בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2669/00
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיבים: 1.
פלוני
2.
פלוני
3.
פלוני
4.
פלוני
ערעור
על פסק דין בית-המשפט המחוזי
תל-אביב-יפו
מיום 21.2.00 בת.פ. 50016/99
שניתן
על ידי כבוד השופט צבי מ. הכהן
תאריך
הישיבה: כ"ד בתמוז תש"ס (27.7.00)
בשם
המערערת: עו"ד דפנה ביינוול
בשם המשיבים: עו"ד נאוה דהאן
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ. מ. הכהן) בת.פ. 50016/99 מיום 21.2.00 בו
החליט בית משפט קמא שלא להרשיע את המשיבים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות
וזאת חרף העובדה כי הם הודו בבצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום ונקבע כי ביצעו
אותם.
ערעורה של המדינה מוגבל לשאלת ההרשעה ואינו
מתרחב אל עבר אמצעי הענישה שהוטלו על המשיבים שהם, בעיקרם, בעלי אופי טיפולי.
2. הרי פרטי הרקע הנדרשים לענין:
ביום 19.6.99 בשעה 3:00 הלכו המתלונן וחבריו
בכיוון בית המתלונן במרכז העיר ראשון לציון. המשיבים ונאשם נוסף (נאשם 1) נמצאו
בסמוך למקום הליכתה של הקבוצה, וכשהבחינו בחבורה המתקרבת פנה אחד המשיבים אל
המתלונן וחברו ודרש מהם שיתנו לו כמה שקלים. השניים השיבו כי אין בידם כסף והמשיכו
בדרכם. בשלב מסוים התעכב המתלונן מעט בהליכתו, ואז המשיבים והנאשם 1 התנפלו עליו,
הפילו אותו ארצה, והיכו אותו. הנאשם 1 בעט בחוזקה בפניו של המתלונן, וכתוצאה מכל
אלה הוא נלקח לבית חולים כשהוא סובל משבר באפו ומשטפי דם בעינו השמאלית.
3. המשיבים הודו במסגרת הסדר טיעון כי בהכאתו
ובפציעתו של המתלונן ביצעו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כמיוחס להם בכתב
האישום . משיב 2 ביקש לצרף אישום נוסף העומד נגדו בעבירה של הפרת הוראה חוקית.
במסגרת הסדר הטיעון הושגה הסכמה בין הצדדים לגבי אמצעי הענישה אולם נותרה מחלוקת
לגבי השאלה האם ראוי להרשיע את המשיבים, כאשר התביעה עמדה על הרשעתם ואילו
הסניגוריה ביקשה להימנע מהרשעתם.
4. בית משפט קמא החליט להימנע מהרשעת המשיבים
והטיל עליהם לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח להימנע מעבירות נוספות
וכן הוטל על כל אחד מהם לבצע 50 שעות שירות לתועלת הציבור, ובנוסף לכך צו מבחן
לתקופה של שנה.
5. המדינה קובלת בערעורה על כך שבית משפט קמא
נמנע מהרשיע את המשיבים, אף שקבע כי הם בצעו את העבירה המיוחסת להם ואף שהגדירה
כ"עבירה מהמכוערות ביותר". לטענתה, בית המשפט הפעיל שיקול דעת לא ראוי
באי הרשעת המשיבים משנתן משקל-יתר ובלתי סביר לעובדת קטינותם וצורכי שיקומם ביחס
לחומרתה של העבירה ולנזקים שנגרמו לקרבן בעקבותיה. לגישת
המדינה, הימנעות מהרשעה בנסיבות ענין זה עלולה להעביר מסר ציבורי מוטעה, לפיו אין
חומרה מיוחדת במעשי בריונות ואלימות לשמה ברחובות ערים, ובמסר כזה טמון נזק רב
לציבור, החורג מגדרו של מקרה זה.
באת כוח המשיבים הדגישה בתשובתה את הנסיבות
המצדיקות, לדעתה, להשאיר על כנה את קביעת בית משפט קמא כי אין להרשיע את המשיבים
במקרה זה. היא הצביעה במיוחד על עובדת קטינותם של המשיבים ועל כך שמאז המקרה הם עלו על מסלול השיקום וחלה התקדמות חיובית באורח
חייהם. לדבריה, הרשעה - באם יוחלט עליה - תכתים את הרקורד האישי שלהם ותפריע
להתקדמותם בעתיד. במכלול נסיבות הענין, אין לסטות מהחלטת בית משפט קמא, אשר נקט
גישה טיפולית - שיקומית שיש לכבדה.
6. נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין ולטיעוני
הצדדים בערעור, ועמדתי היא כי ראוי לקבל את ערעור המדינה ולהמיר את החלטת בית משפט
קמא אשר נמנעה מהרשעת המשיבים בהרשעתם בדין, וכל זאת באשר למשיבים 1, 2 ו4-
שגילאיהם נעו בין 15 עד 17 במועד הארוע. יש לדחות את הערעור בעניינו של משיב 3
שגילו בעת הארוע היה 14 שנים.
7. אלה הטעמים לעמדתי זו:
(א) מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית
משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם
עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות
זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים
בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין התשל"ז1977- לפיו
רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו
שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל
את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון
שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם.
בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת
העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק.
שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט
ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת
זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו
הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן
השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות
דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר
עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה
והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה.
(ר"ע 432/85, רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 85(3)
737; ע"פ 2972/97 כהן עמיר נ' מדינת ישראל; דינים עליון נג' 413; ע"פ
2513/98 מדינת ישראל נ' שמש, פד"י נ(3) 682; ע"פ 2083/96 תמר כתב נ'
מדינת ישראל, פד"י נב(3) 337, 341).
(ב) משמדובר בקטינים, מערכת השיקולים
הרלבנטית בשאלת הרשעת העבריין או הימנעות מהרשעתו מקבלת מימד שונה ודגשים שונים.
בעניינו של קטין, משקבע בית המשפט כי הוא ביצע עבירה,
עומדות בפניו מספר אפשרויות על פי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)
תשל"א1971-:
האחת - להרשיע את הקטין ולגזור את דינו. השניה - לצוות על
אמצעי ודרכי טיפול מהמנויים בסעיף 26 לחוק הנוער וזאת בלא הרשעה; והשלישית - לפטור
את הקטין בלא צו כאמור, ובמקרה זה אין בית המשפט מרשיע ואינו מטיל כל אמצעים או
דרכי טיפול.
ההוראה האמורה בסעיף 24 לחוק הנוער מדגישה את
השוני בין קטינים לבגירים בקווי שיקול הדעת ובאיזונים הפנימיים המופעלים לגבי
השאלה אם ובאלו נסיבות יימנע בית המשפט מהרשעת נאשם קטין שעבר עבירה. לגבי קטין
ינתן משקל-יתר לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, לגילו, לסיכויי שיקומו, לנסיבות
העבירה מבחינתו, וככלל-הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין, ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת
עניינו של הפרט תהא פחות נדירה. עם זאת, גם כאן כנגד שיקולי הפרט יועמד השיקול
הציבורי, ובכלל זה יישקלו חומרתה של העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות וצורכי
ההרתעה וההגנה על הציבור, ובמקרים מתאימים עשוי אינטרס הציבור, המבקש למצות את
הדין, לגבור גם כאשר מדובר בקטין (ראה ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים,
פד"י מ"ו(1) 634).
(ג) בענייננו המדובר במשיבים שהיו
קטינים בעת בצוע המעשה. גילאיהם נעו בין 14 עד 17 שנים. בעת הארוע היה משיב 1 בן
15, משיב 2 בן 17, משיב 3 בן 14 ומשיב 4 בן 16. אין צריך לומר כי גילם הצעיר של
המשיבים הינו שיקול מקל, ובענין זה ראוי לאבחן בין המשיבים הבוגרים יותר בחבורה
שגילם נע בין 15 ל17-, לבין הצעיר בחבורה שהיה בעת הארוע בן 14 בלבד.
גילם הצעיר, יחסית, של המשיבים מצדיק גם מתן משקל מיוחד
להיבט הכרוך בשיקומם. בהקשר זה יש לציין כי הוגשו תסקירי מבחן עדכניים אשר פירטו
לפרטי פרטים את אופן תיפקודם של המשיבים מאז הארוע. מתסקירים אלה מצטיירת תמונה
כללית ממנה עולה כי גם אם קיימים קשיים מסוגים שונים ובמידות שונות בין נאשם
לנאשם, הרי באופן כללי ניתן לומר כי המשיבים הראו בתקופה האחרונה מוטיבציה בסיסית
לעלות על מסלול תיפקוד תקין, והם ברובם מיצרים על הארוע שארע ומזדהים עם סבלו של
קרבן העבירה.
שירות המבחן תומך, בעיקרו, בסיום הליך פלילי זה בלא הרשעה
לגבי כל המשיבים, אולם ברי כי חוות דעת שירות המבחן מתמקדות בפן השיקומי הנוגע להם
ואילו חובת בית המשפט לתת דעתו לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי וביניהם לענינים
ששירות המבחן אינו מופקד עליהם.
עוד ניתן לומר, כי פרט למשיב 2 אשר הורשע
בעבירה נוספת על פי הודאתו, שאר המשיבים חסרי עבר פלילי קודם, והליך זה מהווה
עבורם בבחינת היתקלות ראשונה עם מערכת אכיפת החוק.
