אירית וילדר נ. ד"ר אברהם ניסנקורן

פסק-דין בתיק ע"א 2657/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2657/04 ע"א 3064/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות בע"א 2657/04 והמשיבות בע"א 3064/04: 1. אירית וילדר 2. דקסון בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 2657/04 והמערער בע"א 3064/04: ד"ר אברהם ניסנקורן ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.2.2004 בת"א 1714/97, שניתן על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: ב' בסיון התשס"ו (29.05.06) בשם המערערות בע"א 2657/04 והמשיבות בע"א 3064/04: עו"ד שאול מחרז; עו"ד סיגל לדיז'נסקי בשם המשיב בע"א 2657/04 והמערער בע"א 3064/04: עו"ד עמוס גבעון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת צ' ברון) אשר קיבל את התביעה אותה הגיש המערער בע"א 3064/04 (להלן: ד"ר ניסנקורן) כנגד המערערים בע"א 2657/04 (להלן: דקסון), בקובעו, כי האחרונים הוציאו כנגד ד"ר ניסנקורן לשון הרע. רקע עובדתי 2. ד"ר ניסנקורן הינו גינקולוג המועסק בקופת-חולים כללית, במקביל לעבודתו במרפאתו הפרטית. המערערת 1 בע"א 2657/04 (להלן: גב' וילדר) עבדה בתקופה הרלוואנטית בחברת התרופות דקסון, כאחראית על תחום המוצרים הגינקולוגיים. 3. באחד הימים במהלך שנת 1995, הגיעו למרפאתו של ד"ר ניסנקורן שני נציגים מטעם חברת דקסון, הגברת אפרת לבני-לוי (להלן: גב' לוי), אשר שימשה באותה עת כתועמלנית רפואית בחברת דקסון ומר אביעד גוז (להלן: מר גוז), אשר הועסק על-ידי חברת דקסון כיועץ חיצוני. מטרת הפגישה, אשר נעשתה ללא תיאום מראש, הייתה לקיים שיחה אודות גלולה למניעת הריון המשווקת על-ידי דקסון. לטענת דקסון, במהלך השיחה אמר ד"ר ניסנקורן לגב' לוי ולמר גוז, כי קיבל מחברת התרופות "שרינג", המתחרה בחברת דקסון, מכשיר טלפון נייד, בתמורה לשיווקה של גלולה זהה למניעת הריון, המשווקת על-ידי שרינג. לטענת דקסון, ד"ר ניסנקורן רמז, כי אם דקסון רוצה שישווק את התרופה מתוצרתה, עליה להציע לו הטבה דומה. למותר לציין, כי ד"ר ניסנקורן מכחיש את הדברים מכל וכל. 4. במסגרת הדיווח אותו העבירה מדי יום הגב' לוי לאחראית עליה בחברת דקסון, הגברת רחל אליהו (להלן: גב' אליהו), סיפרה הגב' לוי לגב' אליהו על קורות הפגישה עם ד"ר ניסנקורן. הגב' אליהו העבירה מידע זה לממונה עליה, הגב' וילדר. 5. בתגובה לשיחה עם הגב' אליהו ומבלי שתשוחח על המקרה עם הגב' לוי, שלחה גב' וילדר מכתב לפרופסור שלמה משיח (להלן: פרופ' משיח), יו"ר האגודה הישראלית למיילדות וגינקולוגיה (להלן: המכתב). מפאת חשיבותו של המכתב לענייננו, נביא את תוכנו במלואו: אל: פרופ' משיח יו"ר האגודה הישראלית למיילדות וגינקולוגיה. הנדון: חלוקת פלאפון ע"י חברת "שרינג" למיטב ידיעתי ישנם מספר גינקולוגים אשר קיבלו במתנה מכשירי פלאפון מחברת התרופות "שרינג". במקרה הנדון, ד"ר ניסנקורן מחולון דרש במפגיע טובת הנאה מתעמלנית שלי, שתהיה לפחות כמו מכשיר הפלאפון אותו קיבל במתנה משרינג, כמו כן טען שהוא לא היחיד שקיבל זאת. לדבריו אלו ישנם לפחות 2 עדים. הנני רואה פגם חמור בהתנהגותו של רופא זה לדרישתו בריש גלי למתן טובות הנאה. חושבני שהמילה שוחד היא המתאימה ביותר למה שקורה. אודה לך על התערבותך בנדון כיו"ר האגודה והועדה האתית. ממתינה לתשובתך. בברכה אירית ולדר מנהלת מוצרים גינקולוגיים 6. עם קבלת המכתב, זימן פרופ' משיח ישיבה של ועד האגודה למיילדות וגינקולוגיה, הפיץ את המכתב בקרב חברי האגודה וזימן לישיבת ועד האגודה את ד"ר ניסנקורן, בה דחה האחרון את ההאשמות כנגדו. 