סאלם אבו כף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2653/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2653/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: סאלם אבו כף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 16.02.2012 ב-ת"פ 20633-09-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפסר תאריך הישיבה: י"ד באייר התשע"ג (24.04.13) בשם המערער: עו"ד אשרף אבו סיאם בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: לא ביקשנו תשובה מהמדינה בערעור זה. 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' שפסר) ב-ת"פ 20633-09-11 מיום 16.2.2012. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; גניבת רכב; חבלה במזיד ברכב; ונהיגה ללא רישיון נהיגה, ללא ביטוח ובזמן פסילה. בית המשפט גזר על המערער 4 שנות מאסר; שנת מאסר על תנאי לבל יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע, למעט עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בגינה גזר עליו בית המשפט חצי שנת מאסר על תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים ושנתיים פסילה על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח; וקנס כספי בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. כמו כן, הפעיל בית המשפט מאסר מותנה בן שנה בגין הרשעה קודמת לריצוי במצטבר. 2. הערעור מופנה נגד חומרת העונש. כתב האישום 3. על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.9.2011, פרץ המערער לרכב ברחוב הצורפים ביפו, התגבר על מערכת האזעקה, הניע את הרכב והחל לנהוג בו. כל זאת, כאשר למערער מעולם לא הונפק רישיון נהיגה, ותוך שהיה פסול מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה על פי החלטות בית המשפט ב-ת"ד (ת"א) 13063/08 מיום 26.11.2008 וב-ת"פ (מחוזי ב"ש) 8119/09 מיום 26.11.2009. בזמן שנסע המערער ברכב הגנוב, חצה קו הפרדה רצוף והחל לעקוף משאית, כשהוא נוסע בנתיב הנגדי, חרף העובדה שמולו נסע רכב כדין. נהג הרכב האחר סטה לשולי הכביש כדי להימנע מלהתנגש ברכב בו נסע המערער. 4. מסוק משטרתי הבחין במתרחש וביקש מניידת משטרתית לעצור את הרכב בו נסע המערער. כשהמערער התקרב לניידת המשטרה, הורה לו השוטר לעצור. המערער הבחין בשוטר, סטה לנתיב פנייה שמאלה ואז חצה קו הפרדה רצוף, נסע על הנתיב הנגדי וסטה לעבר שולי הכביש. התנגשות המערער ברכב שנסע מולו נמנעה בזכות תמרון ובלימת חירום של נהג הרכב השני, תוך חציית קו ההפרדה הרצוף. 5. המערער פנה לכביש המוביל לאזור מיוער ונסע בו במהירות ובפראות על מנת לחמוק מניידת המשטרה ומהמסוק המשטרתי. בשל נהיגתו הפראית, התנגש המערער בעצים שהיו במקום ונעצר. הוא יצא מהרכב והחל להימלט בריצה. שוטרים שהיו באימון במקום רדפו אחריו וקראו לו לעצור, ולבסוף הדביקוהו. 6. המערער גרם נזק לרכב, אשר לא היה מבוטח בביטוח מקיף, בשווי של 15,000 ש"ח. 7. בגין המעשים המתוארים, יוחסו למערער עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח (לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה)); עבירת נהיגה בזמן פסילה (לפי סעיפים 10 ו-67 לפקודה); עבירה של גניבת רכב (לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק)); עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (לפי סעיף 332(2) לחוק); עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק); ועבירה של חבלה במזיד לרכב (לפי סעיף 413ה לחוק). ההליכים בבית המשפט המחוזי 8. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגזר דינו, הזכיר בית המשפט שלא הייתה מחלוקת כי למערער מעולם לא הונפק רישיון נהיגה וכי היה פסול במועד הרלוונטי מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. עוד לא הייתה מחלוקת שהרכב היה גנוב וכי נגרם לו נזק. ואולם, המערער טען כי נסע ברכב כטרמפיסט, ואילו לטענת המשיבה – המערער הוא זה שנהג ברכב הגנוב. עוד נותרו במחלוקת השאלה אם הוכח כי המערער גנב את הרכב והשאלה אם עבר המערער עבירה של סיכון חיי אדם באופן שבו נהג ברכב. בית המשפט אף סקר את הראיות בתיק, והעיר כי בתיק קיים "מקבץ גדול של עדויות התביעה [המשיבה – מ"נ] אל מול עדותו היחידה של הנאשם [המערער – מ"נ] מנגד" וכן כי ישנו פער בין אמינות עדויות המשיבה לבין אמינות עדותו של המערער. 