בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2665/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ד' דורנר
העותר: שחר
נחום
נגד
המשיבים: 1.
משטרת ישראל - מפקד מרחב דן
2.
משטרת ישראל - מפקד משטרת רמת השרון
3.
מועצה אזורית רמת השרון
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה: ג'
באייר התשנ"ח (29.04.98)
בשם
העותר: עו"ד דן בקר; עו"ד ורד אופנהיים
בשם המשיבים: עו"ד
אורית קורן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
העותר פנה למשטרה. הוא ביקש אישור לקיום אירוע
באיצטדיון הטניס ברמת-השרון. מפקד מרחב דן (המשיב מס' 1) סירב לבקשה. כנגד סירוב
זה הוגשה העתירה שלפנינו. דחינו אותה, תוך שציינו כי אין בכך כדי למנוע מהצדדים
המשך המגעים, כדי לברר אפשרות להגיע להסדר מוסכם. אלה נימוקינו להחלטתנו.
העובדות
1. העותר ארגן מופע, אשר אמור היה להתקיים ביום
העצמאות. האירוע כונה "דאנס 50 למדינה". לטענת העותר, המטרה הינה לקיים
מסיבה ליובל המדינה. המסיבה נועדה לקהל צעיר המבקש לחגוג את יום העצמאות. היא
אמורה להתחיל בערב יום העצמאות (ה29.4.98-) ולהסתיים למחרת בבוקר. ישתתפו במסיבה
להקות דאנס מחוץ לישראל.
2. לביצוע תוכניתו הגיע העותר להסכם עם מרכז
הטניס לישראל. הועמד לרשותו איצטדיון הטניס ברמת-השרון. הוא מכיל 5,500 מקומות
ביציע ועוד כ3,000- מקומות ברחבת האיצטדיון. העותר התקשר עם חברת אבטחה. הוא פנה
(ביום 5.4.98) למשטרת ישראל בבקשה לאשר את קיום האירוע. לאחר פגישה עם המפקדים
במשטרת רמת השרון, ניתן לו על ידם (ביום 7.4.98) אישור לעריכת המסיבה, תוך התנאתו
בתנאים לעניין מאבטחים, נוכחות אמבולנס, מערכת כריזה תקינה והגבלות על מכירת
משקאות חריפים. העותר פנה למועצה של רמת השרון. לטענתו נמסר לו כי אם מפקד משטרת
מחוז דן יאשר את האירוע, גם המועצה תאשר אותו. כן נמסר לו, כי על פי המקובל
באירועים כגון אלה, די בהסכמה בעל-פה של נציג המועצה. מצוייד בכל אלה פנה העותר
למפקד מרחב דן, תת-ניצב קראוזה (המשיב מס' 1). בפגישה (שנתקיימה ביום 21.4.98)
ציין מפקד המרחב כי משניתן אישור עקרוני למסיבה זו תיערך. עם זאת ציין מפקד המרחב
כי סוג זה של מסיבות מושך קהל יעד ההופך את המסיבה לאירוע סמים. בסיכום הישיבה
נקבעו צעדים מעשיים להגשמת האירוע, ובהם הגשת בקשה לרשיון ואיסור מכירת שתיה
חריפה. לאחר יומיים (ביום 28.4.98) חזר העותר למפקד מרחב דן. מפקד המרחב מסר לו כי
הוא חוזר בו מהסכמתו לקיום האירוע.
