נילי וינברג נ. עו"ד איתן סגל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2661/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערערת: נילי וינברג נ ג ד המשיב: עו"ד איתן סגל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי) בת"א 22039-06-22 מיום 31.1.2023 בשם המערערת: עו"ד איריס ביבי; עו"ד אילן אזולאי פסק-דין השופט י' עמית: הערעור שלפנינו הוא חלק משרשור הליכים אותם יזמה המערערת, ושכולם נדחו. כפי שיתואר להלן, דינו של הערעור הנוכחי הוא דחייה על הסף. 1. ביום 24.6.2009 חתם מר זרח שקט ז"ל, אביה של המערערת (להלן: האב), על הסכם למכירת דירה לגב' טלי אברהם (להלן: הרוכשת) תמורת סכום של 1,300,000 ש"ח (להלן: ההסכם). המקרקעין נמכרו לרוכשת במעורבותו של "מאעכר" בשם מר איטח, ובעיצובו של ההסכם נטלו חלק שלושה: עו"ד מרקוביץ אשר ייצג את האב; המשיב אשר ייצג את מר איטח; ועו"ד ליטמן אשר ייצג את הרוכשת. בהסכם נקבע כי אם עד למועד מסירת הדירה לא יתקבלו כל האישורים הדרושים להעברת הזכויות בה על שם הרוכשת, האחרונה תפקיד סכום של 450,000 ש"ח מתוך התמורה בנאמנות אצל המשיב, כפי שאכן קרה בפועל (להלן: הנאמנות). בהמשך, הושלמה העברת מלוא התמורה לידי האב ובוצע רישום הזכויות במקרקעין על שם הרוכשת. כחודשיים לאחר החתימה על ההסכם הלך האב לעולמו, והמערערת בענייננו היא בתו-יורשתו. 2. המערערת פצחה ברצף הליכים משפטיים שעניינם בהסכם, ונביא את תמציתם: - המערערת תבעה את הרוכשת בטענה כי האחרונה ניצלה את האב אשר היה במצב בריאותי קשה בעת המשא ומתן למכירת הדירה. טענות המערערת נדחו בפסק דינו של כב' השופט פרגו, אשר קבע, בין היתר, כי מצבו הרפואי של האב היה טוב, כי הוא לא נוצל לרעה וכי תנאי העסקה היו טובים בהתחשב בתנאי השוק באותה עת (ת"א (מחוזי ת"א) 16979-01-10 וינברג נ' אברהם (21.8.2014) (להלן: פסק הדין הראשון)). - המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, וזה נדחה, תוך שבית משפט זה מאמץ את האמור בפסק הדין הראשון בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 6977/14 וינברג נ' אברהם (20.1.2016)). - המערערת הגישה תביעה נגד מר איטח, במסגרתה טענה כי הלה רכש את המקרקעין מאביה, והוא שמכר אותם למעשה לרוכשת. המערערת טענה כי כחלק מהעסקה עם הרוכשת, מר איטח מכר לה את חצר הדירה, שלא הייתה בבעלותו. המערערת טענה כי עליו לפצות אותה בשוויו של רכיב זה, המוערך בכ-400,000 ש"ח. בית המשפט (כב' השופטת נויברט) דחה את התביעה. נקבע כי המערערת הייתה מודעת לעסקה בשנת 2009 והכירה את המסמכים הרלוונטיים, ולפיכך במועד הגשת התביעה היא התיישנה. עוד נמצא, שגרסת המערערת מנוגדת להסכם ולפסק הדין הראשון, בהם נאמר כי הדירה לא נמכרה למר איטח אלא לרוכשת (ת"א (שלום ת"א) 34561-08-17 וינברג נ' איטח (18.2.2020) (להלן: פסק הדין השני)). - המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, שנדחה (ע"א (מחוזי ת"א) 13445-05-20 וינברג נ' איטח (29.6.2021)). - נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת (רע"א 7073/21 וינברג נ' איטח (21.11.2021)). - המערערת הגישה תביעה נגד המשיב, במסגרתה ביקשה לקבל לידיה מסמכים הנוגעים לכספים שהופקדו אצלו בנאמנות (להלן: ההליך השלישי). במסגרת הסיכומים בהליך, המערערת העלתה לראשונה את הטענה כי יש להורות למשיב להעביר לידיה את הסכום של 450,000 ש"ח, קרי, סכום השווה לכספים שהופקדו אצלו בנאמנות, שכן לטענתה כספי