רשות המיסים-מע"מ:היחידה המשפטית לתיקים מיוחדים נ. יגאל דוגה

6 בבית המשפט העליון עח"ר 26570-08-25 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: שרון עדקי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' רנר) בצ"א 14753-02-17 מיום 20.07.2025 תאריך ישיבה: ט' באלול התשפ"ה (2 בספטמבר 2025) בשם המערערת: עו"ד יורם הירשברג בשם המשיב: עו"ד רם נאור; עו"ד זיו רוטמנש פסק-דין לפניי ערעור לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק) וסעיף 36ו(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בבצ"א 14753-02-17 מיום 20.07.2025. בגדרה, התקבלה בקשת המשיב לעיון חוזר בצו חילוט זמני שניתן בעניין תפיסת רכושו; ונקבע, כי ישוחרר לידיו סכום חודשי בסך 50,000 ש"ח, וזאת עד למתן פסק דין סופי בהליך החילוט או עד למתן החלטה אחרת. הרקע לערעור הרקע לערעור שלפניי פורט בהרחבה בפסק הדין של השופטת ג' כנפי-שטייניץ שניתן בע"פ 3168/24 דוגה נ' מדינת ישראל (19.01.2025) (להלן: פסק הדין בע"פ 3168/24); ובפסק הדין של השופט ד' מינץ שניתן בע"פ 2344/22 דוגה נ' מדינת ישראל (24.05.2022) (להלן: פסק הדין בע"פ 2344/22). בתמצית, נגד המשיב ונאשמים נוספים (להלן כולם יחד: הנאשמים), הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון בסכום של כ-157 מיליון ש"ח, לצד עבירות נוספות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המערערת (להלן גם: המדינה) להורות על חילוט רכוש הנאשמים מכוח סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, ובכלל זאת נכסי מקרקעין, כספים והמחאות. לצד זאת, הוגשה על-ידי המדינה גם בקשה למתן צו זמני להבטחת מימוש החילוט עד להכרעה בבקשת החילוט, וזאת מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. ביום 30.11.2017 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים בעניין הצו הזמני, לפיהן ישוחררו לנאשמים תפוסים בשווי של כ-9 מיליון ש"ח; בעוד יתר הרכוש יישאר תפוס, עד להכרעה סופית בבקשת החילוט (להלן: הסכם 2017). מאז, הגישו הנאשמים מספר בקשות לעיון חוזר בצו הזמני, אשר ההחלטות שניתנו בהן נדונו כערעורים בבית משפט זה. כך, ביום 13.05.2020 נדחה ערעור הנאשמים בע"פ 2835/20 דוגה נ' מדינת ישראל (13.05.2020), תוך שניתן תוקף להסכמת הצדדים על שחרור סך נוסף של 440,000 ש"ח. ביום 24.05.2022 נדחה ערעור הנאשמים בע"פ 2344/22 (השופט ד' מינץ), תוך שנקבע כי לעת הזו, חלוף הזמן אינו מצדיק קיומו של דיון מחודש – אך אין בכך כדי 'לחסן' מפני בחינה עתידית של היקף החילוט, אם "יתגלו נסיבות חדשות המצדיקות זאת או בחלוף פרק זמן משמעותי נוסף". ביום 28.02.2024 נדחתה בבית המשפט המחוזי בקשה נוספת של הנאשמים לעיון חוזר בצו הזמני שניתן, תוך שנקבע כי הנאשמים לא הניחו תשתית מספקת להוכחת הפגיעה הנגרמת להם כתוצאה מהמשך תפיסת הנכסים; וכי אין לקבל את טענתם כי התמשכות ההליך רובצת לפתחה של המדינה. עם זאת נקבע שישוחררו לידיהם נכסים בשווי של 383,080 ש"ח, בגין תשלומי משכנתא ששולמו על ידם. בפסק הדין שניתן ביום 19.01.2025 בערעור שהוגש על החלטה זו, בגדרי ע"פ 3168/24 (השופטת ג' כנפי-שטייניץ), נקבע כי לצד חלוף הזמן הניכר מאז הוגש כתב האישום, "יש לתת את הדעת