בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2659/96
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: הנרי
רוזן
נגד
המשיב: בנק
המזרחי המאוחד
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 22.2.96 בתיק פש"ר
178/93
שניתן על ידי כבוד השופטת
מ'
פורת
תאריך
הישיבה: כ"ד בטבת תש"ס
(2.1.2000)
בשם
המערער: עו"ד דורון צברי
בשם המשיב: עו"ד אהוד ארצי
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
אב התחייב כלפי בתו להעניק לה במתנה חלק
בדירה. כעבור מספר שנים, לאחר שנושה של האב היתרה בו כי ישלם את חובותיו, רושם האב
הערת אזהרה לטובת הבת לגבי החלק בדירה שהתחייב לתת לה במתנה. השאלה המרכזית
המתעוררת בערעור זה היא האם יש ברישום הערת האזהרה משום מעשה פשיטת רגל במובן סעיף 5(1)(ב) לפקודת
פשיטת הרגל [נוסח חדש]. אפרט תחילה את עובדות המקרה הנדון.
1. ביום
20.3.1989 הצהיר הנרי צבי רוזן (להלן: "החייב") כי הוא מעניק
במתנה גמורה ובלתי חוזרת מחצית מזכויותיו בדירת המגורים, דהיינו רבע מכלל הזכויות
בדירה, לבתו יהודית רוזן. יצוין, כי אשתו מרים רוזן ערכה מתנה מקבילה, מחלקה שלה
בדירה, לטובת בת אחרת של בני הזוג. כעבור מספר שבועות הצהירו הבנות על הסכמתן לקבל
את המתנות. בשל סיבות שונות, ביניהן הסדרת מס שבח וקיום משכנתא על הדירה, לא
הושלמה הקניית המתנות ברישום במרשם המקרקעין.
2. בתחילת
שנת 1992 פתח החייב חשבון בבנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק")
והתחיל לבצע דרכו השקעות במכשירים פיננסים עתידיים שנסחרו על-ידי הבנק. התברר כי
חובו בבנק תפח תוך מספר חודשים לסך של 561,804 ש"ח. בחודש נובמבר 1992 שלח
הבנק לחייב שתי התראות בדרישה לסילוק החוב.
3. כחודש
לאחר קבלת ההתראות, ביום 30.12.92, רשם החייב הערת אזהרה לטובת הבת יהודית על החלק
בדירה שהובטח לה במתנה. יצוין כי גם האם רשמה הערת אזהרה לטובת הבת האחרת.
4. לבנק
נודע דבר רישום הערת האזהרה מצד החייב לטובת הבת והוא נקט ביום 29.3.92 שני הליכים
משפטיים: האחד, תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב בסך 561,804 ש"ח (ת.א. 395/93);
והאחר, בקשה במסגרת פקודת פשיטת הרגל לכינוס נכסי החייב ולהכרזת פשיטת רגל
(פשט"ר 178/93). בתביעה בסדר דין מקוצר הגיש החייב בקשה למחיקת כותרת
ולחלופין, בקשה למתן רשות להתגונן. בית המשפט המחוזי דחה את שתי בקשותיו של החייב,
וביום 22.6.95 קיבל את תביעת הבנק ופסק כי החייב מחויב בסכום התביעה, בצרוף ריבית
החל ביום 29.3.93 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן בהוצאות משפט ושכר-טירחת עורך-דין.
ביום 24.9.94 הגיש החייב ערעור לבית משפט זה (ע"א 5931/95) על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי.