הנאמנות מעולם לא התקבלו אצל אביה או אצלה. בית המשפט (כב' השופט גונטובניק) קיבל את התביעה לעיון במסמכי הנאמנות, וקבע שהמשיב נדרש לפנות לבנק בו נוהל חשבון הנאמנות בבקשה לקבל את המידע שברשותו. התביעה לקבלת הסעד הכספי נדחתה, ונקבע כי מדובר בשינוי חזית פסול וכי ממילא חל השתק פלוגתא לגבי טענת המערערת, משנקבע בפסקי הדין הראשון והשני כי אביה קיבל לידיו את מלוא התמורה (ת"א (תל אביב-יפו) 31544-04-18 וינברג נ' סגל (31.8.2021) (להלן: פסק הדין השלישי)). - המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, אך חזרה בה ממנו לאחר ששמעה את הערותיו של בית משפט זה (ע"א 7783/21 וינברג נ' סגל (‏5.6.2023)). 3. וכעת אנו מגיעים לגלגול הנוכחי של טענות המערערת. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי, טענה המערערת כי על המשיב להשיב לה את הסכום של 450,000 ש"ח, אותם החזיק בנאמנות עבור אביה, ואשר בניגוד להסכם לא הועברו אליו (להלן: הסעד הכספי). לטענת המערערת, התגלה לה שכספי הנאמנות לא הועברו לידי אביה רק לאחר שהמשיב המציא לה את תדפיסי הבנק של חשבון הנאמנות, בעקבות הוראת בית המשפט בפסק הדין השלישי. 4. בית משפט קמא (כב' השופט אטדגי) דחה את התביעה על הסף (ת"א (מחוזי ת"א) ת"א 22039-06-22 וינברג נ' סגל (31.1.2023)). בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שהמערערת הוסיפה את הסעד הכספי במסגרת הסיכומים בהליך השלישי, וסעד זה נדחה בפסק הדין בהליך, מתקיים הכלל בדבר מעשה בית דין. הוסבר, כי במועד מתן פסק הדין טרם הסתיים הבירור של הערעור על פסק הדין השלישי, ויש להימנע ממצב בו בהליך אחד מתבררת עילה שנדחתה בהליך אחר באופן שעשוי להביא להכרעות סותרות. בית המשפט הוסיף כי החשש להכרעות סותרות מתגבר נוכח העובדה שפסק הדין השלישי מבוסס על פלוגתאות שכבר הוכרעו במסגרת פסקי הדין הראשון והשני. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה ביקשה את הסעד הכספי רק בשלב הסיכומים בהליך השלישי ומשכך אין להחיל את הכלל בדבר השתק עילה. בית משפט קמא מצא כי טענה זו מהווה "שימוש מובהק לרעה בהליכי משפט", וכי המערערת מושתקת מלהעלותה. וכך סיים בית המשפט את הכרעתו: "גם האינטרס הציבורי וגם האינטרס הפרטי של הנתבע בענייננו ברור: הנתבע נאלץ לנהל מערכה משפטית שלישית באותו עניין (ההליך הקודם, הערעור בבית המשפט העליון ותביעה זו). פרשייה זו נדונה והוכרעה כאמור בחמישה הליכים קודמים, ובכולם נדחתה תביעת התובעת ונדחו הערעורים שהגישה על פסקי הדין שניתנו. בתי המשפט, העמוסים לעייפה בלאו הכי, נאלצו ונאלצים פעם אחר פעם לדון בתביעות התובעת הנוגעות לאותה פרשייה, כשבאותה עת הם יכלו להתפנות לדון בתביעות אחרות, הממתינות לבירור ולהכרעה" (פסקה 14). נוכח השימוש לרעה שעשתה המערערת בהליכי משפט, מצא בית משפט קמא לחייבה בהוצאות לטובת המשיב בסך 15,000 ש"ח ולטובת המדינה בסך 15,000 ש"ח. 5. המערערת לא אמרה נואש והגישה את הערעור הנוכחי, במסגרתו היא חוזרת על טענתה כי הסעד הכספי לא נכלל במסגרת כתב התביעה בהליך השלישי, אלא רק בסיכומים, ולפיכך לא ניתן לומר כי ניתן למערערת יומה לטעון בעניינו. עוד נטען כי עסקינן בשתי עילות שונות: בהליך השלישי הסעד הכספי נבע מטענת הודאה והדחה של המשיב, בעוד שבהליך הנוכחי הסעד נובע מעיון בתדפיס של חשבון הנאמנות, שהועבר לידיה רק לאחר מתן פסק הדין השלישי. המערערת טוענת בנוסף כי לא חל השתק שיפוטי וזאת הן מן הטעם שאין סתירה בין