינם משתכרים שכר ממוצע במשק). הפער בין השכר הממוצע של כלל המועסקים בישראל לבין השכר הממוצע לא כולל עובדי שטחים ועובדים זרים הוא זניח למדי. במקרה דנן, השימוש בחלופה זו מביא להפרש זניח של כ-11,000 ₪ לחובתו של המערער (611,527 ₪ במקום 622,804 ₪ כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא), כך שבכל מקרה, איני רואה מקום להתערבות ערכאת הערעור, מה עוד שסכום זה נלקח בחשבון בתוספת הגלובלית של 150,000 ₪ שנפסק לעיל לזכות המשיב. ניתן לחלוק על ברירת המחדל שנקבעה בהחלטת אקסלרד ולטעון כי שכרם של עובדי שטחים או עובדים זרים אינו רלבנטי לאזרח או תושב ישראל, וכך נקבע על ידי בית משפט קמא בהחלטה משלימה שניתנה על ידו. מנגד, ניתן לטעון כי השכר הממוצע של כלל המועסקים במשק, כשמו כן הוא, משקף את שכרם של כלל השכירים במשק, ואין טעם להבחין ולדקדק בפרמטרים ובאוכלוסיות המועסקים המשמשים בסיס לקביעתו. כשלעצמי, אני סבור כי ראוי להעדיף ברירת המחדל שנקבעה בהחלטת אקסלרד לאור המגמה הכללית של אחידות בפסיקה, מבלי להידרש ל"רזולוציות" דקות ודקיקות, ולהבחנות בין קבוצות שונות. דומה כי הלכה זו אף מתיישבת עם רוח הלכת ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2006) (להלן: אבו-חנא), שם נקבע כי יש להעדיף את הסטטיסטיקה ה"עיוורת" על פני הסטטיסטיקה הקבוצתית (שם, עמ' 58), ובהמשך נאמר: "בית המשפט חותר לאומדן המשקף ככל הניתן את המציאות, ובהיעדר נתונים ספציפיים המאפשרים חישוב אקטוארי-אינדיווידואלי נעזר בית המשפט תכופות בנתון של השכר הממוצע במשק. נתון זה מקפל בתוכו את ממוצע דפוסי ההשתכרות של בני אדם בישראל. מתוך שמדובר בפיצוי אחיד על פי נתון המשקף את הממוצע, בוודאי הוא מיטיב עם חלק ומרע עם אחרים" (שם, בעמוד 64 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין). 7. שאלה נוספת העשויה להתעורר בהקשר זה, אם השכר הממוצע נקבע על פי פרסומי הלמ"ס או על פי הביטוח הלאומי (להלן: המל"ל). סעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד קובע כלהלן: ( (תיקון 1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן - הכנסה מרבית)...; לענין פסקה זו, "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר. שאלה היא, האם נוכח המילים "לענין פסקה זו" חלה ההוראה אך ורק מקום בו השכר של הנפגע עולה על שילוש השכר הממוצע במשק, שרק אז יש לבחון את הגבוה מבין נתוני הלמ"ס או המל"ל, או בכל מקרה בו פוסק בית המשפט לפי השכר הממוצע במשק. גם לנקודה זו התייחס המשנה לנשיאה ריבלין בהחלטת אקסלרד: "המונח שכר ממוצע במשק מוצא לו הגדרה שבחוק רק לעניין אחד, והוא נוגע לקביעת ההכנסה המירבית לצורך סעיף 4 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בכל עניין אחר, הרשות נתונה בידי בית-המשפט להעריך את בסיס השכר המשמש לחישוב הפיצויים." לטעמי, ולצורך אחידות הפסיקה בדיני הנזיקין, ראוי כי נשתמש ב"שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א) וברגיל, ברירת המחדל תהא נתוני השכר הממוצע על פי הלמ"ס, שנתוניו משמשים בדיני הנזיקין גם לצרכים אחרים כמו קביעת תוחלת חיים. אף לא למותר לציין כי נתוני הלמ"ס לגבי השכר הממוצע גבוהים ממילא מנתוני השכר הממוצע לפי