פלוני נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון בע"ם 2654/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. עו"ד שמונה ע"י הסיוע המשפטי, מחוז חיפה בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת העמיתה ש' שטמר) ברמ"ש 26897-10-20 מיום 5.4.2017 בשם המבקש: בעצמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: תמצית העובדות וההליכים הקודמים המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) גרושים והורים לשני ילדים, בן כבן 13 וחצי ובת כבת 12 וחצי. לאחר הגירושים ניתנה לשני ההורים משמורת משותפת על הילדים. בין המבקש למשיבה קיים סכסוך בנושא חינוך הילדים והטיפול הרפואי בהם. המשיבה טוענת כי הבן מתמודד עם קשיים בתחומים הנפשי, הקוגניטיבי, התקשורתי, הנוירולוגי והלימודי; וכי הבת מתמודדת עם קשיים בתחומים הנפשי והרגשי. היא מעוניינת שהילדים יקבלו טיפולים הולמים וחינוך מתאים. המבקש מתנגד לאבחונים אלו ולתגובות המוצעות. גורמי המקצוע תומכים בעמדת המשיבה. לטענתם, המבקש נמנע מלשתף פעולה עימם; מאיים שינקוט נגדם צעדים משפטיים; ולבד מכך אינו מקפיד שהילדים ישמרו על היגיינה אישית. על כן הגישה המשיבה בקשות שונות בעניין הטיפול בילדים וחינוכם. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ה' גורביץ שינפלד) קיבל את עמדת המשיבה בעניין מצב הילדים והטיפול בהם. בהחלטות שונות ניסה בית המשפט להביא את המבקש לשתף פעולה עם הטיפולים. לבסוף, אחרי שנקבע כי מצב הבן התדרדר מאוד וכי המבקש סירב לשלוח אותו לבית הספר ולאבחון, נתן בית המשפט ביום 30.1.2020 משמורת זמנית על הבן למשיבה. עוד נקבע שאם המבקש לא יביא את הבן למשיבה עד השעה 20:00 בימים שבהם הבן שוהה אצלו – ודי בפעם אחת כזו – יתקיימו המפגשים בין השניים באמצע השבוע רק במרכז קשר. אשר לבת, המשיבה הודיעה שגם מצבה התדרדר, וביקשה שיינתן לה טיפול רגשי; המבקש התנגד לכך. לאחר שדן בעניין וקיבל המלצה מעובדת סוציאלית לעניין סדרי דין, קיבל בית המשפט ביום 20.7.2020 את בקשת המשיבה אולם הרשה למבקש להציע גורמי טיפול ואבחון שמקובלים עליו. המבקש נמנע מלעשות זאת. גם לאחר החלטות אלו עדכנו גורמי הטיפול שמצב הילדים המשיך להתדרדר: בתום זמני השהייה של הבן בבית המבקש, זה לא החזיר אותו למשיבה במשך כמה ימים ולא שלח אותו לבית הספר – וצוין כי כאשר הבן פקד את בית הספר קודם לכן, חל שיפור במצבו; והבת ביטאה אמירות אובדניות ותלשה שערות. עוד צוין כי הילדים אינם מקפידים על היגיינה ומקלחות בבית המבקש. ביום 25.11.2020 קיים בית המשפט לענייני משפחה דיון בתיק, ובו שמע את הצדדים, את האפוטרופוס לדין ואת גורמי הטיפול. במהלך הדיון ביקש המבקש שבית המשפט יפסול את עצמו מלדון בהליך. בית המשפט הודיע שבדעתו לדחות את הבקשה, ושמרבית הטענות נדונו בערכאות אחרות ובידי נציב תלונות הציבור על שופטים – ונדחו. מאחר שנכחו במקום עובדות סוציאליות שביקשו פטור מהתייצבות אך נקבע שעליהן להגיע לדיון, הוצע לצדדים שהנימוקים יישלחו בהמשך. המבקש הסכים לכך. בהמשך הדיון חזר בו מהסכמתו. בית המשפט דחה את בקשתו להכריע מייד בבקשת הפסלות. בתום הדיון נתן בית המשפט את החלטתו בשל דחיפות העניין, ואת נימוקיו פרסם למחרת. תחילה נדחתה טענת פסלות שופטת, משום שהבקשה אינה עונה על אמות המידה שנקבעו לכך בדין. לגוף העניין נקבע ש"הגיעה העת כי האם 'תקבל לידיה את המושכות' לבדה, בסיוע גורמי טיפול וללא אפשרות