5. במקביל להליך
בסדר דין מקוצר לתשלום החוב, התנהל ההליך למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל, אם כי
דומה שחלה בו הפסקה ארוכה למדי עד לפברואר 1996, דהיינו, עד חודשים אחדים לאחר מתן
פסק הדין בתביעת החוב. בתאריך 22.2.96 נתן בית המשפט המחוזי פסק-דין שבו התקבלה
הבקשה לצו כינוס נכסים. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת מ' פורת - נימק את פסק
דינו, בקטע הנוגע לעניינו, כך:
הבקשה למתן צו כינוס מתבססת על עילה של מעשה פשיטת
רגל על פיה רשם החייב הערת אזהרה על דירת מגוריו. מחצית הזכויות בה הקנו החייב ובת-זוגו ללא תמורה,
לבנותיהן. בינתיים גם ניתן פסק דין בתובענה שהוגשה עוד בשנת 1993 על סכום של
561,804 שקלים ע"י הבנק נגד החייב. ב1.11.92- וכן ב30.11.92- הבנק שלח מכתבי
התראה לחייב בהם דרש תשלום החוב. החייב לא שילם את חובותיו לבנק. עד היום החייב לא
שילם מאומה על חשבון חובותיו לבנק. ב"כ החייב מבקש לא לתת צו כינוס נכסים
בנימוק, שהבנק לא פרש תשתית עובדתית בדבר מעשה פשיטת רגל בפני בימ"ש וכי אל
לו לבימ"ש להיזקק לפסק הדין שינתן נגד החייב אחרי הגשת הבקשה. ב"כ הבנק
טוען שעצם רישום הערת האזהרה, מהוה מעשה פשיטת רגל ואל מעשה פשיטת רגל זה, מצטרפים
הצהרות החייב בדבר אי יכולת פרעון חובותיו.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות
אני מגיעה למסקנה, שמן הדין לתת צו קבלת נכסים. החייב עשה עיסקאות עתידיות בבנק
ונתן הוראות לביצוע עיסקאות אלה. כל טענות שהיו לו נגד הבנק חייב היה לברר בהליך
נגד הבנק. היום בפני בימ"ש תשתית עובדתית של חוב לבנק שפרעונו נדרש עוד
בנובמבר 92 ולא סולק, חוב שנתבע וניתן בגינו פסק דין, ומתנות שהחייב העניק מתוך
רכושו לבנותיו, בתקופה של שלושה חודשים שקדמו להגשת הבקשה.
6. על פסק
דין זה הגיש החייב ביום 14.4.96 את הערעור שבפנינו. ההליכים בפשט"ר 178/93
נמשכו וביום 25.8.96 הכריז בית המשפט המחוזי על החייב כפושט רגל. ברי, כי אם יתקבל
ערעורו של החייב בעניין צו כינוס נכסים, אין גם קיום לצו הכרזת פשיטת רגל. מבחינה
עניינית, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוגע לצו כינוס נכסים מתבסס על שלוש
הנחות, התומכות בקיומה של עילה לקבלת צו כינוס נכסים והכרזת פשיטת רגל: ראשית,
קיומו של חוב פסוק לטובת הבנק (פסק הדין בת.א. 395/93); שנית, אי תשלום החוב;
שלישית, ביצוע מעשה פשיטת רגל במהלך שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה. את מעשה
פשיטת הרגל ראה בית המשפט המחוזי ברישום הערת האזהרה.
7. והנה,
מספר שנים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שהוא מושא ערעור זה, נתן בית משפט
זה, ביום 14.11.99, את פסק דינו בע"א 5931/95, ערעור שהוגש, כאמור, על תביעת
הבנק בסדר דין מקוצר לתשלום החוב. בית משפט זה קיבל את ערעור החייב בעניין מתן
רשות להתגונן, תוך כדי ביטולו של פסק הדין המחוזי. בערעור נקבע כי יש לתת לחייב
רשות להתגונן והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון. התוצאה היא כי נפלה
הנחתו של בית המשפט המחוזי בתיק שלפנינו, כי יש חוב פסוק לטובת הבנק. להשלכה
הנובעת מעובדה זו על העניין שלפנינו אשוב בהמשך דבריי.
8. אפנה, אם
כן, לעניין רישום הערת האזהרה. אדון תחילה בתשתית הנורמטיבית הנוגעת לסוגיה זו.