גם לחלקם של ה[נאשמים] בהימשכות ההליך; ולהעדר כל טענה כי הרכוש, או חלקו, נדרש ל[נאשמים] לצורך קונקרטי, ובפרט מקום בו עיקר התפוסים הם נכסי מקרקעין" (שם, בפסקה 12). עם זאת, במהלך הדיון שהתקיים בערעור, ניתנה הסכמת המדינה לשחרור סכום נוסף של 1.5 מיליון ש"ח. זאת, בגין הנסיבות הרפואיות המיוחדות הנוגעות לבתו של המשיב, אשר התגלו בחודש אפריל 2024, קרי לאחר החלטת בית המשפט המחוזי. בפסק הדין אומצה הסכמה זו, תוך שנקבע כי זו נותנת ביטוי הולם להימשכות ההליך, תוך איזון בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לבין זכויות הנאשמים. בחלוף חודשים בודדים, ביום 07.05.2025, הוגשה על ידי המשיב בקשת עיון נוספת, רביעית במספר, מושא ההליך שלפניי. בגדרה, טען המשיב שבעקבות מחלת בתו נוספו למשפחתו הוצאות רבות, תוך שהלה צמצם היקף עבודתו בכדי לרכז מרצו סביב סיעודה, כך שמקורות ההכנסה של המשפחה אינם עומדים בהוצאות אלו. על-כן נטען, כי המחלה מהווה נסיבה חדשה המחייבת שחרור כספים נוסף מהרכוש התפוס, וזאת מטעמים הומניטריים. המשיב טען שנסיבות אלו לא עמדו בפני בית משפט זה בפסק דינו, אשר התבסס על חלוף הזמן בהליך; וצירף אסמכתאות לכך שהכספים ששוחררו במסגרתו שימשו לתשלום לרשויות המס בגין פעילות חברת שיא שי עד בע"מ, היא נאשמת 3, אשר חציה מצוי בבעלותו (להלן: החברה). מנגד, טענה המדינה כי נסיבות מצבה הרפואי של הבת עמדו בפני בית המשפט העליון במהלך הדיון, ועל-כן, בשים לב גם לעיתוי הגשת הבקשה, זו נעדרת כל נסיבה חדשה או חלוף זמן מהותי המצדיקים עיון חוזר. עוד צוין, שהסכמת המדינה לשחרור הכספים נעשתה לפנים משורת הדין, ומתוך ציפייה שאלו ישמשו למטרה רפואית – אולם עולה שהמשיב בחר להשתמש בהם לתשלום מיסים עבור החברה שבבעלותו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.07.2025 מושא ערעור זה, צוין בהתייחס לפסק הדין מיום 19.01.2025, כי "נראה כי עצם שחרור סכום נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון משקף עמדה ולפיה מדובר בנסיבות בחלוף זמן משמעותי העשוי להצדיק בחינה מחודשת של מידתיות החילוט. בצד האמור נראה כי בקביעת הסכום ששוחרר ניתן משקל לנסיבות שנוצרו גם בעקבות מחלת הבת, ולהסכמת ה[מדינה] בעניין זה". עם זאת, נוכח טענות המבקש בדבר הוצאותיו הכספיות בגין מצבה הרפואי של בתו, נקבע כי "במכלול, כפי שפורט לעיל, רואה אני מקום להורות על שחרור סכום חודשי נוסף לידי ה[משיב] לצורך סיוע לבת שחלתה". על-כן, נקבע כי ישוחרר סכום חודשי בסך 50,000 ש"ח לידי המשיב, עד למתן פסק דין סופי בהליך החילוט, או עד למתן החלטה אחרת. ביום 06.08.2025 התקבלה בקשת המדינה למתן צו ארעי לעיכוב ביצוע ההחלטה; וביום 11.08.2025 הותר הצו על כנו, תוך שצוין כי נוכח הודעת המדינה בדבר הגשת ערעור על ההחלטה, מוטב יהיה ששאלת המשך עיכוב הביצוע תידון על ידי ערכאת הערעור. מכאן הערעור שבכותרת, לצדו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, עד להכרעה בערעור. טענות הצדדים בערעור ובדיון שהתקיים לפניי, טענה המערערת כי לא הוכח כל שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה בדבר תפיסת רכוש, מקום בו הנסיבות הרפואיות עמדו בפני בית משפט זה גם במסגרת החלטתו האחרונה על שחרור סך של 