בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2668/97
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים: 1.
רו"ח דורון רופין
2.
משרד רו"ח גד רופין ושות'
נ
ג ד
המשיבים: 1.
גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ
2.
חגי גולן
3.
פיני קורן
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 17.3.97
בת"א 804/94 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
בשם
המערערים: עו"ד שלמה ליבליך
בשם
המשיבים: עו"ד יורם מושקט ועו"ד שרון
שפינט
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. ערעור המערער הוא, על כך שעל אף קביעתו
שבעיתון "גלובס" פורסם לשון הרע נגדו, פטר בית המשפט המחוזי את המשיבים,
האחראים לפרסום זה, מחובת פיצוי כלשהו, וכן ציווה כי כל צד ישא בהוצאותיו.
2. ביום 11.5.94 פורסמה בעיתון "גלובס"
במדור "תקציר משפטי" ידיעה הנוגעת לתובענה שהגיש אחד השותפים במשרד רואי
חשבון גד רופין ושות', בשם נחום כץ, לפירוק השותפות. בכותרת הפרסום נאמר:
"בהסכמת
הצדדים מונה כונס נכסים זמני למשרד רואי חשבון גד רופין".
בגוף הפרסום צויין, שההסכמה למינוי כונס
הנכסים באה בעקבות פנייתו של רואה חשבון נחום כץ בנושא זה לבית המשפט.
פרסום זה לא היה אמת. כך, שלושה ימים קודם
לכן, ביום 8.5.95, הודיעו באי כוח הצדדים (המערער וכץ) לבית המשפט, כי הושג ביניהם
הסדר, על פיו השותפות נפסקה והתפרקה ביום 31.3.94, וכן הוסכם על הוראות שונות לגבי
ההתחשבנות בין הצדדים. כן הוסכם ביניהם בסעיף 7 של ההסכם, כי: "לא ימונה
מפרק, כונס נכסים או מנהל עסקים".
אכן, אין מחלוקת כי מעולם לא מונה כונס נכסים
זמני לשותפות כפי שפורסם בכותרת לידיעה הנ"ל ובגוף הידיעה.
3. המשיב השלישי (להלן: קרן), אשר היה כתב
משפטי של העיתון "גלובס" בתקופה הרלוונטית, הוא שסיפק את הידיעה לעיתון.
קרן מסר את הידיעה לעיתון, על סמך האמור בתובענה ובהמרצה שהגיש נחום כץ לבית המשפט
המחוזי, על אף שלא היה בתיק בית המשפט כל צו בדבר מינוי כונס נכסים זמני. קרן הודה
בעדותו שהוא טעה, כשלא שם לב לאמור בסעיף 7 של הסדר הפשרה. כשנתבקש להסביר מהו
המקור עליו הסתמך כשכתב בידיעה שמונה כונס נכסים זמני, הוא נתן לכך מספר הסברים,
אשר על אף אחד מהם לא ניתן לומר שהוא מניח את הדעת. בית המשפט המחוזי גילה הבנה
לדבריו של קרן, על פיהם אין הוא זוכר בוודאות את המקור לידיעה המוטעית.
4. בית המשפט שלל את טענות ההגנה אשר היו בפי
המשיבים, וקבע שהוכחה עילת התביעה נגדם בגין לשון הרע הנזכר בפיסקה 2 לעיל אשר
פורסם בעיתון. בטיעון מטעם המשיבים בפנינו, אין עוד מחלוקת כי היה בפירסום לשון
הרע, וכי עומדת למערער עילה לפי חוק איסור לשון הרע. המחלוקת אשר נותרה בין
הצדדים, היא בשאלה אם צדק בית המשפט כשהחליט לשלול מהמערער פיצוי כלשהו.
5. על שום מה נמנע בית המשפט המחוזי מפיצוי
המערער? נימוקיו לכך היו כדלקמן:
א. הפירסום אשר נעשה על ידי המשיבים לא
נעשה מתוך זדון. בית המשפט קיבל את דבריו של קרן, לפיהם טעה בתום לב בפירסום
הידיעה, ועל כן לא היתה הצדקה לכך שהמערער ייחס למשיבים זדון בפירסום.