מצד האב לסכל את קידום הקטינ[י]ם על פי התכנית החינוכית והטיפולית שהוכנה עבורם". לכן הוחלט כך: למנות עובד סוציאלי לחוק הנוער; תהיה מעורבות של עובדת סוציאלית לעניין סדרי דין; להפנות את הבת לבדיקה פסיכיאטרית לפי המלצת העובדת הסוציאלית לעניין סדרי דין; המשיבה תהיה האפוטרופסית היחידה של הבת בנושאי חינוך ובריאות עד ליום 24.1.2021; אם הבן לא ישוב לבית המשיבה בתום זמני הביקור, על המבקש להשיבו באותו יום (25.11.2020) עד השעה 18:30. עוד הורה בית המשפט שהמפגשים בין המבקש לילדים יהיו במרכז קשר, בשל הצורך "הדחוף" במעורבות של גורמי הטיפול (כאמור בהחלטה המקורית) ומאחר שגם הזנחה כבענייננו מחייבת הגנה (כאמור בנימוקי ההחלטה). בית המשפט הבהיר שעל המשיבה להודיע למבקש בדוא"ל על כל עניין מהותי בקשר לילדים. בנימוקי ההחלטה צוין שלאחר שמצב הילדים יתייצב, יוכל בית המשפט לבחון את השבת סמכויות האפוטרופסות של המבקש ואת קיום המפגשים שלא במרכז הקשר. מאחר שטיעוני המבקש האריכו את הדיון ובשל התנהלותו בדיון, בנימוקי ההחלטה חייב אותו בית המשפט בהוצאות המשיבה בסך 3,500 ש"ח ובהוצאות הסיוע המשפטי בסך 1,500 ש"ח. ביום 5.4.2021 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת העמיתה ש' שטמר) את בקשת המבקש לערער על החלטת הערכאה הראשונה. בית המשפט עמד על המצב הנפשי הקשה של הילדים ועל כך שהמבקש מסכל את אבחוניהם ואת לימודי הבן במסגרת מתאימה. לאור עקרון טובת הילד הוחלט שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי ציין שאפשר לשנות החלטות קודמות על אפוטרופסות אם הנסיבות השתנו, כפי שאירע כאן. נדחתה גם השגת המבקש על החלטה שלא לאפשר לו לשלוח את הבן לבדיקות רפואיות אצל מי שהמבקש יבחר ובלי להודיע מראש למשיבה. צוין כי למשיבה נתונה כעת הסמכות בעניין בריאות הילדים, ויש לאפשר לה להתנגד מראש לבדיקה שלא תהיה מעוניינת בה; וכי גם היא נדרשת להודיע למבקש מראש על בדיקות ואבחונים. בהקשר זה הובהר שעל המשיבה להודיע זאת כמה ימים מראש, למעט במקרים דחופים. המבקש השיג גם על החלטה מיום 11.8.2020 בנוגע להארכה זמנית של מינוי המשיבה לאפוטרופסית על הבן בענייני חינוך לצורך אבחון. דומה שהחלטה זו נבלעה בהחלטה מיום 25.11.2020, ולכן לא ארחיב בעניינה. עוד קבל המערער על החלטת "פתקית" מיום 1.9.2020; דובר שם בבקשה לתת החלטה שכבר ניתנה, ולכן אותה בקשה נדחתה. טענות המבקש מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען שהמשמורת המשותפת נקבעה בפסק דין חלוט, ושלא היה מקום לבטל אותה. עוד נטען שבית המשפט לענייני משפחה קטע את דברי המבקש שוב ושוב וכך שלל ממנו את זכות הטיעון; שהמשיבה לא ביקשה מראש לשלול את האפוטרופסות על הבת; שלא התקיימו נסיבות שמצדיקות לתת את הסעדים החמורים שניתנו; שבית המשפט לא דן בתובענה אחרת שהמבקש הגיש; שהיה מקום לשמוע את עמדת הילדים; שהחלטות ביניים שונות של בית המשפט לענייני משפחה לא נומקו; ושהיה צריך לנמק מייד את ההחלטה בבקשת הפסלות. המבקש גם מתרעם על כך שהבת מקבלת כדורים פסיכיאטריים. לגישתו, המבקשת נוקטת "תכנית אסטרטגית סדורה" להשיג את מבוקשה צעד אחר צעד. המבקש מוסיף שבית המשפט המחוזי הודיע ביום 1.1.2021 שייתן פסק דין תוך שבועיים, אולם בפועל עשה זאת למעלה משלושה חודשים אחר כך – וכל אותו זמן לא ראה המבקש את ילדיו. עוד נטען שהשופטת העמיתה בבית המשפט המחוזי סיימה את כהונתה ביום 5.2.2021, ושלא הייתה מוסמכת לתת את