(ד) כמשקל שכנגד לנתונים
האינדיבידואליים הנוגעים למשיבים, יש להעמיד במקרה זה את השיקול הציבורי הקורא
למיצוי הדין עמם בדרך של הרשעתם כשיקול רב חשיבות וכבד משקל לפחות לגבי שלושת
המשיבים שגילם בעת הארוע נע בין 15 ל17- שנים. המדובר הוא בעבירה חמורה מאד
שנסיבותיה קשות ואכזריות. ענין לנו במעשה בריונות אלים אשר בוצע בעובר אורח תמים,
בלא שקדם לכך מעשה קנטור או התגרות קודמת. חומרה יתירה מתלווה לעובדה כי העבירה
בוצעה בחבורה ששותפים לה חמישה צעירים אשר תקפו ללא רחם קרבן יחיד, חסר הגנה. אין
לראות מעשה זה בשום מובן כגילוי של "משובת נעורים" נסלחת. מעשה הבריונות
שנעשה הביא עמו נזק גופני קשה לקרבן אשר הצריך את אשפוזו בבית חולים וקבלת טפול
רפואי וכל אלה נעשו על לא עוול בכפו. עבירות מסוג זה של בני נוער, על קשיותן
וחומרתן אסור שתתפרשנה כמאורעות נסלחים אשר היו כלא היו, וזאת גם אם גילאי הנאשמים
צעירים. שהרי חלק גדול ממעשי הבריונות האלימה ברחובות העיר נעשים על ידי בני נוער
צעירים שזו להם היתקלות ראשונה עם החוק, וגם אם לאחר מכן הם עולים על דרך השיקום,
הנזק שנותר מעבריינות זו לציבור ולקרבן הוא ניכר. לפיכך יש לעשות את הנדרש לביעורה
של תופעה עבריינית זו. מן הצד האחד יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של העבריין ואת
הצורך לאפשר לו להשתלב בהליך שיקומי, אולם מצד שני מסר הגמול וההרתעה בסוג זה של
עבירות חייב להיות ברור ונהיר לעין-כל: (השווה ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ'
כהן, פד"י מז(3) 821, 835) וע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל תקדין
עליון 97(3) 214).
במאזן השיקולים הכולל ביחס לשאלה אם ראוי
להרשיע או להימנע מהרשעה, יש להבחין בין שלושת המשיבים 1, 2 ו4- שהיו בוגרים יותר
בעת הארוע לבין משיב 3 שהיה נער צעיר בן 14 בלבד. גילו הצעיר של משיב זה מצדיק כי
נדגיש לגביו את ההיבט הטיפולי-שיקומי ונימנע מהרשעתו, משקשה לייחס לו את אותה מידה
של תובנה ביחס להשלכות מעשה העבירה כפי שניתן לעשות לגבי חבריו המבוגרים ממנו,
הנאשמים ביחד עמו.
יוצא איפוא: נסיבותיה של העבירה שנעברה בחבורה
הן כה חמורות עד כדי לגבור במקרה זה על ההיבטים האישיים הנוגעים לנאשמים 1, 2 ו4-,
וחרף חשיבותם של אלה ראוי להחמיר עמם בדרך של הרשעתם בדין. משיב 3, הצעיר בחבורה,
לא יורשע בדין, נוכח גילו הצעיר בעת הארוע.
ראוי להוסיף כי האמצעים העונשיים שהוטלו על
המשיבים בידי בית משפט קמא הם בעיקרם בעלי אופי טיפולי. המדינה לא בקשה, ובדין כך,
כי נתערב ונחמיר בענישה, והצדדים לא העלו טיעונים לענין זה. בהשארת אמצעי הענישה
שהוטלו בעינם, בא לידי ביטוי המשקל שיש לייחס לגילם הצעיר של המשיבים, וכן לחרטה
שגילו ולעלייתם החיובית על דרך השיקום.
סיכומו של דבר:
אציע כי ערעורה של המדינה יתקבל באופן שהחלטת בית משפט קמא
להימנע מהרשעת המשיבים 1, 2 ו4- תבוטל; המשיבים 1, 2 ו4- יורשעו בעבירה של חבלה
חמורה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 333 ביחד עם סעיף 335 א(2) לחוק העונשין
תשל"ז1977- ומשיב 2 יורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287
לחוק העונשין.
הערעור כנגד אי הרשעתו של משיב 3 נדחה.
האמצעים העונשיים שהוטלו על המשיבים 1 עד 4
בהחלטת בית משפט קמא יעמדו בעינם בלא שינוי.
ש
ו פ ט ת
השופטת
ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.
ניתן היום, ט"ז באב התש"ס
(17.8.00).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00026690.R02