פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2660/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2660/10 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.2.10 בתפ"ח 1047/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' צפת, ב' אזולאי – סג"נ, נ' זלוצ'ובר וצ' צפת תאריך הישיבה: י"ח בסיון התש"ע (31.5.2010) בשם המערער: עו"ד נעם אליגון בשם המשיב: עו"ד אפרת רוזן בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.2.2010 בתפ"ח 1047-09 (כבוד השופטים: ב' אזולאי- סג"נ, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת). המערער הורשע, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין. מכתב האישום עולה כי המערער קשר, ביחד עם אחרים, קשר לתקוף את המנוח ולגרום לו חבלות חמורות. המערער והאחרים החליטו לחבול במנוח, עקב מוצאו הבדואי ועקב סכסוכים שהיו בעבר בין צעירים ממוצא קווקזי לבין צעירים ממוצא ערבי באזור מגוריו של המערער. לשם קידום המזימה ערכו המערער ואדם נוסף תצפיות ומעקבים אחר המנוח, ואף הצטיידו במקלות ובמסכות לכיסוי פניהם, אולם לאחר מכן החליט המערער לזנוח את התוכנית. בהמשך ראה האדם הנוסף את המנוח, והאחר הודיע למערער כי בכוונתו לתקוף אותו, והמערער אפשר לו לעשות כן. לאחר מכן תקף האחר את המנוח במקל ובאבן, ובהמשך החליט להמיתו באמצעות דקירות סכין. ביום 22.2.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערער שנתיים וחצי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי להורי המנוח בסך 10,000 ש"ח. מגזר הדין עולה כי שירות המבחן המליץ להסתפק בתקופת מעצרו של המערער שנמשכה כשנה, במועד מתן גזר הדין, וזאת מכיוון שלמערער שאיפות נורמטיביות, הוא ללא עבר פלילי וההליך המשפטי ומעצרו מהווים עבורו גורם הרתעתי. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן וקבע כי יש להחמיר עם עברייני אלימות לאור האינטרס הציבורי המשמעותי. יתר על כן, נקבע כי גם במקרה הנדון, על אף שיקולי ענישת קטינים ובראשם שיקול השיקום, יש להעניק משקל גדול יותר לשיקולים אחרים כמו הרחקה והרתעה. עוד נקבע כי המערער וחבריו החליטו לחבול במנוח דווקא עקב מוצאו הערבי הבדואי ויש לתת על כך את הדעת בשלב גזירת העונש. לצד זאת נקבע כי יש להביא לזכותו של המערער את נסיבותיו האישיות, את הודאתו בכתב האישום, את שיתוף הפעולה עם שירות המבחן, ואת ההמלצה החיובית של שירות המבחן בעניינו. באיזון בין כלל השיקולים נגזר עונשו של המערער כפי שפורט לעיל. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו היה מקום לתת משקל יתר לשיקולי ענישת קטינים, לשיקולי שיקום וטיפול ולהמלצת שירות המבחן. לטענתו המעשים בוצעו כאשר היה בן 17.5 שנים והוא נעדר עבר פלילי, לפני האירוע הנדון, ויש לתת לעובדות אלו משקל משמעותי ביותר. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל ראוי לאמור בכתב האישום, קרי, לכך שהוא החליט לזנוח את הרעיון לתקיפתו של המנוח, ואילו התוצאה המצערת נגרמה כתוצאה מהחלטתו של שותפו לקשר. כמו כן, לטענתו בהתבסס על ההלכות של בית משפט זה יש במקרה הנדון הצדקה לתת אינטרס בכורה לשיקול השיקומי טיפולי ולאפשר לו לתקן את מעידתו החד-פעמית. המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר איזן כראוי בין כלל השיקולים. כמו כן, לטענתה המערער לקח חלק מרכזי בתכנון מדוקדק של תקיפת המנוח, אשר נבחר רק בגלל מוצאו. על כן, לטענתה, אין מדובר בכישלון רגעי אלא בשותפות ממושכת למעשים חמורים, יתר על כן, אף כאשר החליט לזנוח את מעגל האלימות הראשוני הוא לא עשה דבר על מנת למנוע את מעשה האלימות בפועל. מכאן שאין מקום להתערב בגזר הדין, על אף השיקולים לקולה, שכאמור נלקחו בחשבון במידה הראויה בנסיבות המקרה. לפנינו הונח תסקיר משלים מטעם שירות המבחן, ממנו עולה כי המערער מביע חרטה וצער על האירוע בו היה מעורב, על תוצאתו החמורה ועל הסבל הרב שנגרם להוריו של המנוח. עוד צוין כי הוא מתכנן להשלים בגרויות ולפנות ללימודים מתקדמים לאחר שחרורו מבית הכלא. בסיכומו של דבר הומלץ כי לאור התנהגותו התקינה, המוטיבציה שהוא מפגין והחרטה שהביע יש מקום להקל בעונשו. לאחר עיון בהודעת הערעור ובספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והביא בחשבון את כלל השיקולים לפני גזירת דינו של המערער. ההכרעה בנושא העונש אינה פשוטה בנסיבות העניין. על הכף האחת מונחות נסיבותיו האישיות של המערער, גילו הצעיר, עברו הפלילי הנקי לפני האירוע בו הודה, והמלצות שירות המבחן. מן הצד השני, יש להניח על הכף את המעשים הקשים אותם ביצע, ובייחוד את החלטתו לקשור קשר לפגוע במנוח רק בגלל מוצאו הבדואי, ואת מעשיו למען קידמו של קשר זה. על המלאכה הקשה בגזירת דינם של קטינים עמדתי בע"פ 49/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.3.2009): "כבכל הפרשות הדומות, אשר מגיעות לפתחם של בתי המשפט לא פעם, מלאכת גזירת הדין הינה קשה שבקשות, ודורשת