7. ביום 28.4.1996 דיווח פרופ' משיח לד"ר ניסנקורן, כי ועד האגודה קיבל את גרסתו וגנז את התלונה. או-אז, הגיש ד"ר ניסנקורן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו תביעה כנגד דקסון בגין הוצאת לשון הרע. בית-המשפט המחוזי 8. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת צ' ברון) קיבל את תביעתו של ד"ר ניסנקורן וקבע, כי שליחת המכתב היוותה הוצאת לשון הרע על-ידי דקסון. משכך, חייב את דקסון בתשלום פיצויים לד"ר ניסנקורן בסך 250,000 ש"ח. 9. בית-המשפט המחוזי קבע בראשית דיונו, כי אין מחלוקת, כי המכתב היווה הוצאת לשון הרע כלפי ד"ר ניסנקורן. משכך, עיקר דיונו נסב סביב סוגיית התקיימותן של הגנות, אשר עשויות לעמוד לדקסון ואשר נטל הוכחתן מוטל על כתפיה. 10. בבחנו את הגנת ה"אמת בפרסום", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), קבע בית-המשפט המחוזי, כי לנוכח ההאשמה החמורה בלקיחת שוחד, המוטחת בד"ר ניסנקורן במכתב, על דקסון להוכיח את אמיתותה של טענה זו ברמה המגיעה כמעט לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי. לאחר בחינת הראיות ובהן עדויותיהם של מר גוז וגב' לוי, ועדותה של אשתו לשעבר של ד"ר ניסנקורן (להלן: גב' מיכאלי) קבע בית-המשפט, כי דקסון לא עמדה בנטל מוגבר זה. 11. עוד בחן בית-המשפט המחוזי את הגנת תום הלב, הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע וקבע, כי מדובר בפרסום שחרג ממתחם הסבירות באותו עניין, מבלי שיוצגו בו כל העובדות לאשורן ועל כן לא עומדת לדקסון חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע. לא רק זאת, בית-המשפט המחוזי אף קבע, כי עומדת כנגד דקסון החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2), לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, שכן לא ננקטו המאמצים הסבירים לוודא את האמת לאמיתה. יתרה מכך, בית-המשפט המחוזי ציין, כי הוא סבור, שהפרסום נעשה תוך זלזול בשמו הטוב של ד"ר ניסנקורן והפגנת אדישות כלפי תוצאות הפרסום מבחינתו. טענותיה של דקסון 12. בערעורה בפנינו, טוענת דקסון, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי לא עומדות להן ההגנה של אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע או הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 13. לגבי אמיתות הפרסום טוענת דקסון, כי שגה בית-המשפט המחוזי, משקבע שעליה לעמוד בנטל הוכחה המתקרב לזה הנדרש בהליך פלילי, להוכיח, כי ד"ר ניסנקורן אכן ביקש ממנה שוחד תמורת שיווק תרופתה. בעניין זה טוענת דקסון, כי שגה בית-המשפט משהתמקד בשאלה האם קיבל ד"ר ניסנקורן בפועל פלאפון מחברת שרינג, שכן מדובר בנקודה הטפלה לסוגיה העיקרית והיא האם ביקש ד"ר ניסנקורן טובת הנאה תמורת שיווק התרופה. 14. לגבי הגנת תום הלב, טוענת דקסון, כי משלוח המכתב נעשה לשם הגנה על עניינה האישי והכשר, מתוך הבעת דעה על התנהגותו של ד"ר ניסנקורן במסגרת תפקידו כגניקולוג עובד ציבור. 