פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2652/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2652/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 15.6.10 וגזר הדין מיום 15.2.11 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1064/09 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, ח' סלוטקי ומ' ברנט תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשע"ג (7.11.2012) בשם המערער: עו"ד אלכסנדר גמבריאן; עו"ד אלכסיי קובלנקי בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם בפנינו עבירות מין חוזרות ונשנות של אדם בוגר בילדה ששמה בו מבטחה, אחייניתה של בת-זוגו, או סיפורי עלילה של ילדה בעלת דמיון שנחשפה לחומר פורנוגראפי? זו השאלה שהונחה לפתחנו, ובה התבקשנו להכריע על סמך עדותה של הילדה בפני חוקרת ילדים וראיות נוספות, שלגביהן התעוררה השאלה האם די בהן כדי לשמש סיוע. מהלך הדברים בקצרה 2. ערעור זה נסב על אירועים שהתרחשו במהלך השנים 2009-2007. למערער, שהיה באותה עת בן-הזוג של דודתה של המתלוננת, יוחסה שורה של עבירות מין ב-א' (להלן: א' או המתלוננת), ילדה צעירה, שבתחילת התקופה האמורה היתה כבת 8. המתלוננת וחברתה הקרובה ק' (להלן: ק' או המתלוננת השנייה) נהגו לשהות לעתים קרובות בבית המערער. המתלוננת, שמתגוררת עם אמה, אף נשארה לעיתים בביתו של המערער בלילות שבהם נדרשה אמה לעבוד ולכן ביקשה מאחותה, בת-זוגו של המערער, להשגיח על הילדה. האישומים נגד המערער נולדו לאחר שהמתלוננת אמרה לאמה שהיא סובלת מכאב באזור איבר המין שלה. האם זיהתה במקום סימן אדום ושאלה את בתה כיצד הוא נגרם. היא דובבה את בתה עד שזו סיפרה לה שהמערער עשה לה זאת. האם הגישה תלונה נגד המערער, וזו הוליכה לחקירה נגדו ולמעצרו. 3. החשדות כנגד המערער נגעו לביצוען של עבירות מין הן ב-א' והן ב-ק'. שתיהן נחקרו על-ידי חוקרת ילדים וכתב האישום שהוגש נגד המערער נסב על עבירות מין שבוצעו בשתיהן. 4. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטות ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' ברנט) שבו יוחסו לו עבירות של מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ובנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ומעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, הכול בגין מעשים שביצע במתלוננות במספר לא ידוע של הזדמנויות. עדויותיהן של המתלוננות 5. הראיות המרכזיות נגד המערער היו עדויותיהן של המתלוננות, אשר פירטו שורה ארוכה של מקרים שכללו פגיעות מיניות חמורות. בשל גילן, עדויות אלה נמסרו לחוקרת ילדים ותועדו בצילום וידיאו בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים). 6. עדותה של המתלוננת א' נמסרה במלל חופשי וכללה פרטים רבים שקטין אינו אמור להכיר אלמלא חווה אותם על בשרו. היא כללה תיאור מפורט של מהלך האירועים, תוך התייחסות לתנועות, תנוחות ותחושות שחוותה – כאב, דגדוג, תחושת הגועל שעורר בה זרעו של המערער וכיוצא באלה. חוקרת הילדים התרשמה שהמתלוננת לא הגזימה בתיאוריה. עם זאת, המתלוננת לא היתה עקבית בכל הנוגע לעבירות האינוס שיוחסו למערער בכתב האישום. היא מסרה תחילה שהמערער החדיר את איבר מינו לישבנה, ואחר כך שהחדירו לאיבר מינה. 7. בשונה מעדותה המפורטת והאותנטית של א', עדותה של ק' היתה עדות חסרה. ק' היתה מופנמת בחקירתה, עדותה הייתה מבולבלת, ובחלקה סתרה פרטים מעדותה של א'. כך למשל, ק' סיפרה שהמערער נהג למשוך בשערן ולקשור אותן, דברים שלא מצאו ביטוי בעדותה של א'. מעדותה התברר גם שהיא נוהגת לצפות בסרטים פורנוגראפיים באינטרנט. חוקרת הילדים ציינה שבעדותה של ק' נמצאו פרטים רבים התומכים בעיקרי התלונה, אולם ככלל היא התקשתה לבסס את מהימנות הדברים. