חיים חדידא נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל

פסק-דין בתיק עע"מ 2653/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 2653/13 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: חיים חדידא נ ג ד המשיבים: 1. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ 2. משרד השיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע מיום 17.3.2013 ב-עת"ם 55327-01-13 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אלון תאריך הישיבה: ז' בשבט התשע"ד (8.1.2014) בשם המערער: בשם המשיבה 1: בשם המשיב 2: עו"ד עינב חכמון; עו"ד עינב וקנין חימי עו"ד ארנון בן עליזה עו"ד יצחק ברט פסק-דין הנשיאה מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיא י' אלון), במסגרתו נדחתה עתירתו של המערער להכיר בו כ"דייר ממשיך" ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה הציבורית שבה התגורר אביו המנוח. הרקע להליך 2. אביו המנוח של המערער התגורר, עד לפטירתו ביום 29.11.2010, בדירה ציבורית בבאר שבע, ששכר מהמשיבה 1. מדובר בדירה בת חמישה חדרים, שגודלה 84 מ"ר, הממוקמת בקומת הקרקע (להלן: הדירה). לאחר פטירת אביו, ביקש המערער להמשיך להתגורר בדירה, מכוח היותו "דייר ממשיך" לטענתו. אחד התנאים להכרה במערער כ"דייר ממשיך" – ועל כך ארחיב בהמשך – הוא כי המערער התגורר בדירה ברציפות במשך ארבע השנים שקדמו למותו של אביו. אולם מיום 21.5.2005 ועד ליום 20.11.2008 ריצה המערער מאסר בכלא דקל. גם לאחר שסיים המערער לרצות את עונשו, ערכו נציגי המשיבה 1 בביתו של המנוח ביקורים, ביום 9.2.2009 וביום 27.4.2010, מהם עלה שהמנוח התגורר לבדו בדירה (להלן: ביקורי המעגל). במועד האחרון אף חתם המנוח על תצהיר לפיו הוא התגורר בגפו. 3. בהסתמך על נתונים אלה, דחתה ועדת האכלוס המחוזית את בקשתו של המערער להכרה כ"דייר ממשיך" ביום 1.2.2011. ביום 31.7.2011 דחתה ועדת האכלוס העליונה את ערעורו של המערער (להלן: ההחלטה המקורית). לטענת המערער, הוא הגיש בקשות נוספות להכיר בו כ"דייר ממשיך" ביום 24.1.2012 וביום 8.2.2012 (להלן: הבקשות המאוחרות). לאחר שבקשותיו נדחו במסגרת ההחלטה המקורית, תבעה המשיבה 1 את פינויו של המערער מהדירה (תא"ח 30502-10-11). אין מקום להאריך בפרטיו של הליך זה, אך יש לציין כי במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית – אשר ניתן לה תוקף של החלטה – לפיה המשיבה 1 תעביר לידי המערער, בין היתר, תשובה פורמאלית באשר לפנייתו מיום 24.1.2012 להכיר בו כ"דייר ממשיך", ולאחר מכן ישקול המערער הגשת עתירה מנהלית (להלן: ההסכמה הדיונית). לאחר שהמשיבה 1 מסרה את תגובתה הפורמאלית, לפיה על מנת להמשיך את הטיפול בבקשות המאוחרות של המערער עליו להנפיק תעודת זכאות חדשה, הוגשה ביום 29.1.2013 העתירה מושא הערעור שלפנינו. 4. בית המשפט קמא דחה את העתירה. ראשית, קבע בית המשפט כי העתירה לוקה בשיהוי כבד, כיוון שהוגשה כשנה וחצי לאחר החלטתה של ועדת האכלוס העליונה מיום 31.7.2011. שנית, קבע בית המשפט כי המערער אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך". זאת לנוכח ביקורי המעגל ותצהירו של האב המנוח, המלמדים כי בשנים 2009 ו-2010 לא התגורר המערער בדירה. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענתו של המערער כי תקופת המאסר שריצה אינה קוטעת את רציפות הדיור הנדרשת. הרחבה פרשנית לפיה תקופת מאסר היא בגדר היעדרות קצרה וארעית שאינה קוטעת את הרציפות הנדרשת, כך נקבע, אינה מאזנת כנדרש את תכליות הדיור הציבורי. ההליך לפני בית משפט זה 5. המערער טען כי עתירתו לא לקתה בשיהוי, וזאת בהסתמך על ההסכמה הדיונית. לטענתו, הסעד הנדרש על ידו בעתירה היה קבלת תשובה פורמאלית בעניין הבקשות המאוחרות, ומכל מקום ההחלטה המקורית לא הובאה כלל לידיעתו, אלא לאחר שהחל הליך הפינוי. המשיבים טענו מנגד כי המערער נפגש ביום 26.12.2011 עם נציג אכלוס שעדכן אותו בדבר ההחלטה המקורית בעניינו, וכי בתשובה הפורמלית לבקשות המאוחרות אין כדי לשנות מההחלטה המקורית. המערער הוסיף וטען כי לא היה מקום ליתן משקל לתצהירו של האב המנוח, אשר ניתן שעה שסבל ממחלת הסרטן, ולא היה מקום להעדיפו על פני תצהירים שמסרו חבריו ומכריו של המערער, לפיהם התגורר המערער בדירה. עוד טען המערער כי תקופת מאסרו מהווה היעדרות קצרה, ארעית ולא רצונית אשר אינה קוטעת את רציפות המגורים הנדרשת לשם הכרה בו כ"דייר ממשיך". המשיבים, לעומת זאת, סמכו ידיהם על קביעותיו של בית המשפט קמא. 6. בדיון על פה שהתקיים לפנינו הצענו לצדדים מתווה פשרה. לפי המתווה המוצע, יבחנו המשיבים את האפשרות להציע למערער דירה ציבורית חלופית קטנה יותר, וזאת לנוכח גודלה של הדירה והיותה דירת קרקע – עובדות המאפשרות לשכן בה משפחות בנות 11-7 נפשות, ובהן בעלי מוגבלויות. לאחר גלגולים שונים, הודיעה המשיבה 1 כי הציעה למערער דירה בבאר שבע, בגודל 42 מ"ר שבה שני חדרי שינה, אך המערער סירב לקבלה משום שהיא ממוקמת בקומה השנייה ולא בקומת הקרקע. ניתנה לצדדים ארכה נוספת ללבן ביניהם את נושא הפשרה, אולם הצדדים הודיעונו כי לא הגיעו להסכמה. דיון והכרעה 7. קראנו טענות הצדדים בכתב, הוספנו ושמענו טענות הצדדים על פה. לאחר עיון, לא ראיתי עילה לסטות מקביעותיו של בית המשפט קמא. סוגיית זכאותו של "דייר ממשיך" מוסדרת בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק). סעיף 1 לחוק מגדיר "דייר ממשיך" כך: הגדרות [...] "דייר ממשיך" – בן זוג של זכאי שנפטר [...], וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי [...]; בעבר קבע סעיף 3 לחוק כי "דייר ממשיך" יהיה זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית, אך בשנת 2009 תוקן החוק, כך שרק "דייר ממשיך" אשר עומד בתנאי הזכאות לדירה ציבורית יהיה זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית. על עניינו של המערער חלות הוראות המעבר של התיקון, כלשונו של סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009: תיקון חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי – סייג לתחולה והוראות מעבר 70. (א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה. לשם יישום הוראות החוק, קבעה המשיבה 1 נוהל פנימי הקובע כי רציפות הדיור אינה נגרעת עקב "היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי" (סעיף 2.10.2 לנוהל 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים", 1.2.2002). 8. כדי לענות על הגדרת "דייר ממשיך" נדרש להוכיח שהמערער התגורר בדירה במשך ארבע השנים שקדמו לפטירת אביו המנוח (בשנת 2010), וזאת ברציפות למעט היעדרות שהיא קצרה וארעית במהותה. השאלות המונחות אפוא לפתחנו הן אלה: האם לאחר שריצה המערער את עונשו הוא התגורר בדירה ברציפות (2010-2009); ואם כן, האם תקופת מאסרו של המערער (בין השנים 2008-2005) נחשבת כהיעדרות קצרה וארעית במהותה שאינה קוטעת את רציפות הדיור. אעיר כי הצדדים חלוקים ביניהם האם ההסכמה הדיונית בין המערער לבין המשיבה 1 נסובה סביב ההחלטה המקורית בעניינו של המערער או סביב הבקשות המאוחרות שהגיש. איני נדרשת לשאלה זו, ולצורך המשך הדיון אניח כי עתירתו של המערער לא הוגשה בשיהוי. 