15. בכל הנוגע לסך הפיצויים שנפסקו לטובת ד"ר ניסנקורן טוענת דקסון, כי בית-המשפט חרג כמעט פי חמש מאמת המידה שנקבעה בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, מבלי שיוכח כל נזק שהוא, שנגרם לו. טענות ד"ר ניסנקורן 16. בתגובתו לערעורה של דקסון, טוען ד"ר ניסנקורן, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בדבר אחריותה, בהיותן ממצאים עובדתיים שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות שהוצגו לעיונה. 17. בערעור מטעמו, עיקר טענתו של ד"ר ניסנקורן הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא קיבל את טענתו, לפיה יש לפסוק כנגד דקסון פיצויים עונשיים או פיצויים מוגברים, על סמך הקביעות העובדתיות והמסקנות החמורות ביחס להתנהגותה של דקסון והמניעים הפסולים להתנהגותה זו. 18. עוד טוען ד"ר ניסנקורן, כי היה על בית-המשפט המחוזי לפסוק לטובתו פיצויים בגין הנזק שנגרם לכושר השתכרותו בעקבות פרסום המכתב והטענות שהוטחו כנגדו בגין נטילת שוחד. דיון אחריותה של דקסון ללשון הרע 19. בית-המשפט המחוזי בחן את מרבית הטענות אותן מעלים הצדדים בפנינו ונתן להן מענה, בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, לאחר שניתח את הראיות שהוצגו בפניו. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו ע"א 397/04 דורון נכטיילר נ' חברת ויסופט בע"מ (לא פורסם); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' רויטל מזרחי (טרם פורסם)). 20. במקרה דנן, קבע בית-המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי לא הוכחה טענתה של דקסון, לפיה ד"ר ניסנקורן אכן קיבל מכשיר פלאפון מחברת שרינג. בית-המשפט ביסס את קביעתו זו על עדויותיהם של הגב' לוי ומר גוז, אשר העידו מטעמה של דקסון, בהן לא מצא כל עדות לטענה זו. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, אשר נעשתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בהתבסס על העדים אשר הופיעו בפניו. 21. כן בחן בית-המשפט את הטענה הנוספת שהופיעה במכתב, לפיה ביקש ד"ר ניסנקורן טובת הנאה מדקסון, בעבור שיווק התרופות וקבע, כי דקסון לא עמדה בנטל הוכחתה של טענה זו. משנקבע, כי אכן יש בטענה זו משום הוצאת לשון הרע, הרי שמוטלת על דקסון חובת ההוכחה, כי מדובר בטענת אמת. בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות. כפי שציין בעניין דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1, 43, השופט ת' אור: "לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר." לדבריו אליו הצטרף השופט מ' חשין (כתוארו אז), בציינו בעמוד 91, כי: "כמשל וכדוגמה נצביע על הכלל שנתקבל בהלכה, והמורנו כי בתביעה בגין פרסום לשון-הרע יוטל על הטוען אמת בפרסום נטל שכובדו ככובדה של לשון-הרע; וככל שלשון-הרע תכבד ותלך כן יכבד וילך הנטל להוכיח את האמת שבפרסום." בדומה, נקבע כבר בע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186, כי: "הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום. עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, בעמ' 2064-2065; ע"א 256/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, בעמ' 1238("מידת ההוכחה של טענת 'אמת דיברתי' צריכה לעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה") והשווה: ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203 ועוד." את סיכומה של ההלכה בעניין זה