המל"ל. 8. סיכומו של דבר, כי השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכרו של ניזוק ייקבע על פי פרסומי הלמ"ס על פי החלופה הכוללת גם את שכרם של עובדים זרים ושל עובדי השטחים נכון למועד מתן פסק הדין בערכאה המבררת (ראו גם רע"א 2531/98 גולדשמיט ואח' נ' פוגל, פ"ד נב(2) 577, פסקה 7 לפסק דינו של השופט ת' אור (1998); ע"א 616/83 מוברמן נ' נפתלי, פ"ד מה(1) 335 (1990); ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575, פסקה 3 לפסק דינו של השופט א' גולדברג (1988)). 9. אשר על כן, דין ערעור המשיבה (ע"א 1267/12) להדחות וערעור המערער (ע"א 267/12) מתקבל באופן חלקי, כך שלסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא יווסף הסך של 150,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 23,000 ₪. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית. אשר לרכיבי השכר הממוצע, נוכח קביעתו של חברי כי "הפער בין השכר הממוצע של כלל המועסקים בישראל לבין השכר הממוצע לא כולל עובדי שטחים ועובדים זרים הוא זניח למדי", איני רואה מקום להתערבות מחדשת בהלכה שנפסקה בהחלטת אקסלרד (בבקשה להבהרה בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר (לא פורסמה)) שציטט חברי, ושמלאו לה אך חמש שנים, אשר בהן לא חלו כמדומה התפתחויות דרמטיות בתחום בו מדובר. יש ברכה בהרמוניה בפסיקה, וכל המרבה הרמוניה הרי זה משובח. ב. אשר לשכר הממוצע, באמרת אגב בהחלטת אקסלרד הזכיר המשנה לנשיאה ריבלין כי גובה השכר הממוצע מוגדר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 בסעיף 4(א)(1), לעניין אותה פסקה העוסקת בהגבלת אבדן ההשתכרות לשילוש השכר הממוצע, כך: "השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר". צוין שם, כי המדובר אך לצורך סעיף 4, ו"בכל עניין אחר הרשות נתונה בידי בית המשפט להעריך את בסיס השכר המשמש לחישוב הפיצויים"; ראו גם ספרו של השופט ריבלין תאונת הדרכים (מה' 4, תשע"ב-2012) עמ' 920, וכן ע"א 9562/05 אררט נ' מנסור (לא פורסם, 31.5.06), פסקאות 5-4. חברי השופט עמית מציע, כי ברגיל תהא ברירת המחדל לנתוני השכר הממוצע לפי אלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שהם גבוהים משל המוסד לביטוח לאומי). אוסיף כי כמובן, אם יתברר שנתוני המוסד לביטוח לאומי גבוהים יותר ניתן יהא לתת לכך משקל, אך גם בפרשת אררט נ' מנסור היו נתוני הלשכה לסטטיסטיקה גבוהים יותר. יאמר האומר, והרי המחוקק "הגביל את ההגבלה" לסעיף 4, ובהחלטת אקסלרד ניתנה יד חופשית לבית המשפט במקרים אחרים, ועל שום מה הליכה דווקא בתלם שמציע חברי. ואולם, איני סבור כי בהחליטנו להציע כי אמת מידה זו תשמש גם מעבר לסעיף 4, פורשים אנו מהחלטת אקסלרד - אלא מציעים לה יישום "ברגיל", ויתכנו לו חריגים שלטעמי יהיו מעטים מאוד. שבנו איפוא לעניין ההרמוניה שהמרבה בה משובח; יפה לה לפסיקה, וכך גם לאנשי ענף הביטוח והרגולטרים, כי ינגנו ככל הניתן מאותם תוים, והצדק לא ייפגע מכך אלא ישורת. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ב בתמוז התשע"ב (2.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12002670_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il