נקודת המוצא היא הוראת סעיף 5(1)(ב) לפקודה, אשר זו לשונה:
[מעשה
פשיטת רגל הוא לחייב, אם] העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שעבוד, שאילו נעשו
כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה;
את הסיפא של הוראה זו, יש להבין כהפניה לסעיף 98(א) לפקודה,
שבה נקבע כדלקמן:
מי שאינו יכול לפרוע את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם,
וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין
מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו
התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת
פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכר פושט רגל, יראו את מעשהו
כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן.
כלומר, הדיבור בסעיף 5(1)(ב) "שאילו נעשו כשהוא מוכרז
פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה" מכוון להוראת סעיף 98(א) לפקודה,
המכריזה על פעולות משפטיות מסוימות כמעשי מרמה הבטלים כלפי הנאמן. על הקשר בין שתי
ההוראות ראה ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שניה, ירושלים, תשס"א) בעמ'
60; ע"א 97/72 הנאמנים בפשיטת-רגל של דוד ראנד נ' אי.בי.טי. בע"מ
ואח', פ"ד כז(1) 778 (להלן: "פרשת ראנד"); Williams & Muir Hunter On Bankruptcy (19th ed.,
London, 1979) p. 16
9. אם נשלב כעת את
עובדות המקרה הנדון לתוך התשתית הנורמטיבית הנזכרת, השאלה הפרטנית היא האם יש
לראות ברישום הערת האזהרה מצד החייב לטובת בתו משום העברת נכס או שעבודו, שיש בהם
כדי לתת עדיפות לנושה פלוני. לפי הסיפא של סעיף 98(א) לפקודה, בהנחה כי תנאים אלה
התמלאו, הרי יראו את מעשה ההעברה או השעבוד כמעשה מרמה הבטל כלפי הנאמן, ומעשה
מרמה זה הוא בבחינת מעשה פשיטת רגל במובן סעיף 5(1)(ב) לפקודה.
10. יצויין, כי
ההוראות של פקודת פשיטת הרגל הועתקו מהחוק המקביל באנגליה, הלוא הוא Bankruptcy Act, 1914. הסעיפים
המקבילים בחוק פשיטת הרגל האנגלי הם הסעיפים 1(1)(c)
ו44-
לחוק. אעיר, דרך אגב, כי חוק אנגלי זה בוטל בשנת 1986 ברפורמה מקיפה של דיני פשיטת
הרגל והוחלף ב- Insolvency Act, 1986. בהסדר החדש,
המקובל ברוב ארצות המשפט האנגלו-אמריקאי, הדרישה לקיום מעשה פשיטת רגל הוחלפה
בדרישה לחדלות פירעון. לגבי ביקורת על ההסדר הישן ראה גם מ' מאוטנר "מעשה פשיטת
רגל - האמנם סוף מעשה במחשבה תחילה?" ספר לובנברג (תל-אביב,
תשמ"ח) 108.
11. לפי עדותם של מלומדים, שעסקו בדיני פשיטת רגל באנגליה,
בתי המשפט שם לא החילו מעולם את ההוראה
בחוק האנגלי, שהקבילה לסעיף 5(1)(ב) לפקודת פשיטת הרגל. ראה Fridman,
Hicks & Johnson Bankruptcy Law and Practice (London, 1970) pp.
21-22; Ringwood’s Principles of Bankruptcy (17th ed. by A.
Roper, London, 1936) p. 16. הסיבה לכך נעוצה, כך נראה, בקושי הגדול
להוכיח את יסוד המרמה אצל החייב בשלב המקדמי של הגשת בקשה לכינוס נכסים. על היבט
זה ארחיב את הדיבור בהמשך.