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. לאחר שבחן את העדויות התרשם בית המשפט קמא כי עדותה של המתלוננת א' היתה אותנטית ומהימנה וכי ניכרה בה דינמיקה ברורה המאפיינת ילדים שחוו פגיעה מינית. בהתאמה, בית המשפט קמא התבסס עליה והרשיע את המערער בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום ב-א'. בית המשפט קמא סבר כי מעדותה של המתלוננת ניתן ללמוד שאכן חוותה את האירועים המתוארים, וכך דחה את טענת המערער כי מקור התיאורים אותם מסרה המתלוננת הוא בסרטים פורנוגראפיים שבהם צפתה. הוא הוסיף וקבע כי הן עדותה של המתלוננת והן עדות אמה מלמדות כי לא היו למתלוננת רצון או מניע להפליל את המערער. עם זאת, בית המשפט קמא סבר שלא ניתן ללמוד מעדותה של המתלוננת האם המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה או שמא רק החדיר את איבר מינו לישבנה ושפשף את איבר מינו באיבר מינה, ועל כן זיכהו מחמת הספק מעבירת אינוס, והרשיעו במקום זאת בעבירת מעשים מגונים, וכן הרשיעו במעשי סדום במתלוננת. לעומת זאת, בשל החולשות בעדותה של ק', החליט בית המשפט לזכות את המערער מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בעניינה. בסופו של יום, אם כן, המערער הורשע בעבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ושל מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ובנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, הכול בגין מעשים שאותם ביצע ב-א' בלבד, במספר לא ידוע של הזדמנויות. 9. מאחר שעדותה של א' נשמעה בפני חוקרת ילדים והוגשה לפי סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, היא נדרשה לסיוע (לפי סעיף 11 לחוק זה). בשל הקושי האופף את עדותה של ק', נקבע כי אין היא יכולה לספק את הסיוע הנדרש. לעומת זאת, בית המשפט קמא מצא סיוע לעדותה של א' במספר ראיות אחרות שהיו בפניו: הפצע האדום באזור איבר המין של המתלוננת; ממצאי הבדיקה הרפואית במתלוננת שכללו אודם וזיהום עורי מסביב לאיבר המין ובפי הטבעת, כמו גם אזור מורם בשולי קרום הבתולין (ממצא המכונה "BUMP" ועשוי להיות תולדה של החדרת גוף זר, אם כי עשוי גם להיות מולד); ההתדרדרות שחלה במצבה הנפשי של המתלוננת בתקופה הרלבנטית ושקרים שונים של המערער. 10. בבואו לגזור את דינו של המערער, עמד בית המשפט קמא, בפירוט רב, על ההשלכות הקשות שהיו למעשי המערער על המתלוננת ומשפחתה, כפי שאלו נלמדות מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה, לרבות השבר הכללי שהתגלע במשפחה והפגיעה הנפשית הקשה שנגרמה למתלוננת, אשר תוצאותיה נראות בחלקן כבר עתה ובחלקן ישפיעו על עתידה. בית המשפט אף הדגיש את עמדתה הנחרצת של הפסיקה ביחס לרף הענישה הראוי בעבירות מין נגד קטינים, המבטא חתירה לגמול על מעשיהם ולמתן ביטוי לסלידתה העמוקה של החברה ממעשים אלו. בהתאמה, בית המשפט קמא גזר על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע) ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 שקל. הערעור 11. הערעור שבפנינו כוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד, אך בעיקרו של דבר התמקד בהכרעת הדין. בתמצית, טענתו העיקרית של בא-כוח המערער בעניין זה הייתה: לא היו דברים מעולם. לחלופין, הוא העלה טענות גם כנגד גזר הדין שלא התחשב במידה מספקת בנסיבותיו האישיות. 