1.5 מיליון ש"ח מהרכוש התפוס. ביחס לחלוף הזמן, צוין שהבקשה לעיון חוזר הוגשה בחלוף שלושה חודשים וחצי בלבד ממועד מתן פסק הדין האחרון; כך שאין מדובר בחלוף זמן המצדיק עיון מחדש, זאת בפרט נוכח הסכום הכספי הגבוה ששוחרר – ודי היה בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. כן נטען, שהמשיב לא צירף לבקשתו לפני בית משפט קמא כל תצהיר לתמיכה בטענותיו; והאסמכתאות הספורות שצירף בנוגע להוצאותיו, אינן מבארות מהו סך הכספים הדרושים לו להבטחת צרכיה הרפואיים של בתו, וממילא אינן מוכיחות שהכנסותיו אינן מספיקות לצרכים אלו – והדבר מקבל משנה תוקף בשים לב לקבלות שהגיש, מהן עולה שהחברה המצויה בבעלותו 'מגלגלת' מחזור חודשי של מיליוני ש"ח. כמו כן נטען, כי המשיב לא סיפק כל הסבר מדוע הכספים ששוחררו מספר חודשים קודם לכן אינם מספיקים לצרכיה הרפואיים של בתו, וזאת ללא קשר לשאלה מהו השימוש שנעשה בכספים בפועל. נטען שהחלטת בית המשפט המחוזי מעוררת קושי במובן זה שלא נקבע בה כל ממצא עובדתי, אלא אך צוין בה כי "במכלול, כפי שפורט לעיל, רואה אני מקום להורות על שחרור סכום נוסף [...]". כן נטען, כי קיים קושי בהחלטה לשחרר כספים על בסיס חודשי, אשר משמעותה היא שישוחררו נכסים בהיקף לא ידוע, כתלות בהתמשכות ההליך, באופן המקנה למשיב תמריץ משמעותי לעכב את בירור ההליך העיקרי. נטען שהדבר אינו מתיישב עם הצורך לבחון, בכל שלב ושלב, האם צרכיו של הנאשם מצדיקים לשחרר כספים מקופת החילוט – כמתחייב מתכלית הצו הזמני להבטחת אפשרות החילוט בסיום ההליך. זאת, בפרט בראי הסכם 2017 לפיו הרכוש יישאר תפוס בידי המדינה עד לסיום ההליך. צוין כי אין מחלוקת שמשך ניהול ההליך עולה מעל ומעבר לנדרש; אך כבר נקבע שזאת בעיקר נוכח התנהלות המשיבים. כן צוין שבשלב זה, נותר לשמיעה עד תביעה אחרון שעדותו בעלת אופי 'טכני', במסגרת דיון הוכחות הקבוע לחודש אוקטובר 2025. בנסיבות אלו, וכדי למנוע תמריץ נוסף לעיכוב ההליך, הציעה המערערת לקבוע שהתיק העיקרי יישמע מיום ליום ממועד קרוב ככל הניתן, ובכך יבוא לסיומו ההליך ותוכרע בקשת החילוט הסופי; וממילא יתייתר עניין החילוט הזמני. המשיב חזר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. בפרט טען שהמחלה שהתגלתה לבתו, מהווה שינוי נסיבות שלא עמד בבסיס בקשת העיון הקודמת, המצדיק עיון מחדש; וכי בבסיס שחרור הכספים בפסק דינו האחרון של בית משפט זה, לא עמדו הנסיבות הרפואיות, אלא סוגיית מידתיות הצו הזמני, בראי הימשכות ההליך. כן נטען, שמאחר שהערעור הקודם הוגש גם מטעם הנאשמים הנוספים, הכספים שוחררו גם עבורם. עוד טען המשיב שהקבלות שהציג בגין תשלומי המיסים, מעידות אך על מחזור העסקים של החברה, ואין בהן כדי להעיד על רווחי החברה, וממילא על האפשרות למשוך מהם לטובת הכנסתו; וגם במהלך הדיון טען שמשיכת רווחים מהחברה "לא הייתה פותרת [את ה]מצוקה [ה]הומניטרית". כן צוין, שהמדינה כלל לא ביקשה לחקור את המשיב בבית המשפט המחוזי בנוגע לטענותיו הכספיות. ביחס לעיכוב בהתמשכות ההליך נטען, שחלקו רובץ גם לפתחה של המדינה; וכי כל בקשת דחייה שהוגשה מטעם המשיב, נבעה מטעמים מוצדקים, ועמדה לביקורת שיפוטית של המותב הדן בהליך העיקרי. עוד ציין המשיב בדיון כי הלה לא עתר בבקשתו לפני בית משפט קמא לשחרור