3. מדוע שינה מפקד המרחב את עמדתו? פרטים על כך
קיבלנו בעת שמיעת העתירה, למחרת היום (הוא ה29.4.98-). השינוי שהתרחש, לטענת מפקד
המרחב, הוא במידע מודיעיני שהחל זורם אליו, באשר לאופיו של האירוע המתוכנן. מידע
זה לא עמד לרשות מפקד המרחב שעה שניתן (ביום 21.4.98) האישור העקרוני. אמת, כבר אז
היו חששות בליבו, אך חששות אלה התבססו אך על מידע כללי באשר למסיבות מסוג זה. לא
עמד לרשותו מידע מיוחד בקשר לאירוע הספציפי הזה. מידע כזה החל זורם, ומכיוונים
שונים, לאחר מתן האישור העקרוני (ביום 21.4.98). ומהו אותו מידע שהגיע לידיעת
המשטרה? המידע הינו, כי האירוע המתוכנן אינו אלא מסיבת סמים ("מסיבת
אסיד" (acid) או "מסיבת טראנס"). במסגרת
האירוע מושמעת מוסיקת "טראנס" בלתי פוסקת, לאורך שעות רבות. היא נועדה -
יחד עם "תידלוק" המשתתפים בסמי הזיה למיניהם - להביא את הקהל לידי
אקסטזה, אילוזיות וכיוצא בהם. למשתתפים במסיבה - בגירים וקטינים כאחד - נמכרים
עובר ובמהלך המסיבה סמים מסוגים שונים. בעיקר משמשים לכך כדורי "אקסטזי"
ו"טריפים". האירוע מתוכנן מראש כאירוע הנמשך שעות ארוכות, לאורך כל שעות
הערב והלילה. המטרה הינה להביא את המשתתפים לאקסטזות ו"שיאים". הדבר
נעשה בשילוב של סמים, מוסיקה ושעות ארוכות של עירנות עד לאפיסת כוחות וטשטוש
החושים והדעת. הסמים המשווקים באירוע הם כדורים או "בולים" המשוחים
בחומר ממכר. גילוי הסמים קשה למניעת מכירתם קשה.
4. מפקד המרחב מסר לנו, בתשובתה לשאלותינו, כי
לאירוע אמורים להגיע בין ארבעת אלפים לעשרת אלפים משתתפים. אילו נערך האירוע במועד
אחר, ניתן היה להקצות למסיבה כוחות משטרה גדולים שיפקחו על המסיבה, וינסו למנוע
ביצוע עבירות סמים בגדרה. דא עקא, כי האירוע מתוכנן לערב יום העצמאות. באותה עת
ממש עוסקת משטרת המרחב בעשרים אירועים נוספים, כאשר בכל אחד מהם משתתפים אלפי
אנשים. לא עומד לרשות מפקד המרחב, בערב מיוחד זה, כוח האדם הדרוש לביצוע פעולות
השיטור שאופי המסיבה מחייב.
5. באת כוח העותר מכחישה כל קשר בין העותר למסיבת
סמים. אין הוא מתכנן את האירוע כמסיבת סמים; אין לו קשר לסוחרי סמים; לא יהיו
במקום סמים; הוא מוכן לעשות הכל למניעת הכנסתם של סמים למקום. העותר מוכן לכל
מגבלה שתקל על פעולות המשטרה. כך, למשל, מוכן הוא להתחייב שלא למכור יותר משלושת
אלפים כרטיסי כניסה; הוא מוכן לדאוג לכך כי ייערך חיפוש פיסי לנכנסים לאירוע ובכך
למנוע הכנסת סמים; כי תימנע כניסת קטינים לאירוע; כי במקום לא ימכרו משקאות
משכרים, לרבות בירה. העותר השקיע בתכנון האירוע מכספו שלו סכום של כמאה וחמישים
אלף ש"ח. השקעה זו תרד לטמיון אם האירוע לא יתקיים.
6. בהסכמת העותר שמענו פרטים, בדלתיים סגורות,
ובלא נוכחות העותר ובאי כוחו, באשר למידע המשטרתי. מידע זה אינו קושר את העותר
אישית לאירוע סמים. יחד עם זה, מידע זה קושר אנשים שונים, עימם בא העותר בקשר
לביצוע האירוע, לפעילות עניפה בסמים. על פי המידע שהוצג בפנינו - והוא בא ממקורות
שונים - אמורה להתקיים במקום מסיבת סמים, בהיקף נרחב, כפי שמסר מפקד המרחב. מידע
זה נראה לנו כמידע אמין, עליו רשאית המשטרה לבסס את החלטותיה בעניין נשוא העתירה.
7. שאלנו את מפקד המרחב, אם לא ניתן לצמצם את
היקף האירוע, באופן שהמשטרה תוכל לפעול ביעילות בגדריו? האם לא ניתן להגביל את
מספר המשתתפים? האם לא ניתן לקצר את שעות האירוע? בתשובתו ציין מפקד המרחב, כי
ההזמנות לאירוע כבר הופצו בכל גוש דן, וכי אין כל אפשרות לקבוע את מספר המשתתפים.