ב. המערער טען לנזק באופן כללי, אך לא
הביא כל ראיות לנזק מיוחד שנגרם לו. להערכת בית המשפט, הנזק שנגרם למערער עקב
הפירסום, אם נגרם נזק כזה, הוא מזערי.
ג. כפי שקבע בית המשפט, המשיב השלישי
היה משוכנע באמיתות הפירסום, ובסמוך לאחר שנודעה למשיבים הטעות, פירסמו התנצלות אף
ללא שנתבקשו לכך.
ד. לעומת התנהגות המשיבים, אותה ראה
בית המשפט "כהתנהגות חיובית ביותר", ביקר בית המשפט את התנהגות המערער,
בין היתר משום שהגיש את התובענה מספר ימים לאחר הפירסום, מבלי שביקש מהמשיבים
תיקון או התנצלות קודם הגשת התובענה. בית המשפט גם ציין, כי המערער ייחס למשיבים
שהפירסום נעשה שלא בתום לב, בעוד ובית המשפט סבור היה שאין הדבר כך.
על סמך כל האמור לעיל, לאור הנזק הקטן ביותר
שנגרם למערער להערכת בית המשפט ולאור התנהגות הצדדים כאמור לעיל, סבר בית המשפט
שאין מקום לפצות את המערער. לפיכך, דחה את התביעה, תוך חיובו של כל צד לשאת
בהוצאותיו.
6. מסקנתו של בית המשפט וחלק משיקוליו אינם
מקובלים עלי. להלן אפרט את נימוקיי לכך.
ראשית, לעניין מהות הדיבה שבפירסום
ומשמעותה. מינויו של כונס נכסים נועד, ככלל, לשמר את הנכס מחשש שיבולע לו. לפיכך,
פירסום כי נתמנה כונס נכסים לנכסי שותפות רואי החשבון כבענייננו, משמעותו היא שבית
המשפט מצא שראוי לדאוג לשימור הנכס-משרד רואה החשבון שהמערער הינו שותף בכיר בו.
יש בכך פגיעה בשם הטוב של המשרד בעיני הציבור כולו, לרבות לקוחות פוטנציאליים.
מדובר במשרד המתנהל עשרות שנים, שאין כל טענה שלא נהנה עד הפירסום משם טוב. יש עוד
לקחת בחשבון, שהפירסום נעשה בעיתון "גלובס", המיועד לקהיליה של אנשי
כלכלה, בעלי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, וכן לציבור בכללו.
בנסיבות אלה, הנני מתקשה להסכים לקביעת בית
המשפט שמדובר בנזק אפסי או מזערי.
שנית, גם אם לא הוכח נזק מיוחד ולא
הובאו כלל ראיות בתחום זה, אין בכך הצדקה שלא לפסוק למערער פיצויים כלליים בכגון
דא.
קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של המערער
מעצם פירסום לשון הרע, ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה.
במסגרת זו יש מקום לפסוק לו פיצויים כלליים (השווה לע"א 354/76, 519,500/75 עזבון
מנדל שיף נ' שרותי יעוץ כללי, פ"ד לה(4) 169, בעמוד 174 מול האות ו').
שלישית, בית המשפט קבע שהתנהגותו של
קרן היתה, בנסיבות המקרה, התנהגות שבתום לב. אף כי מדובר בקביעה עובדתית, מסקנה זו
קשה עלי בהתחשב במספר נימוקים ושיקולים.
קרן לא המציא הסבר מניח את הדעת למקור הידיעה
לפירסום הנדון. היו לו בקשר לכך מספר גירסאות, ומסקנת בית המשפט היתה שהוא בעצם
אינו זוכר את המקור שהביא לטעותו. הקושי לקבל את הגירסה המקילה עם קרן הוא בכך
שעיון במסמכים אשר בתיק בית המשפט, בו נדונה בקשת עורך דין כץ, המעלה כי לא ניתן
למצוא עיגון לנוסח הידיעה אותה סיפק קרן.