12. מן האמור עולה כי
שתי שאלות ניצבות בפניי: האחת, האם רישום הערת אזהרה הוא בבחינת העברה או שעבוד של
נכס, המעניק עדיפות לנושה? והאחרת, האם הוכחה העדפת מרמה במקרה הנדון? אדון תחילה
בשאלת מהותה של הערת אזהרה. מן המפורסמות הוא כי קיימים חילוקי דעות, הן בפסיקה הן
בספרות, בדבר אופייה הקנייני של הערת אזהרה. עיין ע"א 68/76 אטיאס נ' הממונה על המרשם לפי חוק המקרקעין,
פ"ד ל(3) 527; ע"א 205/83 חובני נ'
דיקלה חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד
מא(3) 96; א' רייכמן "הערת אזהרה - מהות, יצירה והגנה כנגד עסקאות
נוגדות" עיוני משפט י (תשמ"ד) 297; י' ויסמן "זכות קניין בפסיקה:
התיאוריה בשירותי הפרקטיקה" עיוני
משפט טו (תש"ן) 53; א' פרוקצ'יה "לשאלת תוקפה הקנייני
של הערת אזהרה" עיוני
משפט ז (תשל"ט)
446; נ' זלצמן עיכבון
(תל-אביב, 1998) 91-89.
13. לטעמי, אין כל
צורך להידרש, כאן ועכשיו, לשאלה העיונית-המושגית בדבר מהותה הכללית של הערת אזהרה,
וזאת משום שגדר הסוגיה שלפניי מצומצמת היא. השאלה המוחשית והמיוחדת הדורשת תשובה
היא האם במסגרת פקודת פשיטת הרגל,
ובמסגרת זו בלבד, יש ברישום הערת האזהרה משום שעבוד המעניק עדיפות לנושה פלוני. שאלה
דומה, אך לא זהה, נדונה בבית משפט זה בפרשת ע"א 261/88 בנק המזרחי המאוחד נ' רוזובסקי ואח', פ"ד מח(2)
102 (להלן: "פרשת רוזובסקי").
השאלה שם הייתה האם הערת אזהרה היא בבחינת "שעבוד" כמשמעות מושג זה
בסעיף 1 בשילוב עם סעיף 178 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-. השאלה
נגעה בצורך לרשום הערת אזהרה גם אצל רשם החברות. בית משפט זה הגיע למסקנה כי
המדובר בשעבוד. ואלה דבריו של השופט ד' לוין:
---הערת האזהרה מיטיבה את מצבו של
הנושה-בעליה, ולמעשה הופכת אותו לנושה מובטח, בעל עדיפות מיוחדת על פני שאר
הנושים. אשר-על-כן, ניתן גם לראות ברישומה של הערת האזהרה משום יצירת ערובה להבטחת
זכותו של הזכאי על פיה, ולכן גם כ"שעבוד", כמובנו בפקודת החברות (שם,
בעמ' 125).
יצויין, כי לאחר פסק דינו של בית משפט זה
בפרשת רוזובסקי תוקן חוק המקרקעין על-ידי הוספת סעיף 127(ב1) לחוק, שבו
נאמר כעת כי הערת אזהרה שנרשמה במרשם המקרקעין אינה טעונה רישום בכל מרשם אחר.
יוער, כי המחוקק לא נקט עמדה בדבר מהותה של הערת האזהרה ולכן נראה כי תפיסתו
העקרונית של בית משפט זה בדבר היות הערת אזהרה שעבוד לא שונתה. עיין מ' דויטש, קניין (כרך ב', תל-אביב, תשנ"ט) עמ'
16-15.
14. גם אם ההלכה שנפסקה בפרשת רוזובסקי בדבר
היות הערת אזהרה בבחינת שעבוד קרובה היא לענייננו, אין להחיל הלכה זו בהכרח על
הסוגיה שבפנינו. ענייננו הוא בפשיטת רגל, ואת התשובה לשאלת אופיה המדויק של הערת
האזהרה יש למצוא בהוראות פקודת פשיטת הרגל עצמן. ברוח זו ראה את דבריהם של ש' לוין
וא' גרוניס בספרם פשיטת רגל:
האם יש לראות בעל הערת אזהרה, שנרשמה בלשכת רישום
המקרקעין לפי סעיף 127 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- כערובה לחיוב, נושה מובטח?
ההלכה הפסוקה מצאה בהערת האזהרה הן סממנים קניניים והן אחרים, שאינם קניניים.