ניתן למצוא בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598, בו ציין השופט ג' בך, כי: "בין אם נאמר, כי במקרים האמורים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ-% 51אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-% 50על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של % 51- התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים." והוסיף ועמד על כך, בעמוד 599, כי: "כאשר עולה בידי התובע להראות, כי הנתבע פרסם אודותיו דבר, אשר יש בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", כלשון סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הרי הוכיח הוא, למעשה, את תביעתו. אם בדעת הנתבע להעלות את ההגנה, "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין לציבור...(ראה סעיף 14 לאותו חוק), ואם הפרסום ייחס לתובע עבירה פלילית, כי אז יחול על המקרה התקדים של ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד י"ב 2017 הנ"ל, ואז, לא רק שנטל הראיה בעניין טענת ההגנה הוא על הנתבע, אלא שחובה עליו להוכיח את הגנתו זו במידה העולה על הרמה המקובלת במשפטים אזרחיים." בעניין זה הוסיף גם השופט (כתוארו אז) א' ברק, בציינו בעמוד 605, כי: "... עניין לנו בשתי מידות הוכחה – אזרחית ופלילית – ובשתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על-פי מהות הנושא." (וראו גם ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (טרם פורסם)). 22. לאור זאת, הרי משטוענת דקסון, הן במכתב והן בפנינו, את הטענה החמורה עד מאוד, לפיה ד"ר ניסנקורן אכן ביקש טובת הנאה בתמורה לשיווק התרופה ואף מוסיפה במכתב בציינה "שהמילה שוחד היא המתאימה ביותר למה שקורה", מוטל עליה נטל כבד ביותר לבסס טענה זו בתשתית ראייתית מוצקה. גם בנקודה זו, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה דקסון לא עמדה בנטל מחמיר זה. 23. דקסון מבקשת לבסס את טענתה בדבר בקשת השוחד, על עדויותיהם של שני הנציגים מטעמה שנכחו בפגישה, הגב' לוי ומר גוז וכן על עדותה של גרושתו של ד"ר ניסנקורן, גב' מיכאלי. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, אשר שמע את העדויות, המסכת העובדתית העולה מהן מעלה ספקות רבים, האם אכן ד"ר ניסנקורן "דרש במפגיע טובות הנאה", כפי שתואר במכתב. לא זו בלבד שמדובר בעדויותיהם של מי שיש להם עניין אישי לטובת דקסון או נגד ד"ר ניסנקורן, אלא שעדויותיהם של הנוכחים בפגישה, מר גוז וגב' לוי סותרות זו את זו בכל הנוגע לסוגיית דרישתו של ד"ר ניסנקורן. לא ניתן להתעלם מכך, שבניגוד לטענותיה של דקסון, עולה מהמכתב טענה מפורשת, לפיה ביקש ד"ר ניסנקורן, כי בתמורה לשיווק התרופה, ברצונו לקבלת טובת הנאה שוות ערך לפלאפון אותו קיבל מחברת שרינג. לא מצאתי בראיות אותן הציגה דקסון כל ראיה מהימנה לאמיתותה של טענה זו. כפי שעולה מעדותה של גב' לוי, אשר הייתה מהימנה על בית-המשפט המחוזי, ד"ר ניסנקורן כלל לא טען שקיבל דבר מה מחברת שרינג ואף לא דרש טובת הנאה, אלא התייחס בצורה עמומה ביותר למצב בשוק התרופות. עדותה זו גם סותרת בצורה ישירה ביותר את עדותו של מר גוז, אשר טען בעדותו, כי ד"ר ניסנקורן ביקש מהאחות שנכחה בפגישה להראות את מכשיר הפלאפון אותו קיבל מחברת שרינג. גם מעדותה של הגב' מיכאלי, לא ניתן ללמוד דבר לגבי טענת השוחד. לא זו בלבד שגב' מיכאלי מעידה על הטינה אותה היא רוחשת לבעלה לשעבר, אלא שהיא אף מעידה, כי לא היה לה קשר עם ד"ר ניסנקורן מזה חמש-עשרה שנים. משכך, הרי שאין בעדותה דבר כדי לבסס את הטענה, לפיה קיבל ד"ר ניסנקורן שוחד מחברת שרינג וקל וחומר שאין בה דבר ביחס לטענה, כי ביקש שוחד מחברת דקסון. 