החלטתה חודשיים לאחר מכן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי להשתמש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת בשאלה אחת שעניינה סמכות שופט עמית לסיים דיון בשלושת החודשים שלאחר תום כהונתו. לכן אכנה מעתה את המבקש "המערער". כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים שמתעוררת בהם שאלה משפטית עקרונית כללית שחורגת מהעניין הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)). אמת מידה מצמצמת זו חלה ביתר שאת בבקשת רשות לערער בנוגע להחלטת ביניים של הערכאה הדיונית, שהערעור עליה ב"גלגול שני" אף הוא ברשות (בע"ם 607/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 3 (11.2.2019)). השאלה בדבר סמכות שופט עמית לסיים דיון – ובענייננו לתת פסק דין או החלטה – שלושה חודשים מתום מינויו, טרם נדונה בבית משפט זה. עשויה להיות לה השפעה במקרים רבים נוספים ובנוגע לסמכות בית המשפט המחוזי במקרה שלפניי. לכן החלטתי לדון בה, כאמור. עם זאת, לגוף העניין החלטתי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, לפי תקנה 138(א)(1) לתקסד"א. השאלה הפרשנית תוקף המינוי של השופטת ש' שטמר לשופטת עמיתה בבית המשפט המחוזי תם ביום 6.2.2021 (מינוי שופטת עמיתה, י"פ התשע"ט 7990). את החלטתה נושא הבקשה דנן היא נתנה ביום 5.4.2021, כלומר חודשיים לאחר תום המינוי. האם הייתה מוסמכת לתת את החלטתה אז? סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מורה ש"שופט שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה". השאלה היא אם השופטת העמיתה שטמר נחשבת ל"שופט[ת] שהחל[ה] בדיון ויצא[ה] לקיצבה או פרש[ה]". סעיף 10א(ה) לחוק בתי המשפט קובע ש"שופט עמית יראו אותו כשופט לכל דבר ועניין". לכן יש לראות בשופטת העמיתה משום שופטת. נוסף על כך, בענייננו אין חולק שהשופטת שטמר החלה בדיון, ובעת תום מינויה נותר לה רק לתת החלטה (על "שהחל בדיון" ראו רע"א 288/89 אושיות חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מג(4) 427, 430 (1989) (להלן: רע"א אושיות); דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 499, 505 (1991) (להלן: דנ"א אושיות); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.2006)). לכן נותר לדון בתיבה "ויצא לקיצבה או פרש". בתמצית, שופט עמית הוא שופט של בית משפט מחוזי או של בית משפט השלום שיצא לקיצבה וששר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון מינוהו להמשיך לשבת בדין (סעיף 10א(א) לחוק בתי המשפט). סעיף 10א(ג) לחוק בתי המשפט מסדיר את תקופת כהונתו: "שופט עמית ימונה לתקופה שלא תעלה על ארבע שנים, ושר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון רשאים, לפי בחירת הוועדה, להאריך את מינויו לתקופה אחת נוספת שלא תעלה על שנתיים, והכול ובלבד שלא יכהן כשופט עמית מי שגילו עולה על 75". שופטת עמיתה סיימה את כהונתה בתום תקופת המינוי שלה. האם לצורך סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט אפשר לומר שיצאה לקיצבה או שפרשה? פרשנות הסעיף: לשון כידוע, פרשנות החוק מתחילה בבחינת המשמעויות שמילותיו מסוגלות לשאת, ועוברת לאיתור זו שמגשימה הגשמה מיטבית את התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החקיקה (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012)). חוק בתי המשפט אינו מגדיר מהי "פרישה" מכהונה שיפוטית. המשמעות המילולית