כספים בצורה של תשלום 'עתי', אלא אך ביקש תשלום שישקף את הוצאותיו בגין מצבה הרפואי של הבת, ובפרט הוצאות הנדרשות לצורך התאמת בית המגורים; ובית משפט קמא הוא שקבע צורת תשלום זו. בהקשר זה טען בא-כוח המערערת כי הדבר מחדד את הקשיים הקיימים בהחלטה על שחרור כספים בצורה של תשלום 'עתי', לרבות קיומן של השלכות רוחב אפשריות. דיון והכרעה לאחר עיון, מצאתי כי דין הערעור – להתקבל. סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מסמיך את בית המשפט להורות על חילוט רכושו של אדם שהורשע בעבירת הלבנת הון לפי סעיפים 3 או 4 לחוק זה, בשווי של רכוש בו נעברה העבירה, רכוש ששימש לביצועה, איפשר את ביצועה או שיועד לכך; וכן של רכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, או שיועד לכך. סעיף 23 לחוק מחיל, בשינויים המחויבים, את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים, גם על עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, ובכללם את סעיף 36ו לפקודה, המקנה לבית המשפט סמכות להורות על מתן סעדים זמניים, לצורך הבטחת האפשרות של מימוש החילוט בסיום ההליך. תכליתו של הסעד הזמני כאמור, הינה למנוע הברחת נכסי הנאשם באופן שיסכל את אפשרות חילוטם בתום ההליך, אם אכן יינתן צו חילוט (ראו: ע"פ 6009/19 ביידון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.10.2019) (להלן: עניין ביידון), וההפניות שם). בשלב הדיון בבקשה למתן צו חילוט זמני, נדרש בית המשפט לבחון, ראשית, האם קיימת תשתית ראייתית מספקת במישור הלכאורי, המבססת 'פוטנציאל חילוט'; ושנית, האם הבקשה עומדת בדרישת המידתיות, קרי האם ניתן לנקוט באמצעים חלופיים שיש בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט, אשר פגיעתם בקניינו של הנאשם פחותה (עניין ביידון, בפסקאות 10-9). בתוך כך, על בית המשפט לאזן בהחלטתו בין זכות הקניין של הנאשם, לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט (ע"פ 2243/23 קסאס נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (19.04.2023)). כפי שצוין בערעור שלפניי, לא קיים מקור חוקי מפורש לעיון חוזר בהחלטה על סעד זמני כאמור, אך דומה כי הפסיקה הכירה באפשרות זו, בהיקש מאפשרות העיון החוזר בעניין מעצרים, המעוגנת בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966 (בש"פ 9222/20 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (14.01.2021) (להלן: בש"פ כהן)); ובהתקיים אחת מהנסיבות המפורטות בסעיף זה, שעניינן גילוי עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או זמן ניכר שעבר ממתן ההחלטה. בראי האמור, לא מצאתי כי עלה בידי המשיב להוכיח התקיימותן של אלו מן הנסיבות המפורטות, וזאת בשונה ממסקנתו של בית משפט קמא. אפרט להלן. ביחס לחלוף הזמן, ברי כי בנוסף על הזמן שחלף ממועד מתן צו החילוט הזמני, חלוף הזמן נבחן גם ביחס למועדים האחרונים בהם נערך איזון מחדש של הצו. בענייננו, ניתן כאמור צו חילוט זמני מתוקף הסכם 2017. ברם, מאז הסכמות אלו, צו החילוט הזמני נבחן מעת לעת במסגרת בקשות לעיון חוזר שהגישו הנאשמים, ובמסגרת הערעורים על ההחלטות שניתנו בבקשות אלו; כאשר פסק הדין האחרון מביניהם ניתן אך לאחרונה, בחודש ינואר 2025. בנסיבות אלו, ועל-אף שבפסק