טענות המערערת בשני ההליכים, והן מן הטעם שטענתה לא התקבלה. כן נטען כי לא היה מקום לחייבה בהוצאות משפט בהליך דלמטה. לגופו של עניין, המערערת טוענת כי המשיב פעל בניגוד להוראות ההסכם כאשר לא העביר את כספי הנאמנות לידי אביה, וכי הוא לא הבהיר היכן אותם כספים נמצאים ובהוראת מי העביר אותם. לעמדתה, המסמכים הבנקאיים של חשבון הנאמנות מלמדים על התנהלות לקויה, ולא יתכן כי לא ניתן יהיה לתבוע בגין זאת. המערערת ממשיכה וטוענת כי התנאים לקיומו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים בענייננו: בהליך השלישי לא נדונו אותן פלוגתאות שכן המידע מחשבון הנאמנות לא עמד בפני בית המשפט; לא ניתנה הכרעה פוזיטיבית בכל הנוגע לתוכן המידע; וההכרעה בעניין לא הייתה חיונית למתן פסק הדין השלישי. לבסוף נטען כי לא מתקיים הרציונל להכרה בקיומו של השתק עילה, שכן לא היה חשש שיינתנו הכרעות סותרות בערעור על פסק הדין השלישי ובהליך הנוכחי, ומשום שהתביעה הנוכחית היא המשך טבעי של קבלת המידע על הנאמנות. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 11.9.2023, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור על הסף מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וכך אציע לחבריי שנעשה. 7. השתק פלוגתא: התנאים להתקיימותו של השתק פלוגתא הם כי קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות בכל אחת מההתדיינויות; כי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק ניתן יומו בבית המשפט; כי ההתדיינות הראשונה כללה קביעה פוזיטיבית בפלוגתא; וכי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאת פסק הדין (רע"א 1739/23 אלד פלאנט בע"מ נ' מנסור, פסקה 15 (21.5.2023); רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני, פסקה 6 (1.6.2017)). בענייננו התנאים האמורים מתקיימים. בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט כי "[...] זרח שקט קיבל מד"ר טלי אברהם את מלוא התמורה עבור הדירה והמוצמד אליה (גג וחצר) – את הסך של 1,300,000 ₪ בתוספת של כ-15,000 ₪ עבור הפרשי הצמדה וריבית" (בעמ' 46). קביעה זו משתיקה את המערערת מלטעון כי אביה היה זכאי לסכום נוסף של 450,000 ש"ח שהופקדו בנאמנות, וכי היא כיורשתו זכאית כיום לקבלת הסכום. למערערת ניתן יומה בבית המשפט להוכיח כי האב לא קיבל את מלוא התמורה, וטענתה נדחתה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי. הניסיון של המערערת להיתלות במידע הבנקאי שהתקבל לאחרונה בנוגע לחשבון הנאמנות דינו לכישלון, שכן די בממצא הפוזיטיבי שנקבע בפסק הדין הראשון כדי להביא לדחיית טענותיה כיום. 8. מעשה בי-דין: אחד הכללים הנובעים מדוקטרינת מעשה בית דין הוא שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו עניין עצמו (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 12 ואילך (1991)). בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון "שלולא מוראה של דוקטרינה איש את רעהו רדפו במעגל אין-סופי" (ע"א 4012/96 בני שחף הובלות והשקעות (1976) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד נה(1) 492, 506 (1999)). כלל זה יפה לענייננו, באשר לא הייתה כל מניעה שהמערערת תגיש מלכתחילה את תביעתה הכספית בהליך השלישי. 