9. לא מצאתי טעם לסטות מהממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא, לפיו בשנתיים שקדמו לפטירת האב המנוח (2010-2009) לא התגורר המערער בדירה. אף לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט קמא להעדיף את ביקורי המעגל על פני התצהירים שהגיש המערער לפיהם התגורר בדירה. כזכור, בשני ביקורי מעגל, מיום 8.2.2009 ומיום 27.4.2010 (מש/5), עלה כי האב המנוח התגורר בדירה בגפו. ביום 27.4.2010 אף חתם האב על תצהיר לפיו הוא גר בדירה לבדו. בהסתמך על מידע זה אף ניתנה לאב המנוח ההנחה המרבית בשכר הדירה. על כן, אין מקום לסטות מהממצא העובדתי שנקבע כאמור. די בכך כדי לדחות את הערעור, מבלי לקבוע מסמרות לעניין תקופת המאסר. 10. בנוסף, ומעבר לנדרש, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדקה לראות בתקופת מאסרו של המערער כתקופת היעדרות קצרה וארעית, וזאת בהתחשב באורכה של תקופת המאסר ובחלקה המשמעותי מתוך התקופה הנדרשת להקניית הזכאות למעמד "דייר ממשיך" (ראו והשוו: עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל פסקה 12 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (23.6.2014); לעניין אובדן החזקה בדירה עקב מאסר, השוו: רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.5.2008)). ודוק: אינני קובעת כי לעולם לא ניתן לראות תקופת מאסר כהיעדרות קצרה וארעית, אך במקרה שלפנינו תקופה המאסר הייתה ארוכה ומהווה כמחצית מהתקופה הנדרשת לזכאות. 11. לפני סיום, הערה בעניין הדירה החלופית שהוצעה למערער: הדירה מושא הערעור היא דירת קרקע בת חמישה חדרים. דירה מעין זו מיועדת למגוריה של משפחה בת 11-7 נפשות אשר בה לפחות אחד מבני הבית סובל ממגבלה רפואית המחייבת מגורים בקומת הקרקע. בהתחשב בנתונים אלה, ובביקוש הרב לדיור הציבורי, הצענו לצדדים כאמור מתווה פשרה שבמסגרתו תוצע למערער דירה חלופית. ואכן, המשיבים הציעו למערער, לפנים משורת הדין, דירה ציבורית בת שני חדרים בבאר שבע. המערער דחה הצעה זו ועל כך יש להצר (ראו והשוו: עע"ם 7197/05 תורג'מן דנקר נ' משרד הבינוי והשיכון פסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (16.1.2006); השוו גם: ע"א 4955/13 חגולי נ' עיריית ראשון לציון פסקה 11 לפסק דינו של חברי השופט י' עמית (29.12.2014)). מכל מקום, אין הצדקה להעדיף את עניינו של המערער על פני כל אותן משפחות העומדות בקריטריונים והזכאיות לדיור ציבורי. 12. סוף דבר: הערעור נדחה. לא יהיה צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. המערער איננו "דייר ממשיך" משום שלא התגורר בדירה עם אביו במשך 4 שנים שקדמו לפטירתו של אביו כעולה מביקורי "המעגל" שערכו נציגי "עמידר" פעם ופעמיים בדירה, ומצאו את אביו של המערער מתגורר בה בגפו; בהסתמך גם על תצהיר מאת האב שכך אמר; ולאור תקופת המאסר שריצה המערער בעת ההיא. אמת נכון הדבר, מצבו של המערער אינו פשוט, אלא שעלינו לשווׂת לנגד עינינו את כלל הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי, אֵלו שקוֹלם לא תמיד נשמע. הקפדה שוויונית בכגון דא על הוראות החוק ונהלי "עמידר" ומשרד הבינוי והשיכון הריהי הכרח בל יגונה, לרווחת הכלל. צרכי עם ישראל מרובים, והמשאבים מועטים. רחמנות יתרה על המערער, כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם. אין מנוס אפוא מדחיית הערעור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ט' שבט, תשע"ה (29.1.2015). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13026530_C13.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il