בענין אחד אמר בית המשפט העליון כי אכן בעל הערת האזהרה הוא נושה מובטח; אך לענין
הגשת תביעת חוב בפשיטת רגל - כך נראה לנו - אין השאלה היוריספרודנטיאלית הכללית
מתעוררת בהיקפה הרחב, אלא מתעוררת שאלה מצומצמת יותר: האם, בנסיבות הענין, יגדיל
ויתורו של ה"נושה" על ההערה את נכסי החייב אם לאו? בהיות הערת האזהרה
יצור כלאיים, שאינו ניתן לסיווג בגדר אחת המשבצות המשפטיות המקובלות, יש לבחון את
הערת האזהרה הקונקרטית, על נסיבותיה האינדיבידואליות, כדי להשיב על שאלה זו. (שם,
בעמ' 257-256).
15. לטעמי המבחן
המוצע על ידי המחברים, מן הראוי כי יחול גם בשאלה המיוחדת העומדת לפניי, והיא האם
יש ברישום הערת האזהרה משום שעבוד הנותן עדיפות לנושה פלוני. אבחן, איפוא, את
השאלה האם כתוצאה מרישום הערת האזהרה צומצמה זכות מימוש הנכס העומדת לטובת הנושים,
אם לאו. לדעתי, התשובה היא חיובית. משמעותו של רישום הערת אזהרה מכוח סעיף 127(ב)
לחוק המקרקעין, תשל"ט1969-, היא, לכל הדעות, כי כל עוד הערת האזהרה לא נמחקה,
הנכס הכפוף להערה אינו נתון למימוש לטובת הנושים הרגילים. (פרשת רוזובסקי, שם,
בעמ' 123; א' פרוקצ'יה, דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (ירושלים,
תשמ"ד1984-) בעמ' 84 ו86-; צ' כהן פירוק
חברות (תש"ס2000-) 463). נמצא, כי לאחר רישום הערת האזהרה חל
שינוי מהותי במעמדם של הנושים כלפי הנכס מושא המתנה. זכות הנושים למימוש הנכס,
מושא ההערה, נדחית מפני זכותו של בעל ההערה לממש את ההתחייבות לטובתו. די בתוצאות
אלה של הערת האזהרה כדי לקיים את הדרישה למעשה פשיטת רגל במובן סעיף 5(1)(ב)
בשילוב עם סעיף 98 לפקודה. בהקשר זה אין כל חשיבות לנפקותה של הערת האזהרה באופן
כללי (שאינה העדפת מרמה) ובמסגרת פשיטת רגל, ובמיוחד בקשר להתחייבות למתן מתנה.
לתיאור הגישות השונות בסוגיה כללית זו ראה ד' פולק, הערת אזהרה במקרקעין
(1999) 190-177. כן ראה ת"א (ת"א) 1310/91 עו"ד רונית ורנר
הנאמן על נכסי פושט הרגל שמואל אבני נ' עזבון המנוחה רחל אבני ז"ל (לא
פורסם); ה"פ (חיפה) 240/95 והבה והבה נ' בנק כרמל למשכנתאות בע"מ
(לא פורסם). בשאלות כלליות ועקרוניות אלה, בדבר נפקותה של הערת אזהרה, איני מביע
דעה. הכרעתי מצומצמת לבחינת משמעותה של הערת האזהרה הנדונה במסגרת מעשה פשיטת רגל.