24. איני רואה גם כל מקום לקבל את טענתה של דקסון, לפיה עומדת לה הגנת תום הלב. כפי שקובע סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע: נטל ההוכחה 16. (א) ... (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) ... כפי שהוכח בענייננו, אין בנמצא כל ראיה לכך שד"ר ניסנקורן אכן קיבל מכשיר פלאפון מחברת שרינג, כפי שנטען בצורה ברורה ביותר במכתב ומשכך, מדובר בפרסום ש"לא היה אמת", כלשון הסעיף. יתרה מכן, בטרם שלחה את המכתב מטעם דקסון, לא טרחה הגב' וילדר לוודא, כי יש אמת כלשהי בהאשמות החמורות אותן היא מעלה ואף לא יצרה קשר עם מי מנציגיה של דקסון שנכחו בפגישה. בהתנהגותה זו, יש משום זלזול מופגן בזכותו של ד"ר ניסנקורן לשם טוב ומשום יצירת חזקה, כי משלוח המכתב נעשה מתוך חוסר תום לב, תוך התמקדות ביריבות בין חברת דקסון לחברת שרינג ובהתעלמות מן ההשלכות על ד"ר ניסנקורן. 25. מכל האמור לעיל עולה, כי לא עומדת לדקסון כל הגנה מפני אחריותה להוצאת לשון הרע על ד"ר ניסנקורן. הפיצויים שנפסקו לטובת ד"ר ניסנקורן 26. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי ד"ר ניסנקורן לא עמד בחובת הוכחת כל נזק ממוני שלטענתו נגרם לו כתוצאה מפרסום המכתב ואיני מוצא כל מקום להתערב בקביעתו זו, אותה עשה בהתבסס על הראיות שהובאו בפניו. 27. עם זאת, מקובלת עלי טענתה של דקסון, לפיה לאור העובדה שבית-המשפט המחוזי לא ראה לנכון לפסוק כנגדה פיצויים עונשיים, הרי שהסכום שנפסק לטובתו של ד"ר ניסנקורן חורג מהפיצויים אותם ראוי היה לפסוק בנסיבות המקרה. 28. הגם שסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע סכום מקסימאלי של 50,000 ש"ח שניתן לפסוק בגין נזק שלא הוכח, טרם הוחק בעת הפרסום נשוא הערעורים, הרי שניתן לראות בו משום אמת מידה, שניתן להתחשב בה בעת פסיקתם של פיצויים בגין נזק שלא הוכח היקפו לשמו הטוב של אדם, כתוצאה מפרסום לשון הרע. 29. בנסיבות אלו אני סבור, כי יש מקום להתערב במידה מסויימת בסכום הפיצויים שנפסקו לטובתו של ד"ר ניסנקורן. חרף העובדה שמדובר בפרסום שנעשה תוך זלזול מופגן בשמו הטוב של ד"ר ניסנקורן וחרף סירובה של דקסון לחזור בה מהפרסום ולהביע את התנצלותה בשל הפגיעה בו, מדובר בפרסום שהיה מוגבל בתפוצתו, כשמטרתו העיקרית, מבחינת דקסון, נובעת מתוך חששה שמא חברת התרופות שרינג פונה לאפיקים בלתי חוקיים בתחרותה מולה. 30. לאור זאת, אני מציע לחבריי לקבוע, כי המערערות בע"א 2657/04 חבות לד"ר ניסנקון, ביחד ולחוד, פיצויים בסך 50,000 ש"ח. סוף דבר 31. לסיכום ומכל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות, כאמור, את ערעורה של דקסון על חבותה בגין לשון הרע ולקבל את ערעורה על גובה הפיצויים שנפסקו בלבד, וכן לדחות את ערעורו של ד"ר ניסנקורן. 32. בנסיבות העניין, יעמדו בעינן הוצאות המשפט שנפסקו בבית-המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04026570_H06.doc דמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il