אסתר חאבני (הללי) נ. ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2669/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2669/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: אסתר חאבני (הללי) נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בעתירה שבפנינו מבקשת העותרת לקבוע את דבר בטלותה של תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983 (להלן - התקנה). התקנה קובעת כי הוראות סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן - החוק), לא יחולו על "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח". המדובר הוא בהוראות הקובעות את דמי השכירות המרביים שניתן לגבות מבית עסק שהחוק חל עליו. על פי הנטען לא הייתה הממשלה מוסמכת להתקין את התקנה. לטענת העותרת גרמה התקנה לכך שעסקים שפרנסו את המחזיקים בהם הפכו לבלתי רווחיים. 2. העותרת הינה המחזיקה בנכס הידוע כגוש 6909 חלקה 7 (להלן - הנכס). הנכס הושכר, בשכירות מוגנת, לבעלה המנוח בשנת 1954 ומוחזק בידה משנת 1997, השנה בה נפטר הבעל. הנכס שימש בידי בעלה ומשמש בידה עד היום כחנות. המשיבה 2, אטבליסמנט ניהול (להלן - אטבליסמנט) הינה הבעלים של הנכס. העתירה בפנינו אינה ההליך הראשון בו מגיעה פרשה זו לדיון בפני בית המשפט ואף איננה הפעם הראשונה בה היא נדונה בפני בית המשפט העליון. ראשית הפרשה בתביעה שהגישה אטבליסמנט נגד העותרת בבית הדין לשכירות בתל אביב (ת"ש 168/02). במסגרת התביעה ביקשה אטבליסמנט לקבוע מחדש את דמי השכירות ולשחרר את דמי השכירות מן השיעור המרבי. זאת בטענה כי לא שולמו דמי מפתח בעבור הנכס על ידי העותרת או מי שקדם לה ומכאן שחל החריג המצוי בתקנה. ביום 13.7.04 ניתן פסק דין (כבוד סגן הנשיא א' גולדין) בו התקבלה טענתה של אטבליסמנט ונקבע כי דמי השכירות משוחררים מן הסכום המרבי. על פסק דין זה הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 3403/04, להלן - הליך הערעור). במסגרת הליך הערעור העלתה העותרת לראשונה את הטענה בדבר אי-חוקיותה של התקנה, עליה היא חוזרת לפנינו. במקביל עתרה העותרת בפני בית משפט זה בטענות דומות לאלו המצויות לפנינו (בג"צ 8487/04, להלן - העתירה הראשונה). העתירה נדחתה מן הטעם שלעותרת עמד סעד חלופי ראוי בדמות תקיפה עקיפה במסגרת הליך הערעור. עתירה לקיום דיון נוסף בעתירה הראשונה (דנג"ץ 1340/05) נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ה' גרסטל וכבוד השופטים, ע' פוגלמן, א' שילה), דחה את הערעור בפסק דינו מיום 6.8.06. במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי, אם כי בקצרה, אף לטענותיה של העותרת לעניין התקנה ולא מצא בהן ממש. גם בכך לא תם העניין. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה העותרת בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7836/06). בקשתה של העותרת נדחתה. במסגרת ההחלטה ניתח חברי, השופט א' רובינשטיין, את טענותיה של העותרת, ובפרט את טענתה לעניין בטלות התקנה, לגופן ובהרחבה וקבע שאין לקבלן. 3. הטענה שמעלה העותרת בפנינו איננה טענה חדשה. נראה כי מטרתה העיקרית של העותרת הינה לשמר את שכר הדירה הנמוך אותו שילמה בעבור הנכס שנים רבות. הבקשה בדבר ביטול התקנה אינה אלא כלי בידי העותרת להשיג את מטרתה זו. הטענה הועלתה לראשונה, כאמור, בהליך הערעור, ונדחתה בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בגדרה של בקשת רשות ערעור. בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט הרגילים. במיוחד נכון הדבר בענייננו, בו נידונה כבר הטענה נשוא העתירה בפני בית משפט העליון (ראו למשל, בג"ץ 3481/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נו(6), 869). לעותרת היה את יומה בבית המשפט וטענתה מוצתה עד תום. איננו רואים כל צידוק לדיון נוסף. בעתירה הראשונה הופנתה העותרת לתקיפת התקנה על דרך תקיפת עקיפין. כך היא אכן עשתה. אין בידי העותרת לבוא כיום בתקיפה ישירה בבית משפט זה לאחר שטענתה נדחתה בגדרה של תקיפת העקיפין. 4. העתירה נדחית אפוא, על הסף. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין לזכות כל אחת מן המשיבות בסך 6,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א באייר התשס"ז (9.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07026690_S02.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il