12. בא-כוח המערער טען בפנינו כי עדותה של המתלוננת כללה סתירות ואי-בהירויות. לדבריו, לא ניתן להבין ממנה אם היא מתייחסת לאירוע אחד או למספר אירועים, באלו תנוחות בוצעו המעשים המיוחסים למערער ועוד. בנסיבות אלה, לשיטתו, לא ניתן לבסס על עדות המתלוננת הרשעה. בא-כוח המערער הדגיש כי מאחר שהמתלוננת העידה בפני חוקרת ילדים היא הובאה בפני בית המשפט במתכונת של הקלטת וידיאו בלבד, ולכן אין לבית המשפט קמא כל עדיפות בהשוואה לבית משפט זה בהתרשמותו מחומר העדויות. 13. באופן ספציפי יותר, טוען בא-כוח המערער שעדותה של א' הושפעה מדבריה של אמה ו"זוהמה" עד כי לא ניתן לסמוך עליה, וכן שלא ניתן לשלול את האפשרות שהמתלוננת הושפעה, כחברתה ק', מחשיפה לחומרים פורנוגראפיים. בעניין זה, הוסיף וטען בא-כוח המערער כי חוקרת הילדים לא הציגה למתלוננת שאלה ישירה בכל הנוגע לחשיפה לחומרים פורנוגראפיים, וכי הימנעות זו עולה כדי מחדל חקירתי שפגע בהגנתו של המערער. 14. טענה מרכזית נוספת בפי בא-כוח המערער היתה שלא ניתן היה להרשיע את מרשו באין ראיות תומכות המקיימות את הנדרש מתוספת ראייתית מסוג "סיוע", היינו ראיות עצמאיות המסבכות את הנאשם בהתייחס לנקודה מהותית ושנויה במחלוקת. באשר לאודם באזור איבר מינה של המתלוננת נטען, בהקשר זה, כי הוא יכול להיות גם תוצאה של אוננות. באשר למצבה הנפשי, נטען כי לפי העדויות השינוי בו חל זמן רב אחרי שהחלו לכאורה התקיפות המיניות. באשר לשקריו של המערער נטען כי אלה אינם מקיימים את התנאים הנדרשים על מנת לשמש ראייה מסוג סיוע, מאחר שאינם נוגעים לעניינים מהותיים לאישומים. לדבריו, השקרים לכאורה שאליהם נדרש בית המשפט קמא היו דברים שלא הובנו כהלכה בשל שליטתו המוגבלת של המערער בשפה העברית, ומכל מקום עוסקים בעניינים קלי ערך שאין להם קשר ישיר לאישומים. הכרעתנו 15. לאחר שבחנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות, על כל חלקיו. 16. עדותה של המתלוננת נמצאה מהימנה על-ידי חוקרת הילדים ועל-ידי בית המשפט קמא. אנו מצטרפים לתוצאה זו. לא ניתן לצפות מילדה רכה בשנים המעידה על עבירות מין קשות שנעברו בה לכאורה להיות "מדויקת" במידה שאין נעלה ממנה. המערער טען בפנינו שלא ניתן לבודד מתוך עדותה של המתלוננת אירועים מסוימים או לייחסם למועדים ספציפיים. בטענה זו אין כדי להועיל לו. מעדותה של המתלוננת עולה באופן ברור פרשת ניצול מיני ממושכת, והעובדה שהמתלוננת לא יכלה לנקוב במועדים המדויקים שבהם בוצעו המעשים אינה פוגמת בתמונת הדברים הכללית. כפי שציינה גם חוקרת הילדים בחקירתה הנגדית, לילדים בגילה של המתלוננת יש יכולת שליטה מוגבלת בזמנים, והם עשויים להתקשות במיקומם של אירועים על פני ציר זמן סדור (ראו והשוו: ע"פ 1611/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2012), בפסקה 18). עדותה של המתלוננת מתארת, באופן