אחת השאלות המהותיות במשפטים בגין לשון הרע
היא, מהם הצעדים שנקט המפרסם קודם פירסום לשון הרע - האם היו סבירים אם לאו.
בשאלון שהופנה לקרן הוא נשאל האם האינפורמציה שפורסמה נלקחה מתיק בית המשפט וכן
האם הוא אישית עיין בחומר מתיק בית המשפט, כדי לבדוק את אמיתות הפירסום. לשתי
שאלות אלה (שאלות 15 ו16- בשאלון), ענה קרן ב"כן". גם מתשובות לשאלות
נוספות ניתן להבין שהוא עיין בתיק בית המשפט (תשובות לשאלות 24 ו25-). והנה,
מחקירתו בבית המשפט עולה בבירור שהוא לא חיפש את התיק ולא ראה אותו מעולם. מדברים
אלה עולה, שקרן הצהיר בתשובה לשאלון הצהרה שאינה אמת. כן מתברר, שהוא לא בדק וברר
כנדרש, אם יש יסוד לידיעה אותה פירסם.
ראוי בעניין זה לצטט את דברי קרן בעדותו:
"אני
לא הלכתי לתיק אלא אני ישבתי ליד הדלפק של המזכירות בקומה השניה, וחיכיתי שיגיע
שליח שיקח את החומר שאני כותב למערכת. פתאום מצאתי ליד מכונת הצילום דף שעליו חתם
השופט אורי גורן. אני שירבטתי במהירות מה שכתבתי, ושלחתי זאת עם שליח. הייתי צריך
לראות את כל התיק ואז לא הייתי כותב את מה שכתבתי".
אותו שירבוט מהיר שלא תאם את מה שהיה בהחלטת
השופט גורן, ואשר נעשה ללא שקרן בדק את תיק בית המשפט, הוא שהביא לפירסום לשון הרע
בענייננו.
בנסיבות אלה, כשפירסם קרן עובדות שאינן אמת
ולא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם העובדות הינן אמת אם לאו, עומדת כנגדו
לכאורה החזקה שבסעיף 16(א)(2) לחוק איסור לשון הרע כי הפירסום נעשה שלא בתום לב.
רביעית, פירסום ההתנצלות כפי שפורסמה
אינה עונה לכאורה על דרישות סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע.
על פי סעיף 19(4) לחוק, בבואו לפסוק פיצויים
רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בכך שהוא התנצל בשל פירסום לשון הרע או תיקן את
הדבר המהווה לשון הרע, ובלבד שההתנצלות והתיקון פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן
פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים. המשיבים פירסמו התנצלות ותיקון לפירסום המהווה
לשון הרע ביום 23.5.94. היה זה לאחר שב22.5.94- הוגשה תביעת המערער. המשיבים לא
נתנו הסבר כיצד נתגלתה להם הטעות שבפירסום, וסביר להניח שההתנצלות פורסמה עקב הגשת
התביעה.
עיינתי בנוסח הודעת התיקון וההתנצלות, ודעתי
היא שאין היא עונה על דרישת סעיף 19(4). הטעם העיקרי לכך הוא, שלא נזכר בה מהו
הפירסום השגוי עליו הם מתנצלים. הודעת התיקון וההתנצלות כוללת תיאור החלטתו הנכונה
של בית המשפט, וכן אמירה סתמית כי "גלובס" מתנצל על הפירסום השגוי מיום
11.5.98, אולם לא נזכר בה מהו הפירסום השגוי. גם המיקום של התיקון וההתנצלות אינו
דומה לפירסום לשון הרע. בעוד ולשון הרע פורסמה בראש הטור העוסק ב"תקציר
משפטי", התיקון וההתנצלות מופיעים במקום פחות בולט, בתחתית הטור.