איזון עדין בין שיקולי הענישה השונים. כך, מן הצד האחד עומד שיקול הגמול, שעניינו הצורך להביע את סלידתה החמורה של החברה כלפי מי שפגע פגיעה כה עמוקה בגופו ובנפשו של הקורבן הקטין, פגיעה אשר לא בנקל תימחה על ידי חלוף הזמן. היטב ידענו כי לא פעם תותיר פגיעה זו בנפשו של הקורבן פצעים שאין להם מזור, ולעיתים אך כפסע בין פגיעה זו ובין נטילת חייו של הקורבן ממש. לפיכך, פגיעה חמורה זו מחייבת על פי רוב הטלת ענישה כבדה ומשמעותית כנגד מי שביצע עבירות מסוג זה, כביטוי לסלידת החברה ממעשים נפשעים אלו ... מנגד עומד בענייננו השיקול שבשיקומם של מבצעי העבירה. שיקול זה מביא לידי ביטוי הן את האינטרס החברתי שבהשבתם אל המוטב וחזרתם אל החברה כגורם חיובי, והן את האינטרס של מבצעי העבירה – קטינים אף הם, בשיקומם. יצוין כי השיקול של שיקום מבצע העבירה חזק במיוחד בשעה שמדובר בקטינים, ועל כן, דרך הכלל, בעת גזירת עונשם של עבריינים קטינים יטה בית המשפט להעדיף את השיקול הנוגע לשיקומו של הקטין על פני שיקולי הענישה האחרים ... זאת, משום שהקטין עדיין נמצא בשלב בו אישיותו טרם נתגבשה סופית וההנחה היא שבאמצעות טיפול מתאים ניתן יהיה להחזירו למוטב ... מלבד סיכויי השיקום של הקטין, מן הראוי ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות, כמו גם לגילו". עמד על שיקולי ענישת קטינים גם חברי השופט נ' הנדל בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.2010), כאשר פרס יריעה רחבה ומקיפה אודות שיקולי ענישת קטינים: "סבורני כי קיימים שלושה נימוקים עיקריים לגישה העונשית המבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת. לאמור, הקטין בגיל מסוים (12 על פי סעיף 34ו לחוק העונשין) אומנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי ... הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש. מצב זה תומך בתוצאה, לפיה יש לגזור על הקטין עונש מקל יותר מאשר על הנאשם הבגיר. הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שיקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טיפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השיקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר ... השיקום עומד כשיקול מרכזי במלאכת ענישת קטין. ברם, לעתים אין מנוס מלהטיל על קטין עונש חמור, ובכללו מאסר לשנים שאינן מעטות, בגין מעשיו או בהתחשב בקיומו של רצדיביזם אצל הקטין חרף גילו הצעיר ... שיטתנו מאופיינת בגמישות, המאפשרת לה לכלול את שתי המגמות האמורות – דרכי שיקום והחמרה בענישה – ולהתאים עצמה למקרה הקונקרטי. המחוקק העניק לבית המשפט לנוער את הכלים הנדרשים. רבים המקרים בהם הדגש מושם על שיקום ודרכי טיפול. אולם, יש גם מקרים, ולצערנו מספרם בעליה, בהם חומרת העניין מחייבת שימוש בדרכי ענישה לרבות מאסר. עם זאת, יש להבהיר כי גם במקרים בהם ראוי להטיל עונש חמור, עדיין על בית המשפט ליתן דעתו לקטינותו של הנאשם העומד בפניו". במקרה הנדון כאמור המערער ביצע את מעשיו על סף הקטינות ואין ספק כי לעובדה שמדובר באדם צעיר הניתן לשיקום, ראוי וגם חובה ליתן משקל ראוי בשלב גזירת הדין, כפי שפורט לעיל. אולם במקרה הנדון, הכף שמנגד כבדה ביותר ומחייבת ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח, על אף השיקולים לקולה, כפי שפורטו לעיל. האלימות הנוראה אשר פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה בתופעה זו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית. במסגרת זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. "חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים" (ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן (לא פורסם, 7.2.2005)). המקרה הנדון חמור שבעתיים, שכן המערער קשר, ביחד עם אחרים, קשר לתקיפתו של המנוח, בעיקר בגלל מוצאו הבדואי. חשוב להדגיש כי אלימות על רקע לאומני, מכל כיוון שהוא צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מעוררת סלידה מסוג זה במהירות האפשרית. מכאן נראה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים, ואלמלא השיקולים לקולה וגילו הצעיר היה מקום להחמיר בעונשו. שאבנו עידוד רב מתסקיר שירות המבחן המעודכן שהוגש לעיוננו, ונראה כי המערער מפנים את הפסול שבמעשיו וברצונו לפתוח דף חדש לאחר סיום מאסרו, אך כאמור אין בכך כדי לאיין את חומרת מעשיו. אנו מקווים שדחיית הערעור לא תביא לפגיעה במוטיבציה החיובית שהפגין המערער, ובלבנו תקווה כי חומותיו של בית הכלא לא יהיו בעבורו חומות של ייאוש אשר ישיבו אותו חזרה למעגל האלימות, אלא חומות של תקווה כי בסיום ריצוי העונש – המתחייב נוכח מעשיו הקשים – הוא ישוב אל החברה ויפתח דף חדש כאזרח שומר חוק המכבד את הזולת, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ה בסיון התש"ע (7.6.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10026600_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il