9. בית המשפט עמד על מסוכנותו הרבה של המערער בכביש ומחוצה לו, והעיר כי רק בנס לא הסתיים האירוע בתוצאות קשות יותר. עוד ציין בית המשפט כי העבירות המדוברות, שהן חמורות ביותר, הפכו נפוצות באופן מדאיג. בבואו לגזור את עונשו של המערער, הדגיש בית המשפט כי המערער ביצע שורה של עבירות נוספות מלבד עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וכי אין המדובר במעידה חד פעמית אלא בפעילות עבריינית חוזרת ונשנית של המערער – שבגינה אף נגזר עליו בעבר מאסר מותנה. בית המשפט ציין כי הענישה הנוהגת בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה עומדת על כ-4 שנות מאסר, והבהיר כי זאת מבלי להתחשב ביתר העבירות שביצע המערער, לרבות עבירה חמורה נוספת של גניבת רכב. עוד קבע בית המשפט כי שעה שבחר המערער לכפור במיוחס לו ולנהל הליך מלא, אין הוא זכאי להקלה בעונשו כמי שהודה והביע חרטה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי יש להחמיר עם המערער – הן לצורך הרתעתו והן על מנת להרחיקו מהחברה. עם זאת, בית המשפט עמד על הצורך בענישה אינדיבידואלית, וציין כי הוא שקל לקולא את העובדה שלא נגרם נזק לרכבים אחרים למעט הרכב הגנוב, את גילו הצעיר יחסית של המערער ואת בקשתו לרחמי בית המשפט על מנת להשאיר לו אופק לחזור לחיים נורמטיביים. 10. אשר על כן, גזר בית המשפט על המערער 4 שנות מאסר בפועל לריצוי מיום מעצרו; שנת מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים לאחר שחרורו אחת מן העבירות בהן הוא הורשע, למעט עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – בגינה גזר בית המשפט על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו. כמו כן, בית המשפט הפעיל מאסר מותנה בן 12 חודשים שנגזר על המערער בגין הליך פלילי קודם שנוהל נגדו, לריצוי במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 5 שנים. עוד גזר בית המשפט על המערער פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה במשך 5 שנים מיום שחרורו, וכן שנתיים פסילה על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב, נהיגה בפסילה או כל עבירת פשע שכרוכה בשימוש ברכב; פיצוי כספי למתלונן – בעל הרכב הגנוב – בסך של 15,000 ש"ח; וקנס כספי בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. הערעור 11. המערער טוען בערעורו כי העונש שנגזר עליו הוא חמור מאד ואינו מידתי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. עוד טוען המערער כי בפעם הראשונה שמורשע אדם בעבירה נוספת לאחר שהוטל עליו מאסר על תנאי, בתי המשפט נוטים להאריך את תקופת המאסר על תנאי, וכי הם מפעילים את המאסר על תנאי רק בהרשעה שנייה. באשר לפיצוי הכספי למתלונן – טוען המערער כי הסכום מופרז ואינו מגובה במסמכים וחוות דעת באשר לגובה הנזק שנגרם לרכב. לדברי המערער, בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות הקשות, והוא הפנה לפסיקה שעניינה בנסיבות עובדתיות שונות ומגוונות בטענה כי סטה בית המשפט לחומרה ממתחם העונש הראוי. דיון והכרעה 12. כפי שציינו בפתח הדברים, לא ביקשנו תשובה בתיק זה. 13. לענין הפיצוי למתלונן ייאמר מיד – מי שטוען שיש להפחית את הפיצוי למתלונן או לבטלו כליל חייב לצרף את המתלונן כצד. משלא נעשה כך – אין מקום אפילו לשקול את הקטנת הפיצוי. לעניין עונש המאסר – עונש המאסר שהוטל הוא קל. בא כוח המערער ניסה לגמד את העניין ולטעון טענה שאף אינה נכונה לגופה, כי המאסר עולה על רף הענישה המקובל בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי. אולם, כפי שפורט, מדובר באחת מיני עבירות רבות שעבר המערער. אין אנו מקבלים גם את התזה, לפיה כלל הוא שבעבירה הראשונה לאחר שהוטל מאסר על תנאי אין המאסר על תנאי מופעל. עניין עניין ונסיבותיו. בענייננו, ראוי היה להטיל מאסר בפועל וממילא לא ניתן היה להאריך את התנאי. 14. סוף דבר: הערעור נדחה. ניתן היום, ‏‏י"ד אייר, תשע"ג (‏24.4.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12026530_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il