16. המסקנה העולה מן
האמור, היא, כי יש ברישום הערת האזהרה, בנסיבות המקרה הנדון, משום
"שעבוד" במובן סעיף 5(1)(ב), שעבוד הנותן עדיפות
לנושה פלוני במובן סעיף 98(א) לפקודה. השאלה הנוספת היא האם יש ברישום הערת האזהרה
משום העדפת מרמה. ואמנם, טענת החייב היא כי מעולם לא התכוון להעדיף נושה על נושה
אלא עשה מה שעשה בתום לב, מתוך מטרה לקיים את התחייבותו למתן מתנה לבתו. לגירסתו,
סמיכות הזמנים בין ההתראות מצד הבנק לבין הרישום היא מקרית, והיא באה משום שהרישום
של הערת האזהרה התעכב בשל נסיבות שונות; ועם הסרת המכשולים בוצע הרישום. כן טען
החייב כי קיומו של יסוד המרמה במעשה רישום הערת האזהרה לא נטען במפורש על-ידי
הבנק, ועל כל פנים, לא הוכח בפני בית המשפט. לעומתו, הבנק טוען כי החייב לא נתן
הסבר מניח את הדעת באשר למועד הרישום וכוונתו של החייב להתחמק מנושיו ברורה
בנסיבות העניין. לטענת הבנק, רישום ההערה בסמוך לאחר קבלת מכתבי ההתראה מצביע על קיומה של מרמה; לכן גם אם ההתחייבות המקורית הייתה בתום
לב, לא כן רישום ההערה.
17. אין ספק, כי בתי המשפט שלנו הקפידו מאד, בעקבות
מסורת המשפט האנגלית, על הוכחה של העדפת מרמה, הדרושה במסגרת הוראת סעיף 98(א)
לפקודה. מן הראוי להעיר הערה מקדמית: המושג העדפת מרמה, עשוי להטעות. אם נדייק
בהוראת סעיף 98(א), אליה מפנה כאמור סעיף 5(1)(ב) לפקודה, הרי לא נדרש כי תוכח
כוונת מרמה. הרישא של סעיף 98(א) מתנה את תחולת ההוראה בכך כי החייב שיעבד את הנכס
"כדי לתת עדיפות לנושה פלוני". הסיפא של סעיף 98(א) קובע כי
שעבוד לשם מתן עדיפות לנושה פלוני, יראוהו כמעשה מרמה הבטל כלפי הנאמן. נמצא, כי
הדרישה היא קיום כוונה למתן עדיפות בלבד, משום שלכוונה זו נקשרת חזקה סטטוטורית של
מרמה. במילים אחרות, אין כל צורך כי תתקיים כוונה מיוחדת של מרמה; די בכוונה לתת
עדיפות. ראה בהקשר זה ש' לוין וא' גרוניס, שם, בעמ' 331 וצ' כהן, שם,
בעמ' 412, סמוך להערה 244. יצויין, כי דין מקביל חל גם במקרה של פירוק חברות (ראה
סעיף 355 לפקודת החברות).
18. עם זאת, הן בפסיקה שלנו הן בפסיקה האנגלית,
נקבעו דרישות מחמירות למדי לגבי הוכחת הכוונה להעדיף נושה. כך נדרש כי הכוונה
להעדיף נושה חייבת להיות המטרה הדומיננטית של החייב. ראה על כך גם ע"א 550/69 בינה בנט ואח' נ' א' מצא, עו"ד הנאמן לנכסי ש'
עטיה בפשיטת רגל, פ"ד
כד(1) 485, 491 (להלן: "פרשת בנט"); ע"א 6/89 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גרוס ואח' (לא
פורסם) (להלן: "פרשת בנק דיסקונט"). ראה גם את הדיון אצל ש' לוין
וא' גרוניס, שם, בעמ' 333 ובעמ' 339-335.
19. כן נפסק בשורה של פסקי דין כי נטל השכנוע בדבר
קיומה של כוונת העדפה אצל החייב מוטל על המסתמך עליה, שהוא הנאמן בפשיטת רגל,
המפרק או הנושה המבקש כינוס נכסים או הכרזת פשיטת רגל. ראה פרשת בנט, בעמ'
487; פרשת ראנד; פרשת בנק דיסקונט, פסקה 7; ש' לוין וא' גרוניס, שם,
בעמ' 334; צ' כהן, שם, בעמ' 412.