של "פרישה" היא "עזיבה, הפסקת עבודה"; ומי ש"פרש", "עזב את מקום עבודתו הקבועה, הפסיק לגמרי את עבודתו" (מִלון אבן-שושן המרֻכז 797, 802 (משה אזר עורך ראשי 2004)). לפי משמעות זו, הפרישה עשויה להיות גם עזיבת עבודה – ובענייננו: סיום כהונה – במועד שנקבע לכך מראש. אני מוצא למסקנה זו תמיכה בסביבה החקיקתית. בסעיף 15(א) המונח "פרש" מובחן מ"[]יצא לקיצבה". שופט שפרש סיים את כהונתו בנסיבות שאינן בהכרח יציאה לקיצבה לפי סעיף 13 לחוק בתי המשפט. הביטוי "פרש" מצביע על סיום כהונה, והוא יכול לחול מבחינה לשונית גם על סיום מינוי. כך למשל חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, עוסק בפרישה מעבודה. יש בו כמובן מינוח דומה: פרישה. לפי אותו חוק, פרישה עשויה להיות גם בגיל שבו אפשר לחייב את העובד לפרוש מעבודתו, כלומר לא בהכרח מרצון. בדומה, שופט עמית מחויב לפרוש מכהונתו עם תום מינויו, ואין מדובר בהתפטרות או בסיום כהונה ביוזמת השופט העמית או מרצונו. רואים אנו אפוא כי המילה "פרש" מסוגלת להכיל מבחינה לשונית גם מצב של סיום כהונה עקב סיום מינוי לשופט עמית. אם כך, אעבור לבחינת תכלית הסעיף. פרשנות הסעיף: תכלית סעיף 15 לחוק בתי המשפט קובע חריג לכלל הרגיל בדבר תום הסמכות של שופט לדון בעניין שבא לפניו. מלכתחילה נוהג "כלל הגיליוטינה". לפיו, בסוף הכהונה השיפוטית תמה סמכות השופט לדון. הטעם לכך הוא שבתום הכהונה אין עוד תחולה מלאה למנגנונים שמבטיחים את העצמאות השיפוטית של השופט (רע"א אושיות, בעמ' 430; דנ"א אושיות, בעמ' 505). כידוע, "העצמאות השיפוטית ואי תלות השופטים הן היכין והבועז של כל מדינה דמוקרטית מתוקנת" (בג"ץ 4956/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פסקה 27 לפסק הדין של השופט י' עמית (20.8.2020)): "[]אין לך שיפוט ראוי לשמו, אלא אם כן השופט הינו עצמאי ובלתי תלוי. עצמאותו של השופט – קרי: אי-תלותו בגורם כלשהו וכפיפותו לחוק בלבד – עומדת בבסיס האמון שרוחש הציבור למערכת השופטת והיא הערובה למשפט צדק. על-כן, לא בכדי שומרים אנו על עצמאותו של השופט – בתפקודו השיפוטי – מכל משמר. זהו נכס חברתי ראשון במעלה; כאשר כל כרסום בו מעמיד בספק את צדקת ההכרעה השיפוטית הלוקה ב'תלות' בגורם זר כלשהו" (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 732 (1998). ראו גם עע"ם 3908/11 הנהלת בתי המשפט נ' עיתון דה מרקר, פסקאות 29-28 לפסק הדין של השופטת (בדימ') ע' ארבל (22.9.2014)). כלל הגיליוטינה עלול לעורר קשיים מעשיים. אם שופטת לא סיימה דיון שכבר הגיע לשלב מתקדם, יקרה אחד משניים: סמוך לפרישתה תזדרז השופטת להחליט בתיק זה ובכל התיקים האחרים שממתינים להכרעתה (הועדה לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי המשפט דין וחשבון 39 (1980)), והמהירות ודוחק הזמן עלולים לפגוע באיכות ההכרעה השיפוטית ובצדדים. לחלופין, הדיון לא יסתיים בהחלטה של השופטת, אלא יישמע מחדש (כולו או חלקו) לפני מותב חדש, וכך ייפגעו בעלי הדין ומשאבי מערכת השיפוט (דנ"א אושיות, בעמ' 505). קושי מעשי אחר עלול לנבוע מהקודמים. אם שופטת חייבת לסיים עד למועד פרישתה את כל הדיונים בתיקים שהוקצו לה, בפועל לא ישבצו אותה לדיונים ולתיקים חדשים זמן רב לפני פרישתה (כך קורה למשל בבית המשפט העליון של אוסטרליה. Jeremy Gans, News: Crennan J Stops Hearing Cases Ahead of Retirement, Opinions on High (Nov. 20, 