זינב אלהואשלה נ. רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום

4 1 בבית המשפט העליון רע"א 2652/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשים: 1. זינב אלהואשלה 2. מוחמד אלהואשלה 3. עמרו אלהואשלה נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו) בע"א 50825-08-19 מיום 21.4.2020 בשם המבקשים: עו"ד כרמל פומרנץ בשם המשיבה: עו"ד אפי יגל פסק-דין הרקע הצריך לענייננו פורט בפסק דיני ברע"א 5589/19 אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל (24.9.2019) (להלן: רע"א 5589/19) ועל כן אעמוד על הדברים בקצירת האומר. המבקשת 1 וילדיה הקטינים (להלן: המבקשת; וביחד: המבקשים) התגוררו בבית מגורים במקרקעין שייעודם חקלאי (להלן: בית המגורים והמקרקעין) וביום 26.3.2018 הוצא בעניין המקרקעין צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: צו הפינוי). המבקשת הגישה תביעה לביטול צו הפינוי וביום 11.11.2018 דחה בית משפט השלום בבאר שבע את התביעה אך הורה על עיכוב צו הפינוי עד ליום 14.7.2019. בהמשך דחה בית משפט השלום בבאר שבע בקשה נוספת לעיכוב צו הפינוי וכן בקשה לעיון חוזר. על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: ההליך) ובצדו הוגשה בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הריסת ופינוי בית המגורים. ביום 25.8.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן סעד זמני. המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה וביום 26.8.2019 ניתן צו ארעי האוסר על הריסת בית המגורים אך לא על פינויו. כעולה מהבקשה שלפניי, למחרת אותה החלטה, פינו המבקשים את בית המגורים ועברו להתגורר בבית אמה של המבקשת. ביום 24.9.2019 ניתנה רשות לערער בבקשה ברע"א 5589/19 והערעור התקבל חלקית, כך שהריסת בית המגורים הושהתה עד להכרעה בהליך אך לא פינויו (שם, פסקאות 8-7; להלן: הסעד הזמני). ביום 2.4.2020 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בסעד הזמני בטענה כי בעת הנוכחית מתגוררים עם אמה של המבקשת, בבית הכולל שני חדרים ומרפסת, שלושת המבקשים, ואחייניתה של המבקשת; וכי נוכח התפרצות נגיף הקורונה ועל מנת שלא לסכן את בריאות אמה של המבקשת, אישה מבוגרת המשתייכת לקבוצת אוכלוסייה הנמצאת בסיכון, יש לאפשר להם לחזור להתגורר בבית המגורים באופן זמני (להלן: הבקשה לעיון חוזר). המשיבה מצדה טענה כי הסמכות להכריע בבקשה נתונה לבית משפט זה וכי אף לגופה, דינה של הבקשה להידחות. ביום 13.4.2020 הורה בית המשפט המחוזי למבקשים "לעתור למתן החלטה, או הבהרה, של ביהמ"ש העליון בסוגיית הסמכות לדון בבקשה". בהמשך להחלטה זו פנו המבקשים לבית משפט זה בבקשת הבהרה, שנדחתה בהחלטתי מיום 21.4.2020 (רע"א 5589/19 אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל (21.4.2020)). בהחלטה מאותו יום דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ואגו) את הבקשה לעיון חוזר. נקבע כי הקושי בהפרדה פיזית בין אוכלוסייה בסיכון מוגבר לבין יתר בני המשפחה אינו ייחודי לנסיבות המקרה דנן. במקרה דנן, צוין, סיכויי הערעור לא נחזים להיות גבוהים במיוחד והפתרון המוצע על ידי המבקשים משמעותו החזרתם לבית המגורים שהוקם לכאורה שלא כחוק. משכך, נקבע כי ההכבדה הכרוכה בהקפדה על ריחוק אינה משמעותית דיה "עד כי בכוחה להתאזן אל מול הנפקויות של החזרת [המבקשים – ע' פ'] אל הבית בניגוד לפסק הדין בעניינם ותוך שנוי החלטת ביהמ"ש העליון, על איזוניה ושיקוליה". עוד ציין בית המשפט כי מדיניות האכיפה עליה הצביעו המבקשים, לפיה ככלל, במצב החירום, לא ימומשו צווי הריסה של מבנים המשמשים למגורים לא חלה בנסיבות העניין. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים משיגים על האיזון שערך בית משפט קמא בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין. נטען כי אמה של המבקשת בת 79 ובעלת מחלות רקע וכי למבקשים אין חלופת מגורים אחרת. המבקשים טוענים כי אין להם אפשרות מעשית להימנע באופן הרמטי מלצאת מבית הסבתא במשך שבועות ארוכים ובכך גדל הסיכון הנשקף לאמה של המבקשת. נטען כי דברים אלה נכונים ביתר שאת ככל שיחזרו הילדים למסגרות החינוך. משכך, נטען כי הפתרון שלפיו הם יחזרו לבית המגורים הוא היחיד שיבטיח את מניעת חשיפת אמה של המבקשת לנגיף. לפתרון זה, כך נטען, אין עלות ציבורית והוא אינו פוגע באינטרס ציבורי, בפרט נוכח מכתבו של נציג המחלקה לייעוץ וחקיקה (משפט אזרחי) במשרד המשפטים מיום 24.3.2020 שממנו עולה, בין היתר, כי "לא ימומשו צווי הריסה של מבנים המשמשים למגורים" (להלן: המכתב מיום 24.3.2020) ואשר ניתן במענה לפניית האגודה לזכויות האזרח בישראל. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המבקשת כי אף אם סיכויי הערעור נמוכים, אין ליתן לכך משקל רב נוכח שיקולי מאזן הנוחות החלים בענייננו. ממילא, נטען, כי גם אם ערעור המבקשים ידחה, הרי שבית המגורים לא יהרס בשל המדיניות שתוארה לעיל. התבקשה תשובת המשיבה. המשיבה טוענת כי אין להיעתר לבקשה וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה מציינת כי שמירה על בריאות אמה של המבקשת היא ערך ראשון במעלה, אבל חולקת על כך שהחזרה לבית המגורים היא המוצא היחידי למניעת הידבקותה בנגיף. נטען כי אין כל מניעה כי מי שמתגורר כיום עם אנשים שנמצאים בקבוצת סיכון ימשיך להתגורר עמם, תוך שמירה על הוראות והמלצות משרד הבריאות. עוד צוין כי הסיטואציה במקרה דנן אינה ייחודית וכי המבקשים לא העמידו תשתית עובדתית המעידה שאין פתרונות אחרים. לבסוף, מציינת המשיבה כי אין בעמדה שהוצגה במכתב מיום 24.3.2020 כדי להעלות או להוריד בעניין זה, וזאת בין היתר משום שממילא נוכח הסעד הזמני שניתן, אין כל כוונה להרוס את בית המגורים. ביום 28.4.2020 הגישו המבקשים בקשה להגיב לתשובת המדינה, בגדרה טענו כי ברצונם להציג נתונים עדכניים על התפרצות נגיף הקורונה באזור מגוריהם ולעדכן על החלטת ממשלה בעניין חזרה הדרגתית של מערכת החינוך לפעילות סדירה. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. בגלגולו הקודם של ההליך שלפניי עמדתי על שיקולי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וציינתי כי ככלל, בבקשות לסעד זמני שעניינן פינוי בית מגורים או הריסתו, הנטייה היא לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור (רע"א 5589/19, פסקה 7). בצד האמור, בהינתן האינטרס הציבורי בהגנה על מקרקעי ציבור מפני השתלטות שלא כדין הוריתי כי תעוכב הריסת בית המגורים בלבד, בשל הנזק הבלתי הפיך שזו עלולה לגרום למבקשים. עתה, לאחר פינוי בית המגורים עותרים המבקשים כי תינתן להם האפשרות לחזור לבית באופן זמני, כדי לא לסכן את בריאותה של הסבתא שנמנית על אוכלוסייה פגיעה במיוחד מבחינת השלכות ההידבקות בנגיף. המשיבה לעומת זאת סבורה כי ניתן לשמור על מגבלות הריחוק הפיזי גם בהינתן התנאים שפורטו לגבי בית הסבתא והמתגוררים בו, ולכן כי אין הצדקה לשנות מן הסעד הזמני שניתן. לאחר ששקלתי את הטיעונים מזה ומזה, אני סבור כי יש להתיר למבקשים לחזור להתגורר בבית המגורים על מנת למזער את הסיכון הפוטנציאלי לאמה של המבקשת. כאמור, המבקשים, שניים מהם ילדים, שוהים כיום עם אמה של המבקשת ואדם נוסף בדירת שני חדרים. בנסיבות אלו, ברי כי יכולתם להקפיד על הריחוק החברתי הנדרש מוגבלת, ובהינתן החלופה הקיימת – שמאפשרת הגנה טובה יותר על בריאות אמה של המבקשת, אני סבור כי קיימת הצדקה לשנות מן הסעד שניתן (תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אכן, גם עתה ניצב מנגד האינטרס הציבורי לשמירה על מקרקעי הציבור מפני השתלטות שלא כדין (רע"א 5589/19, פסקה 7; רע"א 10068/17 אחמידי נ' רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום, פסקה 16‏ (24.1.2018)). ברם, בנסיבות החריגות שתוארו נוכח התפשטות נגיף הקורונה במדינה והמגבלות והצעדים השונים הננקטים למיגורו אני סבור כי כפות המאזניים נוטות לטובת היעתרות לבקשה לעיון חוזר, לתקופה מוגבלת כמפורט להלן. המבקשים יהיו רשאים להתגורר בבית המגורים עד להסרת מגבלות הריחוק החברתי או עד להכרעה בהליך, לפי המוקדם. למותר לציין כי ככל שתסבור המשיבה כי חל שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בסעד שניתן, היא תהיה רשאית לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך המתאים, והוא יחליט בכך כחוכמתו. משזו התוצאה אליה הגעתי מתייתרת בקשת המבקשים להגיב לתשובת המשיבה. סוף דבר: המבקשים רשאים לשוב ולהתגורר בבית המגורים בכפוף לאמור בפסקה 7 לעיל. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' באייר התש"ף (‏28.4.2020). ש ו פ ט _________________________ 20026520_M03.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1