טבעי ומובן, מגוון אירועים וחוויות שאין בהם סדר כרונולוגי ואינם מתמקדים במועד ספציפי כזה או אחר. ברם, העדות רצופה בפרטים מהותיים ובתיאורים מוחשיים, חלקם אגביים, אשר שכנעו את חוקרת הילדים, את בית המשפט קמא ואף אותנו, שהמתלוננת חוותה אירועים אלו על בשרה. אין מדובר בתיאור סכמטי שיכול היה לתאום טענה בדבר צפייה בסרטים פורנוגראפיים. הזהירות המתחייבת בבחינת עדויות של ילדים רכים בשנים באה לידי ביטוי במקרה זה בכך שהמערער זוכה מן העבירות שיוחסו לו כלפי ק' – כראוי בהתייחסות למקרים שבהם עולה ספק במשפט הפלילי, ולא משום שעדותה נסתרה על פניה. בא-כוח המערער ניסה להיבנות מטיעונים שעניינם התנהגותה של המתלוננת בפני המצלמה, כמי שנראית עליזה כביכול ואף חורצת לשון למצלמה. לא מצאנו בטענות אלה ממש, והן מבוססות על הנחות שאין להן יסוד באשר להתנהגות "נאותה" של ילדה הנמצאת בסיטואציה לא פשוטה שבה היא מעידה על דברים כואבים ומביכים בפני חוקרת הילדים, שהיא אשה זרה, ומצלמה במצב לא מוכר ומנוכר. 17. בא-כוח המערער ביקש להציג את חקירתה של המתלוננת כחקירה לא מספקת, שלא העלתה שאלות רלוונטיות שהיו יכולות לסייע לחקר האמת, כדוגמת השאלה בדבר חשיפה אפשרית של המתלוננת לחומרים פורנוגראפיים. אכן, חקירתם של קטין או קטינה שהם קורבנות לעבירת מין על-ידי חוקר ילדים צריכה להיות מלאה ומקיפה ככל האפשר, כדי לצמצם את הפגיעה בהגנתו של הנאשם ולסייע בחקר האמת. עמד על כך חברי השופט נ' סולברג בע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 20.9.2012) באומרו: "המציאות המשפטית שתוארה לעיל, שמשמעותה היא לעיתים קושי לרדת לחקר האמת כשהילד לא מעיד בבית המשפט, מטילה אחריות כבדה על חוקר ילדים שמחליט שלא ניתן לחקור את הילד בבית המשפט וכי יש להסתפק בעדות שנגבתה על-ידו. עליו לנהל את החקירה באופן מקצועי וממצה וליתן את דעתו על כך שעורכי הדין ובית המשפט לא יוכלו לחקור את הילד. חוקר הילדים הוא זרועו הארוכה של בית המשפט. הוא נדרש לחקור ולדרוש באופן שייתן מענה לא רק להצגת העובדות המפלילות, אלא גם לקשיים שההגנה יכולה להעלות. על חוקר הילדים לעמת את הקטין עם גרסת הנאשם. התמודדות זו היא בעלת חשיבות רבה בניסיון להגיע לחקר האמת". (שם, בפסקה 28 לפסק דינו). עם זאת, בנסיבות העניין, ובשונה מן המקרה שנדון בפסק דינו של השופט סולברג, חקירתה של המתלוננת היתה ממצה ומפורטת. חוקרת הילדים לא הסתפקה בתיאורים שאותם מסרה לה המתלוננת אלא הקשתה עליה בשאלות, תוך שהיא מבקשת מהמתלוננת לפרט את ההשתלשלות המלאה של כל אירוע עליו סיפרה ולבאר נקודות סתומות בתיאור. בא-כוח המערער מתמקד בהיבט צר יחסית, שדוהה אל מול הפירוט הרב שנמצא בעדות. פירוט זה כולל לא רק תיאור "דינאמי" ומוחשי עד מאוד של המעשים המיניים עצמם אלא גם התייחסות לנסיבות בהם התרחשו, לדברים שהמערער והמתלוננת אמרו במהלכם, לפרטים הקטנים שעמדו ברקע ביצועם ולתחושותיה שלה במהלכם. כך למשל, המתלוננת מתארת בעדותה כיצד צחצחה שיניים לאחר שביצעה במערער מין אוראלי לבקשתו, וכיצד המערער שטף את עצמו בכיור השירותים; היא מספרת כיצד הסביר לה שהדבר נעים לו, ומציינת במבוכה שלה עצמה זה לא היה נעים; היא מסבירה היכן שהו, למיטב ידיעתה, בני ביתו של המערער בעת שהסתגר עמה בחדר; והיא מתארת את התחושות השונות שמעשי המערער עוררו