גם אם יש לתת משקל לתיקון ולהתנצלות, יש לזכור
שאין זה אלא אחד השיקולים אשר ניתן להתחשב בהם בקביעת גובה הפיצויים.
חמישית, לא הייתי מרחיק לכת עד כדי
קביעה ש"התנהגות המשיבים היתה חיובית ביותר", כפי שקבע בית המשפט
המחוזי. יש לזקוף לחובתם העדר בדיקה סבירה של נכונות הפירסום קודם הפירסום, וכן
ייחוס למערער בכתב ההגנה שכל התביעה מצידו אינה אלא חמדנות עד כדי פגיעה בשמו הטוב
של המשרד לראיית חשבון של המערער. בסעיף 18 לכתב ההגנה מציינים המשיבים מהם הדברים
היוצרים למשרד מוניטין, ומוסיפים:
"כמו,
לדוגמה, יושר ואמינות אותם אין התובעים מגלים לאור הגשת תביעה חמדנית זו".
המערער תבע פיצויים בסכום של 600,000
ש"ח. סכום התביעה אכן מוגזם, אך רב ההבדל בין טענה שהתביעה מוגזמת לבין ייחוס
חמדנות והעדר יושר ואמינות למערער. אם חטא המערער בתביעת סכום פיצויים מוגזם,
התשובה לכך צריכה להיות בקביעת סכום פיצוי נמוך יותר, כראוי לפי הנסיבות. יכול
להיות לכך משקל לעניין הוצאות המשפט, אך אין בכך להצדיק מניעת פיצוי כלשהו.
שישית, בית המשפט הגזים לדעתי בביקורתו
על התנהגות המערער ובקבעו שיש בליבו:
"חשד
כבד כי התובע בחר לנצל את הטעות שנפלה בתום לב וללא כל כוונת זדון, על מנת להעשיר
את כיסו, ללא כל הצדקה וללא כל בסיס בדין".
המערער נפגע, ובצדק, מהפירסום. הוא ידע שלא היה
לפירסום יסוד, וכי לא היתה כל החלטה על מינוי כונס נכסים זמני. מטעם זה הגיש את
התביעה, ולא היה מקום לקבוע שהגשת התביעה היתה "ללא כל הצדקה וללא כל
בסיס".
שביעית, המערער הגיש תביעה נגד
המשיבים, קודם שביקש את התנצלותם. יתכן ובכך חרג מהדרך המקובלת לאפשר לנתבע, קודם
הגשת התביעה נגדו, לחזור בו מהפירסום המהווה לשון הרע ולתקנו. אולם, לא יכולה
להיות מחלוקת שהגשת התביעה היתה בהתאם לדין ואין לשלול מהמערער פיצויים רק בשל כך
שלא בקש תיקון או התנצלות לפני הגשת התביעה. נזכיר, שאפילו היה המערער פונה תחילה
אל המשיבים ואלה היו נענים לבקשתו לפירסום ההתנצלות, בכך בלבד לא היה לשלול ממנו
את הזכות לדרוש גם פיצויים.
7. על סמך כל האמור לעיל, דעתי היא שהמערער זכאי
היה שיפסקו לו פיצויים. אכן, נוכח כלל הנסיבות, אין להגזים בסכום שייפסק. בטיעונו
בפנינו לא חלק בא כוח המערער על כך שבנסיבות המקרה יש לפסוק פיצוי בסכום צנוע
יחסית. בהתחשב בנסיבות כולן, ובדרך אומדן, הייתי מחייב את המשיבים לשלם למערער
פיצויים בסכום של 15,000 ש"ח.
כן הייתי מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות
המערער בערכאה הראשונה, כולל אגרת משפט, כשהיא מחושבת לפי הסכום של 15,000 ש"ח.
כן הייתי פוסק למערער שכר טרחת עורך דין בשתי
הערכאות בסכום כולל של 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, י' בכסלו התשנ"ט (29.11.98).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97026680.E02