הדין בע"פ 2344/22 נקבע כאמור שחלוף הזמן עשוי להצדיק עיון מחדש, דומה שלא ניתן לחלוק שמקום בו חלפו רק שלושה חודשים וחצי מהמועד האחרון בו שוחרר סכום משמעותי מהרכוש המחולט – ספק אם ניתן לומר שעסקינן בחלוף זמן המצדיק עיון מחדש. מבחינת שינוי הנסיבות, עיון בפסק הדין בע"פ 3168/24 מעלה כי בניגוד לטענת המשיב, נסיבות מצבה הרפואי של בתו קיבלו ביטוי במסגרת ההחלטה לשחרור כספים נוספים מהרכוש המחולט; זאת לצד הימשכות ההליכים. אמנם, נכונה טענת המשיב שנסיבות אלו לא עמדו בבסיס הבקשה שהגיש, ואף לא עמדו בפני בית המשפט המחוזי בהחלטה לדחותה. אולם, מקום בו שחרור הכספים בבית משפט זה נעשה לאחר גילוין של נסיבות אלו, ובהתחשב בהן – דומה שטענת המשיב כי בקשת העיון מגלה 'נסיבות חדשות' – מוקשית היא. ודוק, פסק הדין בע"פ 3168/24 ניתן לאחר קיומו של דיון מקיף ומעמיק לפני בית משפט זה, וכאשר מלוא הנסיבות המונחות ביסוד בקשת העיון מושא ערעור זה – הובאו, נשקלו ואף התקבלו, ברובן, במסגרת פסק הדין. כך גם הסכמת המדינה לשחרור הסכום הנוסף של 1.5 מיליון ש"ח, אשר אומצה במסגרת פסק הדין, ניתנה נוכח הנסיבות הרפואיות המיוחדות הנוגעות לבתו של המשיב, ותוך מתן ביטוי הולם להימשכות ההליך. הסכמה זו, כך נקבע, מאזנת כדבעי בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לבין זכויות הנאשמים. הנה כי כן, בשים לב גם לעיתוי הגשת הבקשה מושא הערעור שלפניי (חודשים בודדים לאחר מתן פסק הדין בע"פ 3168/24), מסקנתי היא כי לא הוכח שחלוף הזמן או שינוי הנסיבות מצדיקים איזון מחדש של החילוט הזמני שניתן. זאת, כאשר ברקע לדברים חולש האינטרס הציבורי שבבסיס החילוט הזמני, שעניינו כאמור בשמירה על מצבת הנכסים לצורך הבטחת אפשרות החילוט בסיום ההליך. יתרה מכך, אף אם התקיים תנאי מהתנאים המצדיקים עיון חוזר בצו החילוט הזמני, לא מצאתי שהמשיב עמד בנטל להוכיח את שנטען במסגרת בקשתו. כמתואר, בקשתו לעיון מחדש בצו הזמני שניתן, נסמכה על טענתו כי בשל מצבה הרפואי של בתו, הלה נדרש לעמוד בהוצאות משמעותיות לצורך הטיפול בה, לרבות תשלום לעובדי סיעוד, והתאמת בית המגורים לצרכיה. לצורך תמיכה בטענתו זו, צירף המשיב מספר אסמכתאות להוצאותיו. ברם, אף אם נניח שדי באסמכתאות אלו כדי להוכיח את טענתו בדבר קיומן של אותן הוצאות – לא יהיה בכך כדי להצדיק שחרור כספים נוספים מהרכוש המחולט. שכן, הטוען טענה כגון זו, נדרש לצרף גם אסמכתאות הנוגעות להכנסותיו, וזאת כדי להוכיח, בנוסף לקיומן של הוצאות, כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהן, באופן הדורש עיון מחודש בחילוט הזמני. ברם, בענייננו, המשיב לא צירף אסמכתאות בנוגע להכנסותיו, או כל אסמכתא אחרת לתמיכה בטענתו כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהוצאותיו; וטענותיו בהקשר זה נטענו בעלמא. אף במהלך הדיון עמדתי על קושי זה, המתחדד בשים לב למסמכים שצירף המשיב לבקשתו, מהם עולה כי מחזור הכספים של החברה הנמצאת בבעלותו החלקית, הוא בהיקף שאינו מבוטל כלל וכלל. בתשובה לערעור וכן בדיון שהתקיים לפניי, המשיב טען כי מחזור הכספים אינו מעיד בהכרח על הרווחים שביכולתו למשוך מהחברה; ושרווחיו מהחברה אינם מספיקים לצרכיו – אך גם לטענה זו לא צירף כל תימוכין. אשר על-כן, מקום בו המשיב