בה – כאב, דגדוג, עצבנות או גועל. המתלוננת אף סיפרה בעדותה שהמערער נהג להדפיס עבורה ציורים מן המחשב בתמורה לשיתוף פעולתה, וכך נמצא שתיארה, מבלי להבין שזוהי משמעות דבריה, את דינאמיקת הפיתוי – האופיינית במקרים של פגיעה מינית בילדים – שעמדה ברקע המעשים. התיאורים המוחשיים המובאים בעדותה של המתלוננת, התייחסותה הספונטנית לפרטים משניים המצויים בשולי המעשים המיניים עצמם, תיאורן של חוויות אישיות החורגות ממה שיכלה לשאוב מחשיפה לחומרים חזותיים וכן העובדה שלא ניסתה להשחיר בדבריה את דמותו של המערער – כל אלו מובילים אותנו לתת אמון בעדותה של המתלוננת, ויש בהם כדי להסיר את הספק, ככל שהתעורר, לגבי האפשרות שעדותה "זוהמה" בשל חשיפה לתכנים מיניים ברשת האינטרנט או בעקבות השפעתה של האם, כפי שטען בא-כוח המערער, ללא תימוכין של ממש. 18. עם זאת, עדיין נותרה בפנינו שאלת הסיוע לעדות. כפי שטען בצדק בא-כוח המערער, ראיית הסיוע הנדרשת בסעיף 11 לחוק הגנת ילדים, בדומה לכל ראיית סיוע אחרת, היא תוספת ראייתית כבדת משקל אשר באה על סיפוקה רק כאשר היא מקיימת שלוש דרישות מצטברות: עליה להיות ראיה עצמאית ונפרדת מהראיה טעונת הסיוע, אשר מסבכת את הנאשם (ולמצער נוטה לסבכו) בביצוע העבירות המיוחסות לו, ומתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (לטיבה של ראיית הסיוע באופן כללי, ראו למשל: ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.2007), בפסקה 21 וההפניות שם; לראיית הסיוע בהקשרו של סעיף 11 לחוק הגנת ילדים ראו: ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2001)). האם התקיימו דרישות אלה בראיות הנוספות שבפנינו? גם על שאלה זו אנו משיבים בחיוב, גם אם לא בדיוק בדרכו של בית המשפט קמא. 19. בנסיבות העניין, נמצאו תימוכין למכביר לכך שבוצעו במתלוננת עבירות מין, ובמיוחד ממצאי הבדיקה הרפואית (הפצע האדום בסמוך לאיבר מינה והזיהום העורי סביב איבר המין ופי הטבעת) וההידרדרות שחלה במצבה הנפשי. בהקשר האחרון, כבר נקבע כי תגובה נפשית קשה של קורבן תקיפה מינית יכולה להוות סיוע גם מקום שאינה מתעוררת סמוך לאחר קרות האירוע דווקא (ראו למשל ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267, 277 (2005)). בענייננו, הגיוני ביותר שההידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת לא חלה מיד לאחר תחילת המעשים, אלא לאחר שהחלו להותיר את חותמם הנמשך בתודעתה. 20. הקושי העיקרי בכל הנוגע לסיוע במקרה זה נוגע לשאלה האם התימוכין שנמצאו לעדותה של המתלוננת גם מסבכים את המערער. אנו סבורים שניתן לענות על שאלה זו בחיוב, לכל הפחות בהתייחס למצבה הנפשי של המתלוננת. אמה של המתלוננת נהגה, כאמור, להותיר את בתה בהשגחת המערער ובת-זוגו, דודתה של המתלוננת, בלילות בהם נדרשה לעבוד. דודתה של המתלוננת העידה כי בחודשים הסמוכים לחשיפת התלונה הבחינה בשינוי חד במצב רוחה של המתלוננת: היא החלה לבכות ולהתנגד למשמע האפשרות שתישאר לישון בביתם, אף על פי שבעבר התארחה בו בשמחה. אמה של המתלוננת העידה גם היא על שינוי דומה, וסיפרה כי בחודשים האחרונים שלפני הגשת התלונה המתלוננת החלה מתנגדת ללכת לביתם של המערער ובת-זוגו, אף על פי שבעבר אהבה לשהות שם ולשחק עם בנם התינוק. מאחר שהשינוי במצבה הנפשי של המתלוננת התבטא ביחסה לשהות בביתו של המערער, ניתן לקבוע בלא כל קושי שמדובר בראיה אשר נוטה לסבך את המערער בעבירות. 