אין גם כל אפשרות להורות על הפסקת האירוע בשעה פלונית, וזאת לאור מצב האקסטזה או
התשישות בו מצויים מרבית המשתתפים.
הדין
8. עריכת האירוע באיצטדיון הוא עסק הטעון רישוי
(ראה צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה1995-). מתן הרשיון מותנה
באישור מוקדם של שר המשטרה או מי שהוסמך על ידו (סעיף 6 לחוק רישוי עסקים,
התשכ"ח1968-). מפקד מרחב דן הוסמך ליתן האישור. שיקול דעתו של מפקד המרחב -
ככל שיקול דעת שלטוני - אינו מוחלט. זהו שיקול דעת מוגבל. הוא חייב לפעול במסגרת
התכלית אשר לשמה יועד. תכלית זו הינה שמירה על שלום הציבור. תכלית זו פועלת בגדריה
של מדינה דמוקרטית, המושתתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו
בן-חורין" (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 1 לחוק-יסוד: חופש
העיסוק). בהפעלת שיקול הדעת חייב מפקד המרחב לאזן בין חירות הפרט - חירותו של
המבקש לקיים את האירוע וחירותם של המבקשים להשתתף בו - לבין אינטרס הכלל למניעת
ביצוע עבירות סמים חמורות. איזון זה מתקיים - כך מלמדת אותנו פסיקתו העניפה של בית
משפט זה - אם מניעת ההיתר לקיום האירוע מבוסס על קיומה של ודאות קרובה לגרימתו של
נזק ממשי, חמור ורציני לשלום הציבור (השווה בג"ץ 73/53 חברת "קול
העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד יז 871; בג"ץ 243/62 אולפני
הסרטה בישראל בע"מ נ' ג'רי, פ"ד טז 2407; בג"ץ 148/79 סער
נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(2) 169; בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה
לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421). זאת ועוד: בגדריו של האיזון הראוי
יש לראות בהגבלת חירות הפרט אמצעי אחרון. ניתן לנקוט בו רק אם אמצעים אחרים,
שפגיעתם בחירות הפרט קטנה יותר, אינם באים בחשבון לשמירה על שלום הציבור. אכן,
הפגיעה בחירות צריכה להיות מידתית (ראה בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב
(1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412; בג"ץ 3477/95 בן-עטייה
נ' שר החינוך והספורט, פ"ד מט(5) 1). מקום שהפגיעה בשלום הציבור באה
מפעילות בלתי חוקית של צדדים שלישיים, צריך המאמץ השלטוני להיות מכוון למניעתה של
פעילות זו ולא להגבלתה של החירות (ראה בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז
הדרומי, פ"ד לח(2) 411).
דין העובדות
9. בעתירה שלפנינו עומדת לעותר חירות לקיים את
האירוע אותו תכנן. חירות זו ניתנת להגבלה אם קיימת ודאות קרובה להתרחשותה של פגיעה
חמורה, קשה ורצינית לשלום הציבור. תנאים אלה מתקיימים בעתירה שלפנינו. הפגיעה
בשלום הציבור הצפויה מהתרחשות האירוע היא ממשית, רצינית וחמורה. מסיבת
"אסיד" - או מסיבת "טראנס" - בה נמכרים סמים לכל דורש (קטינים
ובגירים כאחד), ואשר במסגרתה עובר הקהל לאקסטזה ואבדן חושים, מהווה סכנה חמורה,
ממשית ורצינית לשלום הציבור. התרחשותה של סכנה זו - על רקע החומר המודיעיני שהובא
לידיעתנו - היא קרובה לוודאי. מתקיימים, איפוא, התנאים המאפשרים לרשות השלטונית
להגביל את חירותו של העותר, ובלבד שההגבלה היא האמצעי האחרון ולא הראשון. עיקרון
המידתיות חל אף כאן. אכן, שאלנו וחזרנו ושאלנו, מדוע אין המשטרה מקצה כוח אדם
הדרוש למניעת הסחר בסמים במסיבה. התשובה שקיבלנו היתה כי בהתחשב במועד המיוחד של
האירוע - הוא ערב יום העצמאות - אין המשטרה יכולה להקצות את כוח האדם הדרוש לשיטור
האירוע. תשובה זו מניחה את דעתנו (ראה בג"ץ 2653/95 חברת י.א.י.ד. ניהול