2014), https://blogs.unimelb.edu.au/opinionsonhigh/2014/11/20/news-crennan-j-stops-hearing-cases). מלאי התיקים יתחלק בין יתר השופטים, והעומס בבית המשפט יגבר. נוכח קשיים מעשיים אלו קבע המחוקק בסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט חריג לכלל הגיליוטינה: "שופט שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה" (ראו גם סעיפים 8(ב), 14 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה); סעיף 16ב(א) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים); סעיף 13ב(א) לחוק הקאדים, התשכ"א-1961; סעיף 19ב(א) לחוק בתי הדין הדרוזיים, התשכ"ג-1962; סעיף 19 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים)). החריג עדיין מקפיד על העצמאות השיפוטית בשני היבטים חשובים. ראשית, הוא אינו חל על מי שאי אפשר להבטיח עוד את עצמאותו השיפוטית: "לא כל סיום כהונה דוחה את כלל הגיליוטינה. כך, למשל, אם הפסקת הכהונה באה בשל היבחרו של השופט לאחד התפקידים שנושאם מנוע מלהיות מועמד לכנסת (ראה סעיף 7(3) לחוק-יסוד: השפיטה), אין השופט הפורש יכול להמשיך בדיון שהחל בו. הטעם לכך הינו, כי במצב דברים זה אין אפשרות להבטיח את עצמאותו ואי-תלותו" (רע"א אושיות, בעמ' 432-431). בדומה, הוראות חוק אחרות מוציאות מההיתר לסיים דיון לאחר כהונה, את מי שהועבר מכהונתו (שופט צבאי-משפטאי: סעיף 192ב לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי); נציג ציבור בבית הדין לעבודה: סעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה. כך גם בבריטניה: Judicial Pensions and Retirement Act 1993, c. 8, § 27(1) (להלן: JPRA)). אי אפשר עוד להבטיח שאדם כזה יישאר בלתי תלוי, וחשוב מכך – שהציבור יראה בו שופט בלתי תלוי. שנית, החריג קצוב לתקופה קצרה יחסית, שלושה חודשים בלבד לאחר הפרישה. דומה שבפרק זמן זה השופט טרם התנתק מעצמאותו השיפוטית. כך, כללי אתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 (להלן: כללי אתיקה לשופטים), חלים על שופט "מעת שהצהיר אמונים ועד שלושה חודשים מתום כהונתו" (סעיף 9(א)(1). ראו גם סעיף 9(א)(1) לכללי אתיקה לדיינים, תשס"ח-2008 (להלן: כללי אתיקה לדיינים)). לשם השוואה, נציגי ציבור בבית הדין לעבודה וחברים בבית דין מינהלי רשאים לסיים דיון שהחלו בו, תוך שישה חודשים מתום כהונתם (סעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה; סעיף 19 לחוק בתי דין מינהליים). בבריטניה דומה שהתקופה לא מוגבלת (סעיף 27 ל-JPRA). גם בניו זילנד התקופה אינה מוגבלת, אולם נדרש אישור שר כדי להמשיך דיון לאחר שלושה חודשים (Senior Courts Act 2016, s 177). בקנדה נקבעה תקופה של 6 חודשים לשופטי בית המשפט העליון ותקופה של 8 שבועות לשופטים בבית המשפט הפדרלי (Supreme Court Act, R.S.C. 1985, c S-26, § 27(2); Federal Courts Act, R.S.C. 1985, c F-7, § 45). התוצאה היא שסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט מבקש לאזן בין שתי תכליות: עצמאות שיפוטית ויעילות. האם תכליות אלו מאפשרות להחיל את הסעיף גם על שופט עמית? כדי להשיב על שאלה זו אבחן את מהות התפקיד. פרשנות הסעיף: יישום שופט עמית, כאמור, הוא שופט בדימוס שממשיך לשבת בדין. האפשרות למנות שופטים עמיתים נקבעה עוד בשנת 1984 בסעיף 8 לחוק-יסוד: השפיטה ("שופט שיצא לקיצבה יכול שיתמנה לתפקיד של שופט, לזמן, בדרך ובתנאים שנקבעו בחוק"). רק בשנת 2006 הוציא המחוקק את מוסד השופט העמית