21. למעלה מן הצורך, נוסיף שבית משפט זה כבר קבע כי כאשר עסקינן בעדות של קטין בדבר עבירות מין שבוצעו בו על ידי נאשם המוכר לו היטב – כגון בן משפחה, שכן או ידיד קרוב – אזי בנסיבות מסוימות ניתן להסתפק בראיית סיוע לעצם ביצועו של המעשה. זאת, הואיל ועל פי רוב לא שאלת זיהויו של המבצע היא השנויה במחלוקת במקרים ממין זה, אלא עצם ביצועו של המעשה (רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 410-408 (1997); ראו גם דנ"פ 3135/97 מזרחי נ' מדינת ישראל; רע"פ 7117/99 מקבילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 805, 808 (1999)). בענייננו, זהותו של המערער כאדם קרוב למתלוננת ולמשפחתה הינה חלק אינטגראלי מסיפור הפרשה ואין כל רמז לאפשרות שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בידי אדם אחר. על כן, אין לכאורה מקום לדרוש ראיית סיוע "מסבכת" בנפרד מסיוע לעצם התרחשותם של האירועים המיניים. מכל מקום, כאמור, עדויותיהן של אם המתלוננת ובת-זוגו של המערער בדבר השינוי שחל במצבה הנפשי של המתלוננת מהוות יחדיו ראיית סיוע חיצונית ועצמאית, אשר לא רק נוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים אלא גם נוטה לסבך את המערער בעבירות המיוחסות לו. 22. לא זו אף זו: מסקנתנו מקבלת משנה תוקף בשים לב לעובדה שהמשקל הנדרש לראיה המסייעת עומד, ככלל, ביחס הפוך למשקלה של העדות טעונת הסיוע (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); ע"פ 4732/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2012), בפסקה 23). בנסיבות העניין, עדותה של המתלוננת היא כאמור מפורטת, אותנטית ומעוררת אמון. 23. משדחינו את הערעור על הכרעת הדין, ולנוכח האישומים שבהם הורשע המערער, לא מצאנו כל הצדקה להתערב בעונש שהושת עליו. המערער ביצע מעשים שפלים, תוך פגיעה בנפשה הרכה של המתלוננת. הוא עומד בהכחשתו ואינו נוטל אחריות למעשיו. המערער ניצל את תמימותה של ילדה קטנה, כבת שמונה, שנתנה בו אמון כבן משפחה קרוב, ואת שאיפתה הטבעית לקבל תשומת לב ויחס אישי לשם סיפוק צרכיו המיניים. עבירות מין המבוצעות בקטינים הן מהקשות ומעוררות הסלידה שבספר החוקים, ואין צורך להכביר במילים על חומרתן (ראו למשל: ע"פ 4463/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2005), בפסקה 14; ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2011), בפסקה 33; ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(5) 934, 943 (2005)). עומק סבלה של המתלוננת והשבר שנתגלע במשפחתה בעקבות מעשיו של המערער זועקים מתסקיר הקורבן שנערך בעניינה. אנו דוחים אפוא את הערעור על כל חלקיו, ומאשרים את גזר דינו של המערער: 10 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע) ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 שקל. 24. בית המשפט קמא לא החמיר עם המערער יתר על המידה. הוא ירצה עונש מאסר ממושך, אך זאת לאחר שגזר על המתלוננת סבל ושבר בשלוות רוחה, בגופה ובתום ילדותה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, כ"ו בכסלו התשע"ג (10.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11026520_A08.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il