9. עשיית עושר ולא במשפט: בהמשך לאמור לעיל, חיוב המשיב בתשלום הסכום למערערת יביא להתעשרותה שלא כדין על חשבונו. משנקבע כי האב קיבל את מלוא התמורה לידיו, ברי כי אין הוא זכאי לקבלת סכום נוסף, וזאת גם אם כספי הנאמנות הועברו בניגוד ללשון ההסכם כטענת המערערת (וכלל איני נדרש להכריע בטענה). הניסיון לעמוד על פרשנות דווקנית של ההסכם כיום, שנים רבות לאחר שההתקשרות באה לסיומה המוצלח, היא חסרת תום לב באופן זועק. 10. התיישנות: יש לדחות את הערעור על הסף גם נוכח התיישנות התביעה. כמתואר לעיל, המערערת קיבלה לידיה את המסמכים הנוגעים לחשבון הנאמנות בעקבות פסק הדין השלישי. ואולם, עוד קודם לכן, במסגרת הסיכומים שהגישה באותו הליך, היא העלתה טענות לפיהן המשיב מחויב לשלם לה את הסכום שהופקד אצלו בנאמנות. כלומר, המידע על חשבון הנאמנות לא שיחק תפקיד בדרישתה לקבלת הכספים מהמשיב, ולא ניתן לטעון כי רק בעקבות חשיפתה למידע התחוור לה כי עומדת לה עילה נגדו (ולפיכך לא מתקיימים התנאים שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). המסקנה היא שתביעתה, שהוגשה רק בשנת 2022, התיישנה לפני זמן רב. יוער, כי השופט גונטובניק עמד במסגרת פסק הדין השלישי על קושי זה בתביעה, הגם שהוא הביע בו את עמדתו למעלה מן הצורך. השופט הנכבד הסביר באופן מקיף מדוע התביעה התיישנה. כך, נקבע כי היה ידוע לאביה של המערערת ולמערערת עצמה כי יחסי הנאמנות בינם לבין המשיב הסתיימו עוד בשנת 2009, ויש לראות מועד זה כמועד שבו נפתח מרוץ ההתיישנות, שכן החל מאותו זמן ניתן היה לברר האם נפל פגם בהתנהלות המשיב כנאמן. אף בית משפט זה, במסגרת הדיון בעל פה בערעור על פסק הדין השלישי, העיר למערערת כי דינה של תביעתה הכספית נגד המשיב להידחות בשל התיישנות (ראו דבריו של כב' השופט כבוב, בעמ' 4-3 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2023). נראה כי לא היה די בעמדתו המפורטת של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין השלישי, כמו גם בהערתו של בית משפט זה בדיון בערעור על פסק הדין, כדי להניא את המערערת, והיא בחרה בכל זאת להגיש תביעה נוספת, חסרת סיכוי בעליל, נגד המשיב. 11. הרבה למעלה מן הצורך נציין כי על פני הדברים גם לא היה ממש בתביעה. "העובדה החדשה" שנתגלתה לטענת המערערת הייתה שהמשיב לא העביר את הכסף לאב. אך כפי שנקבע בפסק דינו של השופט גונטובניק בהליך השלישי: "מקובלת עלי גם עדותו של הנתבע (המשיב – י"ע) כי 'המנוח, בהסכמת בא כוחו, עו"ד אלי מרקוביץ מינה אותי כנאמן, על מנת שאעביר את יתרת התמורה למר יהושע איטח' [...]. הרקע למהלך זה נעוץ בהתחשבנות בין המנוח לבין מר איטח [...]. משעה שהמנוח קיבל לידיו את מלוא התמורה, ניתן היה לשחרר את הכספים שהוחזקו בנאמנות [...] די לי בקביעה שהמנוח קיבל את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר, ולכן ניתן היה לשחרר את הכספים שהוחזקו בנאמנות ולהעבירם בהתאם להוראותיו של מר איטח. כזאת נעשה, והכספים הועברו, ובכך באה הנאמנות לסיום". מכאן, שאין כל רבותא באותה "עובדה חדשה". 12. אין לי אלא להסכים למסקנת בית המשפט קמא כי המערערת עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. המשיב החזיק בכספים בנאמנות לפני ארבע-עשרה שנים, וזמן רב לאחר שהנאמנות באה אל קצה, הוא מצא עצמו נגרר מבית משפט אחד למשנהו. סוף דבר, שהערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 30,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ו' בטבת התשפ"ד (‏18.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23026610_E02.docx שא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1