ואחזקות בע"מ נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). אכן, יש להתחשב בכוח האדם
העומד לרשות המשטרה מעת לעת. לא פעם ציינו, כי "בקביעת סבירותם של האמצעים יש
להתחשב, בין השאר, בכוחות העומדים לרשות המשטרה, במיומנותם ובציודם ובגודלו של קהל
המפגינים והצופים. כן יש להתחשב בשאר התפקידים המוטלים על המשטרה" (בג"ץ
153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי, פ"ד לח(2) 407, 411). אכן,
"האמצעים העומדים לרשות המשטרה בכוח אדם ובציוד כדי למלא אותה שעה את כל
משימותיה אינם בלתי נדלים" (השופט גולדברג בבג"ץ 411/89 נאמני הר
הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד מג2) 17, 21). בהקשר זה נעיר, כי
בהקצאת כוח האדם המשטרתי יש ליתן מקום נכבד להגנה על חירותם של אלה המבקשים לקיים
ולהשתתף באירוע נשוא העתירה. נחה דעתנו כי דבר זה אכן נעשה על ידי מפקד המרחב,
וחרף זאת לא עלה בידו - בשל אירועי יום העצמאות האחרים - להקצות לאירוע נשוא
העתירה את כוח האדם הדרוש.
10. מטעמים אלה דחינו העתירה. הטרידה אותנו השאלה,
אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו בשל השינוי בעמדת המשטרה. כידוע,
מוסמך בית משפט זה לפסוק פיצויים לעותר שניזוק שלא כדין מפעולת השלטון (ראה
בג"ץ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85, 97).
אכן, הבעיה אינה של סמכות אלא של עילה. השאלה היא אם יש לעותר שלפנינו עילה כלפי
מדינת ישראל לקבלת פיצויים בגין הנזק שנגרם לו? העומדת לעותר עילה מהמשפט הפרטי?
העומדת לו עילה מהמשפט הציבורי? התשובה על שאלות אלה אינה פשוטה כלל ועיקר. הפסיקה
והספרות בישראל עסקו בהן בעבר (ראה בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב
בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449, 456; ע"א 700/89 חברת
החשמל לישראל נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז(1) 667, 686; ראה גם
ברנזון, "בג"צ כפוסק פיצויי נזיקין", ספר יצחק כהן 280, 285
(התשמ"ט); ברק-ארז, "פיצויים מינהליים ומכרזים ציבוריים", משפט
וממשל ב 35, 56 (התשנ"ד); דותן, "עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא
אשם", משפט וממשל ב 97, 105 (התשנ"ד)). המשפט המשווה הירבה לעסוק
בסוגיות אלה (ראה בצרפת Klein, “New Remedies in the High
Court of Justice", 10 Isr. L. Rev. 582, 591 (1975); L.N. Brown and
J.S. Bell, French Administrative Law 183 (4th. Ed., 1993);
ראה באנגליה Craig, “Compensation in Public Law", 96 Law
Q. Rev. 413, 435 (1980); S. Arrowsmith, Civil Liability and Public
Authorities 245 (1991); ראה בגרמניה M.P.
Singh, German Administrative Law 139 (1985); ראה
בארצות-הברית B. Schwartz, Administrative Law 611 (3rd.
ed., 1991); ראה בקנדה P.W. Hogg, Liability of the
Crown 115 (1989); ראה בדרך כלל J. Bell
and W. Brodley, Governmental Liability: A Comparative Study 191 (1991)).
בעתירה שבפנינו לא ביקש העותר פיצויים על הפגיעה שנפגע מהחלטת המשיבים 1 ו2-.
ממילא לא שמענו טיעונים בסוגיה זו. לא נבחנה בפנינו התנהגות המשטרה מנקודת המבט של
הפיצוי. בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון לפסוק בסוגיה זו, תוך שמירת זכויותיו של
העותר.
מטעמים אלה החלטנו לדחות העתירה.
ה
נ ש י א
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, י"ג בסיון התשנ"ח
(7.6.98).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98026650.A02/דז/