לא צירף תימוכין מתאימים לנטען בבקשתו, ממילא לא עמד הוא בנטל להוכיח את שנטען בה – ודומה, ולו מטעם זה, כי ניתן היה לדחותה על הסף. ודוק: הנטל להוכיח את הנטען בבקשתו רובץ לפתחו של המשיב, כך שהלה לא יכול להיבנות מכך ש-"למדינה מנגד הייתה אפשרות לקיים חקירה נגדית והיא לא עשתה את זה", כפי שנטען לפניי במהלך הדיון. עוד בהקשר זה, המשיב לא צירף לבקשתו כל אסמכתא המעידה על כך ששחרור כספים בסכום משמעותי של 1.5 מיליון ש"ח, שניתן בהסכמת המדינה, לא היה יכול להספיק להוצאותיו הרפואיות הנטענות – וזאת במובחן מהמטרה לה שימשו הכספים בפועל – כך שממילא לא עמד בנטל להראות כי נדרש לו בשלב זה שחרור כספים נוסף, חודשים ספורים לאחר פסק הדין שניתן בעניין. עוד מצאתי קושי בהחלטת בית המשפט המחוזי כי הכספים ישוחררו לטובת המשיב באופן חודשי, וזאת ללא הגבלה, עד לסיום ההליך או עד למתן החלטה אחרת. דומה כי החלטה זו, בנסיבות בהן ההליך עדיין מצוי בעיצומו של שלב ההוכחות – אכן, כטענת המערערת, עלולה לייצר תמריץ שלילי למשיב ביחס לקידום ההליך וסיומו. כן קיים קושי בכך שההחלטה אינה כוללת הגבלה של הסכום הסופי שישוחרר, או של מספר הפעימות הכולל, כך שהסכום הכולל שישוחרר אינו עומד לביקורת שיפוטית מראש (ראו והשוו: בש"פ כהן, בפסקאות 8-7)). לא למותר לציין כי הדבר מעורר חשש ממשי לפגיעה במצבת הנכסים, זאת בשים לב גם למחלוקת העובדתית המתקיימת בין הצדדים, כעולה מכתבי הטענות, בנוגע לשווי הרכוש התפוס שנותר. למול החששות המתעוררים, דומה שלכל הפחות, בכדי להחליט על שחרור כספים מהרכוש המחולט באופן 'עתי', נדרשים טעמים טובים לכך, טעמים אשר לא מצאתי בהחלטת בית משפט קמא. למעלה מכך, בשים לב לטענת המשיב כי כלל לא עתר בבקשתו לכך ששחרור הכספים מהרכוש המחולט ייעשה באופן חודשי – התחזקה דעתי כי זהו אינו המקרה בו נכון יהיה להורות על שחרור כספים באופן זה. בהתייחס להימשכות ההליך, בפסק הדין בע"פ 3168/24 נקבע כי "אין חולק כי מאז הוגש כתב האישום חלף זמן ניכר, העומד על למעלה משבע שנים, וכי התקדמות ההליך אינה כמצופה". ברם, מהדיון שהתקיים לפניי התרשמתי שגם המשיב אינו חולק על כך שמרביתו של העיכוב שנוצר בהליך, אינו רובץ לפתחה של התביעה. בכל אופן, מטענות הצדדים עולה שכיום, הדיון מצוי בשלב מתקדם יחסית, כאשר כל שנותר לסיום פרשת התביעה הוא שמיעתו של עד תביעה אחרון. בנסיבות אלו, ובראי הזמן הממושך שחלף מאז הגשת כתב האישום, טוב יעשה בית המשפט המחוזי אם יקצוב מועדים קצרים לסיום הליכי ההוכחות ולהגשת הסיכומים, אשר לאחריהם יעשה ככל שביכולתו כדי ליתן פסק דין בהקדם, בכפוף כמובן לאילוצי יומנו. אשר לחלקם של הצדדים בדבר, מצופה כי אלו יסייעו לבית המשפט בקידום ההליך, ככל הניתן. למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו כדי לחסום את דרכו של המשיב מלעתור בעתיד לעיון חוזר בצו החילוט הזמני שניתן, אם יסבור שהתגבשו טעמים מוצדקים לכך. ברם, ככל שיתבקש על-ידו עיון מחדש כאמור, מצופה כי טענותיו, לרבות לעניין מצבו הכלכלי, תגובנה באסמכתאות כדבעי; ואלו ייבחנו על ידי בית משפט קמא, כחוכמתו. אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.07.2025 – מבוטלת. ניתן היום, י"ז אלול תשפ"ה (10 ספטמבר 2025). חאלד כבוב שופט