מן הכוח אל הפועל, וגם אז – במתכונת של הוראת שעה (סעיף 3 לחוק בתי המשפט (תיקון מס' 42 והוראת שעה), התשס"ו-2006, ס"ח 284, 284). לאחר שהניסיון עלה יפה, הוא הפך להוראה קבועה (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 75), התשע"ד-2014, ס"ח 326. ראו גם סעיף 7א לחוק בית הדין לעבודה; סעיף 187ג לחוק השיפוט הצבאי; סעיף 9א לחוק הדיינים). מטרתו היא שיפור היעילות בעבודת בתי המשפט: "מינוי שופטים עמיתים נועד להקל על העומס הרב המוטל על בתי המשפט" (ע"א 2071/16 עצמון נ' יואלי, פסקה 15 (8.5.2016). ראו גם דברי ההסבר לסעיף 9 להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי המשפט ותיקונים שונים), התש"ס-2000, ה"ח 663, 665-664). כך אפשר "להגדיל את מספר השופטים והדיינים במערכת, בלי להוסיף תקנים חדשים, ובכך גם לייעל ולזרז את שמיעת המשפטים ולהפחית, במידת מה, את העומס המוטל על בתי המשפט" (דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב-2012, ה"ח הממשלה 290, 290 (להלן: הצעת חוק שופט עמית). יתרונות – או העדר חסרונות – נוספים של המוסד אצל שלמה לוין "שופט בכיר" המשפט ג 97, 100 (1996)). לצד זאת, המחוקק ביקש לשמור על העצמאות השיפוטית של השופט העמית ולהבטיח שישמור על כללי ההתנהגות שמצופים מכל שופט. כך, הקביעה שרואים בו שופט "לכל דבר ועניין" (סעיף 10א(ה) לחוק בתי המשפט), תוצאתה שאין הוא רשאי לעסוק בעיסוק נוסף שיביא אותו למצב של ניגוד עניינים (דברי ההסבר לסעיף 1 להצעת חוק שופט עמית, בעמ' 291). היא מסייעת לשמור על עצמאותו ועל אי תלותו, כמו כל שופט אחר. נוסף על כך, כללי האתיקה חלים גם על שופט עמית (סעיף 9(א)(3) לכללי אתיקה לשופטים. ראו גם סעיף 9(א)(2) לכללי אתיקה לדיינים) ונציב תלונות הציבור על שופטים מוסמך לברר תלונות גם על שופט עמית ועל דיין עמית (הגדרת "שופט" בסעיף 1 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002). יוצא שהחלת סעיף 15(א) על שופטת עמיתה אינה פוגעת בעצמאות השיפוטית ויש בה תוספת ליעילות מערכת בתי המשפט. יתר על כן, אם הסעיף לא יחול על שופטת עמיתה, היעילות תיפגע. הקשיים המעשיים שסעיף 15(א) בא לפתור, יתקיימו בשופטת עמיתה. השפעתם תהיה גדולה יותר ביחס לשופטת רגילה: כאמור, שופטת עמיתה מתמנית לתקופה של 4 שנות כהונה, ואפשר להוסיף עליה שנתיים נוספות, כלומר בסך הכול 6 שנים. לעומת זאת, שופטת רגילה מכהנת בדרך כלל תקופה ארוכה הרבה יותר (ראו למשל את התקופות שאחריהן אפשר לצאת לקיצבה לפני גיל 70: 20 שנה ו-15 שנה. סעיף 13(ב)(1)-(2), (ג) לחוק בתי המשפט). השבתת שופטת עמיתה לתקופה של כמה חודשים ניכרת יותר בכהונה קצרה. נוסף על כך, החלת סעיף 15(א) על שופטת עמיתה תקדם את תכלית סעיף 10א לחוק בתי המשפט. אם יינתנו לה שלושה חודשים להשלמת דיונים, היא תוכל להקדיש זמן רב יותר במהלך כהונתה לישיבה בדין, וכך למלא את התכלית שלשמה נקבע מוסד השופט העמית. מכאן שהפרשנות שתגשים במידה הרבה ביותר את תכלית סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט – ובעקיפין גם את זו של סעיף 10א לחוק זה – היא לאפשר את תחולתו גם על שופטת עמיתה. תמיכה למסקנה זו אני מוצא בהוראת סעיף 10א(ה) לחוק בתי המשפט, שעניינה כאמור הכלל ששופט עמית הוא שופט "לכל דבר ועניין". חריג לכך עשוי להיות אם בחוק קבועה הוראה אחרת (לדוגמה בג"ץ 2455/19 נמרוד נ' נשיאת בית המשפט העליון, פסקה 3 (24.10.2019)). אין בסעיף 15(א) – או