20. באשר לדרך ההוכחה, הרי לעיתים אין ראיות ישירות
על כוונתו האמיתית של החייב. במקרה זה, מוסכם על הכל כי אפשר להוכיחה בדרך של
ראיות נסיבתיות. ראה פרשת בנט, בעמ' 488; ע"א 52/86 ס.ט.ס
אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' פרק חברת שילב - שיווק ישיר לצרכן הפיקח
בע"מ (בפירוק), פ"ד מב(4) 495; ע"א 3052/92 קיהן נ' ש. ובר,
עו"ד, הנאמן על נכסי פושט הרגל יונתן שידלוב ואח' (לא פורסם).
21. האם יש בנסיבות המיוחדות של מקרה זה משום הוכחה
נסיבתית לכוונה של החייב להעניק עדיפות לבתו, מקבלת המתנה? לטעמי, התשובה היא
חיובית. לא זו בלבד שיש בסמיכות הזמנים משום הצבעה על כוונה זו, אלא שלעצם רישום
הערת אזהרה קשה לתת משמעות אחרת. כי סוף סוף מדובר במתנה מן החייב לבתו, ולשם מה,
אם לא להעדיפה על נושים אחרים, בא רישום הערת האזהרה. וכי רוצה האב למנוע מעצמו
עיסקאות מאוחרות נוגדות?! נמצא, אם כן, כי בנסיבות המקרה הנדון, עצם רישום הערת
האזהרה, יש בו משום הוכחה חיצונית על כוונתו הפנימית של החייב.
22. מסקנתי היא,
איפוא, כי צדק בית המשפט המחוזי בתוצאה כי יש ברישום הערת אזהרה בנסיבות העניין
משום מעשה פשיטת רגל. בכך אני מגיע לעניין קיומו של חוב קצוב, שגם הוא תנאי מוקדם
לצו כינוס נכסים ולהכרזת פשיטת רגל. בית המשפט המחוזי סמך על החוב הפסוק בתביעה
בסדר דין מקוצר. עם ביטול פסק הדין בדבר החוב בערעור בפני בית משפט זה נפל הנדבך
שהביא לצו הכינוס ולהכרזתו של החייב פושט רגל.
23. בעת הדיון בבקשה לכינוס נכסים בבית המשפט
המחוזי ביום 22.2.96 ציין בא-כוח החייב כי בקשר לחוב הפסוק הוגש לבית המשפט העליון
ערעור על אי מתן רשות להתגונן. בא-כוח הבנק התנגד ל"הרחבת חזית" ובית
המשפט החליט כי אינו מתיר "שאלות הבאות לערער על פסק הדין שניתן".
לטעמי, מן הראוי היה כי בית המשפט יבחן את סיכויי הערעור ואת השאלה האם הערעור
הוגש בתום לב. והיה והתשובה הייתה חיובית, מן הראוי היה כי בית המשפט המחוזי ישקול
אם אין מקום, בהתחשב במכלול הנסיבות, לעכב את ההחלטה בבקשה לכינוס נכסים
(ובעקבותיה ההכרזה על פשיטת רגל) עד למתן פסק הדין בערעור. ראה בעניין זה Re Noble v. The Official Receiver [1964] 2 All
E. R. 522; Re a Debtor (No 799 of 1994) [1995] 3 All E. R. 723.
לפיכך, צו כינוס הנכסים, שהוצא מבלי שבית המשפט בחן את הערעור על החוב הפסוק, אינו
יכול לעמוד. הדברים נכונים ביתר שאת כשיודעים אנו היום כי פסק הדין בדבר החוב
בוטל, לחייב ניתנה רשות להתגונן והעניין הוחזר לדיון מחודש בבית המשפט המחוזי.
אי לכך, הטענות
המכוונות נגד קיומו של מעשה פשיטת הרגל נידחות. עם זאת, הערעור מתקבל, צו הכינוס
וצו הכרזת פשיטת הרגל מתבטלים והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע האם יש
מקום לתת צו כינוס נכסים נגד החייב ולהכריזו פושט רגל. בנסיבות העניין אין צו
להוצאות.
ש
ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
אנגלרד.
ניתן היום, י"ט בטבת תשס"א
(14.1.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96026590.Q09 /שב