בסעיף אחר בחוק בתי המשפט – הוראה או רמז לכך שההוראה אינה חלה על שופט עמית. אציין שגם בית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס פסק על רקע חקיקתי שונה ששופט עמית מוסמך לסיים דיון בתום תקופת מינויו (R v. Lord Chancellor, ex p Stockler [1996] 8 Admin LR 590). המערער טען שתי טענות נגד החלת סעיף 15 לחוק בתי המשפט על שופטים עמיתים. ראשית, לגישתו, שופט מקבל "תוספת" של שלושה חודשים פעם אחת בלבד, עם תום כהונתו הרגילה; החלת סעיף 15 על שופט עמית תביא לתוספת של שישה חודשים, בניגוד לכוונת המחוקק. אולם שלושת החודשים אינם מתנת פרישה לשופט. הם נועדו כאמור לסייע למערכת השיפוט. מטרה זו נכונה הן לכהונת השיפוט המקורית, הן לכהונה בתור שופט עמית. תכלית החקיקה קיימת בשני סוגי הכהונה. שנית, נטען שסעיף 12 לחוק בתי המשפט מאפשר לשופט רגיל – ולא לשופט עמית – להתפטר ולחזור בו מהתפטרותו תוך שלושה חודשים. לא ירדתי לסוף דעתו של המערער בסוגיה זו. על כל פנים, לאור הוראת סעיף 10א(ה) לחוק בתי המשפט אין בסיס לסברה שסעיף 12 האמור אינו חל על שופט עמית. בית משפט זה קבע בעבר שסעיף 15 לחוק בתי המשפט נותן פתרון "למקרים חריגים", ולכן יש לפרש אותו "על דרך הצמצום" (דנ"א אושיות, בעמ' 507). לכאורה, זה טיעון נגד הרחבת תחולת הסעיף לשופטים עמיתים. עם זאת, הפרשנות שהצעתי תואמת את לשון החוק והיא היחידה שעולה בקנה אחד עם תכליותיו; למעשה, פרשנות אחרת תסתור אותן. לכן הוצאת שופטים עמיתים מגדר סעיף 15 לחוק בתי המשפט אינה פרשנות מצמצמת, כי אם חריגה מגדר הפרשנות ההולמת. התוצאה היא שהוראת סעיף 15(א) חלה גם על שופט עמית, והוא מוסמך לסיים דיון שהחל בו, תוך שלושה חודשים מתום תקופת מינויו. לכן השופטת העמיתה שטמר הייתה רשאית לתת את פסק דינה במועד שניתן בו. יתר הסוגיות בבקשה לא מצאתי לתת רשות לערער בסוגיות הנוספות שהמערער טען להן. אין מתעוררות בהן שאלות עקרוניות כנדרש לפי הלכת חניון חיפה, ולא מצאתי שנגרם למערער עיוות דין. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש שהורה על הסעדים שהורה רק לאחר שצעדים פחותים לא הועילו; בהינתן המצב הקשה של הילדים; ועד לשיפור בו שיאפשר עיון מחדש בהחלטה. בית המשפט התאים את הסעדים למה שנדרש במקרה זה, לרבות הגבלת האפוטרופסות הייחודית של המשיבה לתחומי החינוך והבריאות בלבד. אשר להתנהלות הדיון לפניו, מקריאת הפרוטוקול ניכר כי בית המשפט נתן למערער הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו הן באמצעות באת כוחו, הן בעצמו, וקטע רק טענות שלא לעניין. את טענת הפסלות דחה בית המשפט על אתר וציין פעמיים את לוז נימוקיו. המערער הסכים שהנימוקים המלאים יינתנו מאוחר יותר; לא מצאתי שנפל פגם בסירוב של בית המשפט להרשות למערער לחזור בו מהסכמתו. עוד אציין שבית המשפט לענייני משפחה פתח את נימוקי החלטתו בטעמים לדחיית בקשת הפסלות. המערער לא טען נגד טעמים אלה לגופם; ומאחר שכבר ניתנו, אין עוד צורך להשיב את התיק כדי שבית המשפט יוסיף אותם להחלטה הראשונית והלא מנומקת לדחות את בקשת הפסלות. יתר טענותיו הדיוניות (ואלו שאינן דיוניות) של המערער אינן משפיעות על גוף ההכרעה. סוף דבר הערעור נדחה אפוא. מאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' בסיון התשפ"א (‏12.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21026540_M02.docx מג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1